Talmud Builders

    Nedarim 13b

    Chapter 1 - Kol Kinnuyei

    גם: נדרים דף י״ג ע״ב, פרק א׳ כל כנויי

    English translation - Nedarim 13b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The Gemara answers: This is not difficult. This case, where the vow does not take effect, is where one said: This offering [ ha korban ], and that case, where the vow does take effect, is where one said: The offering [ hakorban ]. What is the reason that the vow does not take effect when he says this offering [ ha korban ]? It is because he is saying that he is taking a vow by the life of this offering, which is not a valid way to express a vow.

    2The mishna teaches that if one says: That which I will not eat of yours is lakorban , which indicates la korban , it is not an offering, Rabbi Meir prohibits him from eating food belonging to the other individual. This is because his statement indicates that what he does eat shall be considered an offering. The Gemara asks: Isn’t it true that Rabbi Meir does not hold that from a negative statement you can infer a positive statement? The Gemara answers that Rabbi Abba said: It is as though he said: It shall be for an offering [ lekorban ], and therefore I will not eat that which is yours.

    3MISHNA: One who says to another: It is konam for me for my mouth to speak with you, or: It is konam for me for my hand to work with you, or: It is konam for me for my foot to walk with you, it is prohibited for him to speak with, work with, or walk with the other individual.

    4GEMARA: The Gemara raises a contradiction from the following baraita : There is a stricture that applies to oaths beyond the strictures that apply to vows, and there is a stricture that applies to vows beyond the strictures that apply to oaths. The stricture that applies to vows is that vows take effect with regard to a mitzva as they do with regard to optional activities, which is not the case with regard to oaths, as one cannot take an oath to neglect a mitzva. And the stricture that applies to oaths is that oaths take effect upon a matter that has substance and a matter that does not have substance, which is not the case with regard to vows, which take effect only upon a matter that has substance. This contradicts the mishna, which states that a vow can apply to speech or actions, which are not physical items that have concrete substance.

    5Rav Yehuda said: The mishna is referring to one who says: My mouth shall be forbidden with regard to my speech, or: My hands shall be forbidden with regard to their work, or: My feet should be forbidden with regard to their walking. In these cases the vow applies to a limb, which is a concrete item, and therefore it takes effect. The Gemara comments: The language of the mishna is also precise according to this interpretation, as it teaches: For my mouth to speak with you, and it does not teach: That which I speak with you. This indicates that he imposed the vow upon his mouth and not upon the act of speaking.

    6MISHNA: And these are the vows in which the one who takes the vow attempts to create a prohibition on an item by associating it with an item in an ineffective manner, rendering the vow void and leaving the item permitted: If one says: That which I will eat of yours will be non-sacred [ ḥullin ]; or: That which I will eat of yours will be like pig meat; or: Like an object of idol worship; or: Like the hides of animal offerings whose hearts were removed as a form of idol worship, and it is therefore prohibited to derive benefit from those animals; or: Like animal carcasses and animals with a wound that will cause them to die within twelve months [ tereifot ]; or: Like non-kosher repugnant creatures and non-kosher creeping animals; or: Like the ḥalla of Aaron, the first priest, or like his teruma ; in all these cases, the food is permitted. Although none of these items may be eaten, they are forbidden by Torah law, not by means of a vow. Therefore, it is impossible to extend their prohibition to other items by means of a vow that associates them with those items.

    7With regard to a man who says to his wife: You are hereby to me like my mother, i.e., deriving benefit from you should be forbidden to me like engaging in sexual intercourse with my mother, dissolution is broached with him by suggesting a different extenuation, i.e., a halakhic authority suggests other, extenuating circumstances that enable the dissolution of the vow. Although this vow does not take effect either, as engaging in sexual intercourse with one’s mother is prohibited by Torah law, by rabbinic law this is treated like an actual vow and requires dissolution by a halakhic authority, so that he will not take genuine vows lightly.

    8GEMARA: It may be inferred from the first case in the mishna that the reason the vow does not take effect is that he said: That which I will eat of yours will be ḥullin ; but if he said: That which I will eat of yours will be laḥullin , that indicates that he is saying: It will not [ la ] be non-sacred [ ḥullin ], but rather like an offering, which is a vow that takes effect.

    9Whose opinion is expressed in the mishna? If it is the opinion of Rabbi Meir, isn’t he of the opinion that one does not say: From

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    לא קשיא - מתניתין דאסר דאמר הקרבן דהיינו כקרבן שאוכל לך רבי מאיר היא דלא שאני ליה בין אמר הקרבן לכקרבן וברייתא דאמר הא קרבן דמשמע חיי:

    מתני' קונם פי מדבר עמך - מה שאני מדבר עמך אסור טלי כקרבן או שאמר קונם ידי עושה עמך או קונם רגלי מהלכת עמך אסור לדבר עמו ולהלך עמו ולעשות עמו מלאכה:

    לא קרבן לא אוכל לך - אבל שאוכל לך הוי קרבן להכי אוסר רבי מאיר ואית דאמרי הכי משמע לקרבן בשביל קרבן לא אוכל לך שאם אוכל לך יהא אסור עלי כקרבן:

    ומקשינן והא לית ליה לרבי מאיר וכו':

    מתני' קונם פי מדבר עמך - מה שאני מדבר עמך אסור עלי כקרבן או שאמר קונם ידי עושה עמך או קונם רגלי מהלכת עמך אסור לדבר עמו ולהלך עמו ולעשות עמו מלאכה:

    גמ' חלין על המצוה כברשות - שאם אמר קונם שאני עושה סוכה או קונם שאני מניח תפילין חל עליו הנדר ואם עשה קם ליה בבל יחל:

    מה שאין כן בשבועה - שאין נשבעין לבטל את המצות דמושבע ועומד מהר סיני הוא לקיימן ולהכי לא חלה שבועה עליה דאין שבועה חלה על שבועה:

    מה שאין כן בנדרים - דאין חלין על דבר שאין בו ממש כגון דיבור שאין בו ממש ואמאי קתני אסור:

    באומר יאסר פי לדבורי - כלומ' פי יאסר לאותו דיבור שאני מדבר עמך והפה שנאסר יש בו ממש ודאי וידים למעשה ידיהם שאיני עושה עמך ורגלי להילוך שלא אהלך עמך:

    דיקא נמי - מתני' דאסר דפי קאמר דקתני קונם פי מדבר עמך ולא קתני שאני מדבר עמך שמע מינה דיאסר פי קאמר והיינו דבר שיש בו ממש:

    הדרן עלך כל כנויי

    ואלו מותרין - דלא חשיבי נדר:

    האומר חולין שאני אוכל לך או כבשר חזיר שאוכל לך או כעבודת כוכבים כו':

    כחלת אהרן וכתרומתו מותר - לאכול עמו דכל הני לאו דבר הנדור הן אלא דבר האסור דממילא מיתסרי בלא נדר ואין נודרים בדבר האסור:

    אי רבי מאיר והא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן - והיכא דאמר לחולין לא אמרינן דמשמע אלא לקרבן דהיינו הן מכלל לאו:

    נדרים 13 עמוד ב

    1לא קשיא: הא דאמר ״הא קרבן״, והא דאמר ״הקרבן״. מאי טעמא? חיי קרבן קאמר.

    2קתני: ״לקרבן לא אוכל לך״, רבי מאיר אוסר. והא לית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן! אמר רבי אבא: נעשה כאומר: לקרבן יהא, לפיכך לא אוכל לך.

    Mishna

    3האומר לחבירו ״קונם פי מדבר עמך״, ״ידי עושה עמך״, ״רגלי מהלכת עמך״ אסור.

    Gemara

    4ורמינהו: חומר בשבועות מבנדרים ובנדרים מבשבועות. חומר בנדרים, שהנדרים חלין על המצווה כברשות, מה שאין כן בשבועות. וחומר בשבועות, שהשבועות חלות על דבר שיש בו ממש ושאין בו ממש, מה שאין כן בנדרים.

    5אמר רב יהודה: באומר ייאסר פי לדיבורי״, ידיי למעשיהם״, רגליי להילוכן״. דייקא נמי, דקתני ״פי מדבר עמך״, ולא קתני ״שאני מדבר עמך.

    6הדרן עלך כל כנויי׃

    Mishna

    7ואלו מותרין: ״חולין שאוכל לך״, ״כבשר חזיר״, ״כעבודה זרה״, ״כעורות לבובין״, ״כנבילות וטריפות״, ״כשקצים ורמשים״, ״כחלת אהרן וכתרומתו״ מותר.

    8האומר לאשתו ״הרי את עלי כאימא״ פותחין לו פתח ממקום אחר. שלא יקל ראשו לכך.

    Gemara

    9טעמא דאמר ״חולין שאוכל לך״ הא אמר ״לחולין שאוכל לך״, משמע: לא לחולין ליהוי אלא קרבן.

    10מני מתניתין? אי רבי מאיר הא לית ליה מכלל׃

    Tosafot

    הא דאמר הא קרבן - בשתי תיבות אז אמרינן בחיי קרבן קאמר והכי משמע הא הנה בקרבן אני נשבע הא דאמר הקרבן כלומר מתניתין דאסרה מיירי דאמר הקרבן בתיבה אחת לפיכך אסור דלא שייך לומר שהוא לשון שבועה כיון דאמר ליה בתיבה אחת ומתניתין נמי דייקינן דמיירי בתיבה אחת דומיא דקרבן אע"ג דבהעבודה הזה הוי לשון שבועה אף כי בתיבה אחת שאני הכא כיון דבלשון נדר קא"ל דקאמר הקרבן שאוכל לך הילכך אין לפרשו בלשון שבועה היכא דקא"ל בתיבה אחת:

    קתני לקרבן לא אוכל לך רבי מאיר אוסר והא לית ליה לר"מ מכלל וכו' - השתא דטעמא דאסור משום מכלל וכו' משמע לא קרבן מה שלא אוכל הא מה שאוכל לך יהא קרבן ומשני באמר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך כלומר הכי מפרש ליה ופר"ת דמיירי דאמר לקרבן בפתח בין לפי דברי המקשה בין לפי דברי המתרץ אלא שהמקשה היה סבור דפי' לקרבן בפתח כמו לא ודחי דמפרשי' ליה לקרבן יהא ור"י מפרש דלפי שינויא מיירי דאמר לקרבן בחטף מיהו לפר"ת ניחא טפי דע"כ למאי דס"ד מעיקרא הוי לקרבן בפתח מדהוה טעי המקשה לומר טעמא דאיסורא משום מכלל ומסתמא ה"ה לדברי המתרץ א"נ גם לפר"י יש ליישב דבזה הם חלוקין המקשה והמתרץ דודאי המקשה היה סבור דגרס לקרבן בפתח לפיכך היה טועה לומר דטעמא משום מכלל לאו כו' ודחי דרבי מאיר מיירי דאמר לקרבן בחטף וא"ת לפר"ת דאמר לשינויא דאמר לקרבן בפתח לרבנן דלית להו האי סברא דלקרבן יהא לפיכך וכו' מ"מ מיתסר מטעם מכלל לאו וכו' לרבנן דאית להו מכלל וכו' וא"כ אמאי קתני רבי מאיר אוסר הא לרבנן נמי מיתסר בשלמא לפר"י דגרס לקרבן בחטף וליכא למימר מכלל לאו וכו' לכך ליכא למיסר כ"א מטעם לקרבן יהא לפיכך מותר לרבנן דלית להו סברא דלקרבן יהא אבל לפר"ת קשה כדפרישית וי"ל דאה"נ דאסור גם לרבנן ולרבותא נקט ר"מ אוסר דאע"ג דרבי מאיר לית ליה מכלל וכו' מ"מ אוסר מטעם דלקרבן יהא וכו':

    באומר יאסר פי לדיבורי - תימה אמאי לא משני לה דאף כי אין בו ממש ואין נדרים חלים מדאורייתא מ"מ מיתסר מדרבנן כדמסיק רבינא לקמן פ"ב ואיסור דמתניתין מדרבנן קאמר וי"ל דמתרץ ליה האמת דמתניתין מוכחא דמיירי בהכי שאמר יאסר פי לדיבורי כדמסיק דיקא נמי דקתני כו':

    ידי לעושיהם - וא"ת תיפוק ליה דמעשה ידים גופיה יש בו ממש כדמוכח בכתובות (דף נט.) דאם אמר קונם מעשה ידי דחייל לר"מ דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וי"ל דאה"נ ואגב אינך נקט הך שינויא אכולהו ועוד דאיכא מעשה ידים שאין בהן ממש כגון שלא אתן לפני בקרו תבן:

    הדרן עלך כל כנויי נדרים

    ואלו מותרין - הרי עלי:

    טעמא דאמר חולין שאוכל הא לחולין שאוכל לך וכו' - דס״ד לדיוקא איצטריך למידק מיניה לחולין כיון דלגופיה לא איצטריך:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    א"ר יהודה אמר רב באומר יאסר פי לדיבורי וכו' - יש מי שפירש דלאו למימרא שלא יאסר עד דאמר בהדיא יאסר פי לדיבורי, אלא נעשה כמאן דאמר יאסר פי לדבורי קאמר, דכיון דקאמר קונם פי מדבר עמך, ולא קאמר קונם שאיני מדבר עמך, שמע מיניה שהפה אסור לדבורו, בקונם יהא פי למה שאני מדבר עמך. ונראה לי דטעמיה דמילתא, משום דכיון דקאמר קונם פי מדבר עמך, ואפשר דקונם קאי אפי, ואפשר נמי דלא קאי אפי אלא אמדבר, מסתמא מפרשינן ליה דקאי אפה, והכי קאמר קונם יהא פי לדבורי עמך, ומשום דסתם נדרים להחמיר, כדתנן בפרקא דלקמן. ויש מי שפירש, דקונם פי מדבר עמך, ורגלי מהלכת לך קא קשיא ליה, ואיהו אצטרכיה לשנויי, אבל ידי עושה עמך [דבר לפי הש"מ] שיש בו ממש הוא הוא דמלאכת ידיו חפצא (היא) [הוא לפי הש"מ] ושפיר שייך למיסריה אנפשיה, וכן נמי אפשר דרגלי מהלכת לך, פעמים שיש בו ממש, כגון שמהלך על גבי טינא לגבלו, או על גבי ענבים לדרוך, ואז יהיה אסור, אפילו באומר קונם רגלי מהלכת לך, שיהא אסור באותה מלאכה שיעשה בהליכת רגליו, וכן כתבו מקצת רבותי הצרפתים זכרונם לברכה. ואינו מחוור, חדא דלפי מה שהיינו סבורים עכשיו, דלא אסר אלא הדבור והעשיה וההילוך, ודאי כל אלו אין בהם ממש, דודאי מה שנעשה הוא שיש לו ממש, אבל ההילוך והעשיה אין בהם ממש. וכך כתב הרב רבנו ברוך בר שמואל זכרונו לברכה הספרדי בפירושיו ויפה אמר, והיינו דאמרינן נמי בשלהי בתרא (קמז, ב) ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום, לפי שמעשה הדירה אין לו ממש. ועוד קשיא לי דאפילו לדבריהם, אפילו באוסר המעשה שעשה בידיו, והמלאכה שיתקן ברגליו, מכל מקום מעשה ידיו, ומלאכת רגליו, דבר שלא בא לעולם הוא, ואין אדם אוסר על חברו דבר שלא בא לעולם, עד שיאמר ידי לעושיהן, דידים איתנהו בעולם, וכדאיתא בפרק אע"פ בכתובות (נט, א) והכי קיימא לן וכדאיפסקא הלכתא התם אלא אם תעמידנ' כר"מ, דאית ליה אדם אוסר דבר שלא בא לעולם, וכיון דלא אתמר הכין במתני' למה לן לאפוקי למתניתין לבר מהלכתא, והלכך מתניתין לית לה פתרי אלא בהאי שינויי דשנינן, דפי לדבורי וידי למעשיהן, ורגלי להלוכן קאמר. ומיהו אפשר היה לאוקמה בבל יחל דרבנן, וכדאמרינן בפרקין דלקמן (נדרים יד, ב) גבי קונם שאני ישן, אלא דעדיפא וקושטא קא מתרץ, דמדקתני פי מדבר עמך, ולא קתני שאני מדבר עמך, שמע מינה דפי לדבורי קאמר, דקונם לא קאי אמדבר, אלא אפי כדאמרן. ועוד נ"ל, דלא אפשר לאוקמה בבל יחל דרבנן, מדקתני אסור ולא קתני הרי זה בבל יחל, כדקתני בפרקין דלקמן (נדרים טו, א) דכל היכא דתני אסור דאורייתא קאמר. ועוד נ"ל דליכא בל יחל דרבנן בדבר שאין בו ממש, ושלא בא לעולם, אלא במה שאוסר על עצמו, אבל לאסור על אחרים, ואפילו בקונם ליכא איסורא כלל, ואפילו מדרבנן, והכא בשאוסר דבורו ומעשה ידיו על חברו היא, הלכך לא חייל, ובפרקין דלקמן (נדרים יד, ב טו, א) בקונם שאני ישן שאוסר על עצמו, מ"ה מוקמינן לה בבל יחל דרבנן, וכדכתיבנא התם בדוכתא בסיעתא דשמיא.

    Babylonian Talmud · folio map

    Nedarim 13b

    Nedarim 13b. The full printed text of this folio side - 10 numbered segments, about 178 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Nedarim 13b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026