מסכת נדרים דף כ״ג עמוד א׳

והוו מצטערי רבנן והיו נוסעים משמש לצל ומצל לשמש מרוב תוגה שלא היו יודעין לומר דבר פתח לחרטתו:

באוכלא דקצרי כלי שמשימין בו הכובסין בגדיהן:

אין פותחין בנולד שאין ראוי ליארע כזה אבל הני דאמרן דמצטערי רבנן לאו מילתא דנולד הוא:

אמר ליה האי נמי שכיחי אפיקורי דמצערי רבנן כי האי ולא דמי לנולד:

מתני' ר"א בן יעקב אומר אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל שאומר לו קונם שאין אתה נהנה לי אם לא תאכל עמי היינו נמי נדרי זרוזין שאינו מדירו אלא כדי לזרזו שיאכל עמו יאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל:

גמ' לא שמע ליה האי מודר ולא אתי למיכל בהדיה הואיל והנדר בטל:

אמר ליה אילו הוה ידעת דעברה אדעתך מי אדרתה, אמר ליה לא ושרייה, ומי שרי הכי. כלומר מי פתחינן בנדר עצמו, שהרי כל עצמו של נדר אינו אלא כדי שלא תעבור על דעתו, ואם עברה היאך הוא מותר על ידי כך.

אמר ליה אין והתניא כו' וקשיא לי אדרבה, כיון שאמר שאילו ידע שהיתה עוברת על דעתו לא היה נודר כלל, נמצא שלא הדירה אלא לזרוז בעלמא, ונדרי זרוזין הוא ואפילו שאלה לחכם לא צריך, דמאי איכא בין נדרי זרוזין דמתניתן להני. ויש לומר דנדרי זרוזין שהיה מוכר חפץ, לא היה סבור שישמע לו חברו לגמרי כמו שהוא אומר, אלא שיתקרב לדעתו ושיפחות לו קצת מן הסלע, וכן חברו שיוסי לו על השקל קצת, ועם כל זה היה נודר שלא יתן לו אלא כך, וזה נודר כנגדו שלא יפחות לו מכך, אלו הם נדרי זרוזין, שאין דעתם בשעת נדרים לנדור בדוקא ושיעמדו דבריהם, ואם כן אין פיהן ולבן שוין ולפיכך מותר. וכן המדיר את חברו שיאכל עמו, ואינו נודר בדוקא, שאינו מתכוין אלא לכבוד בעלמא ולזרז את חברו, ויודע הוא שדרכן של קצת בני אדם לימנע מלאכול אצל אחרים, והלכך אינו נודר בדוקא ושיעמדו דבריו על כל פנים. אבל המדיר את אשתו מלעלות לרגל, או ליתן לבתו אלא למי שיתרצה הוא וכיוצא באלו, סבור שיעמדו דבריו מחמת נדרו, והלכך בדעת הוא נודר לפי שהוא סבור שתשלים היא רצונו, והלכך אף על פי שאילו היה סבור שתהא היא עוברת על דעתו היה נמנע מלידור, מכל מקום הנדר היה נדר גמור בשעתו וצריך פתח, ומיהו פותחין לו מן הנדר בעצמו. כן נראה לי.

כיון דאמר כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל לא שמע ליה. ואפשר היה לו לתרץ דאמר בחשאי, או שלא בפניו, אלא דאכתי הוה קשיא ליה מאי אף, דהא לא דמיא למתניתין דלעיל, והוה קשיא ליה נמי, מאי ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר.

ושרייה רב הונא ע"י פתח חרטה זה בלבד והיינו נמי דתניא ר' יהודה אומר אומרים לו לאדם לב זה עליך ואם אמר לאו מתירים אותו דקסבר פותחין אף בחרטה:

ר' ישמעאל בר' יוסי משום אביו אומר אומרים לו לאדם אילו היו עשרה בני אדם שיפייסוך באותה שעה כלום נדרת. פירוש דר' ישמעאל בר' יוסי סבר אין פותחין בחרטה ובעינן פתח אחר ואומרים לו אילו פייסוך באותה שעה כולן אלו בנ"א שפייסוך אחרי כן כלום נדרת ואילו אמר הן נמצא שעל דעת כן נדר שאפילו יפייסוהו אחר נדרו לא יתפייס להם ואיו כאן פתח אבל אם אמר לאו נמצא שלא נדר על דעת כן והוי פתח שהרי יש כאן דבר שנתחדש לגמרי שיפייסוהו בנ"א אלו אחר נדרו ואפילו היה דעתו בשעת נדרו שיפייסוהו מקצתם ועכשיו פייסוהו כלם אפילו בזה אחר זה א"נ שהיה דעתו שיפייסוהו כלם כאחד הוי פתח שהרי לא עלה על דעתו בשעת נדרו ודבר מחודש הוא וי"מ בענין אחר וזהו הנכון:

א"ר אסי אין נזקקין לאלהי ישראל פי' אין נזקקין להתיר ע"י שום פתח שבועה אפי' בלא הזכרת השם או נדר בהזכרת השם (שיש בהם הזכרת השם) שהוא דבר חמור. דשבועה אפי' בלא הזכרת השם היא חמורה דאית בה לא ינקה וכן נדר שיש בו הזכרת השם הוא חמור:

חוץ מן קונם אשתי שגנבה את כיסי וקא סבר רבי אסי כרב אסי דלעיל [דף כא:] בד' נדרים צריכי שאלה אי נמי דשאני הכא דאית בה הזכרת השם ומש"ה בעי שאלה ומשום דהוה בטעות אית לה התרה מיהת אע"ג דאית בה הזכרת השם והכי מוכח בהדיא בגמ' דר"א בשבועה לא בעי הזכרת השם ובכל שבועה הוא מחמיר שלא להתירה אע"פ שאין בה הזכרת השם דאמרינן התם ההוא דאתא לקמיה דרבי אסי א"ל במאי נדרת א"ל באלהי ישראל פי' שהזכיר השם בנדרים ולאו דאדכריה בהאי לישנא שזה לשון שבועה הוא ואין לשון נדר אלא בלמ"ד א"ל אי נדרת במומי לא מזדקיקנא לך פירוש בתמיה בשבועה אפילו אין בה הזכרת השם לא מזדקיקנא לך. לאלהי ישראל מזדקיקנא לך כלומר גבי נדר משמע מהא דבכל שבועה אין נזקקין לר' אסי וכן בנדר שיש בו הזכרת השם חוץ מנדרי טעות שנזקקין להתירם אפילו יש בהן הזכרת השם וצריכין היתר מחמת כן הא בנדרי טעות דעלמא מודה הוא דלא בעו שאלה כנ"ל:

אמר רבא אמר רב נחמן הלכתא פותחין בחרטה פי' אף בפתח חרטה לחוד:

ונזקקין לאלהי ישראל פי' בין בנדר בין בשבועה כדכתב רבינו ז"ל לקמן חוץ מנשבע או נודר על דעת רבים שאין לו התרה אלא אם כן לדבר מצוה כדבעינן למימר קמן:

ההוא דאתא לקמיה דר' אסי א"ל וכדו תהית פי' גאון ז"ל עכשיו אתה תוהה ומתחרט אבל כשנדרת מתחלה על דעת כן נדרת:

א"ל לא פי' בתמיה וכי איני מתחרט מעיקרי כלומר הא ודאי אילו ידענא דמצטערנא כולי האי לא נדרתי והו"ל חרטא מעלייתא:

וכבר ביארנו שזה שאמר ושרא לנפשיה לאו דוקא שאף תלמיד חכם אי אפשר לו להתיר לעצמו סתם אמר כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו אלא על ידי שחיזר ובקש פתח לעצמו אחר שהלך לו הוא אומר ושרא לנפשיה ומכל מקום אצל חכם הלך להתירו אלא שלא חזר אצל רב נחמן מפני שהיה בוש ממנו ויש מפרשים שתלמיד חכם מתיר לעצמו במקום פתח ולא אמרו הוא אינו מיחל אף בתלמיד חכם אלא דוקא בחרטה לבד ומעשה הנזכר למטה בר' ישמעאל בר' יוסי הסמוך לזה מוכיח כדעת ראשון כמו שנבאר אלא שנבאר תחלה מה שהזכירו בר' שמעון ברבי דהוה ליה נדרא למישרא אתא לקמיה רבנן אמרו ליה אדעתא דהכי מי נדרת ואמר להו אין וכן מה זמנין הוו קא מצטערי רבנן ואזלי משמשא לטולא ומטולא לשמשא ר"ל שהיו מסיעין אותו ממקום למקום ואמר ליה חד מיניהו אדעת דמצטערת רבנן מי נדרת ואמר ליה לא ושריוה רבנן ולמדנו שצער רבנן לדברים אלו נולד המצוי ואחר כך הזכירו בר' ישמעאל בר' יוסי דהוה ליה נדרא למישרא אתא לקמיה רבנן ואמרו ליה כמה זמנין אדעתא דהכי מי נדרת ובכלהו אמר להו אין חזא ההוא קצרא ר"ל כובס דהוו רבנן מצטערין ומחייה באוכלא דקצרי והוא דף מנוקב שהכובס מניח בו את הבגדים כשמוציאין אותן מן המים והמים יוצאין דרך הנקבין ואמר אדעתא דמחי לי קצרא לא נדרת ושריוה רבנן ואע"פ שהוא עצמו מצא הפתח לא התיר לעצמו אלא שאפשר לדעתם לפרש שמאחר שעדיין היה לפניהם חשש לכבודם שלא להתיר לעצמו ומכל מקום שאלו בה שהרי נולד שאינו מצוי הוא ותירצו דנולד מצוי הוא דשכיחי אפיקורי ר"ל פחותים ועמי הארץ לצעורי רבנן ופירשו בה גדולי הרבנים והיה לו להעלות על לב שמתוך ענשו על שציער את החכמים היה ראוי לכך ומכאן למדו רבים שכל שאי זה עונש מגיעו ומצדיק עליו את הדין פתח הוא אע"פ שאינו מצוי שדרכי העונש מצויים הם:

הוזכר עוד בסוגיא זו בדביתהו דאביי דהות לה ברתא ר"ל מבעל אחר הוא אמר לקרובי והיא אמרה לקרובי ואמר תתסר הנאתך עלי אי עברת על דעתאי כלומר שתאסר הנאתה עליו אזלא ואנסבה לקריבה וכשראה אביי שלא הועיל לו נדרו רצה להתיר את נדרו כדי שתהא הנאת שמושה מותרת לו ואתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה אי הוית ידעת דעברא על דעתך מי אדרתה ואמר ליה לא ושרייה ויש גורסין תתסר הניתאי עלך שנמצאת היא אסורה בהנאתו והיתרו בא להתירה בהנאתו והכל אחד שכל שנמצא המדיר מותר בשל מודר והמודר אסור בשל מדיר כל שהמדיר נשאל הרי המודר נתר בהנאתו מאליו ואף כמעשה הנזכר בסמוך באחד שהדיר את אשתו פירושו שהדירה הנאה ממנו ומנכסיו וכן בתלמוד המערב אמרו הנאתי על בני עירי איני נשאל לזקן שבעיר כלומ' שהרי הזקן בעל דבר ואין אדם מתיר נדרי עצמו הנאת בני עירי עלי נשאל לזקן שבעיר שבה כל שהמדיר נשאל המודר ניתר מאליו ונשוב לענין הסוגיא והוא שתמהו בה ומי שרי הכי ר"ל לפתוח בנדר עצמו כלומר כל עצמו של נדר אינו אלא שלא תעבור על דעתי והיאך מתירין אותו על ידי מה שעברה עד שהביאו כיוצא בה באחד שהדיר את אשתו מלהעלות לרגל ועברה על דעתו ועלתה לפני ר' יוסי ואמר לו אלו היית יודע שעברה על דעתך כלום הדרתה אמר לו לאו והתירה ופירשו הטעם מפני שאין זה אלא כעין נדרי זרוזין שאינו מדירה אלא כדי לזרזה שתעשה רצונו ולא שיהיו פיו ולבו שוין ושמא תאמר אם כן למה צריך שאלה טעם הדבר שאינו כנדרי זרוזין לגמרי שנדרי זרוזין אין כל אחד נשבע על גמר דעת שיהא האחר נשמע לו לגמרי לא להתקרב לרצונו הלוקח במוכר שינכה לו והמוכר בלוקח שיוסיף לו ונמצא שכל אחד מהם אין פיו ולבו שוין זה שלא להוסיף וזה שלא לנכות והמדיר את חבירו לאכול לכבוד בעלמא הוא מתכוין ואינו גומר בדעתו שיקבל על כל פנים ואף האחר מתכוין לסלקו מעליו ולא שיהא בדעתו שלא לאכול בשום פנים אבל אלו שבכאן גמר דעת של נדרם הוא להעמיד דבריהם על כל פנים ושהם סבורים שלא יהו נשותיהם עוברות על דעתם ואין זה נדרי זרוזין לגמרי אלא שדומים להם מעט שאע"פ שכונתם להעמיד דבריהם אלו היו סבורים שלא ישמעו להם לא היו נודרים ומתוך כך צריך פתח אלא שמקילין בה לפתוח לו מן הנדר עצמו ומעתה אין ללמוד מכאן שאם עבר הנדר בעצמו אם בשוגג אם במזיד שיהא מותר לפתוח לו אלו היה יודע שיעבור אם היה נודר ושיתירוהו בכך שלא התירו באלו אלא מטעם שכתבנו ואין ראוי לומר כן כשהוא בעצמו עובר על נדרו וכן הוריתי בה למעשה אע"פ שמקצת חבירי חלקי בה עלי אלא שגדולי הדור הסכימו בה עמי הא כל שהדירוהו אחרים או צבור וקבל הוא עליו כן וראו שהוא עובר יכולים הם להתיר נדרם בכך כדרך שהתרנו במעשים אלו והמודר נתר מאליו אע"ג שקבל עליו כן ומכל מקום כל שכיון במחשבתו להדיר את אשתו או חבירו אם לא יעשה כך או אם לא ימנע מכך לזירוז בעלמא ומכוין בשעת הנדר שלא לגמור בדעתו כן יראה לי שאם עברו על דעתו אין צריך שאלה והוא נאמן בעצמו:

כל מה שכתבנו בהיתר הנדרים הוא מדין (הגל') [הגמ'] אבל הגאונים כתבו שבזמן הזה אין פותחין אלא בפתחים הברורים שיעשו את הנדר כעין ארבעה נדרים כרב אסי וכן שאין נזקקין אלא לצורך איזו מצוה כגון תקנת צבור או שימת שלום בין איש לאשתו וכיוצא באלו ואף אלו בפתחים ברורים כמו שכתבנו ולא בכיוצא באלו שנזכרו בסוגיה:

ברש"י וכל הני כו' רבנן לאו מלתא כו' כצ"ל:

ברא"ש האי עובדא הס"ד ואח"כ מ"ה ומי שרי כו' כצ"ל:

בר"ן דבי ר"ג הס"ד ניתר בו הס"ד דכל ה"מ הס"ד היכא דגמיר וסביר איהו כו' בטלו המזמן וכדין כל כצ"ל:

הוו קמצטערי רבנן על שלא היו מוצאין לו פתח להתירו. והיו יוצאין מתוך השמש ונכנסים לצל ומתוך הצל נכנסין בתוך השמש מחמת שהיו מחשבין לחזר אחר פתח להתירו. ועיקר כוונתם היתה שהצער הזה יהיה פתח לנדר על כן אמר לו בוטנית מי נדרת אדעתא דמצערי רבנן כולי האי. הרי"ץ ז"ל:

באוכלא דקצרי כלי מנוקב יש להם לכובסים שמזלפים מתוכו מים על הבגדים. ויש אומרים שהבגדים מגהצין בתוכו כשנסחט המים מן הבגדים יוצא לחוץ דרך אותן נקבים ואחרון זה בשם רבו. קצרא על שם שמקצר את הבגדים בתכבוסת נקרא כן. פירוש. ובשיטה כתוב וז"ל: קצרא כובס. אוכלא דקצרי דף מנוקב שהכובסים מניחים עליה את הבגדים בשעה שהיו מוציאין אותם מן המים והמים נוטפין מהם דרך הנקבים. עד כאן.

דביתהו דאביי הוה לה ברתה מבעלה ראשון שאלמנה היתה משני אנשים כדאיתא בפרק הבא על יבמתו. (א"ל) ועלתה לרגל וכו'. כדי (שבא) לשמוע הדרשא שהיו דורשין ברגל עלתה שהרי בימי ר' יוסי כבר נתחרב הבית ולא היו עולים לירושלם לרגל. שיטה:

מתניתין ר' אליעזר בן יעקב אומר אף זה נדרי זירוז הן שהרוצה להדיר חברו אם לא יהא אוכל עמו יאמר תחלה כל נדר כו'. ואחר כך ידור כל מה שירצה אם אינו אוכל עמו ובגמרא מפרש. פירוש.

אף הרוצה להדיר את חברו שיאכל אצלו בגמרא מפרש דזה נקרא נדר זירוזין והיינו דקאמר הרוצה. וכל נדר שאני עתיד לידור מילתא אחרינא היא והכי קאמר הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה כולה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדרי וכו'. ורמזו התנא ולא רצה לפרסמו כדי שלא יקלו בנדרים:

גמ' מאי קאמר קסלקא דעתך השתא דכולה חדא מילתא ואם רוצה שיאכל אצלו ומדירו שלא יהנה מנכסיו (ומה) אם לא יאכל אצלו יאמר בתחלת נדרו כל נדר. על כן הקשה כיון דשמע זה המודר לא יחוש על אשר (לא) הדירו מנכסיו כי הוא ידע שביטלו קודם לכן ולא יבא לאכול עמו ומהו מרויח במה שהוא מדירו. ותירץ דכולה לאו חדא מילתא היא וחסורי מחסרא והכי קתני וכו'. וקושיא זו לא ישרה בעיני דמאן לימא לן שיאמר כן בפני המודר (או פי' יאמר כן בפניו) דילמא יאמר אותו בענין שלא ישמע לאזניו. ולפי שהאמת כמו שתירץ וכבר היה נודע להם דחה בקושיא כל דהו. הרי"ץ ז"ל. וכן כתוב בשיטה וז"ל: הרוצה שידיר. קסלקא דעתך דהכי קאמר המסרב בחבירו שיאכל אצלו והרי הוא רוצה להדירו מלהנות משלו כדי שיאכל אצלו אבל אין בדעתו שיתקיימו דבריו כיצד יעשה שלא יתקיימו דבריו יאמר תחילה כל נדר שאני עתיד וכו'. ופרכינן הא כיון דשמע היאך שזה מסרב בו מבטל את נדריו שידור תו לא שמע ליה ולא אתי למיכל בהדיה ומה הוא מרויח עכשו במה שהוא מדירו. ומשני חסורי מחסרא מתניתין והכי קתני נדרי זירוזין הויין ולא הוי נדר שלא נדר זה אלא כדי לזרזו כדי שיאכל אצלו. אי זכור וכו'. אמתניתין קאי דקתני ובלבד שיהא וכו'. וקפריך הא אי זכור בשעת הנדר מתנאו שהתנה בראש השנה ואף על פי כן נדר אלמא עקריה לתנאיה דאי לאו דעקריה למה ליה למנדר. שלא יהא זכור. דאי הוה זכור אמרינן דעקריה לתנאיה. שיטה אחרת: כיון דאמר כל נדר שאני עתיד לידור תו לא שמיע ליה ומה מועיל במה שמדירו. ומתניתין לכאורה מיירי בשביטל נדרו בפני כל העולם ואם כן חברו שמע וידע. דכשביטל בצנעא לא מצינא לאוקמי מתניתין דכיון שלא ביטל נדרו בפרהסיא רק חשב בלבו לבטלו לא הוו דברים שבלבו דברים כיון דלא מוכחי. אבל כשביטל מתחלה בפרהסיא אז מועילין דברי בטולו שמחשב בלבו בשעת נדרו דהוו דברים שבלב דמוכחו כדפירש בפרק ארבעה נדרים. ואם כן שמע חברו ולא אתי למיכל בהדיה בשביל נדרו ומתרץ חסורי מחסרא כו'. פירוש אחר ועיקר: כיון דאמר וכו'. כיון שיכול לומר ולבטל בענין זה לא שמע ליה חבירו לסעוד אצלו ולא אתי בהדיה שסובר דאין בנדרו כלום שהרי הערים לבטלן בענין זה. כיון דאמר פירוש יכול לומר. עד כאן. וזה לשון הרא"ם ז"ל: כיון דאמר כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל לא שמע ליה ומה מועיל נדרו שמדירו. מכאן משמע דהמבטל נדריו צריך לבטלן בפני רבים דאם לא כן לא מקשה דלא שמיע ליה למה לא ישמע לו חבירו כיון שלא שמע ביטולו. אלא ודאי צריך לבטלן ברבים ואז מסתמא שמע והשתא מקשי שפיר. ויש אומרים דאיפשר היה לו לתרץ דאמר בחשאי וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ותימה מאי האי דמקשי תלמודא כיון דאמר הרי הוא בטל לא שמע ליה שהרי זה כיון שזוכר תנאו בשעת הנדר ונדר סתם ולא אמר על דעת הראשונה אני נודר עקריה לתנאיה כדאיתא בסמוך. עיין בהר"ן ז"ל לקמן. הרא"ם ז"ל: