Talmud Builders

    Nedarim 36b

    Chapter 4 - Ein Bein HaMuddar

    גם: נדרים דף ל״ו ע״ב, פרק ד׳ אין בין המודר

    English translation - Nedarim 36b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1A dilemma was raised before the Sages: In the case of one who separates teruma from his own produce on behalf of the produce of another, does he require the knowledge and consent of the owner of the produce or not? Do we say: Since it is a benefit for the other to have his produce tithed, it does not require his knowledge, as one may act in a person’s interest in his absence? Or, perhaps it is his mitzva, and it is preferable for him to perform the mitzva himself, and therefore, it does not benefit him to have the produce tithed on his behalf.

    2Come and hear a proof from the mishna: For one for whom benefit from him is forbidden by vow, he separates his teruma and his tithes, provided that it is with his knowledge and consent. The Gemara analyzes this statement: With what are we dealing? If we say that he separates teruma from the produce of the owner of the pile for the produce of the same owner of the pile, the question is: And with the knowledge and consent of whom may he do so? If we say it is with the knowledge of the one tithing the produce, who designated him an agent to do so? One cannot tithe another’s produce unless he is designated as an agent.

    3Rather, it must be that he is tithing with the knowledge of the owner of the pile. However, in that case, by tithing the produce isn’t he benefiting the owner, as he is performing the action in fulfillment of the agency of the owner? Rather, it must be that he separates teruma from his own produce on behalf of the produce of the owner of the pile. The Gemara asks: And with the knowledge and consent of whom is he doing so? If we say it is with the knowledge of the owner of the pile, isn’t he benefiting the owner? He is performing the action in fulfillment of the agency of the owner. Rather, is it not that he is tithing on the basis of his own knowledge, and he is separating from his own produce on behalf of the produce of another? And if you say that in order to tithe from one’s produce on behalf of the produce of the owner, it requires the owner’s knowledge and consent, isn’t he benefiting the owner? Rather, is it not that one may conclude from here that in order to tithe from one’s produce on behalf of the produce of another, one does not require the knowledge and consent of the owner of the pile?

    4The Gemara rejects that conclusion. Actually, it is a case where he separates teruma from the produce of the owner of the pile for the produce of the same owner of the pile. However, the circumstances here are parallel to those addressed by Rava in another context, as Rava said that there is a case where one says: Anyone who wishes to come and separate teruma may come and separate teruma . Here too, this is a case where one says: Anyone who wishes to come and separate teruma may come and separate teruma . In that case, one may tithe another’s produce without being designated as his agent.

    5Rabbi Yirmeya raised a dilemma before Rabbi Zeira: In a case where one separates teruma from his own produce for the produce of another, who is entitled to the discretionary benefit, i.e., the right to give the teruma to the priest of his choosing? Do we say: If not for the produce of this one separating the teruma , would the pile of that owner of the produce be properly tithed, and therefore the one separating the teruma is entitled to the discretionary benefit? Or, perhaps we say: If not for the pile of that owner of the pile, the produce of this one separating the teruma would not be teruma , and therefore the owner is entitled to the discretionary benefit.

    6Rabbi Zeira said to him that as the verse states: “You shall tithe all the produce of your seed…and you shall give” (Deuteronomy 14:22, 26), this indicates that the discretion to give the teruma to the priest of his choosing is the prerogative of the one to whom the pile of the produce belongs.

    7Rabbi Yirmeya raised an objection to Rabbi Zeira from the mishna: For someone who is prohibited by vow from benefiting from him, he separates his teruma and his tithes, provided that it is with the knowledge and consent of the owner of the produce. And if you say that the right to the discretionary benefit belongs to the owner of the pile, by separating teruma for his produce, isn’t he benefiting the owner? Rather, conclude from the mishna that the right to the discretionary benefit belongs to the one separating the teruma . The Sages say: No, actually this could even be a case where one separates teruma from the produce of the owner of the pile for the produce of the owner of the pile, and he does so with the knowledge of the owner of the pile, where he says: Anyone who wishes to come and separate teruma may come and separate teruma .

    8Come and hear a resolution of Rabbi Yirmeya’s dilemma, as Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: In a case where one consecrates an animal as an offering for another and it becomes blemished, only the one who consecrates the animal adds one-fifth to the cost of redeeming the animal, and the one seeking atonement through this offering does not. And since the body of the animal belongs to the one seeking atonement through the offering, only he renders a non-sacred animal, exchanged for the sacred animal, consecrated as a substitute. And in the case of one who separates teruma from his own produce for produce that is not his, the discretionary benefit is his.

    9§ We learned in the mishna that one teaches someone who is prohibited by vow from benefiting from him midrash, halakhot , and aggadot , but he may not teach him Bible. The Gemara asks: What is the reason that he may not teach him Bible? Is it due to the fact that the teacher benefits the one for whom benefit from him is forbidden by teaching him Bible? When he teaches him midrash he also benefits him. Shmuel said: The mishna is referring to a place where one takes payment for teaching Bible and one does not take payment for teaching midrash. By teaching him Bible, the one for whom benefit is forbidden - benefits from the fact that he does not pay. The Gemara asks: Why was the halakha stated without qualification? There is no apparent fundamental difference between Bible and midrash. Why did the mishna refer specifically to a case where payment is taken for teaching Bible?

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    כיון דזכות הוא לו - שמרויח שתורם עליו משלו ולא צריך ליתן לו כלום:

    לא צריך דעת - שזכין לאדם שלא בפניו:

    או דלמא - כיון דמצוה דיליה היא דבעל הכרי ניחא ליה למיעבדיה שיקיים הוא את המצוה לפיכן. צריך שיודיעו:

    אילימא - משל בעל הכרי על בעל הכרי:

    אילימא לדעתיה דיליה - לדעתו של תורם שלא הודיעו לבעל הכרי שהוא תורם עליו:

    מאן שוייה שליח - הא קיימא לן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם:

    הא קא מהני ליה דעבד שליחותיה - ואיהו הדירו:

    הא קא מהני ליה - האי שתורם עליו:

    אלא לאו לדעתיה דנפשיה - שלא הודיע לבעל הכרי שהוא רוצה לתרום עליו:

    וא"א צריך דעת הא קמהני ליה - כיון שתורם עליו בידיעתו הא קמהני ליה:

    אלא לאו אין צריך דעת - ולהכי תורם עליו דכיון שתורם עליו שלא מדעתו לא מהני ליה כלל:

    לעולם משל בעל הכרי - מיירי ולדעתו דבעל הכרי ודקאמרת הא קמהני ליה דעביד שליחותיה ותרים:

    באומר כל הרוצ' לתרום יבא ויתרום - דכיון דלא שויה שליח ממש טפי מאחריני ואחריני נמי יכולין לתרום כמותו לא מהני ליה כלל דאי לא תרים ליה האי תרים ליה איניש אחרינא ומהכא ליכא למשמע מינה כלל:

    טובת הנאה משל מי - אותה פרוטה שיכול לקבל מישראל אחר כדי ליתנה לבן בתו כהן משל מי היא:

    אי לאו פירי דהאי - דתורם לא מתקן כריא דההוא ותיהוי אותה פרוטה דתורם:

    או דלמא לא וכו' - ודבעל הכרי הוי טובת הנאה:

    את כל תבואת זרעך ונתת ונו' - שמע מינה דבעל הכרי היא טובת הנאה מדכתיב זרעך ונתת:

    תורם את תרומותיו ומעשרותיו לדעתו - של תורם וקס"ד דמשלו על של בעל הכרי הא קא מהני ליה דשקיל טובת הנאה:

    אלא - מדתורם לו שמע מינה דטובת הנאה של תורם היא:

    אמרי - לעולם מהא ליכא למשמע מיניה טובת הנאה של מי דהכא לא מיירי אלא בשל בעל הכרי ולדעתו דבעל הכרי ולהכי טובת הנאה שלו ואפילו הכי לא קא מהני ליה:

    באומר כל הרוצה בו' - כדאוקימנא לעיל:

    המקדיש - שפודה את הקדשו מוסיף חומש ולא אדם אחר כדכתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו (ויקרא כז):

    ומתכפר עושה תמורה - המפריש קרבן לפטור חובתו של חבירו המתכפר עושה תמורה באותו קרבן דהשתא הוי דידיה ולא המפרישו דמאחר שהפריש לצורכו קנאו המתכפר:

    והתורם וכו' טובת הנאה שלו - של תורם:

    שנוטלין שכר על לימוד המקרא וכו' - ולהכי לא ילמדנו מקרא בחנם לזה דקמהני ליה השכר שהיה לו ליתן אבל מלמדו הלכות בחנם דלא קא מהני ליה כלל:

    מאי פסקא - דבמנהגא תליא מילתא ולאו איסורא איכא אפי' למשקל שכר של המקרא תריץ לא ודאי לאו שפיר עבד דשקל כלל:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    נדרים 36 עמוד ב

    1איבעיא להו: התורם משלו על של חבירו, צריך דעתו או לא? מי אמרינן: כיון דזכות הוא לו, לא צריך דעת. או דלמא מצוה דיליה היא, וניחא ליה למיעבדיה.

    2תא שמע: תורם את תרומותיו ואת מעשרותיו לדעתו. במאי עסקינן? אילימא מן בעל הכרי על של בעל הכרי, ולדעתו דמאן? אילימא לדעתו דיליה מאן שוויה שליח?

    3אלא לדעתו דבעל הכרי. הא קמהני ליה דקעביד שליחותיה! אלא משלו על של הכרי. ולדעתו דמאן? אילימא לדעתו דבעל הכרי הא קמהני ליה! אלא לאו, לדעתיה דנפשיה, ומשלו תורם על של חבירו. ואי אמרת צריך דעת הא קמהני ליה! אלא לאו, אין צריך דעת.

    4לעולם משל בעל הכרי על בעל הכרי, כדאמר רבא: באומר ״כל הרוצה לתרום יבא ויתרום״, הכא נמי באומר וכו'.

    5בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: התורם משלו על של חבירו, טובת הנאה של מי? מי אמרינן: אי לאו פירי דהאיך, מי מתקנא כריא דההוא, או דלמא: אי לאו כריא דההוא, לא הויין פירי דהדין תרומה?

    6אמר ליה, אמר קרא: ״(דברים יד״, כב) ״את כל תבואת זרעך... ונתת״.

    7איתיביה: תורם את תרומותיו ואת מעשרותיו לדעתו. ואי אמרת טובת הנאה דבעל הכרי, הא קא מהני ליה! אלא שמע מינה טובת הנאה דיליה. אמרי: לא, משל בעל הכרי על של בעל הכרי, ולדעתו דבעל הכרי, באומר ״כל הרוצה לתרום יבא ויתרום״.

    8תא שמע, דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: המקדיש מוסיף חומש, ומתכפר עושה תמורה. והתורם משלו על שאינו שלו טובת הנאה שלו.

    9מלמדו מדרש הלכות ואגדות, אבל לא ילמדנו מקרא. מקרא מאי טעמא לא ילמדנו משום דקמהני ליה, מדרש נמי קמהני ליה! אמר שמואל: במקום שנוטלין שכר על המקרא ואין נוטלין שכר על המדרש. מאי פסקא?

    Tosafot

    ותורם תרומתו לדעתו - בגמ' מפרש לדעת מאן:

    מי אמרינן כיון דזכות הוא לא צריך דעת - דזכין לאדם שלא בפניו וזכיה מטעם שליחות שפיר הוי שליחותא והא דאמרינן בכל דוכתא דזכייה מטעם שליחות מהכא תניא ליה:

    אילימא - משל בעל הכרי על בעל הכרי:

    מאן שוייה שליח - ואמאי תורם:

    אלא לדעתו דבעל הכרי הא קא מהני ליה דעביד שליחותיה - כיון דהוא ידע הוי כמו שמצוהו ואיכא איסורא ודאי אי לאו בדעתו לא הוה איסורא דמשום המצוה שרי אבל לדעתו דבעל [הכרי] מכי ידע ביה הוי כמו שמצוהו והוי שלוחו:

    הא קא מהני ליה - האי שתורם עליו:

    אלא לאו אין צריך דעת - והא דאמרינן (בב"מ כב -) מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם י"ל דהיינו כשתורם משל בעל הכרי אבל בתורם משלו אז אין צריך דעת וא"ת מיהו קשה לרב דההיא דשוקל שקלו אמאי צריך לאוקמא בהפריש ואבד אפי' בלא הפריש ואבד נמי דמצוה קעביד כי הכא צ"ע מיהו ק"ק מאי שנא גבי תורם דמצריך דעת לתרום אסור דשליחותיה קא עביד וגבי מחזיר אבידתו או ללמדו תורה אפילו לדעת יהא אסור כיון שאין מצוה לו ושמא יש לומר דבתורם בתרומה דהדבר תלוי בשליחות דאין יכול לתרום בלא דעתו ושייך ביה שליחותיה קעביד טפי מאבידה דמתני' וגם מצוה איכא פורתא למבין:

    משל בעל הכרי - תימה דהכא משמע כיון דאמר כל הרוצה לתרום לא מהני ליה ובפרק המדיר בכתובות (דף ע:) גבי המדיר אשתו מליהנות לה עד ל' יום יעמיד פרנס ופריך ופרנס לאו שליחותיה קעביד ומשני באומר כל הזן אינו מפסיד ופריך וכי אמר הכי לאו שליחותיה קעביד והתנן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו ומשני מי קאמר יזון כל הזן קאמר אלמא דאי אמר כ"ל השומע יזון שייך למימר שליחותיה קעביד ויש לומר כל השומע משמע לשון שליחות ציווי אבל כל הרוצה אינו לשון ציווי כ"א מי שיחפוץ יתרום ור"י אמר דודאי התם הוא דמיתסר אם אמר יזון דשליחותיה קעביד דקא מהני ליה שזן אשתו ומוותר לה פרנסה דמצוה לפרנס אשתו אבל בשמעתא דתורם משל בעל הכרי ולא משלו ובדין הוא דאיסורא ליכא דאי משום דתורם ליה מצוה קעביד כדמתני ומחזיר לו אבידתו אלא משום דכיון דבתרומה צריך דעת הוי כמו שלוחו דמצווהו לך ותרום וכיון דרבנן הפקיעו תורת השליחות מיניה שפיר עביד וראיה לדבר דאמרינן לעולם משל בעל הכרי וכדרבא ול"ק לעולם משלו וכדרבא אלא ש"מ דמשלו אפי' אומר כל הרוצה איסורא איכא כי ההיא דהמדיר שהמפרנס מפרנס אשתו משלו:

    כל הרוצה - אפילו אחר מצי תרים ליה הלכך דעת איכא שליחותא ליכא:

    טובת הנאה של מי - שיתן לו ישראל אחר דינר כדי שיתן לבן בתו כהן:

    או דלמא לא וכו' - ודבעל הכרי הוי טובת הנאה:

    איתיביה תורם תרומותיו לדעתו - קס"ד השתא כדפירש לעיל משלו על של בעל הכרי קאמר וא"צ דעת ואי אמרת טובת הנאה של בעל הכרי מהני ליה בתרומה זו שוה דינר שיתן לו ישראל. הכא במאי עסקינן דאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ומיירי דתורם משל בעל הכרי על של בעל הכרי:

    תורם את תרומותיו ומעשרותיו לדעתו - של תורם וקס"ד דמשלו על של בעל הכרי הא קא מהני ליה דשקיל טובת הנאה:

    אלא - מדתורם לו שמע מינה דטובת הנאה של תורם היא:

    אמרי - לעולם מהא ליכא למשמע מיניה טובת הנאה של מי דהכא לא מיירי אלא בשל בעל הכרי ולדעתו דבעל הכרי ולהכי טובת הנאה שלו ואפילו הכי לא קא מהני ליה: באומר כל הרוצה בו': כדאוקימנא לעיל:

    המקדיש בהמה על מנת שיתכפר בו חבירו המקדיש מוסיף חומש דחומש תלאו הכתוב במקדיש דכתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו ומתכפר עושה תמורה ובפ"ק דתמורה (דף י.) מפרש טעמא מקרא:

    והתורם משלו על של חבירו טובת הנאה שלו:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    הא דאיבעיא להו התורם משלו על של חברו צריך דעת או לא, מי אמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך. קשיא לי והא שליחות לאו מדין דניחא ליה או לא ניחא ליה, אלא גזירת הכתוב היא [בבא מציעא כב, א דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ותדע לך שהרי האומר לחברו צא ותרום לי והלך ומצאו תרום למאן דאמר חזקה אין שליח עושה שליחות[ו – לפי השי"מ], אמרינן בריש פרק קמא דחולין [יב, א] שאינו תרום, דדלמא איניש אחרינא שמע והלך ותרם ורחמנא אמר אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ואף על גב דהתם ניחא ליה שתקנו את כריו. ויש לומר דתורם משלו על חברו שאני, דלא בעינן שלוחו לדעתו אלא בתורם משל בעל הכרי על בעל הכרי, אבל בתורם משלו על בעל הכרי כיון שאינו של בעל הכרי לא בעינן שליחותו ממש, ואין הדבר תלוי אלא אי זכות לו וזכין לו לאדם שלא בפניו, או לאו זכות לו דמצוה דנפשיה עדיף ליה. כן נראה לי.

    אלא לדעתא דנפשיה ואי אמרת צריך דעת הא קא מהנה ליה - נראה לי דלישנא יתירה הוא, והוה ליה למימר הכי אלא לדעתא דנפשיה אלמא אין צריך דעת.

    תא שמע המקדיש מוסיף חומש, ומתכפר עושה תמורה, והתורם משלו (ע"מ) [על] שאינו שלו טובת הנאה שלו. דכתיב עשר תעשר ונתת אמעשר קאי, כלומר שתהא נתינה ממי שהמעשר ולא קאי אתבואת זרעך כדאמרינן לעיל, ובפרק קמא דתמורה [י, א] מפרש ליה לקרא הכין, שהמעשר תקינו ביה ונתת שתהא טובת הנאה שלו.

    במקום שנוטלים על המקרא ואין נוטלין על המדרש - קשיא לי אם כן ליתני מלמדו ובמקום שנוטלים עליו שכר תפול הנאה להקדש, וכדתניא גבי מחזיר לו אבדתו. ויש לומר דאגב אורחיה קא משמע לן, דאפילו במקום שנוטלין שכר על המקרא שרי למישקל, על המדרש לא בעי למישקל.

    Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Nedarim 36b

    Nedarim 36b. The full printed text of this folio side - 9 numbered segments, about 262 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Nedarim 36b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026