Talmud Builders

    Menachot 47a

    Back to index

    English translation — Menachot 47a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1§ The Gemara cites further discussion of the two sheep and the two loaves of Shavuot : The Sages taught in a baraita : The two sheep of Shavuot consecrate the two loaves that accompany them only by means of their slaughter.

    2How so? If one slaughtered the sheep for their own sake, as the peace offerings that are supposed to be sacrificed on Shavuot , and then the priest sprinkled their blood on the altar for their own sake, then the loaves are consecrated. But if one slaughtered them not for their own sake, and the priest sprinkled their blood not for their own sake, the loaves are not consecrated. If one slaughtered them for their own sake and he sprinkled their blood not for their own sake, the loaves are partially consecrated, but they are not fully consecrated. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: The loaves are never consecrated at all until one slaughters the offerings for their own sake and sprinkles their blood for their own sake.

    3The Gemara asks: What is the reasoning of Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that the slaughtering of the sheep partially consecrates the loaves even without the sprinkling of the blood?

    4The Gemara answers: It is based on the fact that it is written concerning the ram brought by the nazirite when he completes his naziriteship: “And he shall offer the ram for a sacrifice [ zevaḥ ] of peace offerings to the Lord, with the basket of unleavened bread” (Numbers 6:17). Since the verse uses the word zevaḥ , which also means slaughter, and the verse then makes reference to the loaves, that is to say that it is specifically the slaughter that consecrates the loaves that accompany the offering. Similarly, the slaughter of the sheep brought as peace offerings on Shavuot consecrates the accompanying two loaves, as the halakha of the loaves of Shavuot is derived from that of the loaves of the nazirite.

    5The Gemara asks: And what is the reasoning of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, who holds that the slaughtering and sprinkling of the blood together consecrate the loaves? The Gemara answers: He derives it from the term: “He shall offer,” which he understands to mean that the loaves are not consecrated until the priest performs all of the actions included in the sacrificial rites of that offering, including the sprinkling of the blood.

    6The Gemara asks: And according to Rabbi Yehuda HaNasi also, isn’t it written: “He shall offer,” which indicates that the loaves are consecrated only once the blood has been sprinkled on the altar? The Gemara answers: If it were written: A sacrifice [ zevaḥ ] he shall offer, it would be as you are saying that he should slaughter it and then perform a further action, i.e., sprinkling the blood, in order to consecrate the loaves. Now that it is written: “He shall offer the ram for a sacrifice [ zevaḥ ],” it should be understood as: By what means should he offer the ram in order to consecrate the loaves? By means of slaughtering [ zeviḥa ].

    7The Gemara asks: And according to Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, isn’t it written: “A sacrifice [ zevaḥ ],” indicating that slaughtering alone consecrates the loaves? The Gemara answers: He requires that expression for that which Rabbi Yoḥanan says, as Rabbi Yoḥanan says that everyone, including Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, concedes that the loaves must be in existence at the time of the slaughter.

    8§ The Gemara asks: What is meant by Rabbi Yehuda HaNasi’s statement in the baraita that if one slaughtered the sheep for their own sake and sprinkled their blood not for their own sake, then the loaves are partially consecrated, but they are not fully consecrated? Abaye says: The loaves are consecrated by means of the slaughtering, but their consecration is not complete. Rava says: The loaves are fully consecrated by means of the slaughtering, but they are not thereby permitted to be eaten.

    9The Gemara asks: What is the practical difference between them? Everyone concedes that the loaves may not be eaten as a result of this slaughtering. The Gemara answers: The practical difference between them is the ability to transfer sanctity to their redemption money. According to Abaye, who holds that the loaves are not completely consecrated, they do not transfer sanctity to their redemption money if one tries to redeem them for money. According to Rava, who holds that the loaves are completely consecrated, they transfer sanctity to their redemption money.

    10The Gemara asks: Granted, according to Rava, who holds that according to Rabbi Yehuda HaNasi the loaves are completely sanctified, that is the difference between the opinions of Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon. But according to Abaye, what difference is there between the opinions of Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon?

    11The Gemara answers: The practical difference between them is with regard to whether the loaves are rendered unfit by means of leaving the Temple courtyard after the slaughtering of the offering. According to Rabbi Yehuda HaNasi, the loaves are rendered unfit if they leave the courtyard. According to Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, who holds that the loaves are not consecrated, they are not rendered unfit if they leave the courtyard.

    12§ The Gemara continues the discussion of the dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, concerning the consecration of the two loaves by means of the slaughter and sprinkling of the blood of the sheep of Shavuot . Rabbi Shmuel bar Rav Yitzḥak raised a dilemma before Rabbi Ḥiyya bar Abba: In the case of a communal peace offering of two sheep that accompany the two loaves on Shavuot that one slaughtered for their sake but the priest sprinkled their blood not for their sake, concerning those accompanying loaves, what is the halakha with regard to eating them?

    13The Gemara asks: In accordance with whose opinion was this dilemma raised? If it was raised in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, doesn’t he say that it is the sprinkling of the blood that consecrates the loaves? Consequently, if the blood was not properly sprinkled, it is clear that the loaves are unfit and may not be eaten. And if it was raised in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, both according to the opinion of Abaye and according to that of Rava, Rabbi Yehuda HaNasi holds that the loaves are consecrated but are not permitted to be eaten.

    14The Gemara responds: Rather, one must say that the question was asked in accordance with the opinion of this following tanna . As the father of Rabbi Yirmeya bar Abba teaches in a baraita : In a case where the two loaves left the Temple courtyard between the slaughtering of the offering and the sprinkling of its blood, and then the priest sprinkled the blood of the sheep with the intent that their meat would be eaten beyond their designated time, the sheep are rendered piggul . With regard to the loaves, Rabbi Eliezer says: The loaves do not become prohibited due to the prohibition of piggul . Rabbi Akiva says: The loaves do become prohibited due to the prohibition of piggul .

    15Rav Sheshet said: These tanna’im , Rabbi Eliezer and Rabbi Akiva, both hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who said: The slaughtering consecrates the loaves by itself. Consequently, if the loaves are taken out of the Temple courtyard after the sheep are slaughtered, the loaves become disqualified.

    16But they disagree as to the following: Rabbi Eliezer conforms to his line of reasoning, as Rabbi Eliezer says that sprinkling the blood is not effective with regard to offerings that left the Temple courtyard. Since the loaves left the courtyard before the sprinkling of the blood, the intent of the priest while sprinkling the blood that the offering be eaten outside of its designated time does not render the loaves piggul . And Rabbi Akiva conforms to his line of reasoning, as Rabbi Akiva says that sprinkling the blood is effective with regard to offerings that left the Temple courtyard. Therefore, the intent of the priest while sprinkling the blood that the offering be eaten outside of its designated time renders the loaves piggul , even though they left the courtyard.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטהטעמא מפ' לקמן:

    קדש את הלחםמותר באכילה:

    לא קדש הלחםולא תפיס פדיונו בקדושת שתי הלחם אלא בקדושת שאר קדושת הלשכה ובת"כ יליף לה מקרבנו על זבח תודה מגיד שאם נזבח שלא לשם תודה לא קדש לחמו וכבשי עצרת דמקדשי לחם מתודה ואיל נזיר גמרינן:

    קדוש ואינו קדושמפרש לקמן:

    ואת האילאיל נזיר:

    יעשה זבח שלמים לה' על סל המצותאלמא זביחת איל מקדשא לסל ומיניה גמרינן לכבשי עצרת:

    אי כתיב זבח יעשהמשמע אע"ג דזבח בעי עשייה אחריתי:

    הכל מודיםאפילו לר' אליעזר דאמר זריקה עיקר מודי דצריך שיהא לחם בשעת שחיטה ואי לא הוה בשעת שחיטה לא מקדשא ליה זריקה:

    ואינו גמורמפרש לקמן:

    ואינו ניתרלכהנים:

    מאי בינייהוכלומר כיון דאמר אביי אינו גמור כל שכן דאינו ניתר דהא ממעות תרומת הלשכה בא וזריקת דם לא הואי לשמה דתשתרייא באכילה ואינו גמור דאמר אביי למאי הלכתא:

    לאביי לא תפיס פדיונובקדושת שתי הלחם ואם רצה משנה המעות לשאר קרבנות צבור:

    לרבאדאמר קדוש גמור תופס פדיונו ויוצא לחולין והא דאמר לקמן (מנחות דף ק:) מנחות אין להם פדיון לאחר שקדשו בכלי:

    אלא לאביידאמר לא תפיס פדיונו:

    מאי איכא בין רבי לר' אלעזרוקדוש דא"ר למאי הלכתא הא לא תפיס פדיונו ולתרוייהו אסור באכילה:

    לאיפסולי ביוצאלרבי דאמר קדוש קצת בשחיטה אם יצא נפסל שאפי' זרקו לשמו נמי אסור באכילה לרבי אלעזר דאמר שחיטה לא מקדשא אין נפסל ביוצא דאינו קדוש אם יצאו בין שחיטה לזריקה ואם אחר כך זרק לשמן כשר. שבוש גמור הוא זה דכל. שכן לרבא כיון דקדשתן שחיטה קדושת הגוף גמורה לא נפיק תו לחולין ובפ"ק דפסחים (דף יג:) נמי אמר הכי לרבי דאמר שני דברים המתירים מעלים זה בלא זה לא נפיק לחולין ור' אלעזר דאמר אינו קדוש פריק להו ונפקי לחולין וכיון דנפקי לחולין ע"י פדייה על כרחך פדיונן נתפס. לפיכך נראה לר' דה"ג ולשון הגון הוא לאביי תפיס פדיונו ולרבא לא תפיס פדיונו לאביי דאמר אינו גמור עדיין לא חלה עליו קדושת הגוף גמורה ואכתי שייך ביה פדיון ונהי דקדישתיה שחיטה במקצת דלא נפיק לחולין ומיהו אכתי מחוסר גמר קדושה ושייך ביה קדושת דמים לתפוס פדיונו בקדושה לרבא דאמר קדוש גמור קדושת הגוף לא שייך ביה פדיון ואם התפיס מעות בפדיונו אינן נתפסין דכיון דאינו יוצא מקדושה כלל איזו קדושה תחול בפדיונו:

    בשלמא לרבאדאמר לרבי לאו בני פדיון נינהו דאקדשינהו שחיטתה:

    היינו דאיכא בין רבי לר' אלעזרדלר' אלעזר אינו קדוש כלל קדושת הגוף אלא קדושת דמים שניקח מתרומת הלשכה ונפיק לחולין ותפיס פדיונו ככל קדושת דמים:

    אלא לאביידאמר לרבי נמי תפיס פדיונו וכל שכן לר' אלעזר מאי איכא בין רבי לר' אלעזר:

    איכא בינייהו לאיפסולי ביוצאלרבי מיפסל ביוצא אם יצא לא יהא כשר לשחוט עליו כבשים אחרים לר' אלעזר לא מיפסיל ביוצא שלא ירדה לה קדושת הגוף אלא קדושת דמים ואין יוצא פוסל בה וכשרין לשחוט עליה כבשים אחרים וזה שפירשתי תחילה שבוש גמור הוא כדפרישנא לעיל:

    האמר זריקה מקדשאוהאי אפילו קדוש לא הוי כל שכן דאסור באכילה:

    בין לאביי בין לרבא קדוש ואינו ניתרדכיון דאמר אביי אינו גמור כל שכן דאינו ניתר:

    חוץ לזמנוכלומר על מנת לאכול מן הכבשים חוץ לזמנו:

    הני תנאיר' אליעזר ור' עקיבא:

    שחיטה מקדשאואהני בהו פסול יוצא:

    אין זריקה מועלת ליוצאהלכך לא קבעתיה ללחם בפיגול דהא כבר פסול הוא ואמר בפ"ק (לעיל מנחות דף יב.) אין פיגול במקום פסול:

    זריקה מועלת ליוצאדפסול מחמת דבר אחר הוא כדמפרש בשילהי פ"ק (שם):

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    מנחות 47 עמוד א

    Baraita

    1ת"ר כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה.

    2כיצד? שחטן לשמן, וזרק דמן לשמן קדש הלחם. שחטן שלא לשמן, וזרק דמן שלא לשמן לא קדש הלחם. שחטן לשמן, וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש, דברי רבי. רבי אלעזר בר' שמעון אומר: לעולם אינו קדוש עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן׃

    3מאי טעמא דרבי׃

    4דכתיב ״(במדבר ו״, יז) ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות למימרא דשחיטה מקדשא.

    5ור' אלעזר ברבי שמעון יעשה עד שיעשה כל עשיותיו׃

    6ורבי נמי הכתיב ״יעשה אי כתיב זבח יעשה כדקאמרת השתא דכתיב יעשה זבח במה יעשה בזביחה״׃

    7ורבי אלעזר בר' שמעון הכתיב ״זבח ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוחנן דאמר ר' יוחנן הכל מודים שצריך שיהא לחם בשעת שחיטה״׃

    8מאי קדוש ואינו קדוש אביי אמר קדוש ואינו גמור רבא אמר קדוש ואינו ניתר׃

    9מאי בינייהו איכא בינייהו למיתפס פדיונו לאביי לא תפיס פדיונו לרבא תפיס פדיונו׃

    10בשלמא לרבא היינו דאיכא בין רבי לר' אלעזר בר"ש אלא לאביי מאי איכא בין רבי לר' אלעזר בר' שמעון׃

    11איכא [בינייהו] לאיפסולי ביוצא׃

    12בעא מיניה ר' שמואל בר רב יצחק מר' חייא בר אבא כבשי עצרת ששחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן אותו הלחם מהו באכילה׃

    13אליבא דמאן אי אליבא דר' אלעזר בר' שמעון האמר זריקה היא דמקדשא אי אליבא דרבי בין לאביי בין לרבא קדוש ואינו ניתר הוא׃

    14אלא אליבא דהאי תנא דתני אבוה דר' ירמיה בר אבא שתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה וזרק דמן של כבשים חוץ לזמנן ר' אליעזר אומר אין בלחם משום פיגול רבי עקיבא אומר יש בלחם משום פיגול׃

    15אמר רב ששת הני תנאי כרבי סבירא להו דאמ' שחיטה מקדשא׃

    16מיהו ר' אליעזר לטעמיה דאמר אין זריקה מועלת ליוצא. ור"ע לטעמי' דאמ' זריקה מועלת ליוצא׃

    Tosafot

    עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמןתימה למה לי זריקה הא פ"ק דפסחים (ד' יג:) מסקינן דר' אלעזר בר' שמעון סבר לה כאבוה דאמר כל העומד ליזרק כזרוק דמי ותירץ ריב"א זריקה שלא לשמה גריעה מנשפך דם וקשה דלקמן פ' המנחות והנסכים (מנחות ד' קב.) מוכח דאע"ג דנעשה פסול בזריקה שזרק על מנת לאכול חוץ לזמנן אמר כל העומד ליזרק כזרוק דמי והכי איתא בגמ' התם לא דפיגל בשחיטה ומקשה אבל פיגל בזריקה מאי הכי נמי דמטמא טומאת אוכלין כו' יש לחלק דשלא לשמה עוקר הקרבן ועושהו קרבן אחר אי נמי הכא נמי בעי למימר ויהיה ראוי לזריקה:

    ואת האיל יעשה זבח שלמיםאין לפרש דיליף הכא מדאיתקוש לחמי תודה לשלמי נזיר כדילפינן פרק התודה (לקמן מנחות ד' עח.) שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשרה קבין ירושלמיות ושתי הלחם נמי איתקוש ללחמי תודה כדדריש נמי התם מתביאו שכל מה שאתה מביא כזה הא ליתא דא"כ הוה ליה למד מן הלמד ואע"ג דהוה ליה הימנו ודבר אחר איכא למאן דלא ילפינן בסוף איזהו מקומן (זבחים דף נז.) ופ' התודה (לקמן מנחות דף עח.) אלא גלויי מילתא בעלמא הוי וילפינן שפיר ומיהו קשה דא"כ אמאי איצטריך קרא בתודה על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח ותו ר' אלעזר בר' שמעון דדריש כל עשיות גבי התודה לא כתיב עשיה וגבי תודה נמי פליג כדאי' פ"ק דפסחים (דף יג:) ובתוספתא דזבחים וי"ל דהוה אמינא מדקרייה רחמנא שלמים דלא מקדשי לחם כי שלמים ונזיר נמי לא סגי בלא קרא כמו גבי תודה משום דקרייה רחמנא שלמים ולר"א בר"ש נמי כיון דגלי קרא בנזיר דבכל עשיות הקידוש תלוי הוא הדין בכולהו:

    במה יעשה בזביחהתימה דבפ"ק דזבחים (דף ד:) דריש מכאן שינוי בעלים ודריש לכל עשיות נימא דלא כר"א בר"ש וי"ל ודאי שמעי' שפיר תרתי וצ"ע לרבי מנא ליה שינוי בעלים וצ"ע:

    שיהא לחם בשעת שחיטהתימה הא משעת תנופה בעי לחם ואע"ג דלא מעכב ראוי מיהא בעינן ושמא אפי' ראוי לא בעינן ועוד שמא אתא למימר דבשעת שחיטה בעינן שיהא בפנים אע"ג דכשר ביוצא:

    בקונטרס גרס וברוב הספרים נמי גרס הכי לאביי לא תפיס פדיונו לרבא תפיס פדיונו ופי' לאביי לא אלימא קדושתא כולי האי שיהא נפדה וכה"ג איכא קצת פ"ב דבכורות (דף טו:) גבי ולדות בעלי מומין כונסן לכיפה היכי ליעבד ליקרבינהו מכח קדושה דחוייה אתיין ליפרקינהו לא אלימי למיתפס פדיונן והשתא בעי לאביי מאי בינייהו כיון דלרבי לא אלימי קדושתא כל שכן לר"א בר"ש וקשה דלאביי נמי ליבעי אליבא דרבי מה בין שוחטן לשמן לשוחטן שלא לשמן דכ"ש דלא אלים למיתפס פדיונו דהא לר"א בר"ש לא מהני שחיטה מידי ומש"ה לא תפיס פדיונו ותו דבפסחים (דף יג:) משמע איפכא דלרבי לא תפיס ולר"א בר"ש תפיס ולקמן (מנחות דף מח.) נמי לר"א בר"ש פודן בחוץ ושמא ודאי כי אין תנופה וקדושת תנור לא קדיש אלא קדושת פה ומיפריק אבל הכא [דאיכא שחיטה ותנופה ותנור] להכי לא מיפריק וכדפרישית לעיל ופי' הקונט' דפי' לאביי נפדה ולרבא אינו נפדה צ"ע דתחילה פי' לראב"ש אינו קדוש כלל ונפיק לחולין לגמרי ולבסוף פירש וכ"ש לראב"ש ולפירושו (ל"ד) לאביי קדוש טפי דאלים דלא נפיק [לחולין ולראב"ש נפיק לחולין] ויתכן יותר גירסא אחריתי ומיהו גירסת הקונטרס נכונה לאביי תפיס ולרבא לא תפיס והשתא איכא בינייהו במקומות אחרים ודחקינן לאשכוחי הכא מאי בינייהו:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    ואת האילאיל נזיר. יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות, אלמא זביחת איל מקדשא לסל ומיניה גמרי' לכבשי עצרת. ל"ה, וקשיא דלקמן בפ' התודה אמר יקריב קרבנו על זבח מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח ולמה לי קרא ליליף תודה מאיל נזיר כי היכי דגמרי' הכא כבשי עצרת מאיל נזיר, וי"ל דסד"א דכיון דתודה מקריא שלמים מה שלמים קרבים בלא לחם אף תודה לא תהא אגידא בלחם ולא הלחם בה לכך אצטרי' קרא לאשמועינן דאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח, וא"ת וליכתוב רחמנא תודה ולא בעי איל נזיר דליליף מתודה, וי"ל דבאיל נזיר נמי כיון דאיכא זבחים אחריני בהדיא לא הוה ידענא הי מנייהו מקדש ללחם אי נמי ה"א דכולהו צריכי לקדושי ליה לכך אצטרי' קרא דאיל נזיר למימר דאיל דוקא מקדש ליה: וא"ת וכבשי עצרת מנ"ל דאם שחטה שלא לשמה לא קדש הלחם אי מאיל נזיר דכתי' ביה יעשה זבח שלמים על סל המצות לומר דזביחת האיל מקדשא כדפרשי' הא אצטרי' זבח שלמים לומר שתהא זביחה לשם שלמים וכ"ת דדרשי' ליה הכי כדדרשי' ליה גבי תודה דאמרי' דדרשי' זבח תודה לומר שאם שחט שלא לשם תודה לא קדש הלחם הא ליכא למימר מדאמרי' גבי איל נזיר ואת האיל יעשה זבח שלמים שתהא זביחה לשם שלמים אא"ע לשנוי קדש ת"ע לשנוי בעלים, ואם איתא דדרשי' ליה לומר דזביחה מקדשא ללחם לשנוי קדש נמי אצטרי' לומר דלא קדש הלחם: וי"ל דדין זה ודאי ילפי' מתודה ואע"ג דלא ילפי' מתודה מיהו אין זה אלא גילוי מילתא בעלמא, לת"ו. ור"ל דעיקר דרשא דזבח שלמים אתא לשתהא זביחה לשם שלמים ומיהו גמרי' נמי מינה דהכל מתקדש בזביחה משום דאשכחן דכותיה גבי תודה ותודה מגלה עליה דדרשי' ליה נמי הכי: מ"מ קשה כיון דעיקר דזביחה מקדשא ללחם גם באיל נזיר הוי מגלוי דתודה אמאי יליף כבשי עצרת מאיל נזיר הו"ל למגמר ליה מתודה דעיקר דמילתא מינה ילפי' דגם איל נזיר יליף מינה כדפרשי' וא"כ הוה עדיף טפי למגמר מתודה מלמגמר מאיל נזיר ואע"ג דנימא דלא הוה דבר הלמד בבנין אב שחוזר ומלמד בבנין אב משום דנימא דאיל נזיר לא גמר לאגמורי לגמרי מתודה אלא דתודה מגלה עליה דנדרוש לקרא דעל סל נמי לומר דזביחה מקדש' ליה כמו תודה, מ"מ אכתי קשיא דטפי עדיף למגמר כבשי עצרת מתודה מלמגמר מאיל נזיר, ומ"מ רש"י פי' כפירושו דכבשי עצרת דמקדשי לחם מתודה ומאיל נזיר גמרי' ומשמע דמתודה נמי גמרי אך מ"מ לתלמודא דידן דשמעתין דמאיל נזיר גמרי ליקשי אמאי לא יליף מתודה כדפי': וי"ל דמאי דנקט קרא דאיל נזיר משום דבעי לאפלוגינהו לר' ולר' אלעזר בר' שמעון בקרא דיעשה זבח מייתי ליה לומר דראב"ש בעי כל עשייתו לקדש הלחם וה"ה בכבשי עצרת: וגם נ"ל דמה שהקשו דאצטריך קרא יעשה זבח שלמים לומר שתהא זביחה לשם שלמים כדאיתא בריש זבחים משום דתרתי שמעי' מינה דמזבח שלמים ילפינן שתהא זביחה לשם שלמים ומזבח שלמים ומיעשה על כל המצות ילפינן דזביחה מקדשא לסל הילכך נימא דכבשי עצרת מאיל נזיר לבד גמרי ולא צרכינן לילפותא דתודה כדמשמע פשט הסוגיא דהכא דמאיל נזיר לבד גמרי:

    אי כתיב זבח יעשה כדקאמרת, פי' דהוה משמע אע"ג דאיכא זבח דהיינו זביחה בעי עשיה אחריתי, ל"ה. וראב"ש הא כתיב יעשה זבח דמשמע במאי יעשה בזביחה, ההיא מבעי ליה לכדר' יוחנן, פי' דלעולם זבח לא אתא לומר במאי יעשה בזביחה משום דקרא דזבח מבעי לכדר' יוחנן וקרא דיעשה דמשמע כל עשיות לעל סל המצות דאת' לומר דבעי' כל עשיות לקדש הלחם:

    הכל מודים, פי' אפי' ראב"ש דאמר זריקה עיקר מודה דצריך שיהא לחם בשעת שחיטה ואי לא הוה בשעת שחיטה לאמקדש' ליה זריקה, ל"ה: וקשיא דלמאי אצטרי' זבח להכי לישתוק מינה ומיעשה משמע נמי זביחה שהרי בכלל שאר עשיו' הוא והרי מיעשה דחש ראב"ש עד שיעש' כל עשיותיו והרי זביחה בכלל כל עשיות הוא, ואין לומר דר"ל דאתא למימר דבעינן שיהא לחם אפוי בשעת שחיטה ולא סגי אם היה נילוש וערוך בשעת שחיטה, משום דז"א חדא איך משתמע אפוי, ועוד דיכולה דדריש מיניה שעשיותיו אסל המצות דהוו לחם קאי, וי"ל דאע"ג דיעשה משמע כל עשיות אפי' הכי ה"א דאין זביחה בכלל שאר עשיות הואיל וכשרה בזר והוה אמינא דעשיות דמפיק מיעשה אעשיות דועשה הכהן קאי ולא אשחיטה דאין כהן צריך לעשותה לכך אצטריך זבח דבעי' שיהא הלחם אפוי גם בשעת זביחה:

    מאי בינייהו, פי' כיון דאמר אביי דאינו קדש גמור כ"ש דאינו ניתר דהא ממעות תרומת הלשכה בא וזריקה לא הויא כשרה שהרי נעשית שלא לשמה דתשתרי באכילה וא"כ אינו קדש גמור דקאמר אביי למאי הלכת', ל"ה. ר"ל דאי הוה מצינן דלאביי יהיה ניתר לכהנים הוה משכחינן שפיר מאי איכא בינייהו: וקשיא דאפילו אי נימא דאיכא בינייהו ניתר ודאביי הוה סבר דניתר מ"מ הוה קשיא מאי קדש ואינו קדש גמור דקאמר דלגבי מאי אינו קדש גמור כיון דניתר: וי"ל דמצינן למימר דאינו קדש גמור דקאמר דהוי לגבי דצריך להביא לחם אחר דכיון דנזרק דמן שלא לשמן הוי ככל הזבחים שנזבחו שלא לשמן או נעשו אחת מהעבודות שלא לשמן דלא עלו לבעלים לשם חובה וצריך להביא קרבן אחר לצאת י"ח דאלו כשרין לנדבה וכמו כן בין כבשים בין לחם יהו נדבה ויאכלו השלמים כשלמי נדבה וגם הלחם ניתר ויאכל ויביא כבשים ולחם אחר לצאת י"ח, הילכך אי אמרי' דסבר דניתר הוה משכחינן מאי איכא בין אביי לרבא דלאביי ניתר אך יביא לחם אחר, ולרבא אינו ניתר משום דלא קדשתו שחיטה ולאבוד אזלי ולשריפה וכיון דלשריפה אזלי גם הכבשים פסולין דנהי דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין לנדבה הני פסולין מחמת הלחם שנפסל ואזיל לשריפה הוי כאבוד וכשאבד הלחם אבדו נמי הכבשים משום דהוזקקו זה לזה בשחיטה כדאמרינן לעיל דע"כ שחיטה עושה זריקה, אבל כיון דלאביי נמי אינו ניתר כדפי' א"כ לכ"ע בין הלחם בין הכבשים אזלי לשריפה א"כ מאי איכא בינייהו: ומ"מ רש"י פי' בפ' קמא דפסחים על הלחם קדוש ואינו קדוש, דקדוש דאינו יכול לפדותו ואינו קדוש דאינו ניתר באכילה דנהי דהכבשים נאכלים כדין שלמי' שנזבחו שלא לשמן אבל הלחם אינו נאכל כיון דכבשים אין שמן עליהן דהא לא עלו לשם חובה שאין מי שיתירנו אבל לפי' שפירשתי משום דהוזקקו והוי נאבד א"כ גם הכבשים אינם נאכלין ואפי' יהיו נאכלין מ"מ כיון דנעשו נדבה צריכי אחריני לצאת ידי חובה: לאביי לא תפס פדיונו בקדושת שתי הלחם ואם רצה משנה המעות לשאר קרבנות צבור, ל"ה. ונראה דר"ל דאיך נימא דלאביי לא תפס פדיונו בעבור שאינו קדש גמור כ"ש שיש לו לתפוס פדיונו דלעולם מה שאינו קדוש קדושת הגוף נפדה דקדושת דמים יש לה חילול ופדיון וקדושת הגוף אין לה חילול דקדשי בדק הבית יש להם פדיון וקדשי מזבח אין להם פדיון הילכך פרש"י דלא תפיס פדיונו בקדושת שתי הלחם דבשביל שאינו קדוש קדושה גמורה לעולם יש לה פדיון אבל אין לה פדיון שיהא הפדיון קדוש בקדושה שיהיו הדמים קדושים כקדושת שתי הלחם הואיל דלא נתקדשו שתי הלחם קדושה גמורה אך מ"מ יש להם להיות הדמים קדושים כקדושת תרומת הלשכה. הילכך פי' ואם רצה משנה המעות לשאר קרבנות צבור ולא שיהיו לקנות שתי הלחם ושיהא בהם דין קדושה מעין קדושת שתי הלחם שהרי השתי הלחם שנפדו לא נתקדשו בקדושת שתי הלחם גמורה א"כ גם הדמים שנפדין עליהם לא יהיה להם קדושת שתי הלחם לפי שלא תוכל להיות קדושה לדמים כי אם כפי מה שמתחייב עליהם, ולרבא תפיס פדיונן ר"ל שהדמים יהיו קדושים קדושת הגוף גמורה כקדושת שתי הלחם דמאחר שנתקדשו שתי הלחם שנפדו קדושה גמורה גם המעות שנתחללו עליהם יהיו קדושים כיוצא בהם להיות קדושים כקדושת שתי הלחם ולא שיפלו לתרומת הלשכה לקנות בהם שאר קרבנות: ובפירש"י כתוב כך שיבוש גמו' הוא זה דכ"ש דלרב' דכיון דקדושתו קדושה גמורה דלא נפקי ובפסחי' בפ"ק אמרינן הכי דלר' דאמר שני דברים המתירין מועלין זה בלא זה לא נפקי לחולין ולר' אלעזר בר' שמעון אינו קדוש פריק להו ונפיק לחולין וכיון דנפקין לחולין על כרחין פדיונן נתפש, כל"ה. ור"ל דאדרבא יש לנו לומר דלרבא דאמר דקדוש קדושה גמורה דאין להם פדיון כלל, ואיך לימא דלרבא תפיס פדיונו ואדרבא יש לו לומר דאין להם פדיון וכמו כן לאביי דקאמר דלא תפיס פדיונו אדרבא יש לנו לומר דאין להם קדושה גמורה דיש להם פדיון, (גרסא אחרת כדפי' בתוס' לעיל דאמר). עוד כתוב בפרושים לרבא תפיס פדיונו לרבא דאמר קדש גמור קא תפיס פדיונו ויוצא והא דאמרי' דמנחות אין לה פדיון לאחר שיקדשו בכלי: ונראה לי דבא לתרץ איך לימא רבא דיש להם פדיון והרי אמרי' דאפי' מנחה אין לה פדיון דנתקדשה קדושת הגוף א"כ כל שכן הלחם שנתקדשו בשחיטה דלא יהיו להם פדיון, ומשני דההיא מיירי לאחר שקדשו בכלי ולכך אין להם פדיון אבל אלו לא נתקדשו בכלי הוה אמינא בשחיטה דלא קדשה להו קדושה גמורה הילכך יש לה פדיון: ומ"מ יש להקשות כדהקשו בתום' דגם אלו נתקדשו בכלי בקדושה, ונ"ל דר"ל דלאחר שקדשו בכלי ר"ל לאחר שקדשו קומץ שנתקדשו בקדושת כלי המנחה בביסא ואח"כ קדיש קומץ אבל בחדא קדושת כלי יש לה פדיון וכאן דאין שם כי אם קדושת חד כלי ואי משום שחיטה כיון דלא קדישי להו קדושה גמורה ולא זריקה לא מהני לאקדושי להו כמו קדוש קומץ לומר דלא יהיו להם פדיון אלא יש להם פדיון לרבא:

    בשלמא לרבא היינו דאיכא בין ר' לראב"ש, ר"ל דלרבא דאמר קדוש גמור ותפיס פדיונו אליבא דר' דמפרש למלתיה ולראב"ש דפליג עליה דר' ואינו קדוש א"כ לא תפיס פדיונו שהרי פירשנו דמפני הקדושה תפיס פדיונו. אלא לאביי דאמר דלר' לא תפיס פדיונו בעבור שאינו קדוש קדושה גמורה וכ"ש לראב"ש דלא קדיש כלל דאין לו פדיון ודלא תפיס בה פדיונו א"כ מאי בינייהו, וזה לשון הפירושים, אלא לאביי דאמר דלא תפיס פדיונו מאי איכא בין ר' לראב"ש פי' קדוש דקאמר ר' למאי הלכתא הא לא תפיס פדיונו ולתרווייהו אסור באכילה ל"ה, ומשני איכא בינייהו לאפסולי ביוצא דלר' דאמר דהוא קדוש קצת בשחיטה אם יצא נפסל שאפי' זרקו לשמו נמי אסור באכילה, ל"ה, ר"ל אם יצא בין שחיטה לזריקה כיון דשחיטה מקדשא ליה קצת הרי קדשתו ליפסל ביוצא ואע"ג דלא נתקדש קדושה גמורה שעדיין לא נזרק ולר' אינו קדוש גמור עד שיזרק. מדקאמר רבי שחט לשמו וזרק שלא לשמו דהוי קדוש ואינו קדוש דר"ל דמפרש ליה אביי דאינו קדוש קדושה גמורה והוה לן למימר דמאחר דלא נתקדש קדושה גמורה דלא יפסל ביוצא אפ"ה אית ליה דכיון דקדוש קצת מפסל ביוצא דקדוש' גרידא שאינה גמורה {*) הגה"ה א"ה חסר כאן שלשה שורות מהכ"י וחבל על דאבדין:}

    הני תנאיפי' ר' אלעזר ור"ע, שחיטה מקדשא ואהני ביה פסול יוצא, ר"ל דאהני ליה שחיטה למפסלא ביוצא ור' אלעזר לטעמיה דאמר אין זריקה מועלת ביוצא הילכך לא קבעתיה בפגול דהא כבר פסול הוא ואמרינן בפ' ראשון אין פגול במקום פסול, ל"ה, ר"ל דלמאן דאמר זריקה מועלת ליוצא אע"פי שאינה מועלת להתירה באכילה שהרי כבר נפסל מ"מ מועלת לו להוציאה מידי מעילה וכמו דאם לא יצא דמועלת הזריקה להיות מתרת לחם כשר כמו כן מועלת כאלו היה כשר להוציאו מידי מעילה כמו כן תועיל לו לאקבועי ליה בפגול כאלו לא נפסל ולא נאמר דמאחר דנפסל כשיצא שוב לא חייל עליה פגול אלא נימא דכאלו לא יצא דמי ושיקבע בפגול אבל למ"ד דאין זריקה מועלת ליוצא לאפוקי ליה מידי מעילה מאחר שנפסל אינה מועלת לו כלום להתירו ונשאר תמיד בפסולו כמו כן לא תועיל לו לאקבועי בפגול שהרי נשאר כמו כן בפסולו ראשון ולא חייל עליה פסול אחר דהיינו פגול כאלו אם היה כשר דחייל עליה פגול:

    זריקה מועלת ליוצא, דלא דמי פסול יוצא לשאר פסולין דפסולו מחמת דבר אחר כדמפרש בפ"ק בסופיה ל"ה, ולא ידעתי למה הוצרך רש"י שהרי מ"ד זריקה מועלת ליוצא על קביעות פגול קאמר ליה כדמייתי ליה הכא, אם לא שנאמר דיבא לתת טעם אמאי תועיל בו לאקבועי בפגול ושיחול פסול על פסול דהיינו פסול פגול על פסול יוצא, וע"ז בא לתת טעם משום דפסול יוצא גרע וקליש הוא משום דפסולו מחמת דבר אחר הילכך חייל עליה פגול, ומ"מ מאי דאתמר האי טעמא בשלהי פ"ק לא הוי אלא כדי לחלק בין יוצא לחסרון כדקאמר אפי' למ"ד זריקה מועלת ליוצא ה"מ יוצא דפסוליה מחמת דבר אחר אבל חסרון דבגופיה לא:

    Edition: Warsaw, 1861 · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Menachot 47a

    Menachot 47a. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 276 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה טעמא מפ' לקמן:

    קדש את הלחם מותר באכילה:

    לא קדש הלחם ולא תפיס פדיונו בקדושת שתי הלחם אלא בקדושת שאר קדושת הלשכה ובת"כ יליף לה מקרבנו על זבח תודה מגיד שאם נזבח שלא לשם תודה לא קדש לחמו וכבשי עצרת דמקדשי לחם מתודה ואיל נזיר גמרינן:

    קדוש ואינו קדוש מפרש לקמן:

    ואת האיל איל נזיר:

    יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות אלמא זביחת איל מקדשא לסל ומיניה גמרינן לכבשי עצרת:

    אי כתיב זבח יעשה משמע אע"ג דזבח בעי עשייה אחריתי:

    הכל מודים אפילו לר' אליעזר דאמר זריקה עיקר מודי דצריך שיהא לחם בשעת שחיטה ואי לא הוה בשעת שחיטה לא מקדשא ליה זריקה:

    19 more comments on this page.

    Rashi on Menachot 47a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן תימה למה לי זריקה הא פ"ק דפסחים (ד' יג:) מסקינן דר' אלעזר בר' שמעון סבר לה כאבוה דאמר כל העומד ליזרק כזרוק דמי ותירץ ריב"א זריקה שלא לשמה גריעה מנשפך דם וקשה דלקמן פ' המנחות והנסכים (מנחות ד' קב.) מוכח דאע"ג דנעשה פסול בזריקה שזרק על מנת לאכול חוץ לזמנן אמר כל העומד ליזרק כזרוק דמי והכי איתא בגמ' התם לא דפיגל בשחיטה ומקשה אבל פיגל בזריקה מאי הכי נמי דמטמא טומאת אוכלין כו' יש לחלק דשלא לשמה עוקר הקרבן ועושהו קרבן אחר אי נמי הכא נמי בעי למימר ויהיה ראוי לזריקה:

    ואת האיל יעשה זבח שלמים אין לפרש דיליף הכא מדאיתקוש לחמי תודה לשלמי נזיר כדילפינן פרק התודה (לקמן מנחות ד' עח.) שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשרה קבין ירושלמיות ושתי הלחם נמי איתקוש ללחמי תודה כדדריש נמי התם מתביאו שכל מה שאתה מביא כזה הא ליתא דא"כ הוה ליה למד מן הלמד ואע"ג דהוה ליה הימנו ודבר אחר איכא למאן דלא ילפינן בסוף איזהו מקומן (זבחים דף נז.) ופ' התודה (לקמן מנחות דף עח.) אלא גלויי מילתא בעלמא הוי וילפינן שפיר ומיהו קשה דא"כ אמאי איצטריך קרא בתודה על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח ותו ר' אלעזר בר' שמעון דדריש כל עשיות גבי התודה לא כתיב עשיה וגבי תודה נמי פליג כדאי' פ"ק דפסחים (דף יג:) ובתוספתא דזבחים וי"ל דהוה אמינא מדקרייה רחמנא שלמים דלא מקדשי לחם כי שלמים ונזיר נמי לא סגי בלא קרא כמו גבי תודה משום דקרייה רחמנא שלמים ולר"א בר"ש נמי כיון דגלי קרא בנזיר דבכל עשיות הקידוש תלוי הוא הדין בכולהו:

    במה יעשה בזביחה תימה דבפ"ק דזבחים (דף ד:) דריש מכאן שינוי בעלים ודריש לכל עשיות נימא דלא כר"א בר"ש וי"ל ודאי שמעי' שפיר תרתי וצ"ע לרבי מנא ליה שינוי בעלים וצ"ע:

    שיהא לחם בשעת שחיטה תימה הא משעת תנופה בעי לחם ואע"ג דלא מעכב ראוי מיהא בעינן ושמא אפי' ראוי לא בעינן ועוד שמא אתא למימר דבשעת שחיטה בעינן שיהא בפנים אע"ג דכשר ביוצא:

    בקונטרס גרס וברוב הספרים נמי גרס הכי לאביי לא תפיס פדיונו לרבא תפיס פדיונו ופי' לאביי לא אלימא קדושתא כולי האי שיהא נפדה וכה"ג איכא קצת פ"ב דבכורות (דף טו:) גבי ולדות בעלי מומין כונסן לכיפה היכי ליעבד ליקרבינהו מכח קדושה דחוייה אתיין ליפרקינהו לא אלימי למיתפס פדיונן והשתא בעי לאביי מאי בינייהו כיון דלרבי לא אלימי קדושתא כל שכן לר"א בר"ש וקשה דלאביי נמי ליבעי אליבא דרבי מה בין שוחטן לשמן לשוחטן שלא לשמן דכ"ש דלא אלים למיתפס פדיונו דהא לר"א בר"ש לא מהני שחיטה מידי ומש"ה לא תפיס פדיונו ותו דבפסחים (דף יג:) משמע איפכא דלרבי לא תפיס ולר"א בר"ש תפיס ולקמן (מנחות דף מח.) נמי לר"א בר"ש פודן בחוץ ושמא ודאי כי אין תנופה וקדושת תנור לא קדיש אלא קדושת פה ומיפריק אבל הכא [דאיכא שחיטה ותנופה ותנור] להכי לא מיפריק וכדפרישית לעיל ופי' הקונט' דפי' לאביי נפדה ולרבא אינו נפדה צ"ע דתחילה פי' לראב"ש אינו קדוש כלל ונפיק לחולין לגמרי ולבסוף פירש וכ"ש לראב"ש ולפירושו (ל"ד) לאביי קדוש טפי דאלים דלא נפיק [לחולין ולראב"ש נפיק לחולין] ויתכן יותר גירסא אחריתי ומיהו גירסת הקונטרס נכונה לאביי תפיס ולרבא לא תפיס והשתא איכא בינייהו במקומות אחרים ודחקינן לאשכוחי הכא מאי בינייהו:

    Tosafot on Menachot 47a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    ואת האיל איל נזיר. יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות, אלמא זביחת איל מקדשא לסל ומיניה גמרי' לכבשי עצרת. ל"ה, וקשיא דלקמן בפ' התודה אמר יקריב קרבנו על זבח מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח ולמה לי קרא ליליף תודה מאיל נזיר כי היכי דגמרי' הכא כבשי עצרת מאיל נזיר, וי"ל דסד"א דכיון דתודה מקריא שלמים מה שלמים קרבים בלא לחם אף תודה לא תהא אגידא בלחם ולא הלחם בה לכך אצטרי' קרא לאשמועינן דאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח, וא"ת וליכתוב רחמנא תודה ולא בעי איל נזיר דליליף מתודה, וי"ל דבאיל נזיר נמי כיון דאיכא זבחים אחריני בהדיא לא הוה ידענא הי מנייהו מקדש ללחם אי נמי ה"א דכולהו צריכי לקדושי ליה לכך אצטרי' קרא דאיל נזיר למימר דאיל דוקא מקדש ליה: וא"ת וכבשי עצרת מנ"ל דאם שחטה שלא לשמה לא קדש הלחם אי מאיל נזיר דכתי' ביה יעשה זבח שלמים על סל המצות לומר דזביחת האיל מקדשא כדפרשי' הא אצטרי' זבח שלמים לומר שתהא זביחה לשם שלמים וכ"ת דדרשי' ליה הכי כדדרשי' ליה גבי תודה דאמרי' דדרשי' זבח תודה לומר שאם שחט שלא לשם תודה לא קדש הלחם הא ליכא למימר מדאמרי' גבי איל נזיר ואת האיל יעשה זבח שלמים שתהא זביחה לשם שלמים אא"ע לשנוי קדש ת"ע לשנוי בעלים, ואם איתא דדרשי' ליה לומר דזביחה מקדשא ללחם לשנוי קדש נמי אצטרי' לומר דלא קדש הלחם: וי"ל דדין זה ודאי ילפי' מתודה ואע"ג דלא ילפי' מתודה מיהו אין זה אלא גילוי מילתא בעלמא, לת"ו. ור"ל דעיקר דרשא דזבח שלמים אתא לשתהא זביחה לשם שלמים ומיהו גמרי' נמי מינה דהכל מתקדש בזביחה משום דאשכחן דכותיה גבי תודה ותודה מגלה עליה דדרשי' ליה נמי הכי: מ"מ קשה כיון דעיקר דזביחה מקדשא ללחם גם באיל נזיר הוי מגלוי דתודה אמאי יליף כבשי עצרת מאיל נזיר הו"ל למגמר ליה מתודה דעיקר דמילתא מינה ילפי' דגם איל נזיר יליף מינה כדפרשי' וא"כ הוה עדיף טפי למגמר מתודה מלמגמר מאיל נזיר ואע"ג דנימא דלא הוה דבר הלמד בבנין אב שחוזר ומלמד בבנין אב משום דנימא דאיל נזיר לא גמר לאגמורי לגמרי מתודה אלא דתודה מגלה עליה דנדרוש לקרא דעל סל נמי לומר דזביחה מקדש' ליה כמו תודה, מ"מ אכתי קשיא דטפי עדיף למגמר כבשי עצרת מתודה מלמגמר מאיל נזיר, ומ"מ רש"י פי' כפירושו דכבשי עצרת דמקדשי לחם מתודה ומאיל נזיר גמרי' ומשמע דמתודה נמי גמרי אך מ"מ לתלמודא דידן דשמעתין דמאיל נזיר גמרי ליקשי אמאי לא יליף מתודה כדפי': וי"ל דמאי דנקט קרא דאיל נזיר משום דבעי לאפלוגינהו לר' ולר' אלעזר בר' שמעון בקרא דיעשה זבח מייתי ליה לומר דראב"ש בעי כל עשייתו לקדש הלחם וה"ה בכבשי עצרת: וגם נ"ל דמה שהקשו דאצטריך קרא יעשה זבח שלמים לומר שתהא זביחה לשם שלמים כדאיתא בריש זבחים משום דתרתי שמעי' מינה דמזבח שלמים ילפינן שתהא זביחה לשם שלמים ומזבח שלמים ומיעשה על כל המצות ילפינן דזביחה מקדשא לסל הילכך נימא דכבשי עצרת מאיל נזיר לבד גמרי ולא צרכינן לילפותא דתודה כדמשמע פשט הסוגיא דהכא דמאיל נזיר לבד גמרי:

    אי כתיב זבח יעשה כדקאמרת, פי' דהוה משמע אע"ג דאיכא זבח דהיינו זביחה בעי עשיה אחריתי, ל"ה. וראב"ש הא כתיב יעשה זבח דמשמע במאי יעשה בזביחה, ההיא מבעי ליה לכדר' יוחנן, פי' דלעולם זבח לא אתא לומר במאי יעשה בזביחה משום דקרא דזבח מבעי לכדר' יוחנן וקרא דיעשה דמשמע כל עשיות לעל סל המצות דאת' לומר דבעי' כל עשיות לקדש הלחם:

    הכל מודים, פי' אפי' ראב"ש דאמר זריקה עיקר מודה דצריך שיהא לחם בשעת שחיטה ואי לא הוה בשעת שחיטה לאמקדש' ליה זריקה, ל"ה: וקשיא דלמאי אצטרי' זבח להכי לישתוק מינה ומיעשה משמע נמי זביחה שהרי בכלל שאר עשיו' הוא והרי מיעשה דחש ראב"ש עד שיעש' כל עשיותיו והרי זביחה בכלל כל עשיות הוא, ואין לומר דר"ל דאתא למימר דבעינן שיהא לחם אפוי בשעת שחיטה ולא סגי אם היה נילוש וערוך בשעת שחיטה, משום דז"א חדא איך משתמע אפוי, ועוד דיכולה דדריש מיניה שעשיותיו אסל המצות דהוו לחם קאי, וי"ל דאע"ג דיעשה משמע כל עשיות אפי' הכי ה"א דאין זביחה בכלל שאר עשיות הואיל וכשרה בזר והוה אמינא דעשיות דמפיק מיעשה אעשיות דועשה הכהן קאי ולא אשחיטה דאין כהן צריך לעשותה לכך אצטריך זבח דבעי' שיהא הלחם אפוי גם בשעת זביחה:

    מאי בינייהו, פי' כיון דאמר אביי דאינו קדש גמור כ"ש דאינו ניתר דהא ממעות תרומת הלשכה בא וזריקה לא הויא כשרה שהרי נעשית שלא לשמה דתשתרי באכילה וא"כ אינו קדש גמור דקאמר אביי למאי הלכת', ל"ה. ר"ל דאי הוה מצינן דלאביי יהיה ניתר לכהנים הוה משכחינן שפיר מאי איכא בינייהו: וקשיא דאפילו אי נימא דאיכא בינייהו ניתר ודאביי הוה סבר דניתר מ"מ הוה קשיא מאי קדש ואינו קדש גמור דקאמר דלגבי מאי אינו קדש גמור כיון דניתר: וי"ל דמצינן למימר דאינו קדש גמור דקאמר דהוי לגבי דצריך להביא לחם אחר דכיון דנזרק דמן שלא לשמן הוי ככל הזבחים שנזבחו שלא לשמן או נעשו אחת מהעבודות שלא לשמן דלא עלו לבעלים לשם חובה וצריך להביא קרבן אחר לצאת י"ח דאלו כשרין לנדבה וכמו כן בין כבשים בין לחם יהו נדבה ויאכלו השלמים כשלמי נדבה וגם הלחם ניתר ויאכל ויביא כבשים ולחם אחר לצאת י"ח, הילכך אי אמרי' דסבר דניתר הוה משכחינן מאי איכא בין אביי לרבא דלאביי ניתר אך יביא לחם אחר, ולרבא אינו ניתר משום דלא קדשתו שחיטה ולאבוד אזלי ולשריפה וכיון דלשריפה אזלי גם הכבשים פסולין דנהי דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין לנדבה הני פסולין מחמת הלחם שנפסל ואזיל לשריפה הוי כאבוד וכשאבד הלחם אבדו נמי הכבשים משום דהוזקקו זה לזה בשחיטה כדאמרינן לעיל דע"כ שחיטה עושה זריקה, אבל כיון דלאביי נמי אינו ניתר כדפי' א"כ לכ"ע בין הלחם בין הכבשים אזלי לשריפה א"כ מאי איכא בינייהו: ומ"מ רש"י פי' בפ' קמא דפסחים על הלחם קדוש ואינו קדוש, דקדוש דאינו יכול לפדותו ואינו קדוש דאינו ניתר באכילה דנהי דהכבשים נאכלים כדין שלמי' שנזבחו שלא לשמן אבל הלחם אינו נאכל כיון דכבשים אין שמן עליהן דהא לא עלו לשם חובה שאין מי שיתירנו אבל לפי' שפירשתי משום דהוזקקו והוי נאבד א"כ גם הכבשים אינם נאכלין ואפי' יהיו נאכלין מ"מ כיון דנעשו נדבה צריכי אחריני לצאת ידי חובה: לאביי לא תפס פדיונו בקדושת שתי הלחם ואם רצה משנה המעות לשאר קרבנות צבור, ל"ה. ונראה דר"ל דאיך נימא דלאביי לא תפס פדיונו בעבור שאינו קדש גמור כ"ש שיש לו לתפוס פדיונו דלעולם מה שאינו קדוש קדושת הגוף נפדה דקדושת דמים יש לה חילול ופדיון וקדושת הגוף אין לה חילול דקדשי בדק הבית יש להם פדיון וקדשי מזבח אין להם פדיון הילכך פרש"י דלא תפיס פדיונו בקדושת שתי הלחם דבשביל שאינו קדוש קדושה גמורה לעולם יש לה פדיון אבל אין לה פדיון שיהא הפדיון קדוש בקדושה שיהיו הדמים קדושים כקדושת שתי הלחם הואיל דלא נתקדשו שתי הלחם קדושה גמורה אך מ"מ יש להם להיות הדמים קדושים כקדושת תרומת הלשכה. הילכך פי' ואם רצה משנה המעות לשאר קרבנות צבור ולא שיהיו לקנות שתי הלחם ושיהא בהם דין קדושה מעין קדושת שתי הלחם שהרי השתי הלחם שנפדו לא נתקדשו בקדושת שתי הלחם גמורה א"כ גם הדמים שנפדין עליהם לא יהיה להם קדושת שתי הלחם לפי שלא תוכל להיות קדושה לדמים כי אם כפי מה שמתחייב עליהם, ולרבא תפיס פדיונן ר"ל שהדמים יהיו קדושים קדושת הגוף גמורה כקדושת שתי הלחם דמאחר שנתקדשו שתי הלחם שנפדו קדושה גמורה גם המעות שנתחללו עליהם יהיו קדושים כיוצא בהם להיות קדושים כקדושת שתי הלחם ולא שיפלו לתרומת הלשכה לקנות בהם שאר קרבנות: ובפירש"י כתוב כך שיבוש גמו' הוא זה דכ"ש דלרב' דכיון דקדושתו קדושה גמורה דלא נפקי ובפסחי' בפ"ק אמרינן הכי דלר' דאמר שני דברים המתירין מועלין זה בלא זה לא נפקי לחולין ולר' אלעזר בר' שמעון אינו קדוש פריק להו ונפיק לחולין וכיון דנפקין לחולין על כרחין פדיונן נתפש, כל"ה. ור"ל דאדרבא יש לנו לומר דלרבא דאמר דקדוש קדושה גמורה דאין להם פדיון כלל, ואיך לימא דלרבא תפיס פדיונו ואדרבא יש לו לומר דאין להם פדיון וכמו כן לאביי דקאמר דלא תפיס פדיונו אדרבא יש לנו לומר דאין להם קדושה גמורה דיש להם פדיון, (גרסא אחרת כדפי' בתוס' לעיל דאמר). עוד כתוב בפרושים לרבא תפיס פדיונו לרבא דאמר קדש גמור קא תפיס פדיונו ויוצא והא דאמרי' דמנחות אין לה פדיון לאחר שיקדשו בכלי: ונראה לי דבא לתרץ איך לימא רבא דיש להם פדיון והרי אמרי' דאפי' מנחה אין לה פדיון דנתקדשה קדושת הגוף א"כ כל שכן הלחם שנתקדשו בשחיטה דלא יהיו להם פדיון, ומשני דההיא מיירי לאחר שקדשו בכלי ולכך אין להם פדיון אבל אלו לא נתקדשו בכלי הוה אמינא בשחיטה דלא קדשה להו קדושה גמורה הילכך יש לה פדיון: ומ"מ יש להקשות כדהקשו בתום' דגם אלו נתקדשו בכלי בקדושה, ונ"ל דר"ל דלאחר שקדשו בכלי ר"ל לאחר שקדשו קומץ שנתקדשו בקדושת כלי המנחה בביסא ואח"כ קדיש קומץ אבל בחדא קדושת כלי יש לה פדיון וכאן דאין שם כי אם קדושת חד כלי ואי משום שחיטה כיון דלא קדישי להו קדושה גמורה ולא זריקה לא מהני לאקדושי להו כמו קדוש קומץ לומר דלא יהיו להם פדיון אלא יש להם פדיון לרבא:

    בשלמא לרבא היינו דאיכא בין ר' לראב"ש, ר"ל דלרבא דאמר קדוש גמור ותפיס פדיונו אליבא דר' דמפרש למלתיה ולראב"ש דפליג עליה דר' ואינו קדוש א"כ לא תפיס פדיונו שהרי פירשנו דמפני הקדושה תפיס פדיונו. אלא לאביי דאמר דלר' לא תפיס פדיונו בעבור שאינו קדוש קדושה גמורה וכ"ש לראב"ש דלא קדיש כלל דאין לו פדיון ודלא תפיס בה פדיונו א"כ מאי בינייהו, וזה לשון הפירושים, אלא לאביי דאמר דלא תפיס פדיונו מאי איכא בין ר' לראב"ש פי' קדוש דקאמר ר' למאי הלכתא הא לא תפיס פדיונו ולתרווייהו אסור באכילה ל"ה, ומשני איכא בינייהו לאפסולי ביוצא דלר' דאמר דהוא קדוש קצת בשחיטה אם יצא נפסל שאפי' זרקו לשמו נמי אסור באכילה, ל"ה, ר"ל אם יצא בין שחיטה לזריקה כיון דשחיטה מקדשא ליה קצת הרי קדשתו ליפסל ביוצא ואע"ג דלא נתקדש קדושה גמורה שעדיין לא נזרק ולר' אינו קדוש גמור עד שיזרק. מדקאמר רבי שחט לשמו וזרק שלא לשמו דהוי קדוש ואינו קדוש דר"ל דמפרש ליה אביי דאינו קדוש קדושה גמורה והוה לן למימר דמאחר דלא נתקדש קדושה גמורה דלא יפסל ביוצא אפ"ה אית ליה דכיון דקדוש קצת מפסל ביוצא דקדוש' גרידא שאינה גמורה {*) הגה"ה א"ה חסר כאן שלשה שורות מהכ"י וחבל על דאבדין:}

    הני תנאי פי' ר' אלעזר ור"ע, שחיטה מקדשא ואהני ביה פסול יוצא, ר"ל דאהני ליה שחיטה למפסלא ביוצא ור' אלעזר לטעמיה דאמר אין זריקה מועלת ביוצא הילכך לא קבעתיה בפגול דהא כבר פסול הוא ואמרינן בפ' ראשון אין פגול במקום פסול, ל"ה, ר"ל דלמאן דאמר זריקה מועלת ליוצא אע"פי שאינה מועלת להתירה באכילה שהרי כבר נפסל מ"מ מועלת לו להוציאה מידי מעילה וכמו דאם לא יצא דמועלת הזריקה להיות מתרת לחם כשר כמו כן מועלת כאלו היה כשר להוציאו מידי מעילה כמו כן תועיל לו לאקבועי ליה בפגול כאלו לא נפסל ולא נאמר דמאחר דנפסל כשיצא שוב לא חייל עליה פגול אלא נימא דכאלו לא יצא דמי ושיקבע בפגול אבל למ"ד דאין זריקה מועלת ליוצא לאפוקי ליה מידי מעילה מאחר שנפסל אינה מועלת לו כלום להתירו ונשאר תמיד בפסולו כמו כן לא תועיל לו לאקבועי בפגול שהרי נשאר כמו כן בפסולו ראשון ולא חייל עליה פסול אחר דהיינו פגול כאלו אם היה כשר דחייל עליה פגול:

    זריקה מועלת ליוצא, דלא דמי פסול יוצא לשאר פסולין דפסולו מחמת דבר אחר כדמפרש בפ"ק בסופיה ל"ה, ולא ידעתי למה הוצרך רש"י שהרי מ"ד זריקה מועלת ליוצא על קביעות פגול קאמר ליה כדמייתי ליה הכא, אם לא שנאמר דיבא לתת טעם אמאי תועיל בו לאקבועי בפגול ושיחול פסול על פסול דהיינו פסול פגול על פסול יוצא, וע"ז בא לתת טעם משום דפסול יוצא גרע וקליש הוא משום דפסולו מחמת דבר אחר הילכך חייל עליה פגול, ומ"מ מאי דאתמר האי טעמא בשלהי פ"ק לא הוי אלא כדי לחלק בין יוצא לחסרון כדקאמר אפי' למ"ד זריקה מועלת ליוצא ה"מ יוצא דפסוליה מחמת דבר אחר אבל חסרון דבגופיה לא:

    Rashba on Menachot 47a · Sefaria · Edition: Warsaw, 1861 · Public Domain

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה בקונטרס כו' ולבסוף פי' וכ"ש ק"ל למאי הקשו על לשון רש"י דנקט וכ"ש הא בלא"ה קשה דמאי פרכי מאי איכא בין רבי לראב"ש הא לרבי תפיס פדיונו ואינו יוצא לחולין ולראב"ש יוצא לחולין:

    Gilyon HaShas on Menachot 47a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Menachot, daf 47, Amud Aleph, about 276 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 19 words

      Opens “ת"ר כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם…”

    2. Segment 244 words

      Opens “כיצד? שחטן לשמן, וזרק דמן לשמן קדש…”

      Named: רבי אלעזר.

    3. Segment 33 words

      Opens “מאי טעמא דרבי…”

    4. Segment 416 words

      Opens “דכתיב (במדבר ו, יז) ואת האיל יעשה…”

    5. Segment 59 words

      Opens “ור' אלעזר ברבי שמעון יעשה עד שיעשה…”

      Named: רבי שמעון.

    6. Segment 616 words

      Opens “ורבי נמי הכתיב יעשה אי כתיב זבח…”

      Named: רבי נמי.

    7. Segment 721 words

      Opens “ורבי אלעזר בר' שמעון הכתיב זבח ההוא…”

      Named: רבי אלעזר, רבי יוחנן.

    8. Segment 814 words

      Opens “מאי קדוש ואינו קדוש אביי אמר קדוש…”

      Named: אביי, רבא.

    9. Segment 913 words

      Opens “מאי בינייהו איכא בינייהו למיתפס פדיונו לאביי…”

      Named: אביי, רבא.

    10. Segment 1019 words

      Opens “בשלמא לרבא היינו דאיכא בין רבי לר'…”

      Named: רבי לר, רבא, אביי.

    11. Segment 114 words

      Opens “איכא [בינייהו] לאיפסולי ביוצא…”

    12. Segment 1223 words

      Opens “בעא מיניה ר' שמואל בר רב יצחק…”

      Named: רב יצחק, שמואל, אבא.

    13. Segment 1323 words

      Opens “אליבא דמאן אי אליבא דר' אלעזר בר'…”

      Named: רבי בין, אביי, רבא.

    14. Segment 1436 words

      Opens “אלא אליבא דהאי תנא דתני אבוה דר'…”

      Named: רבי עקיבא, אבא.

    15. Segment 1511 words

      Opens “אמר רב ששת הני תנאי כרבי סבירא…”

      Named: רב ששת, רבי סבירא.

    16. Segment 1615 words

      Opens “מיהו ר' אליעזר לטעמיה דאמר אין זריקה…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs

      Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…

      Source: Menachot 47a · Segment 14 — “…בלחם משום פיגול רבי עקיבא אומר יש בלחם משום…

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Menachot 47a · Segment 7 — “…לכדרבי יוחנן דאמר ר' יוחנן הכל מודים שצריך שיהא…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Menachot 47a · Segment 12 — “בעא מיניה ר' שמואל בר רב יצחק מר' חייא…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Menachot 47a · Segment 8 — “…קדוש ואינו קדוש אביי אמר קדוש ואינו גמור רבא…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Menachot 47a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026