Talmud Builders

    Nedarim 31b

    Chapter 3 - Arba'ah Nedarim

    גם: נדרים דף ל״א ע״ב, פרק ג׳ ארבעה נדרים

    English translation - Nedarim 31b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1it must be that the mishna is dealing with an average sale, which is neither of particularly low quality and difficult to sell nor of particularly high quality and in high demand. Therefore, when it is sold at the fixed price, it cannot be said that either the buyer or seller benefits. Consequently, the one taking the vow must lower the price when selling to those forbidden by the vow and add to the price when buying from them. And by contrast, the case of Shmuel is referring to a keen sale, in which a sale at the fixed price is considered to be primarily beneficial to the buyer.

    2The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Shmuel that taking an item from the seller to inspect it before purchase is considered like borrowing it. In the case of one who takes utensils from a merchant in order to send them to his father-in-law’s house as a gift and says to the merchant: If they accept them from me I will give you their value, and if they do not want them, I will give you a sum of money according to the value of the financial benefit that I received from them, i.e., I will pay something for the benefit that I received from showing my father-in-law that I want to honor him, then if an accident occurs to the utensils on the way to the house of the father-in-law and they are broken, the buyer is liable to pay because he has the status of a borrower.

    3But if the father-in-law did not want them and returned them to the seller, and an accident occurred on the return trip, the buyer is exempt because he is like a paid bailee. Since the father-in-law decided not to accept them, and the prospective buyer no longer benefits from them, he is not considered to be a borrower, but rather, a paid bailee of these utensils, and a paid bailee is exempt in the case of an accident.

    4The Gemara relates: There was a certain middleman [ safseira ] who took a donkey to sell but it was not sold, i.e., he was unsuccessful in finding a buyer. While he was in the midst of returning the donkey to its owner, an accident occurred to the donkey. Rav Naḥman then obligated him to pay for it. Rava raised an objection to Rav Naḥman from this baraita : If an accident occurred while on the way, he is liable to pay; if it occurred on the return trip he is exempt. Since the case involving Rav Naḥman occurred on the return trip, why did Rav Naḥman obligate him to pay?

    5Rav Naḥman said to him: The return trip of a middleman is like the trip there, and an item is not considered returned until he actually gives it to its owner. This is because were he to find someone to sell the donkey to even at the door of his house, would he not sell it? Therefore, he retains the status of a borrower. However, in the case of bringing a gift to a particular person who does not accept it, the sale is nullified, and the prospective buyer has only to take care of the item until it is returned to its owner, which gives him the status of a paid bailee.

    6MISHNA: If one says: Benefiting from those who are uncircumcised is konam for me, he is permitted to derive benefit from uncircumcised Jews because they are not regarded as uncircumcised, but he is prohibited from deriving benefit from the circumcised of the nations of the world.

    7Conversely, if he said: Benefiting from those who are circumcised is konam for me, he is prohibited from deriving benefit even from uncircumcised Jews and he is permitted to derive benefit from the circumcised of the nations of the world, as the term uncircumcised is used only to name the nations of the world, as it is stated: “For all the nations are uncircumcised, but all the house of Israel are uncircumcised in the heart” (Jeremiah 9:25), and it says: “And this uncircumcised Philistine shall be” (I Samuel 17:36), and it says: “Lest the daughters of the Philistines rejoice, lest the daughters of the uncircumcised triumph” (II Samuel 1:20). These verses indicate that ordinary gentiles are referred to as uncircumcised, regardless of whether they are actually circumcised.

    8Rabbi Elazar ben Azarya says: The foreskin is repulsive, as is evident from the fact that the wicked are disgraced through it, as it is stated: “Behold, the days come, says the Lord, that I will punish all them that are circumcised in their uncircumcision: Egypt, and Judah, and Edom, and the children of Ammon, and Moab, and all that have the corners of their hair polled, that dwell in the wilderness; for all the nations are uncircumcised, but all the house of Israel are uncircumcised in the heart” (Jeremiah 9:25), which indicates that there is an element of disgrace associated with the foreskin. Rabbi Yishmael says: So great is the mitzva of circumcision that thirteen covenants were sealed with regard to it, for the word covenant appears thirteen times in the biblical passage that discusses circumcision (Genesis, chapter 17).

    9Rabbi Yosei says: So great is the mitzva of circumcision that it overrides the strict halakhot of Shabbat, as circumcision is performed even if the eighth day following the birth of a son occurs on Shabbat, despite the fact that circumcision violates the prohibition of labor on Shabbat.

    10Rabbi Yehoshua ben Korḥa says: Great is the mitzva of circumcision, as is evident from the fact that the punishment of Moses the righteous for not circumcising his son when he was capable of doing so was not postponed for even a full hour (see Exodus 4:24–26).

    11Rabbi Neḥemya says: So great is the mitzva of circumcision that it overrides the prohibitions associated with leprosy. If leprosy is found on the foreskin of an infant, although it is generally prohibited to cut the afflicted area, it is permitted to do so to perform the mitzva of circumcision. Rabbi Yehuda HaNasi says: So great is the mitzva of circumcision that despite all the mitzvot that Abraham our Patriarch did, he was not called wholehearted until he circumcised himself, as it is stated at the time that the mitzva was given to him: “Walk before Me and you should be wholehearted” (Genesis 17:1).

    12Alternatively, so great is the mitzva of circumcision that if not for it the Holy One, Blessed be He, would not have created His world, as it is stated: “Thus says the Lord: If My covenant be not with day and night, I would not have appointed the ordinances of heaven and earth” (Jeremiah 33:25), and the covenant that exists day and night is the covenant of circumcision, as it is always found on the person’s body.

    13GEMARA: It is taught in a baraita that Rabbi Yehoshua ben Korḥa says: So great is the mitzva of circumcision that all the merits that Moses our teacher accrued when he performed mitzvot did not protect him when he was negligent about performing the mitzva of circumcision, as it is stated: “And the Lord met him and sought to kill him” (Exodus 4:24).

    14Rabbi Yehuda HaNasi said: Heaven forbid that Moses our teacher was neglectful of the mitzva of circumcision. Rather, this is what he said: If I circumcise the child now and depart to begin my journey, it is a danger for the child, as it is stated: “And it came to pass on the third day, when they were in pain” (Genesis 34:25), which indicates that the pain of circumcision lasts for several days and the child may be in danger while in pain. If I circumcise him immediately and wait three days and only then embark on the journey, this is problematic, as the Holy One, Blessed be He, said to me: “Go, return into Egypt” (Exodus 4:19), i.e., go immediately. For these reasons Moses did not circumcise the child immediately, but no neglect existed on his part. But according to this explanation, for what reason was Moses punished?

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    מתני' בזבינא מיצעא - דלא הוי זבינא חריפא ולא זבינא דרמיא על אפיה לפיכך שוה בשוה לא דזימנין הוי הנאת מוכר וזימנין הוי הנאת לוקח:

    ודשמואל - דאמר חייב:

    בזבינא חריפא - דודאי הוי הנאת לוקח לפיכך כי נאנס בידו חייב אפי' שוה בשוה דהנאת לוקח היא:

    נאנסו בהליכה חייב - (מפני שהוא כנושא שכר) בההיא הנאה דאית ליה שמניחו להוליכו לבית חמיו גמר ומקני נפשיה:

    בחזרה פטור - דלית ליה הנאה שלא נתקבלו:

    ספסירא - מי שלוקח בהמה ע"מ למוכרה לאלתר:

    בחזרה פטור - וה"נ כי אתניס בחזרה אתניס לפטור:

    מי לא מזבין ליה - ובחזירה נמי כנושא שכר. הוי:

    מתני' ואסור במולי עובדי כוכבים - דבכלל ערלים הן:

    ערלי ישראל - בכלל מולים הן כגון שמתו אחיו מחמת המילה:

    שחיא דוחה שבת חמורה - דכתיב וביום השמיני ימול (ויקרא ט׳:א׳) ואפילו בשבת:

    שכל זכיותיו של משה לא עמדו לו - בשעה שנתרשל מן המילה שנאמר ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו (שמות ד׳:כ״ד):

    שדוחה את הנגעים - דכתיב וביום השמיני ימול ואע"פ שיש שם בהרת יקוץ:

    דכתיב התהלך לפני והיה תמים - וכתיב בתריה ואתנה בריתי ביני ובינך:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    נדרים 31 עמוד ב

    1מתניתין בזבינא מיצעא, ודשמואל בזבינא חריפא.

    Baraita

    2תניא כוותיה דשמואל: הלוקח כלים מן התגר לשגרן לבית חמיו, ואמר לו: אם מקבלין אותן ממני אני נותן לך דמיהם, ואם לאו אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהן. נאנסו בהליכה חייב.

    3בחזרה פטור, מפני שהוא כנושא שכר.

    4ההוא ספסירא דשקל חמרא לזבוני ולא איזבן. בהדי דהדר, איתניס חמרא, חייביה רב נחמן לשלומי. איתיביה רבא לרב נחמן: נאנסו בהליכה חייב, בחזרה פטור.

    5אמר ליה: חזרה דספסירא הולכה היא. דאילו משכח לזבוני אפילו אבבא דביתיה מי לא מזבין ליה?

    Mishna

    6״קונם שאני נהנה לערלים״ מותר בערלי ישראל, ואסור במולי נוכרים׃

    7״שאני נהנה למולים״ אסור בערלי ישראל, ומותר במולי נוכרים שאין הערלה קרויה אלא לשם נוכרים שנאמר: ״כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב״. (ירמיהו ט, כה) ואומר והיה הפלשתי הערל הזה (שמואל א יז, לו) ואומר פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלוזנה בנות הערלים (שמואל ב א, כ)׃

    8רבי: אלעזר בן עזריה אומר מאוסה היא, הערלה שנתגנו בה רשעים שנאמר: ״כי כל הגוים ערלים (ירמיהו ט״, כה) רבי ישמעאל אומר גדולה מילה שנכרתו עליה שלוש עשרה בריתות׃

    9רבי יוסי אומר גדולה מילה שדוחה את השבת חמורה׃

    10רבי יהושע בן קרחה אומר גדולה מילה שלא נתלה לו למשה הצדיק עליה מלוא שעה׃

    11רבי נחמיה אומר גדולה מילה שדוחה את הנגעים רבי אומר גדולה מילה שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל שנאמר ״התהלך לפני והיה תמים (בראשית יז״, א)׃

    12דבר אחר גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקב"ה את עולמו שנאמר ״כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיהו לג״, כה)׃

    Gemara

    13תניא רבי יהושע בן קרחה אומר גדולה מילה שכל זכויות שעשה משה רבינו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה שנאמר ״ויפגשהו ה' ויבקש המיתו (שמות ד״, כד)׃

    14אמר רבי חס ושלום שמשה רבינו נתרשל מן המילה אלא כך אמר אמול ואצא סכנה היא שנאמר ״ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים וגו' (בראשית לד״, כה) אמול ואשהא שלשה ימים הקב"ה אמר לי לך שוב מצרים (שמות ד, יט) אלא מפני מה נענש משה׃

    Tosafot

    שנכרתו - עליה י"ג בריתות צא וחשוב [מואתנה] (את) בריתי ביני וביניך עד בריתי אקים את יצחק (בראשית י״ז:כ״א) יש י"ג בריתות:

    הנה דם הברית אשר כרת וכו' - אע"ג דפשטיה דקרא בהרצאת דמים בדם שנתן משה באצבעו משתעי מ"מ מוקי ליה נמי בדם מילה כשנכנסים לברית כדאמרינן (כריתות דף ט.) במה נכנסו אבותינו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים מצינו דם מילה קרי דם ברית דכתיב (שמות כ״ד:ח׳) הנה דם הברית אשר וגו':

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    רבא אמר אפילו תימא דברי הכל - כלומר אפילו לבני כהנים גדולים, וטעמא דמודר הנאה דשרי דמיירי בשלוה על מנת שלא לפרוע, כלומר שלא ידחקנו המלוה נמי שיזדמן ללוה ויפרענו מרצונו, דהשתא אף על פי שפרעו מדיר לבעל חוב דמודר לא חשבינן ליה כמהנה, פירוש [דהא בלאו הכי – לפי השי"מ] אי לא בעי למפרע לא פרע.

    ושוקל לו את שקלו - דוקא בששלח שקלו ונגנב או נאבד לאחר שנתרמה תרומה, אי נמי לאחר שבא לידי גזבר לא הספיק להביאו ללשכה עד שנאבד דתו לא מחייב (דתנן) [דתנו – לפי השי"מ] תורמין על האבוד (ותני') [ותנן שקלים פרק ב' הלכה א'] בני העיר ששלחו את שקליהם ונגנבו או שנאבדו אם משנתרמה תרומה נשבעין לגזברין, והכי מוקי לה נמי בכתובות [קח, א] בפרק שני דייני, כלומר כטעמא דמתניתין דתורמין על האבוד גבי פלוגתא דתנן ובני כהנים גדולים. ומיהו משמע דדוקא לרבנן דחנן מוקמינן לה הכין, אבל לחנן לא אצטרכינן לאוקמוה בהכין, אלא בלאו הכין שרי דהא לעולם הוה ליה מבריח ארי מנכסיו, וכולה מתניתין דהכא לחנן משום אברוחי ארי הוא, ותורמין את תרומותיו אפילו בתורם משלו על של בעל הכרי, וכדאמרינן נמי לאוקמה בגמרא. ואף על גב דאמרינן במסכת כתובות, בשלמא שוקל לו את שקלו דתנן תורמין על האבוד, מחזיר לו אבדתו נמי מצוה קא עביד, אלא פורע לו חובו הא קא משתרשי ליה, אמר רב הושעיא הא מני חנן היא, רבא אמר אפילו תימא וכו', דמשמע לכאורה דשוקל את שקלו דכולי עלמא משום דתורמין על האבוד היא, ופורע לו את חובו הוא דמוקי מר כחנן ומר ככולי עלמא, אפילו הכי לא מסתברא אלא כדכתיבנא. וטעמא דמבריח ארי מנכסיו בין בפורע את חובו בין בשוקל את שקלו סגי, אלא דמעיקרא הוא דלא הוה משכח טעמא לפורע את חובו, ומשכח טעמא לשקול את שקלו, ולבתר דאוקי לפורע את חובו כחנן תו לא אצטרכינן לההיא טעמא דשוקל לו את שקלו. אלא מיהו בירושלמי משמע דשוקל לו את שקלו לכולי עלמא, משום ההוא טעמא דתורמין על האבוד הוא דגרסינן התם [כתובות פרק שלשה עשר הלכה ב'] ומייתי הריא"ף בהלכות בפרק שני דייני, רבי אבא בר ממל (או') [בעי – לפי השי"מ] הפורע שטר חוב לחברו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים, אמר רבי יוסי טעמא דבני כהנים גדולים התם לית עלה בדעתו שתמות אשתו ברעב, ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מחלי לי (ואף על גב דגבי) [הגע עצמך דהוה גבי – לפי השי"מ והירושלמי] משכון מפייס הוינא ליה והוה קא יהיב לי משכוני, עד כאן בירושלמי. והאי טעמא לא סליק אלא לפורע את חובו אבל לא לשוקל את שקלו, ואף הוא אינה ראיה דרבי יוסי הוא דסבירא ליה דחנן ורבנן לא פליגי אלא במפרנס אשת חברו אבל בעלמא לא, אלא תרווייהו בחדא שיטתא קיימי, והוא הדין נמי לרבה דאוקי לה למתניתין דהמודר הנאה ככולי עלמא, ופירש טעמא דפורע בשלוה על מנת שלא לפרוע, קסבר דשוקל לו שקלו ככולי עלמא היא, ומשום דתורמין על האבוד, אי נמי דבין רבה דהכא בין רבי יוסי דירושלמי אליבא דרבנן דחנן קאמרי, אבל לחנן כולי אעלמא אמרי דמשום מבריח ארי מנכסיו הוא, וכטעמא דמסיק בירושלמי, דאפילו בבעל חוב דוחק וכדכתיבנא לעיל, ומשום דלא נכנס לתוך ידו כלום. ותדע לך דעל כרחך מאן דמוקי לקמן [נדרים לו, ב] תרם את תרומותיו בתורם משלו על של בעל הכרי לית ליה טעמא דירושלמי, דהא בתרומה לא שייך למימר מפייס הוינא. ויש מי שפירש כאן דיהיב על מנת שלא לפרוע, כלומר דיהיב האי מדיר לבעל חוב של מודר על מנת שלא (יחזיר) [יחזור – לפי השי"מּ] ויפרע ממנו, ואיברא דלישנא דגמרא אתיא שפיר להאי פירושא, מדקאמר דיהיב על מנת שלא לפרוע, ולא קאמר שלוה על מנת שלא לפרוע, כדאמרינן התם בפרק שני דייני, והתם מוקי לה בחד טעמא, והכא בטעמא אחרינא, והיינו נמי דהתם אמרינן רב הושעיא לא אמר כרבה (כסיפא) [כיסופא – לפי השי"מ] מיהא מי לית ליה, והכא אמרינן טעמא אחרינא דשייך למאי דקאמר דיהיב לבעל חוב על מנת שלא לפרוע מן הלוה, והיינו דקאמר גזרה שלא לפרוע אטו לפרוע. ומיהו אינו מחוור בעיני כלל, חדא דהא לא איצטריך ליה לרבה כלל למימר על כרחין (או) [אי – לפי השי"מ] כרבנן דחנן מוקמת לה מתניתין, ודאי מסתמא בדיהיב מדיר על מנת שלא לפרוע מן המודר (היא) [הוא – לפי השי"מ] בדיהיב על מנת ליפרע היינו מלוהו, דהא לדידהו חוזר הוא ונפרע ממנו דמלוה ממש חשבינן ליה, ואם כן אמאי נקט פורע את חובו ליתני מלוהו, ועוד דתנן במתניתין המודר הנאה מחברו לא ילונו, אלמא פורע לו את חובו דקתני פורע על מנת לפרוע היא מתניתן אלא דמדיר יהיב לבעל חוב על מנת שלא ליפרע הא לא מעלה ולא מוריד, דהא כיון דמדינא (בפרע) [בפורע – לפי השי"מ] סתם חייב הלוה להחזיר לו לפורע כאילו הלוהו, אם חוזר ונפרע [הרי זה אסור משום דמלוהו ותנן לא ילוהו, ואם אינו חוזר – לפי השי"מ] (אלו) [אלא – לפי השי"מ] שנתן על מנת שלא (לפרע) [ליפרע – לפי השי"מ] היינו נותן לו מתנה, דהא אי בעי יהיב בתורת פרעון וחוזר וגובה, וכל שהוא יכול ליתן ולחזור ולגבות, כשנותן על מנת שלא לגבות היינו מתנה, וכדתנן מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש, אבל לחנן דסבירא ליה דכל שפורע ואפילו על מנת ליפרע אינו יכול לחזור ולגבות דמבריח ארי מנכסיו הוא, אם כן בין בפורע על מנת שיחזור ויגבה ממנו, בין בפורע על מנת שלא יפרע ממנו אינו (אלא) [לא – לפי השי"מ] כמלוה ולא כנותן מתנה, אלא כמזיק נכסיו על מנת שיבריח ארי מנכסי חברו, וגרמת הנאה בעלמא היא דקא גרים ליה, והיינו דאמרינן להדיא בגמרא, אלמא מבריח ארי מנכסיו הוא, ואי בפורע על מנת שלא ליפרע ממנו שרי, אפילו למאן דלית ליה מבריח ארי מנכסיו, מנא ליה דהאי תנא סבר דפורע חובו של חברו מבריח ארי מנכסיו הוי, דלמא משום דיהיב על מנת שלא לפרוע הוא מתניתין לכולי עלמא, והא דאמרינן הכא בדיהיב על מנת שלא לפרוע, והתם אמרינן בשלוה על מנת שלא לפרוע, תרוייהו לחד פירושא סלקן, ולישני בעלמא נינהו, ודאמרינן נמי התם (כסיפא) [כיסופא] מיהא (אית) [לפי הגמרא בכתובות ק"ח ע"ב צריך לומר: מי לית, וכן כתב רבינו] ליה, והכא אמרינן גזרה שלא לפרוע אטו על מנת לפרוע תרי טעמי נינהו, והכי קאמר חדא והתם קאמר חדא וטובא איכא דכותיה. כן נראה לי. ותורם את תרומתו מעשר מעשרותיו דקתני, בתורם ומעשר משל בעל הכרי על בעל הכרי, ובאומר כל הרוצה לתרום יתרום, והא דהוה מוקי לה בגמרא בתורם משלו על בעל הכרי, ההיא אליבא דחנן היא, אבל לרבנן לא אפשר לאוקמה בהכי, דהא קא משתרשי ליה, וכדכתיבנא לעיל.

    עמד אחד ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי - מסתברא לי דדוקא בפורע ומפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה דבכי האי גוונא הוא אינו חייב לשלם, כיון דלא אמר לו שיפרע לה בשבילו, והיא נמי אינה חייבת לשלם שהרי לא לותה ממנו לא אכלה אלא בתורת פרעון חוב, אבל כשפרנס סתם חוזר הוא וגובה, שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה, והראיה [עיין בחושן משפט סימן ר"ד בבית יוסף שכן כתב רבינו בתשובותיו] מיתומים שסמכו אצל בעל הבית דיתומים קטנים אינן יכולין להתנות, ועוד מן [בבא מציעא קא, א] היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות. ועוד דגרסינן בירושלמי [פרק חמישי הלכה א'] במסכת מציעא, גבי המלוה את חברו לא ידור בחצרו, חד בר נש אשאיל לחבריה דינרין אשריתיה גו ביתיה, אמר ליה הב לי אגר ביתי אמר ליה הב לי דינרי, אתא עובדא קומי ר' בא בר בינא [בירושלמי לפנינו גריס: אמר ליה וקים] ומריקא ליה מאי דהוה חזי למשרייה, והכא ודאי בשהשרה אותו בגו ביתיה סתם קא מיירי, ולא במעמידו מפורש בשכר, דאי לא לא הוה אמר ליה אידך הב לי דינרי, ואשרותיה נמי לא באגר משמע, וכן נמי לא משום רבית קאמר, דאם כן לא הוה אמר ליה אלא הב לי אגר ביתי, אלמא כל שמשרה את חברו בתוך ביתו סתם, לא לתורת מתנה ולהעמידו בחנם מתכוון אלא בשכר, וכיון שכן המפרנס אשת חברו סתם, לא בתורת מתנה מפרנס ולא בתורת פרעון חיוב מזונות הבעל אלא בתורת מלוה, והיא או בעלה חייבין לשלם. ונראה לי דכיון שכן המפרנס סתם אשת חברו הרי הוא חוזר ונפרע מן הבעל, כיון שהבעל חייב במזונותיה בתנאי בית דין, דהוה ליה כיורד לתוך שדה של חברו כדאמרן, והוא הדין לזן את עבדו ואת שפחתו העבריים, שאין הבעלים יכולים לומר להם עשה עמי ואיני זנך, דכל המלוה מזונות סתם לאלו כאילו מלוה לאדון, תניא לקמן [נדרים מז, ב] בפרק השותפין האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו, וההיא לא משמע לי דבלוה ממש היא, דאי בשלוחה היא בפירוש מן המלוה בכי הא אין בעל חוב יכול לחזור על בעלה, שהוא לא הלוה את הבעל אלא את האשה, וממנה הוא גובה והיא חוזרת וגובה ממנה, וכמו שפירש רש"י ז"ל במסכת כתובות [קז, ב במשנה דיבור המתחיל חנן וכו'] בפרק שני דייני גזרות, לותה ואכלה תובעה ממנה והיא תובעת מן הבעל. וכיון שכן אם בעלי חוב באים ונפרעים מן הבעל ומדעתו, הוה ליה כמודר הנאה מחברו שפורע לו את חובו דגרם הנאה בלחוד היא, ולא שייך למידק מינה אי כגדולים דמו או לא, בכי האי גוונא דהאי מבריח ארי מנכסיו והוא לחנן, ולרבנן דחנן הרי זה אסור לגמרי. ועוד דאי בכי האי גוונא קא מיירי, למה לן לאהדורי בתר ברייתא דהאומר לאשתו, לידוק ממתניתין דבפרקין [לקמן (נדרים מג, א)] דתנן המודר הנאה מחברו, ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו, הוא נותן לו ובא ונוטל מזה, הלכך על כרחך בשלא לותה היא קא מיירי, אלא ודאי במפרנס סתם, ולוה לאו דוקא לוה בפירוש אלא אוכלת סתם מידו לוה קרי לה, משום דדינא הכי דמלוה היא ולא מתנה, ומיהו ההיא דלוה ובעלי חוב באים ונפרעין ממנו דאייתינן לאו ראיה הוא כל כך, דאיכא לדחויי דלא דמי לפורע לו חובו, דשאני התם שהבעל חייב לשלם מלותה, והלכך איכא לדמויי לחליפי איסר, ולקמן במקומה נאריך בה יותר בסייעתא דשמיא.

    Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Nedarim 31b

    Nedarim 31b. The full printed text of this folio side - 14 numbered segments, about 328 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Nedarim 31b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026