מסכת נדרים דף כ״ג עמוד א׳

אמר ליה אילו הוה ידעת דעברה אדעתך מי אדרתה, אמר ליה לא ושרייה, ומי שרי הכי. כלומר מי פתחינן בנדר עצמו, שהרי כל עצמו של נדר אינו אלא כדי שלא תעבור על דעתו, ואם עברה היאך הוא מותר על ידי כך.

אמר ליה אין והתניא כו' - וקשיא לי אדרבה, כיון שאמר שאילו ידע שהיתה עוברת על דעתו לא היה נודר כלל, נמצא שלא הדירה אלא לזרוז בעלמא, ונדרי זרוזין הוא ואפילו שאלה לחכם לא צריך, דמאי איכא בין נדרי זרוזין דמתניתן להני. ויש לומר דנדרי זרוזין שהיה מוכר חפץ, לא היה סבור שישמע לו חברו לגמרי כמו שהוא אומר, אלא שיתקרב לדעתו ושיפחות לו קצת מן הסלע, וכן חברו שיוסי לו על השקל קצת, ועם כל זה היה נודר שלא יתן לו אלא כך, וזה נודר כנגדו שלא יפחות לו מכך, אלו הם נדרי זרוזין, שאין דעתם בשעת נדרים לנדור בדוקא ושיעמדו דבריהם, ואם כן אין פיהן ולבן שוין ולפיכך מותר. וכן המדיר את חברו שיאכל עמו, ואינו נודר בדוקא, שאינו מתכוין אלא לכבוד בעלמא ולזרז את חברו, ויודע הוא שדרכן של קצת בני אדם לימנע מלאכול אצל אחרים, והלכך אינו נודר בדוקא ושיעמדו דבריו על כל פנים. אבל המדיר את אשתו מלעלות לרגל, או ליתן לבתו אלא למי שיתרצה הוא וכיוצא באלו, סבור שיעמדו דבריו מחמת נדרו, והלכך בדעת הוא נודר לפי שהוא סבור שתשלים היא רצונו, והלכך אף על פי שאילו היה סבור שתהא היא עוברת על דעתו היה נמנע מלידור, מכל מקום הנדר היה נדר גמור בשעתו וצריך פתח, ומיהו פותחין לו מן הנדר בעצמו. כן נראה לי.

כיון דאמר כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל לא שמע ליה. ואפשר היה לו לתרץ דאמר בחשאי, או שלא בפניו, אלא דאכתי הוה קשיא ליה מאי אף, דהא לא דמיא למתניתין דלעיל, והוה קשיא ליה נמי, מאי ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר.