Talmud Builders

    Menachot 74a

    Back to index

    English translation — Menachot 74a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1the meal offering of a sinner brought by one of the priests as equivalent to the status of a meal offering of a sinner brought by an Israelite. Just as with regard to the meal offering of a sinner brought by an Israelite, a handful is removed, so too, with regard to the meal offering of a sinner brought by one of the priests, a handful is removed.

    2The baraita challenges this: If so, then say as follows: Just as with regard to the meal offering of a sinner brought by an Israelite, a handful is removed and its remainder is eaten, so too, with regard to the meal offering of a sinner brought by one of the priests, a handful should be removed and its remainder eaten.

    3Therefore, the verse states: “And the remainder shall be the priest’s, as the meal offering,” which is interpreted to mean that with regard to the rite performed by the priest, his meal offering is like the meal offering of the Israelite, but it is not like the meal offering of the Israelite with regard to consumption by the fires of the altar. How is this possible? In what ways does the meal offering of a priest resemble that of an Israelite in some respects and not in others? The priest’s handful is sacrificed by itself, like that of the Israelite, and the remainder is sacrificed by itself, unlike those of the Israelite, which are eaten.

    4§ According to the opinion of the first tanna in the baraita cited earlier, a priest may perform the rites of a meal offering of a sinner that he brings for himself based on the verse “And the remainder shall be the priest’s, as the meal offering.” The Gemara now asks: With regard to this halakha that its rite is valid when performed by him, is it derived from here?

    5It is derived from there, another verse cited in a baraita , which states: From where is it derived with regard to a priest that he may come and sacrifice his offerings at any time and at any hour that he desires, even when it is not during the period of his priestly watch? The verse states: “And if a Levite comes from any of your gates from all of Israel, where he lives, and comes with all the desire of his soul to the place which the Lord shall choose, then he shall serve in the name of the Lord his God, as all his brothers the Levites do, who stand there before the Lord” (Deuteronomy 18:6–7).

    6The Gemara answers: If the halakha were derived from there, the verse in Deuteronomy, I would say: This statement, that a priest may perform his rites whenever he chooses, applies only to a matter that does not come to atone for a sin, as the verse is referring to an offering that he desires to bring. But with regard to a matter that comes to atone for a sin, I would say that he may not perform the rite himself. Therefore, the halakha of the meal offering of a sinner must be derived from the verse in Leviticus: “And the remainder shall be the priest’s, as the meal offering.”

    7The Gemara asks: And is this halakha that a priest may perform the rite of his own sin offering also derived from here, i.e., the verse: “And the remainder shall be the priest’s, as the meal offering”? It is derived from there: “And the priest shall effect atonement for the soul that sins unwittingly, when he sins unwittingly” (Numbers 15:28). The term “for the soul that sins unwittingly” teaches that the priest may effect atonement even through himself, when he performs the rite.

    8The Gemara answers: If the halakha were derived from that latter verse, I would say: This statement, permitting him to effect his own atonement, applies when the offering is brought for a sin committed unwittingly. But with regard to an offering brought for a sin committed intentionally, the priest may not effect his own atonement. Therefore, the verse that states: “And the remainder shall be the priest’s, as the meal offering,” teaches us that the priest may perform the rite even for an offering that he brings for an intentional sin.

    9The Gemara clarifies: With regard to an offering brought for a sin committed intentionally, how can you find these circumstances? The Gemara answers: You can find them in the instance of a meal offering brought as atonement for intentionally taking a false oath of testimony that he was not aware of a certain incident involving another individual. The priest may perform the rites for a meal offering that he brings to atone for such a sin.

    10§ With regard to the opinion of Rabbi Shimon that a handful of the meal offering of a sinner brought by a priest is separated and offered upon the altar, it is taught in another baraita that Rabbi Shimon says: With regard to the meal offering of a sinner brought by one of the priests, a handful is removed; and the handful is sacrificed by itself, and the remainder is sacrificed by itself. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: The handful is sacrificed by itself, and the remainder is scattered upon the place of the ashes.

    11With regard to the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan discusses it and asks: To which place of the ashes in the Temple is he referring? If he is referring to the one that is above, upon the altar, his opinion is identical to that of his father, Rabbi Shimon, who stated that the remainder is offered and burned upon the altar, after which the ashes are swept onto the ash heap upon the altar. If so, according to both opinions, the remainder is taken to the same place. And if Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, is referring to the ash heap that is below the altar, that is difficult: Do you have any item that is sacrificed below the altar?

    12Rabbi Abba said to Rabbi Ḥiyya bar Abba: Perhaps Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, means that the remainder is scattered there to be wasted. When the Sages heard this, they laughed at him, saying: But do you have any item that is sacrificed as part of the Temple service in order to be wasted?

    13The Gemara answers that there are consecrated items that are intentionally wasted. With regard to such items, the father of Rabbi Avin teaches: “And every meal offering of the priest shall be offered in its entirety; it shall not be eaten” (Leviticus 6:16). Why must this verse, which follows those discussing the High Priest’s daily griddle-cake offering, state that it shall not be eaten, after it already states that it is entirely offered? The verse teaches: I have likened the meal offering of a sinner brought by a priest to the daily griddle-cake offering brought by the High Priest with regard to eating, insofar as it is not eaten, but I have not likened it with regard to another matter, i.e., that the meal offering of a sinner is not burned in the manner of the griddle-cake offering.

    14The Gemara asks: What is he saying, as the verse states explicitly that it must be entirely offered? Abaye said that this is what he is saying: This is how the verse is to be read: “Every meal offering of the priest…shall not be eaten,” when the offering is sacrificed to fulfill his obligation, such as the meal offering of a sinner. It is neither eaten nor completely burned, but rather placed on the ash heap. When the verse states: “Shall be offered in its entirety,” this is referring to his gift offering, which is completely burned in the manner of a griddle-cake offering. Rava said to him: This reading is like a sharp knife cutting the verses to pieces, as it interprets the beginning and end of the verse together, ignoring the middle.

    15Rather, Rava says: When the verse states: “Every meal offering of the priest shall be offered in its entirety,” this is referring to his gift offering, which is entirely offered. When the verse states that it “shall not be eaten,” this is referring to his obligatory meal offering, which is neither eaten nor entirely offered.

    16The Gemara asks: But why should the verse be read that way? I can reverse the interpretation and say that the priest’s obligatory meal offering is entirely offered, and his gift offering shall be neither eaten nor entirely offered. The Gemara answers: It stands to reason that his gift offering should be included in the phrase “shall be offered in its entirety,” as it resembles the griddle-cake offering and differs from the meal offering of a sinner in several respects, namely, that it is frequent, that the priest bringing it did not sin, and that its scent is fragrant, as it is mixed with oil, and frankincense is added to it.

    17The Gemara asks: On the contrary, the verse should be interpreted to include his obligatory meal offering, as the obligatory meal offering is similar to the griddle-cake offering in that, unlike the gift offering, it comprises a tenth of an ephah and bringing it is an obligation. The Gemara responds: Because these similarities between the gift offering and the griddle-cake offering are more numerous than those between the obligatory offering and the griddle-cake offering, it is logical that the verse is comparing the gift offering to the griddle-cake offering.

    18§ After discussing the opinions of Rabbi Shimon and Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, the Gemara asks: And as for the opinion of the Rabbis that no handful is removed from any of the meal offerings of the priests, with regard to this verse: “And every meal offering of the priest shall be offered in its entirety; it shall not be eaten,” what do they do with it? How do they interpret the superfluous phrase: “It shall not be eaten”?

    19The Gemara answers: They require it for that which is taught in a baraita : Concerning the griddle-cake offering, the verse states: “It shall be entirely smoked for the Lord” (Leviticus 6:15). From this verse and the verse that follows it, which states: “And every meal offering of the priest shall be offered in its entirety; it shall not be eaten,” I have derived only that the griddle-cake offering mentioned above, in the first verse, is subject to: “It shall be entirely smoked,” and that other meal offerings of priests mentioned below, in the second verse, are subject to: “It shall not be eaten.”

    20From where is it derived to apply the prohibition that was said about this case to that case, and the prohibition that was said about that case to this case, to teach that the priests’ meal offerings shall be entirely smoked and the griddle-cake offering shall not be eaten? The verse states: “Entirely,” in the first verse, and: “Entirely,” in the second, to be utilized as a verbal analogy: It is stated here, with regard to the priests’ meal offerings: “Entirely,” and it is stated there, with regard to the griddle-cake offering: “Entirely.”

    21Just as there, the offering is subject to the prohibition of: “It shall be entirely smoked,” so too here, the offerings are subject to the prohibition of: “It shall be entirely smoked.” And just as here, with regard to the meal offering of the priest, the verse serves to impose a prohibition upon eating it, so too there, with regard to the griddle-cake offering, the verse serves to impose a prohibition upon eating it.

    22§ With regard to the prohibition against eating from certain offerings derived from the verse that states: “Shall be offered in its entirety; it shall not be eaten,” Ravina asks: In the case of a priest who ate from the sacrificial portions, what is the halakha ? As to whether this priest violates the prohibition of a non-priest eating certain types of sacrificial meat, expressed in the verse: “No non-priest shall eat of the sacrificial meat” (Leviticus 22:10),

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    לכהן כמנחהכלומר כל שיש לכהן לעשות בה יהא כמנחת חוטא של ישראל דנקמצת:

    ולא לאשים כמנחהלענין מזבח אין שוין מנחת חוטא של כהנים ומנחת חוטא של ישראל דשירי מנחת חוטא של ישראל נאכלין ומנחת חוטא של כהנים קריבין:

    ומקריב קרבנותיושל עצמו אפי' במשמר שאינו שלו:

    דבר הבא על חטאכגון מנחת חוטא:

    בחטאה בשגגה מלמד וכו'דהכי משמע וכפר הכהן על הנפש השוגגת אפי' על נפשו של עצמו וקאמר על חטאת אע"ג דאתי על חטא:

    ה"מ בשוגגכדכתיב על הנפש השוגגת:

    אבל אמזידכגון היכא דהויין נמי אמזיד כגון אשם חרופה ושמיעת קול לא יקריב בעצמו:

    קמ"לוהיתה לכהן כמנחה דהאי קרא במנחת חוטא דשבועת העדות כתיב דעשה בו מזיד כשוגג:

    דלמעלהעל התפוח (הדשן) מגחלים שעל המזבח צוברים את הדשן לתפוח נמצא דלבסוף מתפזר על בית הדשן מ"ר ז"ל:

    אלא אבית הדשן דלמטהבמקום שמשליך מוראה ונוצה ותרומת הדשן אצל הכבש ושם היו נבלעים ושם היה מתפזר:

    דלמא לאיבודשאין צריכין שום הקטרה אלא לאיבוד מפזרן על בית הדשן שלמטה:

    וכי יש לך דבר שקרבמתחילתו לאיבוד:

    תני אבוה וכו'מימרא בפני עצמו. ע"א מ"ר ז"ל וכי יש לך דבר שקרב לאיבוד תני אבוה דר' אבין לעולם מתפזרת אבית הדשן דלמטה ודקא אמרת וכי יש לך דבר קרב (כבר) לאיבוד גזירת הכתוב היא דכתיב כל מנחת כו' לאכילה הקשתיו מנחת חוטא של כהנים למנחת נדבתו תרוייהו אין נאכלות ולא לדבר אחר לענין הקרבה דשאני מנחת חוטא שלו אין קריבין אלא מתפזרים אבית הדשן:

    מאי קאמרהיכי שמעינן מהאי קרא חובתו או נדבתו דבעי' למימר לאכילה הקשתיו:

    לא תאכל חובתומנחת חוטא אבל נקמצת כליל תהיה מנחת נדבתו שלא תהא נקמצת אלא מקטיר כולה כמנחת חביתין כיון דאית בהך קרא תרוייהו חובתו ונדבתו הלכך מצי למימר לאכילה הקשתיו דמקיש הכא חובתו לנדבתו:

    סכינא חריפא מפסקא קראיוכי יכול אדם להפסיק המקרא להטיל סופו לתחילתו בענין זה לא תאכל חובתו והדר תני לאכילה הקשתיו כו':

    ואיפוך אנאדאימא נדבתו נקמצת ולא חובתו:

    מסתברא נדבתו הוה ליה לרבויישיהא לה דין חביתין שאינה נקמצת משום דדמיא לחביתין:

    שכן נדבתו תדירהשיכול להתנדב בכל יום כחביתין שבאין בכל יום:

    ולא חטינדבתו וחביתין אין באין על חטא:

    ובסים ריחיהשנדבתו וחביתין בלולין בשמן ולבונה וריחו נודף מה שאין כן במנחת חוטא. ע"א דבזה ובזה כתיב ריח ניחוח לאפוקי מנחת חוטא שאינה תדירה ובאה על חטא ואינה בלולה בשמן ואין כתיב בה ריח ניחוח:

    שכן באה עשרוןבחביתין לאפוקי נדבתו שיכול להביא כמה עשרונים שירצה:

    חובהשמחוייב להביא כמו חביתין:

    ורבנןדפליגי עליה דר"ש דאמר מנחת חוטא של כהנים כליל היא ואינה נקמצת האי לא תאכל מאי עבדי ליה וכו':

    אלא עליונהחביתין בכליל תקטר לחוד: לאו דלא תאכל בעליונה וחיוב כליל תקטר בתחתונה מנין ת"ל כו':

    לאו דזרותכל זר לא יאכל קדש לא קמיבעיא ליה דכהן לגבי אימורים כזר הוי כדאמר בפירקין מן ונדריך אשר תדור:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    מנחות 74 עמוד א

    1מנחת חוטא של כהנים כמנחת חוטא של ישראל מה מנחת חוטא של ישראל נקמצת, אף מנחת חוטא של כהנים נקמצת.

    2אי מה מנחת חוטא של ישראל נקמצת ושיריה נאכלין, אף מנחת חוטא של כהנים נקמצת ושיריה נאכלין?

    3תלמוד לאמר (ויקרא ה, יג) ״לכהן כמנחה״, לכהן כמנחה, ולא לאשים כמנחה. הא כיצד? קומץ קרב בעצמו, ושירים קריבין בעצמן.

    4הא שתהא עבודתה כשרה בו, מהכא נפקא?

    5מהתם נפקא, מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה? תלמוד לאמר (דברים יח, ו) ״ובא בכל אות נפשו ושרת״.

    6אי מהתם, הוה אמינא: הני מילי דבר שאין בא על חטא, אבל דבר שבא על חטא אימא לא.

    7והא נמי מהכא נפקא? מהתם נפקא: (במדבר טו, כח) ״וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה״, מלמד שהכהן מתכפר על ידי עצמו!

    8אי מההוא, הוה אמינא: הני מילי בשוגג, אבל במזיד לא, קמ"ל׃

    9במזיד, היכי משכחת לה? בזדון שבועה.

    Baraita

    10תניא אידך, רבי שמעון אומר: מנחת חוטא של כהנים נקמצת, והקומץ קרב בפני עצמו, והשירים קריבין בפני עצמן. ר' אלעזר בר' שמעון אומר הקומץ קרב בעצמו והשירים מתפזרין על בית הדשן׃

    11אמר ר' חייא בר אבא הוי בה רבי יוחנן בית הדשן דהיכא אי דלמעלה היינו אבוה אי דלמטה יש לך דבר שקרב למטה׃

    12אמר ליה רבי אבא דלמא לאיבוד אחיכו עליה וכי יש לך דבר שקרב לאיבוד׃

    13תני אבוה דרבי אבין (ויקרא ו, טז) כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל לאכילה הקשתיה ולא לדבר אחר׃

    14מאי קא אמר אמר אביי הכי קא אמר כל מנחת כהן לא תאכל חובתו כליל תהיה נדבתו א"ל רבא סכינא חריפא מפסקא קראי׃

    15אלא אמר רבא כל מנחת כהן כליל תהיה נדבתו לא תאכל חובתו׃

    16ואיפוך אנא מסתברא נדבתו הוה ליה לרבויי שכן תדירה לא חטי בסים ריחיה׃

    17אדרבה חובתו הוה ליה לרבויי שכן עשרון חובה הנך נפישן׃

    18ורבנן האי כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל מאי עבדי ליה׃

    19מיבעי להו לכדתניא אין לי אלא עליונה בכליל תקטר ותחתונה בלא תאכל׃

    20מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה תלמוד לאמר כליל כליל לגזירה שוה נאמר כאן כליל ונאמר להלן כליל׃

    21מה להלן בכליל תקטר אף כאן בכליל תקטר ומה כאן ליתן לא תעשה על אכילתו אף להלן ליתן לא תעשה על אכילתו׃

    22בעי רבינא כהן שאכל מן האימורין מה הוא? לאו דזרות׃

    Tosafot

    אי דלמטהפי' בקונטרס על שפך הדשן בחוץ וקשה א"כ הוי נפסל ביוצא אלא נראה בעזרה במקום ששם פרים ושעירים נשרפין כדאמר בפרק טבול יום (זבחים קד:) דשלשה דשנים הן והא דתנן בפרק היה נוטל (סוטה דף כג.) ומנחתה מתפזרת אבית הדשן שם היתה ולא נפסלה ביוצא ור"ת מפרש במקום שמניחין תרומת הדשן אצל הכבש ולא יתכן דתרומת הדשן קודם תמיד היה ואחר התמיד היו מקריבין קרבנות ומנחות ואז כבר נצטנן:

    ויש לך דבר שקרב למטהואע"ג דאיכא רצפת העזרה דנתקדשה לר' יהודה (זבחים דף נט.) אין זה למטה והיינו אבוה:

    ויש לך דבר שקרב לאיבודואע"ג דאיכא שתי הלחם הבאין בפני עצמן דלשריפה קאתיין כדאמרי' בהתכלת (לעיל מנחות דף מו:) שאני התם דעיקר מצותן עם הכבשים לאכילה:

    לאכילה הקשתיודאיתקשא מנחת חוטא לחביתין לעניין אכילה ולא להקרבה שזה לאיבוד וזה כליל:

    מאי קאמרדהא כליל נמי כתיב ביה אלמא לכליל נמי הוקשה הכי קאמר כלומר האי קרא לאו בחדא מנחה דאי בחדא מנחה לכתוב כליל ונישתוק דלא סבירא ליה הא דמסקינן לקמן משום לאו אלא לא תאכל קאי אמנחת חובתו וכליל תהיה אנדבתו כמו שמפרש אביי ורבא ואתרוייהו פריך ואיפוך אנא ומה שהקדים אביי לא תאכל לכליל תהיה כדי לקיים וכל מנחת כהן אכולהו מנחות דהכי קאמר אביי לא תאכל חובתו לאו חובתו דווקא קאמר אלא כלומר אף חובתו וכל שכן נדבתו אבל כליל תהיה אנדבתו דווקא קאי ורבא לא חייש בהא דשפיר מקיים וכל דמנחות הוקשו לחביתין הך לענין כליל והך לענין לא תאכל:

    ובסים ריחיהפירש בקונטרס בחד לישנא דכתיב במנחת נדבה וחביתין ריח ניחוח מה שאין כן במנחת חוטא וקשה דלא חשיב שמן ולבונה לכך נראה כלשון אחר שפירש דמינייהו בסים ריחיה:

    ורבנן האי כל מנחת כו'היינו בין רבנן בין ר"ש דפליגי עליה דרבי אלעזר ברבי שמעון:

    לאו דזרותפי' בקונט' וכל זר לא יאכל קודש [וכפירושו] משמע בפ"ק דכריתות (דף ד:) גבי אכל חלב מן המוקדשים דקאמר רבי יהודה לוקה שלש וחשיב תרי לאוין דחלב וחד דכתיב וכל זר לא יאכל קודש וכן בפ' בתרא דמכות (דף יח.) אמר רבא זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה לר"ש לוקה חמש ופריך לילקי נמי משום וכל זר לא יאכל קודש וקשה דההוא קרא בתרומה כתיב כדמוקי ליה בפרק י' יוחסין (קידושין דף סט:) וכתיב לעיל מיניה תושב ושכיר לא יאכל קודש ונראה דגרסי' בתרוייהו וזר לא יאכל כי קודש הם ובההיא שמעתא גופא דמכות (דף יח:) מייתי לה גבי זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור ואם תאמר והיכי לקי הכא ובכריתות אלאו דזרות הא מסיק התם במכות גבי עולה ה"מ היכא דחזי לכהנים הכא לכהנים נמי לא חזי וגבי זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור קאמר [נמי] דכל היכא דקרינא ביה ואכלו אותם אשר כופר בהם קרינא ביה וזר לא יאכל כי קודש הם ויש ליישב פירוש הקונטרס דהכא וגירסת הספרים דכריתות ודמכות (גם זה שם) דשייך ביה לאו דכל זר לא יאכל קודש אע"ג דכתיב בתרומה דילפינן קודש חט חט מתרומה כדאשכחנא בפרק הנשרפין (סנהדרין פד.) דיליף מעילה מתרומה ולא קים לן אזהרה במעילה אלא מתרומה אבל אלאו דוזר לא יאכל כי קודש הם לא לקי כיון דלא חזי לכהנים והא דנקט הכא לאו דזרות ולא קאמר לאו דמעילה לישנא דקרא נקט ומיהו קשיא לפירוש זה מהא דתניא התם כל חלב וכל דם לא תאכלו מה חלב לוקה שלש אף דם לוקה שלש ופרייך מאי שנא חלב דלוקה שלש דאית ביה הלין תרי לאוין דאמרינן ולאו דזרות דם נמי לילקי שלש דאית ביה הלין תרין לאוין דאמרינן ולאו דזרות ומשני איצטריך סד"א הואיל ואימעיט דם מטומאה אימעיט נמי דם מזרות קמשמע לן הקישא ואי זרות היינו לאו דמעילה הא בהדיא אימעיט דם מטומאה וממעילה בסוף כל הבשר (חולין קיז:) ובקונטרס לא גריס התם מטומאה אלא ממעילה ויש לפרש דהכי קאמר ס"ד אמינא הואיל ואימעיט ממעילה פירוש מקרבן מעילה אימעיט נמי מזרות כלומר ממלקות דלאו דמעילה דנפיק מוכל זר קמ"ל היקישא דכי ממעטינן דם בסוף כל הבשר היינו דווקא מקרבן מעילה ולא ממלקות והא דלא אמרינן איפכא דמיעוטא למלקות והיקישא לקרבן משום דהיקישא גבי לאו כתיב אבל אי גרסינן לטומאה קשה מה ראית למעט טומאה ולרבות זרות אימא איפכא ומיהו בכל ענין צריך טעם דעל כרחין אמת הוא דממעטינן טומאה ומרבינן זרות וי"ל משום דהיקישא דכל חלב וכל דם גבי זרות דהכל זרים אצל חלב ודם אבל סתם בני אדם טהורין וא"ת ואי דמפרשינן דלאו דזרות הוא לאו דוכל זר לא יאכל כי קודש הם תקשי לן דלילקי נמי אלאו דמעילה וי"ל דלא חשיב לאו דמעילה משום דלא חשיב אלא לאוי דלא שייכי אלא בחלב ואימורין אבל לאו דמעילה שייך אף בבשר ובקדשי בדק הבית ועוד דשייך נמי בהנאה בלא אכילה והא דפריך התם לעיל דליחייב נמי משום כי קודש היינו משום דהתם חשיב לאו דנותר ולא שייך בחלב טפי מבשאר בשר וא"ת ולרבנן דפליגי התם בכריתות (דף ד:) עליה דרבי יהודה וממעטי דם מזרות אם כן בסוף כל הבשר (חולין דף קיז.) דחשיב חומר בחלב מבדם ליחשוב לאו דזרות וי"ל דפלוגתא לא קמיירי וא"ת אמאי לא חשיב בכריתות (דף ד:) לאו דחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו (ויקרא ז׳:כ״ד) וי"ל דלאו בעניינא דקדשים כתיבא כי הני דהתם ומיהו קשה דלילקי משום לאו דהכא דכל שהוא בכליל תהיה הרי הוא בבל תאכל וי"ל דפלוגתא היא הכא אי נמי הוי לאו שבכללות:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    לכהן כמנחה ולא לאישים כמנחה, לכהן תהיה כמנחת דישראל דנקמצת' ולא לאישים תהיה כמנחת דישראל דשיריה נאכלין אלא תהיה כולה כליל: וקשיא דמנא ליה דנידוק הכי לכהן ולא לאישים אימא דר"ל לכהן וה"ה לאישים שהרי אלמלי היה לכהן מיותר אה"נ דהוה דרשינן ליה למעוטי אישים וכיון דדריש ליה כמנחה דישראל לגמרי קאמר ושתהא נאכלת: וי"ל דלר"ש נמי אית ליה סברא דפרישית לעיל דלית לן לאפוקי קרא מפשטיה דמשמע דבא לומר דלא תהא נאכלת כמו חטאת שבאה במקומה אלא תהא לכהן כמנחה שלו שלא תאכל אלא דר"ש קאמר דאע"ג דקרא ר"ל כמנחתו מ"מ מדלא כתב כמנחתו דבא לתת דין דמנחה דישראל לגבי דתהא נקמצת, ומ"מ אין לה דין דמנחת ישראל להיות נאכלת משום דפשטי' דקרא לאסרה לכהן אתא כדפי' וה"ק והיתה לכהן קאמר דיש לו דין מנחה דישראל לגבי שתהא נקמצת ולא לאישים יהיה לה דין מנחת ישראל משום דפשטיה דקרא בא לאסרה לכהן כדפי' ומאי דקאמר ולא לאישים לאו משום דשתיהן יהיה מיעוט למעט אישים אלא מפני שלא נוכל לומר ה"ה לאישים משום דפשטי' דקרא אתא לומר דכולה לאישים ושתהא כליל:

    ומקריב קרבנותיו, פי' קרבנותיו שיהא מחוייב, בכל עת, פי' ואפי' במשמר שאינו שלו:

    ובא בכל אות נפשו, פי' דכתיב וכי יבא הלוי, ובכ"ד מקומות נקראו הכהנים לוים, ל"ה:

    בשגגה, פי' מדכתיב על הנפש השוגגת למה לי בחטאה בשגגה אלא ה"ק אפי' חטאה נפשו של כהן יכפר על נפשו, ל"ה:

    הא ה"מ בשוגג, פי' חטאת דאתי אשוגגאבל דאתי אמזיד, כגון מנחת חוטא דכתיב אשמיעת קול דאמרי' ארבעה מביאין על המזיד כשוגג שמיעת קול דלא כתיב בה בשגגה אימא לא לכפר הוא בעצמו, (ל"ה):

    אילימא דמעלה על התפוח הצבור על המזבח, כלומר שמקריב על המזבחאלא דלמטה, פי' על שפך הדשן שבחוץ, וכי יש דבר שקרב למטה, דקס"ד דלשם הקרבה קאמר לה. וכי יש דבר שקרב לאבוד, עד שיפרשהו מתחלה לכך, ל"ה. ר"ל אם הפרישו מתחלה לשם קרבן ואירע בו פסול ישרפהו לאיבוד אבל להקריבו מתחלה לתתו לאבוד לא מצינו כן:

    תני אבוה דר' אבין, לתרוצי טעמא דר' אלעזר דודאי לאבוד קרבימנחת כהן, בחבתין כתיב. לאכילה, שלא תאכל, ולא לתקטר אחר שהיו שירים אלא מתפזרין. מאי קאמר הא בהאי קרא גופיה כתיב תקטר, ל"ה. ר"ל ואיך נימא דכלך לשריפת אבוד אבית הדשן, אמר אביי ה"ק מנחת כהן לא תאכל חובתו כליל תהיה נדבתו, פי' דאי בחדא מנייהו משתעי קרא לכתוב כליל תהיה ואנא ידענא דלא תאכל, ל"ה. ר"ל א"כ קרא צ"ל דמייר, בתרי מנחות, וה"ק מנחת כהן לא תאכל חובתו כליל תהיה נדבתו, אמר ליה רבא סכינא חריפא מפסקא קראי לגואי, כלומר דדרשת סופיה דקרא לרישא, ל"ה. אלא אמר רבא כל מנחת כהן כליל תהיה נדבתו ולא תאכל חובתו: ויש לתמוה אמאי הוה אביי מפסקא לקראי והוה דריש סופיה דקרא ולא הוה דריש ליה לקרא כדדריש ליה רבא ולמה היה דוחק עצמו לכך: וי"ל דטעמיה דאביי הוא משום דקרא דכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל גבי מנחת נדבה כתיב בפרש' מנחת חביתין וחביתין לא היתה מנחת חובה שבאה על חטא כי אם מנחת נדבה אעפ"י שקבעה הכתוב חובה מ"מ כיון דלא אתיא על חטא כמנחת נדבה היא וכיון דכתיב בתריה וכל מנחת כהן משמע דבא לרבויי מנחת חובה שבאה על חטא לומר דגם היא תהא דינה כמנחת חביתין שאינה חובה וכיון דכתיב בקרא כליל תהיה ולא תאכל דאמרי' דע"כ בשני מנחות איירי קרא דבאחת כליל תהיה ואחת לא תאכל דאי בחדא מיירי לכתוב כליל תהיה דליקו למנחת נדבה א"כ לא תאכל שנאמר על מנחת חובה צריך דליקו ארישא דקרא אכל מנחת כהן כליל תהיה דאתא לרבויי מנחת חוטא ולהכי הוה דריש סופיה דקרא לרישיה וקשה ליה לרבא על מה דמפסיק דדריש סופיה דקרא לרישיה שהרי לפי מאי דדריש משמעותיה דקרא הו"ל למכתב להיפך ולומר וכל מנחת כהן לא תאכל למנחת חובה כליל תהיה מנחת נדבה ולכך קאמר רבא דדרשי' ליה כסדרו ואע"ג דפשטיה דקרא דכל מנחת כהן משמע דאתא לרבויי מנחת חובה שתהא דיניה דלא תאכל כמו מנחת נדבה והוה לן למימר דקאי לכל מנחת כהן קרא דלא תאכל ומיירי במנחת חובה אפ"ה כיון דכתיב כליל תהיה קודם ללא תאכל אית לן למסתמיה דליקו כליל תהיה לככל מנחת כהן ואי לא הוה מיירי כל מנחת חובה לא הוה לן למימר דליקו ליה כליל תהיה אבל נימא דכל מנחת כהן אתא לרבויי בין מנחת נדבה משום דבמנחת נדבה כתיב כדפי' ולא הוה צריך קרא לרבויי נדבה מ"מ כיון דהכתוב קבעה חובה לא ילפינן שאר נדבה מינה כגון שנדב בה מנחה שתהא כליל וממנחת חביתין לא הוי ילפינן לא מנחת חובה שבאה על חטא ולא מנחת נדבה שיתנדב לפי שאינו דומה לא לזה ולא לזה דלא לחובה שאינה באה על חטא ולגבי חובה דחטאת כנדבה דמיא וגם לא דמיא לנדבה לפי שהכתוב קבעה חובה הילכך אצטריך קרא דוכל מנחת כהן לרבויי בין חובה שבאה על חטא בין נדבה הילכך קאמר רבא דקרא דוכל מנחתך מרבה לתרווייהו שיהא דינן כמנחת חביתין ואח"כ מחלק וקאמר דכליל תהיה לק"ו למנחת נדבה ולא תאכל למנחת חובה דמתרביא נמי וכל מנחת כהן שיהא דינה נמי כמנחת חביתין דלא תאכל: ונוכל לומר דאביי הוה סבר דוכל מנחת כהן לא הוה אתי לרבויי אלא חובה ולא נדבה מאחר דכתיב בנדבה יש לנו לומר ממילא שכל נדבה תהיה כחביתין ומאי דקאמר כליל תהיה קרא יתירא הוא לומר שיש חלוק בין נדבה לחובה דנדבה הויא כליל וחובה לא תאכל: או נוכל לומר דגם אביי ס"ד כרבא בדינא דכל מנחת כהן אתא לרבויי בין חובה בין נדבה אלא כיון דעיקר רבוייא אתא לחובה ולא לנדבה אית לן למימר קרא דלא תאכל דמיירי בחובה לכל מנחת כהן דאתא עיקרו למנחת חובה ורבא לא חייש להכי כיון דצריך לדרוש הכתוב בהיפוך ניחא ליה טפי דנימא דכליל תהיה לכל מנחת כהן דסמיך ליה:

    איפוך אנא, פי' דחובתו כליל ולא נדבתוונר' דלאביי נמי הוה מצי למפרך הכי אלא דממתין עד דמסיק לשמעתיה, אי נמי למאי דלאביי לא אמר וכל מנחת כהן כי אם לרבויי חובה ולא נדבה מפנישרוצה להיות כחביתין לא מצי למיפרך איפוך אנא שהרי קרא לא אתא כי אם לחובה ונדבה כחביתין אבל לרבא דאית ליה דקרא דובכל אתא לרבויי בין חובה בין נדבה ודהאי כי דיניה והאי כי דיניה פריך שפיר דלא ידעי' להי מינייהו קאי לא תאכל ולהי מנייהו קאי כליל, נהי דהוה כמו דאמר דלא תאכל קאי לחובה וכליל לנדבה נוכל לומר להיפך דכליל להוי לחובה ולא תאכל לנדבה, ואי משום דנדבה דמיא טפי לחביתין מחובה כדפי' מ"מ כיון דלא דמו לה לגמרי לא הא ולא הא מדאצטרי' קרא לרבויינהו לתרוייהו לא ידעינן הי מנייהו מרבה שלא תאכל והי מנייהו מרבה לכליל תהיה. [ומסיק] נדבתו הוה לה לרבויי להיות כחביתין שכן תדירה כחביתין הקריבה בכל יום אבל חוטא בכל יום לא הוי:

    ולא חטי, פי' חביתין ונדבה אינן באות על חטאפי' מנחת נדבה דיחיד וטעמיה מסיק בחביתין ששתיהן טעונות שמן ולבונ' מה שאין כן בחובתו, ל"א דבנדבה ובחביתין כתיב ריח ניחוח ובמנחת חוטא לא כתיב, ל"ה.

    שכן עשרון, פי' חביתין וחוטא אינם יכולין להביא אלא עשרון, אבל נדבה יכול להתנדב עד ששים עשרונות בכלי אחד:

    חובה פי' חביתין ומנחת חוטא חובה נינהו, (ל"ה):

    ורבנן פי' רבנן דפליגי על ר' שמעון לומר דמנחת כהן חובה ואינה נקמצת האי קרא מאי דרשי ביה:

    אין לי אלא עליונה, פי' חביתין כתיבי בהו כליל תקטר ועל אכילתה לא עבר בלאו. תחתונה, פי' מנחת שאר כהלים האמורה למטה דלא תאכל וכליל נמי לא הויין. מנין ליתן, פי' שיהיו שתיהן כליל ולאו על אכילתן:

    כהן שאכל מן האמורין, פי' יותרת ושתי כליות ולא באוכל להחלב שהרי הוא באיסור כרת:

    Edition: Warsaw, 1861 · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Menachot 74a

    Menachot 74a. The full printed text of this folio side — 22 numbered segments, about 368 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    לכהן כמנחה כלומר כל שיש לכהן לעשות בה יהא כמנחת חוטא של ישראל דנקמצת:

    ולא לאשים כמנחה לענין מזבח אין שוין מנחת חוטא של כהנים ומנחת חוטא של ישראל דשירי מנחת חוטא של ישראל נאכלין ומנחת חוטא של כהנים קריבין:

    ומקריב קרבנותיו של עצמו אפי' במשמר שאינו שלו:

    דבר הבא על חטא כגון מנחת חוטא:

    בחטאה בשגגה מלמד וכו' דהכי משמע וכפר הכהן על הנפש השוגגת אפי' על נפשו של עצמו וקאמר על חטאת אע"ג דאתי על חטא:

    ה"מ בשוגג כדכתיב על הנפש השוגגת:

    אבל אמזיד כגון היכא דהויין נמי אמזיד כגון אשם חרופה ושמיעת קול לא יקריב בעצמו:

    קמ"ל והיתה לכהן כמנחה דהאי קרא במנחת חוטא דשבועת העדות כתיב דעשה בו מזיד כשוגג:

    18 more comments on this page.

    Rashi on Menachot 74a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    אי דלמטה פי' בקונטרס על שפך הדשן בחוץ וקשה א"כ הוי נפסל ביוצא אלא נראה בעזרה במקום ששם פרים ושעירים נשרפין כדאמר בפרק טבול יום (זבחים קד:) דשלשה דשנים הן והא דתנן בפרק היה נוטל (סוטה דף כג.) ומנחתה מתפזרת אבית הדשן שם היתה ולא נפסלה ביוצא ור"ת מפרש במקום שמניחין תרומת הדשן אצל הכבש ולא יתכן דתרומת הדשן קודם תמיד היה ואחר התמיד היו מקריבין קרבנות ומנחות ואז כבר נצטנן:

    ויש לך דבר שקרב למטה ואע"ג דאיכא רצפת העזרה דנתקדשה לר' יהודה (זבחים דף נט.) אין זה למטה והיינו אבוה:

    ויש לך דבר שקרב לאיבוד ואע"ג דאיכא שתי הלחם הבאין בפני עצמן דלשריפה קאתיין כדאמרי' בהתכלת (לעיל מנחות דף מו:) שאני התם דעיקר מצותן עם הכבשים לאכילה:

    לאכילה הקשתיו דאיתקשא מנחת חוטא לחביתין לעניין אכילה ולא להקרבה שזה לאיבוד וזה כליל:

    מאי קאמר דהא כליל נמי כתיב ביה אלמא לכליל נמי הוקשה הכי קאמר כלומר האי קרא לאו בחדא מנחה דאי בחדא מנחה לכתוב כליל ונישתוק דלא סבירא ליה הא דמסקינן לקמן משום לאו אלא לא תאכל קאי אמנחת חובתו וכליל תהיה אנדבתו כמו שמפרש אביי ורבא ואתרוייהו פריך ואיפוך אנא ומה שהקדים אביי לא תאכל לכליל תהיה כדי לקיים וכל מנחת כהן אכולהו מנחות דהכי קאמר אביי לא תאכל חובתו לאו חובתו דווקא קאמר אלא כלומר אף חובתו וכל שכן נדבתו אבל כליל תהיה אנדבתו דווקא קאי ורבא לא חייש בהא דשפיר מקיים וכל דמנחות הוקשו לחביתין הך לענין כליל והך לענין לא תאכל:

    ובסים ריחיה פירש בקונטרס בחד לישנא דכתיב במנחת נדבה וחביתין ריח ניחוח מה שאין כן במנחת חוטא וקשה דלא חשיב שמן ולבונה לכך נראה כלשון אחר שפירש דמינייהו בסים ריחיה:

    ורבנן האי כל מנחת כו' היינו בין רבנן בין ר"ש דפליגי עליה דרבי אלעזר ברבי שמעון:

    לאו דזרות פי' בקונט' וכל זר לא יאכל קודש [וכפירושו] משמע בפ"ק דכריתות (דף ד:) גבי אכל חלב מן המוקדשים דקאמר רבי יהודה לוקה שלש וחשיב תרי לאוין דחלב וחד דכתיב וכל זר לא יאכל קודש וכן בפ' בתרא דמכות (דף יח.) אמר רבא זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה לר"ש לוקה חמש ופריך לילקי נמי משום וכל זר לא יאכל קודש וקשה דההוא קרא בתרומה כתיב כדמוקי ליה בפרק י' יוחסין (קידושין דף סט:) וכתיב לעיל מיניה תושב ושכיר לא יאכל קודש ונראה דגרסי' בתרוייהו וזר לא יאכל כי קודש הם ובההיא שמעתא גופא דמכות (דף יח:) מייתי לה גבי זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור ואם תאמר והיכי לקי הכא ובכריתות אלאו דזרות הא מסיק התם במכות גבי עולה ה"מ היכא דחזי לכהנים הכא לכהנים נמי לא חזי וגבי זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור קאמר [נמי] דכל היכא דקרינא ביה ואכלו אותם אשר כופר בהם קרינא ביה וזר לא יאכל כי קודש הם ויש ליישב פירוש הקונטרס דהכא וגירסת הספרים דכריתות ודמכות (גם זה שם) דשייך ביה לאו דכל זר לא יאכל קודש אע"ג דכתיב בתרומה דילפינן קודש חט חט מתרומה כדאשכחנא בפרק הנשרפין (סנהדרין פד.) דיליף מעילה מתרומה ולא קים לן אזהרה במעילה אלא מתרומה אבל אלאו דוזר לא יאכל כי קודש הם לא לקי כיון דלא חזי לכהנים והא דנקט הכא לאו דזרות ולא קאמר לאו דמעילה לישנא דקרא נקט ומיהו קשיא לפירוש זה מהא דתניא התם כל חלב וכל דם לא תאכלו מה חלב לוקה שלש אף דם לוקה שלש ופרייך מאי שנא חלב דלוקה שלש דאית ביה הלין תרי לאוין דאמרינן ולאו דזרות דם נמי לילקי שלש דאית ביה הלין תרין לאוין דאמרינן ולאו דזרות ומשני איצטריך סד"א הואיל ואימעיט דם מטומאה אימעיט נמי דם מזרות קמשמע לן הקישא ואי זרות היינו לאו דמעילה הא בהדיא אימעיט דם מטומאה וממעילה בסוף כל הבשר (חולין קיז:) ובקונטרס לא גריס התם מטומאה אלא ממעילה ויש לפרש דהכי קאמר ס"ד אמינא הואיל ואימעיט ממעילה פירוש מקרבן מעילה אימעיט נמי מזרות כלומר ממלקות דלאו דמעילה דנפיק מוכל זר קמ"ל היקישא דכי ממעטינן דם בסוף כל הבשר היינו דווקא מקרבן מעילה ולא ממלקות והא דלא אמרינן איפכא דמיעוטא למלקות והיקישא לקרבן משום דהיקישא גבי לאו כתיב אבל אי גרסינן לטומאה קשה מה ראית למעט טומאה ולרבות זרות אימא איפכא ומיהו בכל ענין צריך טעם דעל כרחין אמת הוא דממעטינן טומאה ומרבינן זרות וי"ל משום דהיקישא דכל חלב וכל דם גבי זרות דהכל זרים אצל חלב ודם אבל סתם בני אדם טהורין וא"ת ואי דמפרשינן דלאו דזרות הוא לאו דוכל זר לא יאכל כי קודש הם תקשי לן דלילקי נמי אלאו דמעילה וי"ל דלא חשיב לאו דמעילה משום דלא חשיב אלא לאוי דלא שייכי אלא בחלב ואימורין אבל לאו דמעילה שייך אף בבשר ובקדשי בדק הבית ועוד דשייך נמי בהנאה בלא אכילה והא דפריך התם לעיל דליחייב נמי משום כי קודש היינו משום דהתם חשיב לאו דנותר ולא שייך בחלב טפי מבשאר בשר וא"ת ולרבנן דפליגי התם בכריתות (דף ד:) עליה דרבי יהודה וממעטי דם מזרות אם כן בסוף כל הבשר (חולין דף קיז.) דחשיב חומר בחלב מבדם ליחשוב לאו דזרות וי"ל דפלוגתא לא קמיירי וא"ת אמאי לא חשיב בכריתות (דף ד:) לאו דחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו (ויקרא ז׳:כ״ד) וי"ל דלאו בעניינא דקדשים כתיבא כי הני דהתם ומיהו קשה דלילקי משום לאו דהכא דכל שהוא בכליל תהיה הרי הוא בבל תאכל וי"ל דפלוגתא היא הכא אי נמי הוי לאו שבכללות:

    Tosafot on Menachot 74a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    לכהן כמנחה ולא לאישים כמנחה, לכהן תהיה כמנחת דישראל דנקמצת' ולא לאישים תהיה כמנחת דישראל דשיריה נאכלין אלא תהיה כולה כליל: וקשיא דמנא ליה דנידוק הכי לכהן ולא לאישים אימא דר"ל לכהן וה"ה לאישים שהרי אלמלי היה לכהן מיותר אה"נ דהוה דרשינן ליה למעוטי אישים וכיון דדריש ליה כמנחה דישראל לגמרי קאמר ושתהא נאכלת: וי"ל דלר"ש נמי אית ליה סברא דפרישית לעיל דלית לן לאפוקי קרא מפשטיה דמשמע דבא לומר דלא תהא נאכלת כמו חטאת שבאה במקומה אלא תהא לכהן כמנחה שלו שלא תאכל אלא דר"ש קאמר דאע"ג דקרא ר"ל כמנחתו מ"מ מדלא כתב כמנחתו דבא לתת דין דמנחה דישראל לגבי דתהא נקמצת, ומ"מ אין לה דין דמנחת ישראל להיות נאכלת משום דפשטי' דקרא לאסרה לכהן אתא כדפי' וה"ק והיתה לכהן קאמר דיש לו דין מנחה דישראל לגבי שתהא נקמצת ולא לאישים יהיה לה דין מנחת ישראל משום דפשטיה דקרא בא לאסרה לכהן כדפי' ומאי דקאמר ולא לאישים לאו משום דשתיהן יהיה מיעוט למעט אישים אלא מפני שלא נוכל לומר ה"ה לאישים משום דפשטי' דקרא אתא לומר דכולה לאישים ושתהא כליל:

    ומקריב קרבנותיו, פי' קרבנותיו שיהא מחוייב, בכל עת, פי' ואפי' במשמר שאינו שלו:

    ובא בכל אות נפשו, פי' דכתיב וכי יבא הלוי, ובכ"ד מקומות נקראו הכהנים לוים, ל"ה:

    בשגגה, פי' מדכתיב על הנפש השוגגת למה לי בחטאה בשגגה אלא ה"ק אפי' חטאה נפשו של כהן יכפר על נפשו, ל"ה:

    הא ה"מ בשוגג, פי' חטאת דאתי אשוגג אבל דאתי אמזיד, כגון מנחת חוטא דכתיב אשמיעת קול דאמרי' ארבעה מביאין על המזיד כשוגג שמיעת קול דלא כתיב בה בשגגה אימא לא לכפר הוא בעצמו, (ל"ה):

    אילימא דמעלה על התפוח הצבור על המזבח, כלומר שמקריב על המזבח אלא דלמטה, פי' על שפך הדשן שבחוץ, וכי יש דבר שקרב למטה, דקס"ד דלשם הקרבה קאמר לה. וכי יש דבר שקרב לאבוד, עד שיפרשהו מתחלה לכך, ל"ה. ר"ל אם הפרישו מתחלה לשם קרבן ואירע בו פסול ישרפהו לאיבוד אבל להקריבו מתחלה לתתו לאבוד לא מצינו כן:

    תני אבוה דר' אבין, לתרוצי טעמא דר' אלעזר דודאי לאבוד קרבי מנחת כהן, בחבתין כתיב. לאכילה, שלא תאכל, ולא לתקטר אחר שהיו שירים אלא מתפזרין. מאי קאמר הא בהאי קרא גופיה כתיב תקטר, ל"ה. ר"ל ואיך נימא דכלך לשריפת אבוד אבית הדשן, אמר אביי ה"ק מנחת כהן לא תאכל חובתו כליל תהיה נדבתו, פי' דאי בחדא מנייהו משתעי קרא לכתוב כליל תהיה ואנא ידענא דלא תאכל, ל"ה. ר"ל א"כ קרא צ"ל דמייר, בתרי מנחות, וה"ק מנחת כהן לא תאכל חובתו כליל תהיה נדבתו, אמר ליה רבא סכינא חריפא מפסקא קראי לגואי, כלומר דדרשת סופיה דקרא לרישא, ל"ה. אלא אמר רבא כל מנחת כהן כליל תהיה נדבתו ולא תאכל חובתו: ויש לתמוה אמאי הוה אביי מפסקא לקראי והוה דריש סופיה דקרא ולא הוה דריש ליה לקרא כדדריש ליה רבא ולמה היה דוחק עצמו לכך: וי"ל דטעמיה דאביי הוא משום דקרא דכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל גבי מנחת נדבה כתיב בפרש' מנחת חביתין וחביתין לא היתה מנחת חובה שבאה על חטא כי אם מנחת נדבה אעפ"י שקבעה הכתוב חובה מ"מ כיון דלא אתיא על חטא כמנחת נדבה היא וכיון דכתיב בתריה וכל מנחת כהן משמע דבא לרבויי מנחת חובה שבאה על חטא לומר דגם היא תהא דינה כמנחת חביתין שאינה חובה וכיון דכתיב בקרא כליל תהיה ולא תאכל דאמרי' דע"כ בשני מנחות איירי קרא דבאחת כליל תהיה ואחת לא תאכל דאי בחדא מיירי לכתוב כליל תהיה דליקו למנחת נדבה א"כ לא תאכל שנאמר על מנחת חובה צריך דליקו ארישא דקרא אכל מנחת כהן כליל תהיה דאתא לרבויי מנחת חוטא ולהכי הוה דריש סופיה דקרא לרישיה וקשה ליה לרבא על מה דמפסיק דדריש סופיה דקרא לרישיה שהרי לפי מאי דדריש משמעותיה דקרא הו"ל למכתב להיפך ולומר וכל מנחת כהן לא תאכל למנחת חובה כליל תהיה מנחת נדבה ולכך קאמר רבא דדרשי' ליה כסדרו ואע"ג דפשטיה דקרא דכל מנחת כהן משמע דאתא לרבויי מנחת חובה שתהא דיניה דלא תאכל כמו מנחת נדבה והוה לן למימר דקאי לכל מנחת כהן קרא דלא תאכל ומיירי במנחת חובה אפ"ה כיון דכתיב כליל תהיה קודם ללא תאכל אית לן למסתמיה דליקו כליל תהיה לככל מנחת כהן ואי לא הוה מיירי כל מנחת חובה לא הוה לן למימר דליקו ליה כליל תהיה אבל נימא דכל מנחת כהן אתא לרבויי בין מנחת נדבה משום דבמנחת נדבה כתיב כדפי' ולא הוה צריך קרא לרבויי נדבה מ"מ כיון דהכתוב קבעה חובה לא ילפינן שאר נדבה מינה כגון שנדב בה מנחה שתהא כליל וממנחת חביתין לא הוי ילפינן לא מנחת חובה שבאה על חטא ולא מנחת נדבה שיתנדב לפי שאינו דומה לא לזה ולא לזה דלא לחובה שאינה באה על חטא ולגבי חובה דחטאת כנדבה דמיא וגם לא דמיא לנדבה לפי שהכתוב קבעה חובה הילכך אצטריך קרא דוכל מנחת כהן לרבויי בין חובה שבאה על חטא בין נדבה הילכך קאמר רבא דקרא דוכל מנחתך מרבה לתרווייהו שיהא דינן כמנחת חביתין ואח"כ מחלק וקאמר דכליל תהיה לק"ו למנחת נדבה ולא תאכל למנחת חובה דמתרביא נמי וכל מנחת כהן שיהא דינה נמי כמנחת חביתין דלא תאכל: ונוכל לומר דאביי הוה סבר דוכל מנחת כהן לא הוה אתי לרבויי אלא חובה ולא נדבה מאחר דכתיב בנדבה יש לנו לומר ממילא שכל נדבה תהיה כחביתין ומאי דקאמר כליל תהיה קרא יתירא הוא לומר שיש חלוק בין נדבה לחובה דנדבה הויא כליל וחובה לא תאכל: או נוכל לומר דגם אביי ס"ד כרבא בדינא דכל מנחת כהן אתא לרבויי בין חובה בין נדבה אלא כיון דעיקר רבוייא אתא לחובה ולא לנדבה אית לן למימר קרא דלא תאכל דמיירי בחובה לכל מנחת כהן דאתא עיקרו למנחת חובה ורבא לא חייש להכי כיון דצריך לדרוש הכתוב בהיפוך ניחא ליה טפי דנימא דכליל תהיה לכל מנחת כהן דסמיך ליה:

    איפוך אנא, פי' דחובתו כליל ולא נדבתו ונר' דלאביי נמי הוה מצי למפרך הכי אלא דממתין עד דמסיק לשמעתיה, אי נמי למאי דלאביי לא אמר וכל מנחת כהן כי אם לרבויי חובה ולא נדבה מפנישרוצה להיות כחביתין לא מצי למיפרך איפוך אנא שהרי קרא לא אתא כי אם לחובה ונדבה כחביתין אבל לרבא דאית ליה דקרא דובכל אתא לרבויי בין חובה בין נדבה ודהאי כי דיניה והאי כי דיניה פריך שפיר דלא ידעי' להי מינייהו קאי לא תאכל ולהי מנייהו קאי כליל, נהי דהוה כמו דאמר דלא תאכל קאי לחובה וכליל לנדבה נוכל לומר להיפך דכליל להוי לחובה ולא תאכל לנדבה, ואי משום דנדבה דמיא טפי לחביתין מחובה כדפי' מ"מ כיון דלא דמו לה לגמרי לא הא ולא הא מדאצטרי' קרא לרבויינהו לתרוייהו לא ידעינן הי מנייהו מרבה שלא תאכל והי מנייהו מרבה לכליל תהיה. [ומסיק] נדבתו הוה לה לרבויי להיות כחביתין שכן תדירה כחביתין הקריבה בכל יום אבל חוטא בכל יום לא הוי:

    6 more comments on this page.

    Rashba on Menachot 74a · Sefaria · Edition: Warsaw, 1861 · Public Domain

    Gilyon HaShas

    גמ' בשגגה מלמד שהכהן מתכפר ע"י עצמו עי' לקמן קט ע"א:

    Gilyon HaShas on Menachot 74a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Menachot, daf 74, Amud Aleph, about 368 words in 22 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 22 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 120 words

      Opens “מנחת חוטא של כהנים כמנחת חוטא של…”

    2. Segment 217 words

      Opens “אי מה מנחת חוטא של ישראל נקמצת…”

    3. Segment 320 words

      Opens “תלמוד לאמר (ויקרא ה, יג) ״לכהן כמנחה״,…”

      Named: רב בעצמו.

    4. Segment 47 words

      Opens “הא שתהא עבודתה כשרה בו, מהכא נפקא?…”

    5. Segment 522 words

      Opens “מהתם נפקא, מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו…”

    6. Segment 618 words

      Opens “אי מהתם, הוה אמינא: הני מילי דבר…”

    7. Segment 722 words

      Opens “והא נמי מהכא נפקא? מהתם נפקא: (במדבר…”

    8. Segment 811 words

      Opens “אי מההוא, הוה אמינא: הני מילי בשוגג,…”

    9. Segment 96 words

      Opens “במזיד, היכי משכחת לה? בזדון שבועה.…”

    10. Segment 1031 words

      Opens “תניא אידך, רבי שמעון אומר: מנחת חוטא…”

      Named: רבי שמעון, רב בפני, רב בעצמו.

    11. Segment 1123 words

      Opens “אמר ר' חייא בר אבא הוי בה…”

      Named: רבי יוחנן, רב למטה, אבא.

    12. Segment 1214 words

      Opens “אמר ליה רבי אבא דלמא לאיבוד אחיכו…”

      Named: רבי אבא, רב לאיבוד, אבא.

    13. Segment 1319 words

      Opens “תני אבוה דרבי אבין (ויקרא ו, טז)…”

      Named: רבי אבין.

    14. Segment 1423 words

      Opens “מאי קא אמר אמר אביי הכי קא…”

      Named: אביי, רבא.

    15. Segment 1512 words

      Opens “אלא אמר רבא כל מנחת כהן כליל…”

      Named: רבא.

    16. Segment 1613 words

      Opens “ואיפוך אנא מסתברא נדבתו הוה ליה לרבויי…”

    17. Segment 1710 words

      Opens “אדרבה חובתו הוה ליה לרבויי שכן עשרון…”

      Named: רבה.

    18. Segment 1812 words

      Opens “ורבנן האי כל מנחת כהן כליל תהיה…”

    19. Segment 1912 words

      Opens “מיבעי להו לכדתניא אין לי אלא עליונה…”

    20. Segment 2024 words

      Opens “מנין ליתן את האמור של זה בזה…”

    21. Segment 2122 words

      Opens “מה להלן בכליל תקטר אף כאן בכליל…”

    22. Segment 2210 words

      Opens “בעי רבינא כהן שאכל מן האימורין מה…”

    Sages named on this page

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Menachot 74a · Segment 22 — “בעי רבינא כהן שאכל מן האימורין מה הוא? לאו…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Menachot 74a · Segment 14 — “…קא אמר אמר אביי הכי קא אמר כל מנחת…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Menachot 74a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026