Talmud Builders

    Menachot 93a

    Back to index

    English translation — Menachot 93a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1if the repeated term “his offering” is not needed to counter the a fortiori inferences, why do I need these three verses? The Gemara explains: One instance of “his offering” teaches that one places hands only on one’s own offering, but not on an offering of another person. Another instance of “his offering” teaches that one places hands only on one’s own offering, but not on an offering of a gentile. The third instance of “his offering” serves to include all the owners of a jointly owned offering in the requirement of placing hands, i.e., they are all required to place their hands on the offering.

    2§ The mishna states: If the owner of an offering died, then the heir is regarded as the offering’s owner. Therefore, he places his hands on the offering and brings the accompanying libations, and he can substitute a non-sacred animal for it. Although it is prohibited to perform an act of substitution, if the owner of an offering does this, his attempt is successful to the extent that the non-sacred animal is thereby consecrated, even though the original offering also remains sacred.

    3Rav Ḥananya taught a baraita in the presence of Rava: An heir does not place hands on an offering he inherited, and an heir cannot substitute a non-sacred animal for an offering he inherited. Rava asked: But didn’t we learn in the mishna: The heir places his hands on the offering, and brings the accompanying libations, and he can substitute a non-sacred animal for it and thereby consecrate the non-sacred animal?

    4Rav Ḥananya said to Rava: Should I reverse the current version of the baraita to have it be in accordance with the mishna? Rava said to him: No, as whose opinion is expressed in the mishna? It is the opinion of Rabbi Yehuda, as it is taught in a baraita : An heir places hands, and an heir can effect substitution. Rabbi Yehuda says: An heir does not place hands, and an heir cannot effect substitution.

    5The Gemara clarifies: What is the reasoning of Rabbi Yehuda? He expounds the term “his offering” as teaching that one places hands only on one’s own offering, but not on one’s father’s offering that one inherited. And furthermore, Rabbi Yehuda derives the halakha concerning who can substitute a non-sacred animal for an offering, which is the initial stage of consecration, from the halakha concerning who performs the rite of placing hands on the offering, which is the final stage of consecration: Just as with regard to the final stage of consecration, an heir does not place his hands, so too, with regard to the initial stage of consecration, an heir cannot effect substitution.

    6And as for the Rabbis, from where do they derive their opinion? The verse states: “If he shall substitute [ hamer yamir ] animal for animal” (Leviticus 27:10), with the doubled form of hamer yamir serving to include the heir as one capable of effecting substitution. And furthermore, they derive the halakha concerning who performs the rite of placing hands, which is the final stage of consecration, from the halakha concerning who can effect substitution, which is an initial stage of consecration: Just as with regard to the initial stage of consecration, an heir can effect substitution, so too, with regard to the final stage of consecration, an heir places his hands.

    7The Gemara asks: And as for the Rabbis, what do they do with this term: “His offering”? The Gemara explains how the Rabbis expound each mention of the term. One instance of “his offering” teaches that one places hands only on one’s own offering, but not on an offering of a gentile. Another instance of “his offering” teaches that one places hands only on one’s own offering, but not on an offering of another person. The third instance of “his offering” serves to include all the owners of a jointly owned offering in the requirement of placing hands, i.e., they are all required to place their hands on the offering.

    8The Gemara clarifies: And Rabbi Yehuda does not hold that one of the mentions serves to include all the owners of a jointly owned offering in the requirement of placing hands, so he is able to expound it to exclude an heir from the requirement. Alternatively, if he holds that one of the mentions serves to include owners of a jointly owned offering, then he must derive that one does not place hands on the offering of a gentile or of another person from the same one mention in the verse, which leaves him two more mentions in the verses. One he expounds to teach that on “his offering” he places hands, but not on his father’s offering that he inherited, and the other mention remains to include all the owners of a jointly owned offering in the requirement of placing hands.

    9The Gemara asks: And as for Rabbi Yehuda, what does he do with the use of the doubled form in this verse: “If he shall substitute [ hamer yamir ]”? The Gemara answers: He requires it to include a woman among those who can effect substitution. As it is taught in a baraita : Since the entire matter of substitution is stated in the Torah only in the masculine form, what is the reason that we ultimately come to include a woman? The verse states: “If he shall substitute [ hamer yamir ],” using a doubled form.

    10And as for the Rabbis, they derive that a woman can effect substitution from the term: “And if” (Leviticus 27:10), in the phrase “and if he shall substitute.” And Rabbi Yehuda does not expound the term “and if” at all.

    11MISHNA: Everyone who brings an animal offering places hands upon its head, except for a deaf-mute, an imbecile, a minor, a blind person, a gentile, a Canaanite slave, the agent of the owner of the offering who brings the offering on the owner’s behalf, and a woman.

    12And the requirement of placing hands is a non-essential mitzva; therefore, failure to place hands does not prevent the owner from achieving atonement.

    13The rite of placing hands is performed by leaning on the head of the offering with two hands. And in the same location in the Temple that one places hands, one slaughters the animal. And immediately following the rite of placing hands, the slaughter is performed.

    14GEMARA: The Gemara explains why certain types of people do not place hands on an offering: Granted, a deaf-mute, an imbecile, and a minor do not place their hands on the offering, as they are not mentally competent. The exclusion of a gentile is also understandable, as the verses concerning placing hands are introduced with: “Speak to the children of Israel and say to them” (Leviticus 1:2), which indicates that the children of Israel place hands upon their offerings, but gentiles do not place their hands upon their offerings. But with regard to a blind person, what is the reason that he does not place his hands on his offering?

    15Rav Ḥisda and Rav Yitzḥak bar Avdimi disagree as to the source of the exclusion of a blind person. One said that it is derived from a verbal analogy between the mention of placing hands in the passage detailing the general requirement to do so, and the mention of placing hands stated with regard to the bull offering brought for a community-wide violation perpetrated due to an erroneous ruling of the Sanhedrin, which is performed by the Elders of the congregation, i.e., the judges of the Sanhedrin: Just as the judges may not be blind (see Sanhedrin 34b), so too the rite of placing hands is not performed by a blind person.

    16And the other one said that it is derived from a verbal analogy between the mention of placing hands in the passage detailing the general requirement to do so, and the mention of placing hands stated with regard to the burnt offering of appearance brought by an individual on the pilgrimage Festivals: Just as a blind person is exempt from making the pilgrimage to Jerusalem and bringing the offering (see Ḥagiga 2a), so too he is excluded from the requirement of placing hands.

    17The Gemara asks: And according to the one who said that the exclusion of a blind person is derived from the burnt offering of appearance, what is the reason that he does not derive this from the placing of hands performed by the Elders of the congregation?

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ולא קרבן חבירושאין אדם סומך על קרבן חבירו:

    ולא על קרבן עובד כוכביםדסמיכה בבעלים בעינן:

    כל בעלי קרבןמי שיש לו חלק בקרבן סומך עליו:

    ורבי חנניה אמר ליה איפכאיכלומר דאתני יורש סומך ויורש מימר כי היכי דלא תקשה ליה מתניתין:

    אמר ליה לא צריכתדמתניתא דתני אינו סומך ואינו מימר רבי יהודה היא:

    ויליף תחלת הקדשדהיינו תמורה שמקדישה תחילה מסוף הקדש מסמיכה שהוא סומך בשעת שחיטה דתכף לסמיכה שחיטה:

    יורש אינו סומךכדאמר קרבנו ולא קרבן אביו:

    עובד כוכבים וחבירו מחד קרא נפקאדזה וזה איננו שלך ותרוייהו מהאי טעמא הוא דסמיכה בבעלי' בעינן:

    אינו מדבר אלא בלשון זכרלא יחליפנו ולא ימיר בלשון זכר הוא:

    מה סופינוכלומר היאך נרבה את האשה:

    תלמוד לומר המר ימירלרבות את האשה:

    ורבנן נפקי לאשה מואם:

    גמ' אתיא סמיכהלכל קרבן מסמיכה דזקני עדה דפר העלם דבר של צבור דמה להלן סומא לא דאמרינן (סנהדרין דף יז.) אתך בדומין לך:

    מעולת ראייהדהתם כתיב יראה יראה ואמרינן (חגיגה דף ד:) פרט לסומא:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    מנחות 93 עמוד א

    1קראי למה לי? ״קרבנו״ ולא קרבן חבירו, ״קרבנו״ ולא קרבן עובד כוכבים ״קרבנו״ לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה.

    2היורש סומך.

    3תני רב חנניה קמיה דרבא: יורש אינו סומך, יורש אינו מימר. והא אנן תנן: היורש סומך, ומביא את נסכיו, ומימר.

    4אמר ליה איפכאי? אמר ליה: לא, מתניתין מני? רבי יהודה היא, דתניא: יורש סומך, יורש מימר. רבי יהודה אומר: יורש אינו סומך, יורש אינו מימר.

    5מאי טעמא דר' יהודה? ״קרבנו״ ולא קרבן אביו, ויליף תחלת הקדש מסוף הקדש: מה סוף הקדש יורש אינו סומך, אף תחילת הקדש יורש אינו מימר.

    6ורבנן: (ויקרא כז, י) ״המר ימיר״ לרבות את היורש, ויליף סוף הקדש מתחילת הקדש: מה תחלת הקדש יורש מימר, אף סוף הקדש יורש סומך.

    7ורבנן, האי ״קרבנו״ מאי עבדי ליה? ״קרבנו״ ולא קרבן עובד כוכבים ״קרבנו״ ולא קרבן חבירו, ״קרבנו״ לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה.

    8ורבי יהודה, לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה לית ליה, ואי נמי אית ליה עובד כוכבים וחבירו מחד קרא נפקא. אייתרו ליה תרי קראי: חד ״קרבנו״ ולא קרבן אביו, ואידך לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה.

    9ורבי יהודה, האי ״המר ימיר״ מאי עביד ליה? מיבעי ליה לרבות את האשה, דתניא: לפי שכל הענין כולו אינו מדבר אלא בלשון זכר, מה סופינו לרבות את האשה? תלמוד לומר ״המר ימיר״.

    10ורבנן דרשי מואם״, ור' יהודה ״ואם לא דריש.

    Mishna

    11הכל סומכין, חוץ מחרש, שוטה, וקטן, וסומא, ועובד כוכבים והעבד, והשליח, והאשה.

    12וסמיכה שירי מצוה.

    13על הראש בב' ידים, ובמקום שסומכין שוחטין, ותכף לסמיכה שחיטה.

    Gemara

    14בשלמא חרש שוטה וקטן, דלאו בני דעה נינהו. עובד כוכבים נמי (ויקרא א, ב) ״בני ישראל״ סומכין ואין עובדי כוכבים סומכין. אלא סומא מאי טעמא לא?

    15רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי, חד אמר: אתיא סמיכה סמיכה מזקני עדה.

    16וחד אמר: אתיא סמיכה סמיכה מעולת ראייה.

    17ולמאן דאמר מעולת ראייה, מאי טעמא לא יליף מן זקני עדה?

    Tosafot

    קראי למה ליפי' בקונטרס דתלת קרבנו כתיבי בשלמים בויקרא ואם מן הצאן קרבנו אם כבש הוא מקריב קרבנו וסמך ידו על ראש קרבנו ובת"כ משמע דאקרבנו דעז קאי והתם לא כתיבי אלא תרי ואם עז קרבנו והקריב ממנו קרבנו ושמא וסמך ידו על ראשו חשיב כמו קרבנו:

    תחלת הקדש מסוף הקדשתמורה מסמיכה ובנזיר בפרק בית שמאי (נזיר דף לא.) חשיב לתמורה סוף הקדש אבל הכא לגבי סמיכה חשיב תחלת הקדש ואית ספרים דגרסי הכא איפכא ובפ' הזהב (ב"מ נה.) נמי קרי תמורה סוף הקדש לגבי חילול:

    קרבנו ולא קרבן עובד כוכביםהא דדרשינן בפרק כל המנחות באות מצה (לעיל מנחות סא:) בני ישראל סומכין ואין העובדי כוכבים סומכין פירשתי שם:

    לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה לית ליהפי' בקונ' אחד סומך על ידי כולן ובריש תמורה (דף ב.) פירש בקונט' דלא סמכי כלל ויש ספרים שכתוב שם מ"ט דלא מייחד קרבן דידהו משמע כפירושו אבל קשה דלקמן אמרי' קרבנו לרבות כל בעלי סמיכה שיכול ומה תנופה שנתרבתה בשחוטין מתמעטה במחוברין סמיכה שלא נתרבתה בשחוטין אין דין שתתמעט במחוברין משמע דאי לאו קרא הוה אמינא דהוי כתנופה דאחד מניף על ידי כולן וכאן נמי אחד סומך על ידי כולן:

    מיבעי ליה לרבות את האשהתימה דבפרק אין מעמידין (ע"ז כז.) שמעינן ליה לר' יהודה גבי המול ימול דברה תורה כלשון בני אדם ושמא במקום שהפסוק מוכיח לא אמרינן:

    לפי שכל הענין כולו אינו מדבר אלא בלשון זכרבכמה מקומות בעי קרא למעט אשה כגון בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות וכן (סוטה דף כג:) בגניבתו ולא בגניבתה אע"פ שכל הענין אינו מדבר כולו אלא בלשון זכר משום דהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה (קדושין דף לה.) אלא הכא היינו טעמא כדמפרש בריש תמורה (דף ב:) מהו דתימא הני מילי עונש דשוה בין ביחיד בין בציבור אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא דתנן אין הציבור והשותפין עושין תמורה אשה נמי כי עברה לא תילקי קמ"ל וא"ת ולמה ליה למימר שכל הענין כולו הוה ליה למימר לפי שיש לנו ללמוד תחלת הקדש מסוף הקדש דכי היכי דאינה סומכת אינה ממירה ועוד קשה דנילף סוף הקדש כגון שחיטה מתחילת הקדש כגון סמיכה ונבעי שחיטה בבעלים ומיהו בזה י"ל כדאמר בהקומץ רבה (לעיל מנחות יט.) דגלי רחמנא בפרו של אהרן ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דבעלמא לא בעינן בעלים ועוד קשה הא דתנן בריש תמורה (דף ז:) דאין כהנים ממירין בבכור משום דכתיב הוא ותמורתו יהיה קדש היכן קדושה חלה בבית בעלים אף תמורה בבית בעלים תיפוק ליה דילפינן תחילת הקדש מסוף הקדש מסמיכה דבעלים ועוד קשה דבעי התם בתמורה (דף ב:) עובד כוכבים מהו שימיר נילף מסמיכה דאין עובד כוכבים סומך ויש לומר דדווקא גבי יורש גמרי מהדדי דאי חשיב קרבנו לגבי האי חשיב נמי לגבי האי אבל בעלמא לא ילפי מהדדי כלל:

    ורבי יהודה ואם לא דרישהא דבעלמא דריש ר' יהודה וי"ו פירשתי בסוף התכלת (לעיל מנחות נא: ד"ה וי"ו):

    הכל סומכיןבריש ערכין (דף ב.) אמרי' הכל לאיתויי יורש ותימה הא תנא ליה רישא וכמו כן קשה מהכל ממירין דאמרי' התם בריש תמורה (דף ב.) דהכל לאיתויי יורש ודלא כרבי יהודה וממתני' דלעיל שמעינן לה דאוקימנא דלא כר' יהודה וי"ל דאורחיה דתנא הכי כיון דלא מייתר ליה בבא בכך רגיל לשנות תיבה אחת אגב אורחיה אע"ג דתני לה בהדיא בשאר דוכתי כדאשכחן בכתובות בפ' נערה (כתובות דף מח: ושם) דתנן לעולם היא ברשות האב כו' מפרש בגמ' מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה אע"ג דמשנה ראשונה ואחרונה תנן בפרק אע"פ (כתובות נז.) וכן בריש יבמות (דף ג.) תנן פוטרות משום דאי תנא אוסרת ה"א אוסרת לייבם אבל מיחלץ חלצה אע"ג דהא מילתא שמעינן מכמה מתני' דאפי' חליצה לא בעי כדקתני (שם דף ב.) כל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת אלמא דאינך אפי' חליצה לא בעו עוד תנן (שם דף יג:) חלצו בית הלל מכשירין ואי בעיא חליצה אפי' מדרבנן היו פוסלין כדאשכחן בריש החולץ (יבמות לו:) גבי מת בתוך שלשים ועמדה ונתקדשה דאם אשת כהן אינה חולצת שלא תיפסל לו ובריש ברכות (דף ב. ושם) נמי אמרינן מילתא אגב אורחיה קמ"ל העריב שמשו אוכל בתרומה אע"פ שהיא משנה במסכת נגעים (פי"ד מ"ג):

    רב חסדא ורבי יצחק בר אבדימיכאן ולקמן בפרק שתי הלחם (מנחות דף צח.) משמע שהיה חברו של רב חסדא והוא היה רבו של רבא דאמר רבא בריש יבמות (דף ג.) ובפ' הנשרפין (סנהד' עה:) א"ל רב יצחק בר אבודימי אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה ועוד אחר היה בימי רבי כדאשכחן בפ' כירה (שבת מ:) דאמר רב יצחק בר אבודימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ כו' והוא היה רבו של רב דאמר בפ' הספינה (ב"ב פז.) איכא תנא דאתנייה לרב מדות אחוייה לרב יצחק בר אבודימי ורבינו שמואל גריס דאתנייה רב בלא למ"ד כלומר ששנה לו רב במדות ור"ת מייתי ראיה מפרק כל הבשר (חולין קי.) דרבו של רב היה דאמר איכא תנא דאתנייה לרב כחל אחוייה לרב יצחק בר אבודימי ואי אפשר לגרוס שם דאתנייה רב דהוא דקמהדר ליה אני כחל מניקה שניתי לו ויש מפרשים דלו כמו ממנו כדאשכחן במועד קטן (דף כא.) ואם היו רבים צריכין לו:

    אתיא סמיכה סמיכה מזקניתימה אם כן ניבעי מנוקים מכל מום ולמאן דיליף מעולת ראייה נמעט סומא באחד מעיניו דפטר ליה מראייה ושאר כל הנהו דפטורים התם ועוד למה לי בני ישראל למעוטי נשים תיפוק לי מהכא:

    יליף מעולת ראייהאע"ג דעולת ראייה גופה מעולת נדבה גמרה כדבסמוך וקיימא לן (זבחים דף מט:) דדבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בג"ש הני מילי היכא דיליף ההיא מילתא גופה אבל הכא ילפינן עולת חובה דטעונה סמיכה מעולת נדבה והדר גמרינן סומא דלא:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    Babylonian Talmud · folio map

    Menachot 93a

    Menachot 93a. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 293 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    ולא קרבן חבירו שאין אדם סומך על קרבן חבירו:

    ולא על קרבן עובד כוכבים דסמיכה בבעלים בעינן:

    כל בעלי קרבן מי שיש לו חלק בקרבן סומך עליו:

    ורבי חנניה אמר ליה איפכאי כלומר דאתני יורש סומך ויורש מימר כי היכי דלא תקשה ליה מתניתין:

    אמר ליה לא צריכת דמתניתא דתני אינו סומך ואינו מימר רבי יהודה היא:

    ויליף תחלת הקדש דהיינו תמורה שמקדישה תחילה מסוף הקדש מסמיכה שהוא סומך בשעת שחיטה דתכף לסמיכה שחיטה:

    יורש אינו סומך כדאמר קרבנו ולא קרבן אביו:

    עובד כוכבים וחבירו מחד קרא נפקא דזה וזה איננו שלך ותרוייהו מהאי טעמא הוא דסמיכה בבעלי' בעינן:

    6 more comments on this page.

    Rashi on Menachot 93a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    קראי למה לי פי' בקונטרס דתלת קרבנו כתיבי בשלמים בויקרא ואם מן הצאן קרבנו אם כבש הוא מקריב קרבנו וסמך ידו על ראש קרבנו ובת"כ משמע דאקרבנו דעז קאי והתם לא כתיבי אלא תרי ואם עז קרבנו והקריב ממנו קרבנו ושמא וסמך ידו על ראשו חשיב כמו קרבנו:

    תחלת הקדש מסוף הקדש תמורה מסמיכה ובנזיר בפרק בית שמאי (נזיר דף לא.) חשיב לתמורה סוף הקדש אבל הכא לגבי סמיכה חשיב תחלת הקדש ואית ספרים דגרסי הכא איפכא ובפ' הזהב (ב"מ נה.) נמי קרי תמורה סוף הקדש לגבי חילול:

    קרבנו ולא קרבן עובד כוכבים הא דדרשינן בפרק כל המנחות באות מצה (לעיל מנחות סא:) בני ישראל סומכין ואין העובדי כוכבים סומכין פירשתי שם:

    לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה לית ליה פי' בקונ' אחד סומך על ידי כולן ובריש תמורה (דף ב.) פירש בקונט' דלא סמכי כלל ויש ספרים שכתוב שם מ"ט דלא מייחד קרבן דידהו משמע כפירושו אבל קשה דלקמן אמרי' קרבנו לרבות כל בעלי סמיכה שיכול ומה תנופה שנתרבתה בשחוטין מתמעטה במחוברין סמיכה שלא נתרבתה בשחוטין אין דין שתתמעט במחוברין משמע דאי לאו קרא הוה אמינא דהוי כתנופה דאחד מניף על ידי כולן וכאן נמי אחד סומך על ידי כולן:

    מיבעי ליה לרבות את האשה תימה דבפרק אין מעמידין (ע"ז כז.) שמעינן ליה לר' יהודה גבי המול ימול דברה תורה כלשון בני אדם ושמא במקום שהפסוק מוכיח לא אמרינן:

    לפי שכל הענין כולו אינו מדבר אלא בלשון זכר בכמה מקומות בעי קרא למעט אשה כגון בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות וכן (סוטה דף כג:) בגניבתו ולא בגניבתה אע"פ שכל הענין אינו מדבר כולו אלא בלשון זכר משום דהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה (קדושין דף לה.) אלא הכא היינו טעמא כדמפרש בריש תמורה (דף ב:) מהו דתימא הני מילי עונש דשוה בין ביחיד בין בציבור אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא דתנן אין הציבור והשותפין עושין תמורה אשה נמי כי עברה לא תילקי קמ"ל וא"ת ולמה ליה למימר שכל הענין כולו הוה ליה למימר לפי שיש לנו ללמוד תחלת הקדש מסוף הקדש דכי היכי דאינה סומכת אינה ממירה ועוד קשה דנילף סוף הקדש כגון שחיטה מתחילת הקדש כגון סמיכה ונבעי שחיטה בבעלים ומיהו בזה י"ל כדאמר בהקומץ רבה (לעיל מנחות יט.) דגלי רחמנא בפרו של אהרן ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דבעלמא לא בעינן בעלים ועוד קשה הא דתנן בריש תמורה (דף ז:) דאין כהנים ממירין בבכור משום דכתיב הוא ותמורתו יהיה קדש היכן קדושה חלה בבית בעלים אף תמורה בבית בעלים תיפוק ליה דילפינן תחילת הקדש מסוף הקדש מסמיכה דבעלים ועוד קשה דבעי התם בתמורה (דף ב:) עובד כוכבים מהו שימיר נילף מסמיכה דאין עובד כוכבים סומך ויש לומר דדווקא גבי יורש גמרי מהדדי דאי חשיב קרבנו לגבי האי חשיב נמי לגבי האי אבל בעלמא לא ילפי מהדדי כלל:

    ורבי יהודה ואם לא דריש הא דבעלמא דריש ר' יהודה וי"ו פירשתי בסוף התכלת (לעיל מנחות נא: ד"ה וי"ו):

    הכל סומכין בריש ערכין (דף ב.) אמרי' הכל לאיתויי יורש ותימה הא תנא ליה רישא וכמו כן קשה מהכל ממירין דאמרי' התם בריש תמורה (דף ב.) דהכל לאיתויי יורש ודלא כרבי יהודה וממתני' דלעיל שמעינן לה דאוקימנא דלא כר' יהודה וי"ל דאורחיה דתנא הכי כיון דלא מייתר ליה בבא בכך רגיל לשנות תיבה אחת אגב אורחיה אע"ג דתני לה בהדיא בשאר דוכתי כדאשכחן בכתובות בפ' נערה (כתובות דף מח: ושם) דתנן לעולם היא ברשות האב כו' מפרש בגמ' מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה אע"ג דמשנה ראשונה ואחרונה תנן בפרק אע"פ (כתובות נז.) וכן בריש יבמות (דף ג.) תנן פוטרות משום דאי תנא אוסרת ה"א אוסרת לייבם אבל מיחלץ חלצה אע"ג דהא מילתא שמעינן מכמה מתני' דאפי' חליצה לא בעי כדקתני (שם דף ב.) כל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת אלמא דאינך אפי' חליצה לא בעו עוד תנן (שם דף יג:) חלצו בית הלל מכשירין ואי בעיא חליצה אפי' מדרבנן היו פוסלין כדאשכחן בריש החולץ (יבמות לו:) גבי מת בתוך שלשים ועמדה ונתקדשה דאם אשת כהן אינה חולצת שלא תיפסל לו ובריש ברכות (דף ב. ושם) נמי אמרינן מילתא אגב אורחיה קמ"ל העריב שמשו אוכל בתרומה אע"פ שהיא משנה במסכת נגעים (פי"ד מ"ג):

    3 more comments on this page.

    Tosafot on Menachot 93a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Menachot, daf 93, Amud Aleph, about 293 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 118 words

      Opens “קראי למה לי? ״קרבנו״ ולא קרבן חבירו,…”

      Named: רבן חבירו, רבן עובד, רבן לסמיכה.

    2. Segment 22 words

      Opens “היורש סומך.…”

    3. Segment 320 words

      Opens “תני רב חנניה קמיה דרבא: יורש אינו…”

      Named: רב חנניה, רבא.

    4. Segment 425 words

      Opens “אמר ליה איפכאי? אמר ליה: לא, מתניתין…”

      Named: רבי יהודה.

    5. Segment 525 words

      Opens “מאי טעמא דר' יהודה? ״קרבנו״ ולא קרבן…”

      Named: רבן אביו.

    6. Segment 624 words

      Opens “ורבנן: (ויקרא כז, י) ״המר ימיר״ לרבות…”

    7. Segment 721 words

      Opens “ורבנן, האי ״קרבנו״ מאי עבדי ליה? ״קרבנו״…”

      Named: רבן עובד, רבן חבירו, רבן לסמיכה.

    8. Segment 834 words

      Opens “ורבי יהודה, לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה…”

      Named: רבי יהודה, רבן לסמיכה, רבן אביו.

    9. Segment 932 words

      Opens “ורבי יהודה, האי ״המר ימיר״ מאי עביד…”

      Named: רבי יהודה.

    10. Segment 108 words

      Opens “ורבנן דרשי מואם״, ור' יהודה ״ואם״ לא…”

    11. Segment 1113 words

      Opens “מתני׳ הכל סומכין, חוץ מחרש, שוטה, וקטן,…”

    12. Segment 123 words

      Opens “וסמיכה שירי מצוה.…”

    13. Segment 1310 words

      Opens “על הראש בב' ידים, ובמקום שסומכין שוחטין,…”

    14. Segment 1427 words

      Opens “גמ׳ בשלמא חרש שוטה וקטן, דלאו בני…”

    15. Segment 1513 words

      Opens “רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי, חד…”

      Named: רב חסדא, רב יצחק בר אבדימי.

    16. Segment 167 words

      Opens “וחד אמר: אתיא סמיכה סמיכה מעולת ראייה.…”

    17. Segment 1711 words

      Opens “ולמאן דאמר מעולת ראייה, מאי טעמא לא…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Menachot 93a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026