מסכת נדרים דף י׳ עמוד א׳

אפילו תימא רבי יהודה היא מתני' דשני בין נדר לנדבה דלר' יהודה נמי שאני ליה וכי קאמר ר' יהודה טוב נודר ומשלם היינו דאמר בלשון נדבה אבל בנדר לא אמר:

מ"ש נדר דלא כו' דאתי בה לידי תקלה כדלעיל:

לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידייהן (שאין באין) כלומר שהם מתייראים שלא יעשו שום חטא ורוצין להביא קרבן להתכפר עליהם לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם מה היו עושין כדי שיתחייבו קרבן שאין מביאין קרבן חטאת אלא על חטא ממש ענין אחר לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם שאין באין לידי שום תקלה ושום חטא שיתחייבו קרבן חטאת:

אלא הרוצה להתנדב מתנדב ומביא שלמים וכו' אבל חטאת לא אתי בנדבה ובנזירות נמי לא היו מתנדבין שלא יקראו חוטאים ומתני' דקתני נדר בנזיר דמשמע דכשרים נודרין בנזירות לאו ר' שמעון היא:

כולן שיטה אחת דבשיטה אחת משוו דעתייהו:

דנזיר חוטא הוי משום דנדר:

והדין קרא בנזיר טמא כתיב על שם שטימא את עצמו במת קאמר קרא אשר חטא על הנפש:

משום דשנה בחטא הוא דעל שם ששנה עצמו בחטא שנזר עצמו ועוד שטימא נזירותו להכי כתיב ביה אשר חטא על הנפש והוא הדין נמי לשאר נזירין דאיקרו חוטאים וגלי רחמנא בהאי והוא הדין לכולהו ואהכי גילה בהאי משום דזה שונה בחטא שני פעמים ותולין הקלקלה במקולקל:

ואבע"א כי קאמר ר' יהודה בנדר אבל בנדבה לא קאמר:

נדבה נמי אתי לידי תקלה ומשני ר"י לטעמיה ה"מ לשנויי כדלעיל אלא ניחא ליה לאתויי כרבי יהודה גופיה וכן בסמוך [גבי] נזירות מייתי מר' יהודה חסידים הראשונים וכו' מהאי טעמא אע"ג דהוה מצי לשנויי כדלעיל:

רבי יהודה אומר אדם מביא כבשתו בעזרה ואם תאמר וללישנא קמא דאוקמינא פלוגתייהו בנדר ואפי' בנדר שרי ר' יהודה הא דקתני בהו אדם מביא כבשתו וכו' אלמא חייש רבי יהודה לתקלה ואפי' בנדבה לא שרי אלא בכה"ג לכ"ש בנדר דמיתסר וי"ל דאיכא למימר עצה טובה קמ"ל וא"ת והא בתוספתא קתני ר' יהודה אמר טוב מזה ומזה ש"מ דלענין איסורא קאמר וי"ל דלעולם עצה טובה קמ"ל הך ברייתא ולא משום איסורא קאמר ואיידי דאיירי ר"מ טוב מזה ומזה דלענין איסור קאמר ר"מ א"ר יהודה נמי האי לישנא טוב מזה ומזה ולעולם לענין עצה טובה קמ"ל ולא לענין איסור קא"ל והשתא מסיק לישנא בתרא דנדרים אתי לכ"ע אפי' לר' יהודה וכן ללישנא קמא אפי' לר"מ בנדבה:

אדם מביא כבשתו מדנקט לשון נקיבה אלמא דבשלמים איירי ותימה דמאי תקלה שייך בשלמים והלא אין מעילה בשלמים וי"ל דנהי דמעילה ליכא איסור דאורייתא מיהא איכא כדאמר בר"ה (דף כח -) בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא משום דאיסורא רכיב עליה:

אמר אביי שמעון הצדיק כו' תרוייהו אינם שוין ר"ש איירי בנזיר טמא כדאמר לעיל ור' אליעזר הקפר איירי בטהור וי"ל דאה"נ ולהכי לא קאמר דבר אחד אלא שיטה א' דכולהו ס"ל דנזיר חוטא טפי מרבנן דידהו וכה"ג אמרי' בהמוכר את הספינה (דף עח:):

כולן שיטה אחת הן לאו דוקא שהרי שמעון הצדיק אין להוכיח דטעמא אינו אלא מפני שמתחרטין וכה״ג איכא בפרק רבן גמליאל (יבמות דף נא: ושם) כולהו סבירא להו מאמר קונה קנין גמור הר״ר יוסף זצ״ל כדפירש':

דשנה בחטא בצער של יין כי חוזר ומתחיל נזירות אי נמי שנה בחטא דיין ובטומאה:

חרק חרך וכו' אין לפרש משום דלשונות הללו נוטין קצת אחר לשון חרם אלא למאן דאמר לשון אומות נינהו דוקא [אבל] למ"ד לשון שבדו חכמים [לא דא"כ לתני נמי חרך חרט]:

דילמא אמר לה' ולא אמר קרבן ואיכא למידק והלא סתם חרמין לכהנים, וכשמזכיר שם הוי לבדק הבית, ואם כן מכל מקום כשירצה להחרים לבדק הבית צריך להזכיר שם ויאמר חרם לשם, אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם. וי"ל דכשהוא אומר לשון הכתוב ישכח ויזכור שם כמו שהוא כתוב חרם לה', אבל כשאינו אומר בלשון הכתוב, כשיצטרך להחרים לבדק הבית לא יזכיר את השם, אלא יאמר חרם לבדק הבית.

כתב רבינו ז"ל שמעי' מיהא דלא מיבעי ליה לכשר למינדר או לאשתבועי וכו' עד והוא הדין לשבועות וקשיא לן היכי אמרינן דנדר אסור והלא מקרא מלא דבר הכתוב [תהלים עו] נדרו ושלמו לה' אלהיכם וכל נדר במשמע וכתיב [בראשית כ] וידר יעקב נדר ולא הוי נדבה אלא נדר דהא כתיב [שם] כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך וכתיב וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתון תתן וכו' תירצו בתוספות דשעת צרה שאני דאמרינן בהגדה וידר יעקב נדר לאמר לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרה פי' אם הוא חולה או בנו וכיוצא בו מותר לו לאמר כך וכך אתן אם אתרפא או אם אנצל מצרה זו וזה היה נדרו של יעקב ונדרים של ישראל לפי שהיו בצרה ומפני זה נהגו במקצת מקומות ליתן צדקות ושמן למאור בראש השנה ויום הכפורים בלבד לפי שהוא יום הדין שספרי חיים פתוחים לפניו יתברך והוי עת צרה ולפיכך נודרין כדי להנצל מן הדין (ב) ונודרין למחרתו לאלתר:

ובשאר מקומות שנהגו לידור צדקות בשבתות וימים טובים יש ליישב מנהגן שעושים כן מפני שיש מעצור לעניים ואם לא ידרו להם היום שהוא יום כנופיא לא יהיה לעניים די צרכם ולפיכך סומכין להקל בדבר מפני מחסור העניים שעומדין בצער ועוד שהרי ממנין גבאים לגבותה לאלתר למחרת וכיון שנדר חובה ברבים יתבייש הוא ולא יאחר אותה כלל ואם רצה לאחר הממונים מוציאין ממנו בזרוע:

גרסי' (א) בפ"ד הוי זהיר בנדרים שסופך למעול בשבועות פי' שהן חמורות יותר לפי שיש בהם הזכרת השם:

ירושלמי מוקש אדם ילע קדש ואחר נדרים לבקר התחיל אדם לנדור פנקסו נפתחת. פי' שמחפשים אחר מעשיו מפני שהרגיל פיו ולשונו בקדושה לנדרים:

ד"א מוקש אדם איחר אדם נדרו פנקסו נפתחת פי' דריש ואחר מל' איחור:

כבר ביארנו ענין הכינויין במשנתנו וביארנו למעלה דעתו של ר' יוחנן במה שאמר שהם לשונות של גויים ודעת ריש לקיש שחכמים הוא שתיקנו כן שלא להוציא שם קרבן מפיהם מחשש שמא יזכירו שם שמים לבטלה וכמו שאמרו:

גמ' וטעמא מאי תקינו כו' כצ"ל:

ברש"י נודרין בהן הס"ד תקינו חכמים כנויין דלא לימא כו' הד"א כצ"ל:

ברא"ש לשונות של כנויין גמרא לשון עובדי כוכבים כו' ונמלך מלגמור דבריו כו' משאר האותיות הס"ד ואח"כ מ"ה מאן דאמר כנויי כנויין כו' הלשון במקצת הס"ד אטו כנויין הס"ד כצ"ל:

ר' יהודה לטעמיה דעביד בנדבה דלא אתי לידי תקלה דתניא וכו' וא"ת מכל מקום בעזרה מצינו נדרי כשרים. תריץ דאפילו בעזרה אינם אומרים כי אם הרי זו דאי אמרי הרי עלי שמא תמצא טרפה ויהיו חייבים באחריותה ואתי לידי תקלה דבל תאחר. ובריש חולין דקאמר ואפילו ר' יהודה לא קאמר אלא הרי זו אבל עלי לא בהרי זו יכול לחלק כגון דאמר הרי זו קודם שהביאה לעזרה. הרא"ם ז"ל. וז"ל שיטה: ר' יהודה לטעמיה וכו'. דכיון דאינו מקדישה אלא תכף לשחיטה לא אתי בה לידי תקלה. והאי דלא משכחת לה דיכול לאצולי נפשיה מלבא לידי תקלה על ידי שהוא מקדיש תכף לשחיטתה אלא כדאקדשה משם נדבה דאמר הרי זו אבל היכא דקבלה עליו משום נדר לא מצי לאצולי נפשיה בהכי דאיפשר דאתי ביה לידי תקלה דכשרין מתנדבין אבל לא נודרים. עד כאן. וכתב רבינו ז"ל ושמעינן מיהא דלא מיבעי ליה לכשר למינדר או לאישתבועי במידי. פירוש הואיל ור' יהודה לא שרי להקדיש נדבה אלא בפתח העזרה. אלא כדבעי למיעבד מידי או אפילו למיתב זוזא לעניא או אפילו לפדיון שבוים. וכיוצא בהם אי איתיה לההוא מידי בידיה יתן לו מיד ואי לא לשתוק עד דהוי בידיה ויהיב ליה. ומיהו אי מצוה דגופיה הוא ומחייב בה ורמיא עליה כגון הא דאמרינן אשנה פרק זו או מסכתא זו והא אמיד נפשיה למיקם בה וחזי דמיאש מינה שרי ליה למינדר עליה לזרוזי נפשיה כדרב גידל. וכל שכן היכא דרגיל ומשתלי ועבר על אחת ממצות לא תעשה דתנן ונדרים סייג לפרישות וכן הדין בשבועות. ותימה דהא כתיב וידר יעקב וכו'. וי"ל שעת צרה שאני דאמרינן בהגדה לאמר לדורות דשעת צרה מותר לידור בתנאי הרי זה סלע לצדקה אם אנצל מצרה זו אם יחיה בני וכיוצא בו וכענין נדרו של יעקב אבינו אם יהיה אלקים עמדי וגו' כל אשר תתן לי עשר וכו'. אבל שלא בשעת צרה אסור לידור לשום דבר אלא מה שדעתו ליתן יתן בלא נדר. ומה שנהגו לידור צדקות ושמן למאור ביום הכיפורים יש לומר דעל ידי שהוא יום הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו יתברך כשעת צרה דמי ולפיכך נודרין כדי שיעלה זכרונם לטובה ולחיים טובים וליתן (למחר) לאלתר אי אפשר. מכל מקום חייבים ליתן למחרת. הרנב"י ז"ל.

מתאוים להביא חטאת משום דכתיב ביה כפרה לפי שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם כדי שיתחייבו חטאת. וקשיא לי והא כתיב כי אין אדם אשר לא יחטא. ועוד שאינו מקשה מבהמתן של צדיקים גבי רבי ישמעאל שקרא ובקש להטות ובקרעו ספר תורה בחמתן בהאשה רבה. ולכן נראה לי לפרש שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה לאחרים עמם על ידיהם שיהו אחרים למדים מהם כמו ר' מאיר בבית שאן ור' אמי ור' אסי בחולין ור' יוסי בכתובות דבקשו להעלות עבד לכהונה על פיו. ולכן הכא נראה לי לגרוס לפי שאינם חוטאים פירוש לפי שאין רגילים לחטוא שבכל כחם שומרים עצמן מן החטא. הרא"ם ז"ל.

להביא קרבן חטאת משום שכתוב בו כפרה ממילא ולא על חטא היו מביאין חטאת שאין הקדוש ברוך הוא וכו'. וכיון שהיו חסידים כל כך שהיו מערימין להביא קרבן למקום זריזין הן דלא אתו לידי תקלה מדעתן. שיטה.

לפיכך היו עומדים ומתנדבים בנזירות כדי שיתחייבו קרבן שהנזיר מביא חטאת עולה ושלמים. ומיהו דוקא כי אמר כנדבתם דמשמע שמביאים אותו לשם מצוה ולא לשם על שעשו עבירה. אבל אי אמר כנדרם משמע שמביאים אותו על חטא שעשו ואין זה מנהג כשרים לכך לא אמר כלום.

חס ושלום שהחסידים הראשונים פירוש דקסבר נזיר חוטא הוא. אלא הרוצה להתנדב עולה מתנדב כדאמרת דאדם מביא כבשתו חולין לעזרה.

שמעון הצדיק הא דאמרן פירוש מדקאמר עליך הכתוב אומר להזיר לה' משמע דוקא כזה שהיה פרוש כל כך ראוי לנזור נזירות לה' אבל שאר בני אדם אסורים לנדור בנזיר דעוברים כשנודרים לפי שמצערין עצמן מן. היין. ואף על גב דבהאי עניניא דכתיב נזיר לה' כתיב בפירוש מאשר חטא על הנפש דמשמע דאף אותו שכוונתו לה' מיקרי חוטא. ודאי אין הכי נמי דאיכא חטא במה שציער עצמו מן היין אבל המצוה שמקבל הנזירות עליו שלא יתגבר יצרו עליו מכרעת החטא. אבל שאר נזירים שאין מקבלים כי אם משום חטא שעשו אינם בכלל נזיר לה' ואין להם מצוה בקבלה ויש להם חטא כשמצערין עצמן מיין.

אלא שציער עצמו מן היין וא"ת ולמאן דאמר לאו חוטא הוא מאשר חטא על הנפש מאי דריש ביה. יש לומר דריש האי חטא לשון חסרון כמו והייתי אני ובני שלמה חטאים. אי נמי חטא ממש וקאי על המת שניטמא בו וכשטימא עצמו במזיד דנזיר הוא מאותן ארבעה שמביאין על המזיד כשוגג ולכן צריך כפרה. הריטב"א ז"ל.

מכאן ליושב בתענית שנקרא חוטא מחמת כעס שרוצה לצער עצמו מכל דבר. אבל אם צריך לו לעשות כן על כל פנים שאינו יכול לעשות תשובה שלימה אם לא יכניע יצרו וירעיבנו כהאי גוונא ודאי מותר כדאמרינן התם במסכת תענית הא דצריך ליה הא דלא צריך ליה.

גמ' כולן שיטה אחת ע' סוטה טו ע"א תד"ה סבר לה:

חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מִתְאַוִּין לְהָבִיא קָרְבַּן חַטָּאת, לְפִי שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יְדֵיהֶם. כתב הגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים מהכא מקשו למה שכתבו התוספות הא דאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידי צדיקים, היינו דוקא במידי דאכילה אמנם בשאר מילי משכחת לה דתבא תקלה. והכא משמע דלא תבא תקלה בכל גוונא דהא מתאוין להביא קרבן חטאת ואין יכולין? עיין שם. ונראה לי בס"ד דהכא איירי בצדיקים גמורים שעברו רוב ימיהם ולא חטאו דאז הם בטוחים מאתו יתברך שלא יחטאו כלל (יומא לח:) דכתיב רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר (שמואל א' ב, ט) דאלו מתאוין להביא קרבן חטאת ואין בא חטא על ידם כדי שיביאו, אבל קודם שעברו רוב ימיהם אז אפשר שיחטאו במידי דלית ביה איסור אכילה.

אֲבָל בִּנְזִירוּת לֹא הִתְנַדְּבוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקָּרְאוּ 'חוֹטְאִים', שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו, יא) "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ". הא דקרי למניעת האדם מן המאכל בשם חטא וגם תתייחס לנפש משום דנצוצין וחלקים של נשמות מגולגלים במאכל ומשתה ועל ידי האכילה ושתיה שיעשה האדם בברכה נתקנין ועולין וכמו שאמרו על פסוק (תהלים קז, ה) רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף, מלת 'בָּהֶם' קאי על האוכלין ומשקין ונמצא זה שנדר בנזיר ואינו אוכל ענבים ואינו שותה יין חטא לנפשו שלא תקח חלקים המגולגלים וחיסר אותה מזה הבירור והתיקון.