Nedarim 36b

כיון דזכות הוא לו שמרויח שתורם עליו משלו ולא צריך ליתן לו כלום:

לא צריך דעת שזכין לאדם שלא בפניו:

או דלמא כיון דמצוה דיליה היא דבעל הכרי ניחא ליה למיעבדיה שיקיים הוא את המצוה לפיכן. צריך שיודיעו:

אילימא משל בעל הכרי על בעל הכרי:

אילימא לדעתיה דיליה לדעתו של תורם שלא הודיעו לבעל הכרי שהוא תורם עליו:

מאן שוייה שליח הא קיימא לן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם:

הא קא מהני ליה דעבד שליחותיה ואיהו הדירו:

הא קא מהני ליה האי שתורם עליו:

ותורם תרומתו לדעתו בגמ' מפרש לדעת מאן:

מי אמרינן כיון דזכות הוא לא צריך דעת דזכין לאדם שלא בפניו וזכיה מטעם שליחות שפיר הוי שליחותא והא דאמרינן בכל דוכתא דזכייה מטעם שליחות מהכא תניא ליה:

אילימא משל בעל הכרי על בעל הכרי:

מאן שוייה שליח ואמאי תורם:

אלא לדעתו דבעל הכרי הא קא מהני ליה דעביד שליחותיה כיון דהוא ידע הוי כמו שמצוהו ואיכא איסורא ודאי אי לאו בדעתו לא הוה איסורא דמשום המצוה שרי אבל לדעתו דבעל [הכרי] מכי ידע ביה הוי כמו שמצוהו והוי שלוחו:

הא קא מהני ליה האי שתורם עליו:

אלא לאו אין צריך דעת והא דאמרינן (בב"מ כב -) מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם י"ל דהיינו כשתורם משל בעל הכרי אבל בתורם משלו אז אין צריך דעת וא"ת מיהו קשה לרב דההיא דשוקל שקלו אמאי צריך לאוקמא בהפריש ואבד אפי' בלא הפריש ואבד נמי דמצוה קעביד כי הכא צ"ע מיהו ק"ק מאי שנא גבי תורם דמצריך דעת לתרום אסור דשליחותיה קא עביד וגבי מחזיר אבידתו או ללמדו תורה אפילו לדעת יהא אסור כיון שאין מצוה לו ושמא יש לומר דבתורם בתרומה דהדבר תלוי בשליחות דאין יכול לתרום בלא דעתו ושייך ביה שליחותיה קעביד טפי מאבידה דמתני' וגם מצוה איכא פורתא למבין:

משל בעל הכרי תימה דהכא משמע כיון דאמר כל הרוצה לתרום לא מהני ליה ובפרק המדיר בכתובות (דף ע:) גבי המדיר אשתו מליהנות לה עד ל' יום יעמיד פרנס ופריך ופרנס לאו שליחותיה קעביד ומשני באומר כל הזן אינו מפסיד ופריך וכי אמר הכי לאו שליחותיה קעביד והתנן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו ומשני מי קאמר יזון כל הזן קאמר אלמא דאי אמר כ"ל השומע יזון שייך למימר שליחותיה קעביד ויש לומר כל השומע משמע לשון שליחות ציווי אבל כל הרוצה אינו לשון ציווי כ"א מי שיחפוץ יתרום ור"י אמר דודאי התם הוא דמיתסר אם אמר יזון דשליחותיה קעביד דקא מהני ליה שזן אשתו ומוותר לה פרנסה דמצוה לפרנס אשתו אבל בשמעתא דתורם משל בעל הכרי ולא משלו ובדין הוא דאיסורא ליכא דאי משום דתורם ליה מצוה קעביד כדמתני ומחזיר לו אבידתו אלא משום דכיון דבתרומה צריך דעת הוי כמו שלוחו דמצווהו לך ותרום וכיון דרבנן הפקיעו תורת השליחות מיניה שפיר עביד וראיה לדבר דאמרינן לעולם משל בעל הכרי וכדרבא ול"ק לעולם משלו וכדרבא אלא ש"מ דמשלו אפי' אומר כל הרוצה איסורא איכא כי ההיא דהמדיר שהמפרנס מפרנס אשתו משלו:

הא דאיבעיא להו התורם משלו על של חברו צריך דעת או לא, מי אמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך. קשיא לי והא שליחות לאו מדין דניחא ליה או לא ניחא ליה, אלא גזירת הכתוב היא [בבא מציעא כב, א דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ותדע לך שהרי האומר לחברו צא ותרום לי והלך ומצאו תרום למאן דאמר חזקה אין שליח עושה שליחות[ו – לפי השי"מ], אמרינן בריש פרק קמא דחולין [יב, א] שאינו תרום, דדלמא איניש אחרינא שמע והלך ותרם ורחמנא אמר אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ואף על גב דהתם ניחא ליה שתקנו את כריו. ויש לומר דתורם משלו על חברו שאני, דלא בעינן שלוחו לדעתו אלא בתורם משל בעל הכרי על בעל הכרי, אבל בתורם משלו על בעל הכרי כיון שאינו של בעל הכרי לא בעינן שליחותו ממש, ואין הדבר תלוי אלא אי זכות לו וזכין לו לאדם שלא בפניו, או לאו זכות לו דמצוה דנפשיה עדיף ליה. כן נראה לי.

אלא לדעתא דנפשיה ואי אמרת צריך דעת הא קא מהנה ליה נראה לי דלישנא יתירה הוא, והוה ליה למימר הכי אלא לדעתא דנפשיה אלמא אין צריך דעת.

תא שמע המקדיש מוסיף חומש, ומתכפר עושה תמורה, והתורם משלו (ע"מ) [על] שאינו שלו טובת הנאה שלו. דכתיב עשר תעשר ונתת אמעשר קאי, כלומר שתהא נתינה ממי שהמעשר ולא קאי אתבואת זרעך כדאמרינן לעיל, ובפרק קמא דתמורה [י, א] מפרש ליה לקרא הכין, שהמעשר תקינו ביה ונתת שתהא טובת הנאה שלו.

במקום שנוטלים על המקרא ואין נוטלין על המדרש קשיא לי אם כן ליתני מלמדו ובמקום שנוטלים עליו שכר תפול הנאה להקדש, וכדתניא גבי מחזיר לו אבדתו. ויש לומר דאגב אורחיה קא משמע לן, דאפילו במקום שנוטלין שכר על המקרא שרי למישקל, על המדרש לא בעי למישקל.

התורם משלו על חבירו זכות הוא לו ורשאי לתרום לו שלא בידיעתו ולא אמרו אף שלוחו לדעת אלא בתורם משל בעל הכרי ואע"פ כן יכול המדיר לתרום משלו על המודר ומתורת מה שאמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי על הדרך שביארנו בשוקל את שקלו אבל אם תרם משל בעל הכרי אין תרומתו תרומה אלא מדעת הבעלים ועל זו אמרו מה אתם לדעת אף שלוחכם לדעת ומתוך כך אין המדיר תורם למודר משל מודר שאם תאמר בשליחותו הרי כל שמקיים שליחותו נעשה שלוחו ואע"פ שכל שיש מצוה בדבר כגון מלמדו ומבקרו ומחזיר אבדתו מותר אפילו אמר לו הוא לעשות כן שנמצא מקיים שליחותו פירשו בתוספות שכל שאינו צריך דעת אין בו תורת שליחות אפילו עשהו בו שליח אבל דבר שצריך דעת או שליחות כגון תורם לחבירו כל שבשליחותו אסור אע"פ שהוא מקום מצוה שהנדרים ואף השבועה בכולל חלים הם אף על דבר מצוה אלא שכל שאינו בשליחותו ודבר מצוה מותר בהנאות אלו שאינו הנאה גמורה הא בהנאה גמורה אסור אף במקום מצוה שאם לא כן מה שאמרו במדיר את חבירו ואין לו מה יאכל שנותן לאחר משום מתנה ואם אין שם אחר מניח על הסלע וכו' כל כך למה והרי מצוה היא אחר שאין לו מה יאכל הלא שכל הנאה גמורה אסור ונשוב לדברינו והוא שכל שתורם מבעל הכרי הואיל וצריך דעת אסור הא אם לא עשהו שליח להדיא אלא שאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום וזה שומע ותורם מותר ויצא ידי חובת תורם לדעת בלא שליחות:

התורם משלו על חבירו טובת הנאה של תורם ליתנה לכל כהן שירצה ואם היה זה מדירו ותרם משלו עליו אסור להניח לבעל הכרי המודר טובת הנאתו שהרי ההנהו בכך וכמו שאמרו בסוגיא זו אי אמרת טובת הנאה לבעל הכרי הא מהני ליה ולענין תוספת חומש בפודה את ההקדש המקדיש עצמו מוסיף חומש והוא הדין ליורשיו ואשתו ואע"פ שבמעשר שני אין אשתו מוספת חומש בזו משום דכתיב איש ממעשרו ולא אשה אבל בהקדש אפילו אשתו מוספת חומש הא אם פדאן אחר אין מוסיף חומש ולענין תמורה אם הקדיש אחד בהמה לצורך חבירו לדעתו באותן הצריכין דעת הן שלא לדעתו באותן שאין צריכין דעת חבירו המתכפר בה עושה תמורה אם המירה ולא המקדיש שזכה זה בה ושוב אין לבעלים הראשונים עליו כלום זהו העולה לנו משמועה זו לדעתנו ומכל מקום בתוספות כתבו ששאלת התורם משלו על חברו אם צריך דעת אם לאו לא הובררה ומחמירין בה להיותה תרומה ולחזור ולתרום וכן פרשו במקדיש שהוא מוסיף חומש מקדיש בהמה לקרבן חברו כענין שפירשנו במתכפר עושה תמורה ולענין זה דנין את הבהמה של מקדיש אע"פ שלענין תמורה דנין אותה של מתכפר:

גמרא מעשר תבואת זרעך ונתת וגו' כצ"ל:

ברש"י שלא בפניו הס"ד דיליה היא דבעל כו' הד"א לאו פירי דהאי דתורם כו' שכר על המקרא תריץ כו' כלל והא קמ"ל כו' הד"א כצ"ל:

ברא"ש לא צריך דעת כו' ולא הוי שלוחו הס"ד מ"מ כיון שבלא כו' כצ"ל מפרש טעמא הס"ד לנפשיה דמודר לטעמא כו' כצ"ל:

בר"ן בשלוחיכם לדעתכם הס"ד הרי מהנהו הס"ד מידי למודר ואתיא כו' מתהני הס"ד קא מהניא ליה הס"ד אבל אי אמר כו' ברית הלוי הס"ד כצ"ל:

הא דאיבעיא להו התורם משלו על של חברו צריך דעת או לא מי אמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך. קשיא לי דהא שליחות לאו מדין דניחא ליה או לא ניחא ליה אלא גזרת הכתוב היא דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם ותדע לך שהרי האומר לחברו צא ותרום לי והלך ומצאו תרום למאן דאמר חזקה אין שליח עושה שליחותו אמרינן בריש פרק קמא דחולין שאינו תרום דדילמא איניש אחרינא שמע והלך ותרם ורחמנא אמר אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם ואף על גב דהתם ניחא ליה שתקנו את כריו. וי"ל דתורם משלו על חברו שאני דלא בעינן שלוחו לדעתו אלא בתורם משל בעל הכרי על בעל הכרי אבל בתורם משלו על בעל הכרי כיון שאינו של בעל הכרי לא בעינן שליחותו ממש ואין הדבר תלוי אלא אי זכות לו וזכין לו לאדם שלא בפניו או לאו זכות לו דמצוה דנפשיה עדיף ליה כן נראה לי. הרשב"א ז"ל. הא קא מהני ליה דקא עביד שליחותיה והוא הדין דהוה ליה למימר נמי שנותן התרומה משלו אלא הואיל וקיימא לן דחטה אחת פוטר את הכרי לא חשיבא עיקר הנאה אלא השליחות. ויש נוסחא אחרת דגרסי סתם הא קא מהני ליה והשתא איפשר לפרשו על הכל ואי אמרת צריך דעת הא קא מהני ליה מאחר שהורישו ונתן לו רשות לתרום הוי שלוחו ואמאי קא שרי תנא דמתניתין אלא ודאי אין צריך דעת בעלים דמסתמא ניחא להו ובהכי איירי תנא דמתניתין והשתא לא מהני ליה מידי דהא לא עביד שליחותו ומה שתרם משלו עליו לא חשיב לבעל הכרי הנאה מאחר שאיפשר לו בדבר מועט. הרי"ץ ז"ל.

טובת הנאה של מי אותה מתנה של תרומה קרי טובת הנאה לפי שאין לישראל בה אלא טובת הנאה שיחזיק לו אותו כהן שנתנה לו או שיבא ישראל אחר ויאמר לו תן זו התרומה לבת בתי כהן ואני אתן לך זוז והיא שוה הרבה זוזים וקא בעי של מי ונפקא מינה למודר הנאה שלא יקבלנה ממי שהיא שלו אם הוא מודר ממנו. הרא"ם ז"ל.

הכי גרסינן אמר ליה אמר קרא את כל מעשר תבואתך ונתת הכי כתב קרא כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך ונתת דמשמע לבעל התבואה הויא טובת הנאה ליתן אותה לכל כהן שירצה. ואי קשיא הא במסכת תמורה משמע לן דהאי קרא לא מיירי אלא במעשר שני דסמיך ליה ודרשינן ביה את כל מעשר ונתת דמשמע למי שהתבואה שלו טובת הנאה לרבי אבהו משמע הכי וכדנימא בסמוך אבל רבי זירא דריש ליה מתבואתך. ובספרים דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך שבשתא היא דההיא קרא לא מיירי אלא במעשר שני וכדסמיך ליה ואכלת שם לפני ה' אלהיך אפילו למאן דאמר בשני מעשרות הכתוב מדבר מעשר שני ואחר כך ראשון אפילו הכי ליכא לאוקמה האי שמעתא בהאי קרא דעשר תעשר דהא לא כתיב ביה ונתת אלא ונתת בכסף דהאי קרא מיירי במעשר שני להביאו לירושלם. פירוש.

איתיביה תורם את תרומותיו לדעתו ואי של בעל (הבית) הכרי הא קא מהני ליה דסלקא דעתין דמתניתין בתורם משלו על של בעל הכרי לא משל בעל הכרי על של בעל הכרי וכדאוקימנא לעיל באומר כל הרוצה לתרום וכו'. וא"ת היאך יכול לאוקמה למתניתין בתורם משלו על של חברו ואפילו שלא מדעתו הא קא משתרשי לית מדת התרומה. תריץ דאין זה חשיב ריוח דטוב הוא לאדם שיעשה המצוה משלו ויותר היה ראוי לו (במתנה) בנתינה מלהרויח תבואה כמדת התרומה. הרא"ם ז"ל.

תא שמע קשיא להא דאמרת דטובת הנאה דבעל הכרי דלאו כדדרשת ליה לקרא ואוקמת ונתת אבעל הכרי והתורם משלו וכו'. טובת הנאה שלו של תורם והתם בתמורה מפרש טעמא דכתיב אף כל מעשר תבואתך ונתת על המעשר ליתן קאי וטובת הנאה שלו לא מסיק למימר תיובתא דלא הויא ברייתא אלא מגברא לגברא רמי הילכך לא חשיב ליה למימר אלא קשיא ולא תיובתא. שטה.

פיסקא ומלמדו מדרש בחנם כמו תורת כהנים הלכות ואגדות דאין נוטלין עליהן שכר. וא"ת מכל מקום הא קא מהני ליה. יש לומר כיון דמצוה היא אם לא היה הוא מלמדו אחרים היו מלמדים אותו אבל אומנות ודאי אסור ללמדו. ויש אומרים דהיינו טעמא דמותר ללמדו משום דאיהו במצוה דנפשיה קא עסיק ואף על פי שאותו נהנה בכך מותר ומטעם זה הוא דמחזיר אבדתו ומבקרו אם הוא חולה. הריטב"א ז"ל.

במקום שנוטלין שכר שכר לימוד והיכא דליכא שכר לימוד שרי דסתם מדיר אינו מדיר אדעתא דהנאת מצוה כי האי ואפילו למאן דאמר מחזיר אבדה אסור הכא דלא הוי אלא דיבור בעלמא שרי. שטה.

מאי פסקא וכי נפסק הדבר הכי דקאמר במקום וכי פסקה המשנה כמנהג אותו מקום אין דרך משנה כן. האי מקשה סבר דמנהגא קאמר שמואל. ומשני אין פסקה והא קא משמע לן כלומר לכך נקט שמואל בלשונו מקום להשמיענו דאפילו במקום שנוטלין שכר על המקרא שרי למשקל ולא על המדרש. הרא"ם ו"ל.