Talmud Builders

    Menachot 72b

    Back to index

    English translation — Menachot 72b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The Gemara asks: And did Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, not know of this? He must have known of his father’s statement that a mitzva performed at its proper time overrides Shabbat. If so, his ruling that reaping at an improper time is unfit cannot be proven from the fact that reaping the omer overrides Shabbat, as claimed earlier.

    2Rather, it must be that Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, was aware of that principle, and nevertheless he maintains that the requirement to perform a mitzva at its optimal time does not apply to the case of the reaping of the omer . This is because there, in the case of the burning of the fats and limbs, it is different, as the slaughter of the animal already overrode Shabbat. Therefore, it is dear to perform the burning of its fats and limbs at the proper time, even on Shabbat. One cannot apply this reasoning to the reaping of the omer , as there is no prior labor performed on Shabbat before the reaping. Consequently, the reason it may be performed on Shabbat must be that it would be unfit if reaped any other time.

    3The Gemara asks: But if so, according to Rabbi Yehuda HaNasi, he should agree that the case of the burning of the sacrifice’s fats and limbs is different from the omer , since also there, the slaughter of the animal already overrode Shabbat. Therefore, the Gemara gives a new explanation: Rather, Rabbi Yehuda HaNasi holds that in fact the reaping of the omer crop does not override Shabbat, in contrast to the opinion of Rabbi Yishmael. For this reason Rabbi Yehuda HaNasi’s ruling that the omer is fit if reaped at an improper time does not conflict with the principle of his teacher, Rabbi Akiva, that any prohibited labor that can be performed on Shabbat eve does not override Shabbat.

    4The Gemara asks: And does Rabbi Yehuda HaNasi not maintain that the reaping of the omer overrides Shabbat? But didn’t we learn in a mishna (63b) in response to Rabbi Yishmael’s opinion that when the sixteenth of Nisan occurred during the week, five se’a of barley were reaped, and when it occurred on Shabbat only three se’a were reaped: And the Rabbis say: Both on Shabbat and during the week, the omer offering would come from three se’a ? In any case, according to both opinions, the omer was reaped on Shabbat. The Gemara answers: That mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.

    5The Gemara raises a difficulty from the latter clause of that mishna. Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, says: On Shabbat the barley was reaped by an individual, with one sickle and one basket into which the barley was placed, whereas during the week it was reaped by three people, with three baskets and three sickles. And the Rabbis say: Both on Shabbat and during the week it is reaped by three people, with three baskets and three sickles. According to both opinions the omer was reaped on Shabbat. The Gemara again responds: That clause of the mishna is also not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.

    6The Gemara raises another difficulty from a mishna (65a) that describes the series of questions posed by the court emissary who reaps the grain to those assembled to witness the process: And if the sixteenth of Nisan occurs on Shabbat, the court emissary says to those assembled: Shall I cut the sheaves on this Shabbat? The assembly says in response: Yes. The Gemara answers: That clause of mishna is also not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.

    7The Gemara raises a difficulty from the mishna (71a): If the omer was reaped during the day, it is fit, and it overrides Shabbat. Now, whom did you hear who said: If the omer was reaped during the day, it is fit? It is Rabbi Yehuda HaNasi. And yet it is taught in the mishna: And it overrides Shabbat. What, is it not referring to reaping? The Gemara answers: No, it is referring to the sacrifice of the omer offering.

    8The Gemara asks: But with regard to reaping, does it not override Shabbat, according to Rabbi Yehuda HaNasi? As, isn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi said the following halakha based upon the verse: “And Moses declared the appointed times of the Lord to the children of Israel” (Leviticus 23:44): What is the meaning when the verse states this phrase? This phrase is necessary because we had learned only that the daily offering and the Paschal offering override Shabbat and ritual impurity, as it is stated concerning them: “In its appointed time” (see Numbers 9:2, 28:2), from which it is derived that each of them must be sacrificed in its appointed time and even on Shabbat; in its appointed time and even in ritual impurity.

    9The baraita continues: With regard to the rest of the communal offerings, from where is it derived that they likewise override Shabbat and ritual impurity? The verse states with regard to additional offerings that are brought on the Festivals: “These you shall sacrifice to the Lord in your appointed times” (Numbers 29:39).

    10The baraita continues: From where is it derived to include in this halakha the omer and the lambs that are sacrificed with it, the two loaves sacrificed on Shavuot , and the communal peace offerings that are sacrificed with them? The verse states: “And Moses declared the appointed times of the Lord to the children of Israel,” after it lists Shabbat and the Festivals. This indicates that the verse established one time for all of them. All of these days are considered appointed times, and their offerings are not deferred.

    11The Gemara analyzes the baraita : With regard to what ritual does the baraita state that these offerings override Shabbat? If we say for actual sacrifice, this cannot be correct, as are the two loaves fit for sacrifice? The two loaves are not sacrificed on the altar at all. Rather, they are waved and later eaten by priests.

    12The Gemara concludes its interpretation of the baraita , which leads to the question about the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi: Rather, it is obvious that the two loaves override Shabbat with regard to grinding and sifting. And if so, similarly, with regard to the omer offering, it overrides Shabbat with regard to the process of reaping the grains. And as the baraita is the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, evidently he maintains that the reaping of the omer overrides Shabbat.

    13The Gemara answers: Rather, one must say that the baraita is not referring to comparable cases. As far as the omer is concerned, it overrides Shabbat only with regard to its actual sacrifice, but when it comes to the two loaves, it overrides Shabbat with regard to its baking. And the reason why the two loaves must be baked on Shabbat is because Rabbi Yehuda HaNasi holds that the oven consecrates that which is baked inside it. Therefore, if one were to bake from the previous day, on the eve of Shavuot , he would effectively be disqualifying it from being brought on Shavuot day, as it would be disqualified by being left overnight.

    14The Gemara asks: And does Rabbi Yehuda HaNasi really hold that the oven consecrates that which is baked inside it? But isn’t it taught in a baraita : The communal peace offering of two lambs that accompanies the two loaves sacrificed on the festival of Shavuot consecrate the loaves that accompany them only by means of their slaughter. How so? If one slaughtered the lambs for their own sake, i.e., as lambs for Shavuot in the appropriate manner, and the priest sprinkled their blood for their own sake, the loaves are consecrated.

    15The baraita continues: But if one slaughtered them not for their own sake, and the priest sprinkled their blood not for their own sake, the loaves are not consecrated, as the factors indispensable in rendering the offering fit were not properly performed. If one slaughtered them for their own sake and he sprinkled their blood not for their own sake, the fact that the lambs were properly slaughtered renders the loaves partially consecrated. Therefore, the loaves are consecrated to the extent that they cannot be redeemed, but they are not consecrated to the extent that they may be eaten. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi.

    16Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: Actually, the loaves are consecrated only when one slaughters the offerings for their own sake and sprinkles their blood for their own sake, i.e., only if both factors indispensable in rendering the offering fit were properly performed. Apparently, Rabbi Yehuda HaNasi holds that it is the slaughter of the lambs that consecrates the loaves, not baking the loaves in the oven.

    17Rav Naḥman bar Yitzḥak says: Actually, Rabbi Yehuda HaNasi does hold that the oven consecrates the loaves. What the baraita is saying when it uses the categories of consecrated and not consecrated with regard to the slaughter of the lambs is that either the two loaves are fixed as Shavuot meal offerings and cannot be used for any other offering, or they are not fixed as Shavuot meal offerings. In other words, if the lambs were slaughtered and the blood sprinkled in the proper manner, one cannot change the designation of the loaves, whereas if they were not slaughtered and their blood was not sprinkled properly, one can change their designation. If the lambs were slaughtered properly but their blood was sprinkled improperly, the status of the loaves is subject to a dispute. This has nothing to do with when the loaves are consecrated.

    18MISHNA: And these are the meal offerings from which a handful is removed and the remainder of the offering is eaten by the priests: The meal offering of fine flour; and the meal offering prepared in a pan; and the meal offering prepared in a deep pan; and the meal offering baked in an oven that is brought entirely of loaves; and the meal offering baked in an oven that is brought entirely of wafers; the meal offering of gentiles; and the meal offering of women; and the omer meal offering, i.e., the measure of barley brought as a communal offering on the sixteenth of Nisan; and the meal offering of a sinner; and the meal offering of jealousy, brought by a sota .

    19Rabbi Shimon says: Although its remainder is not eaten by priests, as meal offerings of priests are burned in their entirety, as it is written: “And every meal offering of the priest shall be offered in its entirety; it shall not be eaten” (Leviticus 6:16), nevertheless, with regard to the meal offering of a sinner brought by one of the priests, a handful is removed. And the handful is sacrificed on the altar by itself, and the remainder is sacrificed on the altar by itself.

    20GEMARA: Rav Pappa stated a principle with regard to all the mishnayot in tractate Menaḥot : Anywhere that we learned in a mishna that one brings a meal offering, we learned that one must bring ten items of the same type, either loaves or wafers. The Gemara asks: What is Rav Pappa teaching us, as this is already stated by Rabbi Yehuda in the mishna (76a)?

    21The Gemara answers: This statement of Rav Pappa serves to exclude the opinion of Rabbi Shimon, who said: One who takes a vow to bring a meal offering baked in an oven must bring ten items. If he wishes, he may bring ten loaves or ten wafers, and if he wishes he may bring half of them as loaves and the other half as wafers. Rav Pappa teaches us that the tanna of the mishna maintains that one may not do so; all ten must be of the same type.

    22§ The mishna teaches: And their remainder is eaten by the priests. The Gemara asks: From where do we derive this halakha ? The Gemara challenges the question: That which is written explicitly, is written. In the case of several meal offerings, including the gift meal offering brought by an individual, the Torah clearly states that the priests eat the remainder. And with regard to that which is not written explicitly, it is written of it: “And this is the law of the meal offering: The sons of Aaron shall offer it before the Lord…And he shall take up from it his handful…and shall make the memorial part of it smoke upon the altar…. And the remainder of it shall Aaron and his sons eat” (Leviticus 6:7–9). These verses establish the principle that the priests eat the remainders of meal offerings, even where the Torah does not state this explicitly. Therefore, it is unnecessary to ask for a source.

    23The Gemara explains the original question: With regard to a meal offering that comes from wheat, we did not ask, as that is included in the cited verse. When we asked it was with regard to a meal offering that comes from barley, i.e., the omer meal offering and the meal offering brought by a sota : From where is it derived that the remainders of those offerings are given to the priests? The Gemara responds: With regard to one that comes from barley also, since a handful of it is removed, as the Torah states with regard to all meal offerings (see Leviticus 6:8), clearly its remainder is given to the priests, as why else would a handful be removed and offered?

    24The Gemara clarifies: According to the opinion of the Rabbis, who hold that the priests eat the remainder of all meal offerings from which a handful is removed, we did not ask about the source. When we asked it was according to the opinion of Rabbi Shimon, who said: There is a type of meal offering of which a handful is removed but its remainder is not eaten.

    25As we learned in the mishna: Rabbi Shimon says: From the meal offering of a sinner brought by a priest, a handful is removed. Subsequently, the handful is sacrificed on the altar by itself, and the remainder is sacrificed on the altar by itself. Therefore, the question is: According to Rabbi Shimon, who says that the priests do not always eat the remainder when a handful is removed, from where do we derive that the priests eat the remainder of barley-based meal offerings?

    26The Gemara answers. Ḥizkiyya said: The source is from a verse, as the verse states: “And every meal offering, mixed with oil, or dry, shall all the sons of Aaron have” (Leviticus 7:10). The verse is analyzed: If it is not necessary for the matter of a mixed meal offering of wheat, which is derived from the verse cited earlier, apply it to the matter of a mixed meal offering of barley, i.e., the meal offering of the omer . And if the verse is not necessary for the matter of a dry meal offering of wheat, which is derived from the verse cited earlier, apply it to the matter of a dry meal offering of barley, i.e., the meal offering of a sota .

    27The Gemara asks: And this verse, does it come to teach this halakha ? Isn’t the verse necessary for that which is taught in a baraita : From where is it derived that priests may not receive a share of meal offerings in exchange for a share of animal offerings, i.e., one may not exchange his share of a meal offering for the equivalent value of meat from an animal offering of which he did not receive a share?

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ורבי אלעזר בר"ש לא שמיע ליההא דחביבה מצוה בשעתה בתמיה אלא בע"כ שמיע ולא גמר מינה דהתם גבי אברים שאני דדחו שבת משום חביבות מצוה שהרי דחתה שחיטה את השבת קודם להקטרה דאי אפשר לעשותה מערב שבת וכיון דניתן שבת לדחות אצל שחיטה נדחה נמי אצל הקטרה אבל בעומר ליכא למימר הכי דבשעת קצירה אכתי לא אידחי שבת ואע"ג דלמחר דחיא הקרבה שבת בשעת קצירה מיהא לא נדחית ואי לאו דלא אפשר לה מערב שבת לא הויא דחיא שבת משום חביבות מצוה וה"נ לרבי איכא למיפרך אמאי גמר שאני התם שהרי דחתה השחיטה שבת:

    וחכמים אומרים כו' ובשבת כו' ונקצר כו'כל הנך מייתי משום פירכא:

    רבי היאדאמר לעיל מביאין אחרת תחתיה וקוצרה ביום:

    מה ת"לוהלא כל המועדות אמורין למעלה ומשה אמרן:

    במועדיכםואפילו בשבת ובפרשת פנחס כתיב גבי מוספין:

    מנין לרבות עומרדלא כתיב בההיא פרשתא:

    והקרב עמוכבש הבא עם העומר:

    והקרב עמהןכבשי עצרת:

    ת"ל וידבר משה וגו'ובההיא פרשתא דאמור אל הכהנים כתיב עומר [ושתי הלחם]:

    שתי הלחם בני הקרבה נינהו אלא פשיטא [לטחינה] והרקדהואע"ג דאפשר לה לעשות מאתמול ודכוותיה כו':

    לא עומר להקרבהדאי אפשר לה מאתמול:

    וב' הלחם לאפיהדקסבר תנור מקדש כו':

    אלא בשחיטהאבל באפיה לא קדשי:

    קדוש ואינו קדושמפרש בפרק התכלת (לעיל מנחות דף מז.):

    הוקבעושחטן לשמן וזרק דמן לשמן הוקבעו החלות לאותן כבשים ואין יכול לשנות הלחם לזבח אחר שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן לא הוקבעו אבל קדיש בתנור:

    מתני' ואלו מנחותמנחת הסלת - היתה נקמצת עיסה:

    ומנחת חוטאשל ישראל נקמצת אבל מנחת חוטא של כהנים לא היתה נקמצת כלל אלא כולה היתה כליל:

    גמ' דכתיבאבתמיה דכתיב בהו נקמצת ושיריה לכהנים כגון בחמש מנחות:

    דלא כתיב בהוכגון מנחת עובדי כוכבים ומנחת חוטא כתיב וזאת תורת דמשמע תורה אחת לכל המנחות שכל מנחה הנקמצת נאכלין השירים לכהנים:

    באה חיטין לא קמיבעיא ליהדהנותרת ממנה כתיב בחמש מנחות שנאמר בהן סלת שהן חיטין:

    באה שעוריןכגון מנחת העומר ומנחת קנאות:

    מדנקמצתדכתיב בה (ויקרא ו) אזכרתה:

    אליבא דרבנןדאמרי במתני' ואלו מנחות נקמצות דודאי מדנקמצות שיריהן לכהנים:

    כי קמיבעיא ליה אליבא דר"ש דאמר איכא מנחה כו'ואיכא למימר הא נמי מנחת העומר ומנחת קנאות אע"ג דנקמצות איכא למימר דשיריהן אין נאכלין:

    אם אינו ענין לבלולהשכבר נאמר בהן (שם) והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו:

    בלולה של שעוריןמנחת העומר:

    לחרבה של חטיןכגון מנחת מאפה:

    לחרבה של שעוריםמנחת קנאות:

    כנגד זבחיםשלא יאמר הכהן [לחבירו] טול אתה זבחים ואני מנחות:

    מנחות 72 עמוד ב

    1ורבי אלעזר בר' שמעון לא שמיע ליה׃

    2אלא שאני התם שהרי דחתה שחיטה את השבת׃

    3ולרבי הכי נמי דחתה שחיטה את השבת אלא קסבר רבי קצירת העומר לא דחיא שבת׃

    4ולא והתנן וחכמים אומרים אחד שבת ואחד חול משלש היה בא דלא כרבי׃

    5וחכמים אומרים אחד שבת ואחד חול בשלשה בשלש קופות ובשלש מגלות דלא כרבי׃

    6ובשבת יאמר להם שבת זו דלא כרבי:

    7נקצר ביום כשר ודוחה את השבת: מאן שמעת ליה דאמר נקצר ביום כשר רבי וקתני ודוחה את השבת מאי לאו קצירה לא להקרבה׃

    8אבל לקצירה לא והתניא רבי אומר (ויקרא כג, מד) וידבר משה את מועדי ה' מה תלמוד לומר לפי שלא למדנו אלא לתמיד ופסח שנאמר ״בהן (במדבר ט״, ב) במועדו (במדבר כח, ב) במועדו ואפילו בשבת במועדו ואפילו בטומאה׃

    9שאר קרבנות הצבור מנין תלמוד לומר (במדבר כט, לט) אלה תעשו לה' במועדיכם׃

    10מנין לרבות עומר והקרב עמו שתי הלחם והקרב עמהן תלמוד לאמר וידבר משה את מועדי ה' הכתוב קבע מועד לכולן׃

    11למאי אילימא להקרבה שתי הלחם בני הקרבה נינהו׃

    12אלא פשיטא לטחינה והרקדה ודכותה גבי עומר לקצירה וקא דחי את השבת׃

    13אלא עומר להקרבה ושתי הלחם לאפיה וקסבר רבי תנור מקדש אי אפי לה מאתמול איפסילה לה בלינה׃

    14וסבר רבי תנור מקדש והתניא כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה כיצד שחטן לשמן וזרק דמן לשמן קדש הלחם׃

    15שחטן שלא לשמן וזרק דמן שלא לשמן לא קדש הלחם שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש דברי רבי׃

    16ר' אלעזר בר' שמעון אומר לעולם אינו קדוש עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן׃

    17אמר רב נחמן בר יצחק הוקבעו ולא הוקבעו קא אמר׃

    18הדרן עלך פרק רבי ישמעאל׃

    Mishna

    19ואלו מנחות נקמצות ושיריהן לכהנים מנחת הסלת והמחבת והמרחשת והחלות והרקיקין מנחת עובדי כוכבים ומנחת נשים ומנחת העומר ומנחת חוטא ומנחת קנאות׃

    20רבי שמעון אומר מנחת חוטא של כהנים נקמצת וקומץ קרב לעצמו ושירים קריבים לעצמן:

    Gemara

    21אמר רב פפא כל היכא דתנן עשר תנן מאי קא משמע לן׃

    22לאפוקי מרבי שמעון דאמר מחצה חלות ומחצה רקיקין יביא קא משמע לן דלא:

    23ושיריהן לכהנים: מנלן דכתיב״א כתיבא ודלא כתיבא כתיב בה (ויקרא ו״, ז) וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן וגו' והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו׃

    24באה חיטין לא קמיבעיא לן כי קא מיבעיא לן באה שעורין באה שעורין נמי מדנקמצת שיריה לכהנים׃

    25אליבא דרבנן לא קא מיבעיא לן כי קא מיבעיא לן אליבא דרבי שמעון דאמר איכא מנחה דמיקמצא ולא מיתאכלא׃

    26דתנן רבי שמעון אומר מנחת חוטא של כהנים נקמצת הקומץ קרב בעצמו והשירים קריבין בעצמן מנלן׃

    27אמר חזקיה דאמר קרא ״(ויקרא ז״, י) וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה אם אינו ענין לבלולה של חיטין תנהו ענין לבלולה של שעורין ואם אינו ענין לחרבה של חיטין תנהו ענין לחרבה של שעורין׃

    28והאי להכי הוא דאתא הא מיבעי ליה לכדתניא מנין שאין חולקין מנחות כנגד זבחים׃

    Tosafot

    שנאמר בהן במועדו במועדו אפילו בשבת במועדו אפילו בטומאהפסח דדחיא טומאה אתיא לן מדכתיב איש נדחה ואין ציבור נדחין ותמיד דדחי שבת דאמר קרא עולת שבת בשבתו והדר ילפי מהדדי בגזירה שוה דכתיב בהו במועדו הכי איתא בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים דף סו.):

    הוקבעו ולא הוקבעופירשתי בפ' התכלת (לעיל מנחות דף מו. ד"ה ואיזו):

    חיטין לא קמיבעיא לןדמההוא קר' נפקי מזאת תורת המנחה דסתם מנחה באה חיטין הילכך ההוא קרא בבאה חיטין מיירי כך פי' בקונטרס וקשה דלעיל בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נב:) דקאמר מנין לכל המנחות שהן באות מצה וקאמר דכתיבא כתיבא דלא כתיבא כתיב זאת תורת המנחה הוה ליה למימר כי הכא תינח באה חיטין באה שעורין מנא ליה לכך נראה דדוקא הכא דמיירי לענין אכילה ששיריהן נאכלין לכהנים דלא נפקא לן באה שעורין מזאת תורת המנחה משום דשעורין הוא מאכל בהמה כדמוכח בפ"ק דפסחים (דף ג:) שעורין נעשו יפות א"ל צא ובשר לסוסים ולחמורים ותנן בפרק שני דסוטה (דף יד.) כשם שמעשיה מעשה בהמה אף קרבנה מאכל בהמה:

    אם אינו ענין לחרבה של חיטיןדמתרביא מזאת תורת אף על גב דפרשתא מיירי בשיש בה שמן:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אלא קסבר ר' קצירת העומר לא דחיא שבת, הילכך לא קשה לר' דאמר נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דוחה השבת כמו שהוכיח לר' אלעזר בר' שמעון לעיל דמדדחי השבת דאית ליה דשלא כמצותו פסול מאחר דאית ליה דר"ש אבוהו דסבר כר' עקיבא רביה. משום דנימא דאה"נ דאית ליה לר' דלא דחי ולעולם נימא דר' סבר כר"ש רביה דסבר כר' עקיבא בכל מלאכה אבל לא סבר דדחי כר' ישמעאל: וא"ת מאי נפקא לן מינה במה דנימא דסבר כרע"ק (דסבר) כר"ש רביה, אכתי לא סבר כר"ש רביה במאי דסבר כר' ישמעאל, א"כ כיון דלא סבר כר"ש בהא אכתי איכא למפרך ור' לא תלמיד' דר"ש הוא שהרי יש לו להתיר כמותו מן הכל, ואם באנו לומר דסבר כותיה בהא ולא בהא כמו כן הוה יכול לומר דסבר כותיה במאי דסבר כר' ישמעאל דדחי שבת ולא במאי דסבר כר' עקיבא בכל מלאכה: ונר' דודאי לא קשה לתלמודא אי לא סבר, כותיה אם לא במה שקבל מר' עקיבא רבו, אבל במאי דסבר כר' ישמעאל לא קפיד הואיל ואינו אלא סברא דנפשיה ולא קבלה שהרי לא קבל ר"ש מר' ישמעאל. אי נמי סבר לה כר' ישמעאל לא לר"ש כי אם לר' אלעזר בריה, וא"ת ואי אביו לא סבר לה איך לסבריה איהו, י"ל דז"א כלום דאין אנו יודעים אי אביו סבר לה אי לא דלא שמיע ליה מאביו בהאי מלתא כלום ואיהו לימא דאביו סבר לה כר' ישמעאל ור' לימא דלא סברה לה כותי' מדקאמר בשיטת רע"ק רבו ולא קאמר נמי בשיטת רבי ישמעאל שהרי אם קבלה מר' ישמעאל רבו הי"ל לומר ובשיטת ר' ישמעאל רבו אמרה אי רביה הוה. ומ"מ מעיקרא דהוה ס"ד דאית לר' דדחי אע"ג דלאו משום דסבר כר"ש רביה דלא חזינן דאית ליה לר"ש דדחי כדפי' מאי דהוה ס"ד לומר דאית ליה לר' משום דסתם מתני' סברא דדחי ואפ"ה דחי ליה השתא דאית לר' דלא דחי ודסבר דלא כר' ישמעאל ודלא כסתמא דמתני':

    מאי לאו לקצירה, ואי קשיא אמאי לא שני בה דלא כרבי כדשני בהנך {*) הג"ה לא ידעתי מאי קשיא ליה והרי בגמ' מעיקר' כבר הכריח דמתני' ר' היא דאמר נקצר ביום כשר א"כ היכי מצי לשנויי דלא כר', ממני אג"ן ס"ט} י"ל דכיון דמצי לאוקמה כרבי ולשנויי לא להקרב' עדיפ' טפי מלשנות, דלא כר', אי נמי כיון דמלי דפלוגתא נינהו מצי לשנויי דלא כר' אבל במאי דהוה סתמא דליכא פלוגתא ליכא לשנויי דלא כר' דא"כ אמאי סתמה דהא ר' סתם לכולהו משניות: {*) הג"ה ותי' זה תמוה דהרי בגמ' הקש' לר' ממאי דתנן ובשבת אומר להם שבת זו ותי' דלא כר', וכפי דברי הרב ז"ל היכי משני דלא כר' והלא משנה זו סתמא היא ור' סתם לכולה משניות, ממני אג"ן ס"ט}

    ת"ל אלה תעשו לה' במועדיכם, נר' לומ' דמפיק ליה הכי מדכתי' על שאר קרבנות במועדיכם דרשי' ליה אפי' בשבת ואפי' בטומאה כמו במועדו: וא"ת א"כ לשתוק מבמועדו דכתי' בפסח ומבמועדיכם ילפינן להו שהרי במועדיכם קרי לכולהו שהרי גם פסח ותמיד נכתבו בפ' פנחס קודם במועדיכם: וי"ל דאי לאו דכתי' במועדו גבי פסח ותמיד לא הוה דרשי' מועדיכ' לומר אפי' בשבת ואפי' בטומאה משום דדוקא במועדו יש לדרשו כן אפי' בשבת ואפי' בטומאה משום דמועדו קאי אל הפסח דכתי' ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו דמשמע דכל זמן שיהא שהוא במועדו או בשבת או בטומאה יעשוהו אבל במועדיכם לא קאי אלא על הקרבנות כ"א אל ישראל הילכך לא הוה חזי' מינייהו אפי' בטומאה אבל כיון דחזינן בפסח ותמיד מבמועדו דמדריש אפי' בשבת וטומאה דרשי' נמי במועדיכם דלהוי דומיא דמועדו, אבל ליכא לפרש דמפיק להו מבמועדיכם משום מועד אחד לכולם שהרי אכתי לא אסיק האי סברא עד בתר הכי דאפיק להאי סברא מוידבר משה את מועדי:

    אלא פשיטא לטחינה והרקדה, פי' ואע"ג דאפשר לעשותן מאתמולוקשיא מאי פריך מהאי ברייתא לימא לא סבר לה שהרי שייך טפי לתרץ בבריית' מדמתני' כדלעיל: וי"ל דכיון דאתיא לפרש מתני' דדוחה השבת ואמרי' דר' לא פליג עלה אלא דברייתא מפרש לה אליבא דר' לטחינה והרקדה כמו כן לית ליה למפלג על הבריית' ולומר דלא סבר לה כמו כן עומד לקצירה: והרי יש להקשות דמ"מ יש לנו ללמוד דקצירת עומר דוחה שבת מטחינה והרקד' דשתי הלחם שהרי למה ידחו שבת דבר שאפשר לעשות מעיו"ט ואין מצותו כלל לעשותו ביום העצרת אבל קצירת העומר מצותה בששה עשר בניסן אלא מכ"ש קאמר דמטחינה והרקדה דחו דשתי הלחם כ"ש קצירה דעומר דלדחי:

    מנ"ל בתמיה נר' דגרסי' מנ"ל מנלן כי ההיא דבריש מגילה, ומ"מ יש להקשות דלא דמי להתם דהתם הוה בעי מנ"ל מקרא ואיהו מותיב מאי קאמרת מנ"ל דמשמע מקרא ולא מקרא נפיק, אבל הכא אי בעי מנ"ל מקרא מאי דכתי' בקרא אמאי מתמה עליה לומר דלא הו"ל למבעי מנלן ממאי דכתי' בקרא והלא כל ההלכות והמשניות מקראי גמרי' ומפרשי' מאיזה קרא נפקי וכמו כן כמה איבעי קאמר מנ"ל ולבתר הכי מפרש להו מהיכא נפקי: ויש לתרץ דמ"מ לישנא דמנ"ל לא ניחא, משום דאי הוה בעי לפרושי מהיכא נפקי הו"ל למימר מנא ה"מ אמר קרא אבל לשון מנ"ל על דבר שרחוק להמצא ואינו פשוט כל כך ומפורש בפ', ולכך קאמר דלא הוה לן למבעי מנ"ל כיון דכתי' אלא לפרושי להו ולומר מנה"מ שהוא לשון פי' לבד לומר הני מילי יש לנו לפרש מאין אנו רואים אותם, אבל מנ"ל נאמר על דבר שרחוק מן הדעת למצאו ובעי מנ"ל דנמצא לומר כן, ולהכי מתמה וקאמר דלית ליה למבעי הכי כיון דכתיבי, ומשני באה חטין לא מבעיא דמההוא קרא נפקי זאת תורת המנחה דסתם מנחה באי חטין הילכך ההוא קרא בבאה חטין:

    באה שעורים כגון מנחת עומר וקנאותמדנקמצה שיריה לכהנים, דאי לא"ה אמאי קמצי לה ל"ה, וקשיא דא"כ לקשי אמאי אצטרי' קרא והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו לשתוק מניה ואנו יודעים מדאמר קרא דקמצי לה דשיריה נאכלין דאי לאו הכי אמאי קמצי לה: וי"ל דאה"נ דאי לה גלי קרא בשום דוכתא דשיריה נאכלין לא הוה אמרי' דנאכלין משום דקמצי לה דאפשר דכך גזירת הכתוב דקמצי לה והשאר ישרף ולא יקטרהו ולא יאכלהו אלא מאחר דגלי בקרא דוהנותרת דשירי קמיצתה נאכלין יש לנו לומר דכמו כן בכל מנחה שצוה הכתוב לקמצה הוי מפני ששיריה נאכלין הילכך אע"ג דפ' דזאת תורת דכתי' בה והנותרת מיירי בחטין ולא בשעורין לא יצטרך לנו קרא אחרינא לומר דשירי מנחת שעורין שנקמצת נאכלין משום דיש לנו לומר דלכך צוה לקמצה מפני שהשירים נאכלין דאל"כ למאי קמצי לה, שהרי אנו רואים שמה שצוה הכתו' בשאר מנחות שהם דחטים לקמצי הוי מפני שהשירים נאכלין א"כ כמו כן יש לנו לומר בהו דלא חייב הכתו' מצוה לקמצה אם לא מפני שהשירים נאכלין:

    דאמר קרא וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה, ר"ל דבההוא קרא קאמר דשירים נאכלין דכתי' בה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו:

    ת"ע לבלולה של שעורים, פי' עומרלחריבה של שעורים, קנאות. שאין חולקין, פי' שלא יאמר כהן לחבירו טול אתה מנחה ואני זבח. ת"ל לכל בני אהרן תהיה, פי' כלם יאכלו ממנה. אבל יחלקו מנחות כנגד עופות שהרי קמו תחתיהן בדלות, בפ' ויקרא ואם לא תשיג. ת"ל וכל נעשה במרחשת לכל בני אהרן תהיה, אכוליה קרא קאי, ל"ה. ר"ל דכל בני אהרן דכתי' בסופיה דקרא קאי לכל מאי דקמיה, וקרא הכי כתי' וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה לו תהיה וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו דלכל בני אהרן דכתי' בסיפא קאי לכולהו הילכך ת"ל כל המנחה אשר תאפה בתנור לכל בני אהרן תהיה כאלו נכתב לכל בני אהרן על מאפה תנור וכן דריש ליה על נעשה במרחשת כאלו נכתב אם על מרחשת משום דקאי לכולהו כדפרי': וא"ת איך נוכל לומר דקאי אכולהו וחזינן דקראי פלגינהו דמעקרא כתי' לכהן על מאפה תנור ומרחשת ומחבת לכהן המקריב לו תהיה ועל בלולה בשמן וחריבה לכל בני אהרן אהיה: י"ל אי אפשר לומר דפלגינהו קרא לומר שאלו ראשונות יהיו לכהן המקריב ובלולה וחרבה תתחלק לכל הכהנים משום דאיזו סברא וטעם הוא לחלק בין אלו לאלו, ועוד דמאפה תנור ומרחשת ומחבת בלולה בשמן נינהו ואין חרבה כ"א מנחת חוטא. אלא צריך לפרש הכתוב דלעולם בכולהו הכהן המקריב אותה זוכה בו שהיא שלו ולכל בני אהרן תהיה בא לומר שהכהן המקריב וזוכה בה לא יוכל להחליפה בזבח ולומר לחבירו טול אתה מנחה זו ותתן לי חלק שיש לך בזבח דהיינו שלא יחלק מנחה כנגד זבחים וקאמר קרא לכל בני אהרן תהיה שהכל יאכלו שמי שזכה בה יאכלנה ולא יחליפנה: וא"ת הא תינח דאיכא למדרש מהאי קרא שלא יחלקו מנחות כנגד זבחים דבמנחה משתעי קרא דקאמר לכל בני אהרן תהיה שלא יחליפנה בזבחים כדפי' אבל שלא יחלקו עופות כנגד זבחים דלא מיירי בהו קרא כ"א מנחות מנ"ל למדרש הכי מהאי קרא דלא מיירי כ"א במנחות לבד: וי"ל דכל הני קראי יתירי נינהו דמצי למכתב כל מנחה לכל בני אהרן תהיה ולמה לו לפרש כל מיני מנחות אלא ש"מ דאייתרו הני קראי למדרש בהו מילי אחריני ולכך דרשי' מינייהו גם עופות כנגד זבחים מאחר דאייתור לדרשא, כ"נ מפירש"י בפ' האיש מקדש:

    Babylonian Talmud · folio map

    Menachot 72b

    Menachot 72b. The full printed text of this folio side — 28 numbered segments, about 458 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    ורבי אלעזר בר"ש לא שמיע ליה הא דחביבה מצוה בשעתה בתמיה אלא בע"כ שמיע ולא גמר מינה דהתם גבי אברים שאני דדחו שבת משום חביבות מצוה שהרי דחתה שחיטה את השבת קודם להקטרה דאי אפשר לעשותה מערב שבת וכיון דניתן שבת לדחות אצל שחיטה נדחה נמי אצל הקטרה אבל בעומר ליכא למימר הכי דבשעת קצירה אכתי לא אידחי שבת ואע"ג דלמחר דחיא הקרבה שבת בשעת קצירה מיהא לא נדחית ואי לאו דלא אפשר לה מערב שבת לא הויא דחיא שבת משום חביבות מצוה וה"נ לרבי איכא למיפרך אמאי גמר שאני התם שהרי דחתה השחיטה שבת:

    וחכמים אומרים כו' ובשבת כו' ונקצר כו' כל הנך מייתי משום פירכא:

    רבי היא דאמר לעיל מביאין אחרת תחתיה וקוצרה ביום:

    מה ת"ל והלא כל המועדות אמורין למעלה ומשה אמרן:

    במועדיכם ואפילו בשבת ובפרשת פנחס כתיב גבי מוספין:

    מנין לרבות עומר דלא כתיב בההיא פרשתא:

    והקרב עמו כבש הבא עם העומר:

    והקרב עמהן כבשי עצרת:

    21 more comments on this page.

    Rashi on Menachot 72b · Sefaria

    Tosafot

    שנאמר בהן במועדו במועדו אפילו בשבת במועדו אפילו בטומאה פסח דדחיא טומאה אתיא לן מדכתיב איש נדחה ואין ציבור נדחין ותמיד דדחי שבת דאמר קרא עולת שבת בשבתו והדר ילפי מהדדי בגזירה שוה דכתיב בהו במועדו הכי איתא בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים דף סו.):

    הוקבעו ולא הוקבעו פירשתי בפ' התכלת (לעיל מנחות דף מו. ד"ה ואיזו):

    חיטין לא קמיבעיא לן דמההוא קר' נפקי מזאת תורת המנחה דסתם מנחה באה חיטין הילכך ההוא קרא בבאה חיטין מיירי כך פי' בקונטרס וקשה דלעיל בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נב:) דקאמר מנין לכל המנחות שהן באות מצה וקאמר דכתיבא כתיבא דלא כתיבא כתיב זאת תורת המנחה הוה ליה למימר כי הכא תינח באה חיטין באה שעורין מנא ליה לכך נראה דדוקא הכא דמיירי לענין אכילה ששיריהן נאכלין לכהנים דלא נפקא לן באה שעורין מזאת תורת המנחה משום דשעורין הוא מאכל בהמה כדמוכח בפ"ק דפסחים (דף ג:) שעורין נעשו יפות א"ל צא ובשר לסוסים ולחמורים ותנן בפרק שני דסוטה (דף יד.) כשם שמעשיה מעשה בהמה אף קרבנה מאכל בהמה:

    אם אינו ענין לחרבה של חיטין דמתרביא מזאת תורת אף על גב דפרשתא מיירי בשיש בה שמן:

    Tosafot on Menachot 72b · Sefaria

    Rashba

    אלא קסבר ר' קצירת העומר לא דחיא שבת, הילכך לא קשה לר' דאמר נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דוחה השבת כמו שהוכיח לר' אלעזר בר' שמעון לעיל דמדדחי השבת דאית ליה דשלא כמצותו פסול מאחר דאית ליה דר"ש אבוהו דסבר כר' עקיבא רביה. משום דנימא דאה"נ דאית ליה לר' דלא דחי ולעולם נימא דר' סבר כר"ש רביה דסבר כר' עקיבא בכל מלאכה אבל לא סבר דדחי כר' ישמעאל: וא"ת מאי נפקא לן מינה במה דנימא דסבר כרע"ק (דסבר) כר"ש רביה, אכתי לא סבר כר"ש רביה במאי דסבר כר' ישמעאל, א"כ כיון דלא סבר כר"ש בהא אכתי איכא למפרך ור' לא תלמיד' דר"ש הוא שהרי יש לו להתיר כמותו מן הכל, ואם באנו לומר דסבר כותיה בהא ולא בהא כמו כן הוה יכול לומר דסבר כותיה במאי דסבר כר' ישמעאל דדחי שבת ולא במאי דסבר כר' עקיבא בכל מלאכה: ונר' דודאי לא קשה לתלמודא אי לא סבר, כותיה אם לא במה שקבל מר' עקיבא רבו, אבל במאי דסבר כר' ישמעאל לא קפיד הואיל ואינו אלא סברא דנפשיה ולא קבלה שהרי לא קבל ר"ש מר' ישמעאל. אי נמי סבר לה כר' ישמעאל לא לר"ש כי אם לר' אלעזר בריה, וא"ת ואי אביו לא סבר לה איך לסבריה איהו, י"ל דז"א כלום דאין אנו יודעים אי אביו סבר לה אי לא דלא שמיע ליה מאביו בהאי מלתא כלום ואיהו לימא דאביו סבר לה כר' ישמעאל ור' לימא דלא סברה לה כותי' מדקאמר בשיטת רע"ק רבו ולא קאמר נמי בשיטת רבי ישמעאל שהרי אם קבלה מר' ישמעאל רבו הי"ל לומר ובשיטת ר' ישמעאל רבו אמרה אי רביה הוה. ומ"מ מעיקרא דהוה ס"ד דאית לר' דדחי אע"ג דלאו משום דסבר כר"ש רביה דלא חזינן דאית ליה לר"ש דדחי כדפי' מאי דהוה ס"ד לומר דאית ליה לר' משום דסתם מתני' סברא דדחי ואפ"ה דחי ליה השתא דאית לר' דלא דחי ודסבר דלא כר' ישמעאל ודלא כסתמא דמתני':

    מאי לאו לקצירה, ואי קשיא אמאי לא שני בה דלא כרבי כדשני בהנך {*) הג"ה לא ידעתי מאי קשיא ליה והרי בגמ' מעיקר' כבר הכריח דמתני' ר' היא דאמר נקצר ביום כשר א"כ היכי מצי לשנויי דלא כר', ממני אג"ן ס"ט} י"ל דכיון דמצי לאוקמה כרבי ולשנויי לא להקרב' עדיפ' טפי מלשנות, דלא כר', אי נמי כיון דמלי דפלוגתא נינהו מצי לשנויי דלא כר' אבל במאי דהוה סתמא דליכא פלוגתא ליכא לשנויי דלא כר' דא"כ אמאי סתמה דהא ר' סתם לכולהו משניות: {*) הג"ה ותי' זה תמוה דהרי בגמ' הקש' לר' ממאי דתנן ובשבת אומר להם שבת זו ותי' דלא כר', וכפי דברי הרב ז"ל היכי משני דלא כר' והלא משנה זו סתמא היא ור' סתם לכולה משניות, ממני אג"ן ס"ט}

    ת"ל אלה תעשו לה' במועדיכם, נר' לומ' דמפיק ליה הכי מדכתי' על שאר קרבנות במועדיכם דרשי' ליה אפי' בשבת ואפי' בטומאה כמו במועדו: וא"ת א"כ לשתוק מבמועדו דכתי' בפסח ומבמועדיכם ילפינן להו שהרי במועדיכם קרי לכולהו שהרי גם פסח ותמיד נכתבו בפ' פנחס קודם במועדיכם: וי"ל דאי לאו דכתי' במועדו גבי פסח ותמיד לא הוה דרשי' מועדיכ' לומר אפי' בשבת ואפי' בטומאה משום דדוקא במועדו יש לדרשו כן אפי' בשבת ואפי' בטומאה משום דמועדו קאי אל הפסח דכתי' ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו דמשמע דכל זמן שיהא שהוא במועדו או בשבת או בטומאה יעשוהו אבל במועדיכם לא קאי אלא על הקרבנות כ"א אל ישראל הילכך לא הוה חזי' מינייהו אפי' בטומאה אבל כיון דחזינן בפסח ותמיד מבמועדו דמדריש אפי' בשבת וטומאה דרשי' נמי במועדיכם דלהוי דומיא דמועדו, אבל ליכא לפרש דמפיק להו מבמועדיכם משום מועד אחד לכולם שהרי אכתי לא אסיק האי סברא עד בתר הכי דאפיק להאי סברא מוידבר משה את מועדי:

    אלא פשיטא לטחינה והרקדה, פי' ואע"ג דאפשר לעשותן מאתמול וקשיא מאי פריך מהאי ברייתא לימא לא סבר לה שהרי שייך טפי לתרץ בבריית' מדמתני' כדלעיל: וי"ל דכיון דאתיא לפרש מתני' דדוחה השבת ואמרי' דר' לא פליג עלה אלא דברייתא מפרש לה אליבא דר' לטחינה והרקדה כמו כן לית ליה למפלג על הבריית' ולומר דלא סבר לה כמו כן עומד לקצירה: והרי יש להקשות דמ"מ יש לנו ללמוד דקצירת עומר דוחה שבת מטחינה והרקד' דשתי הלחם שהרי למה ידחו שבת דבר שאפשר לעשות מעיו"ט ואין מצותו כלל לעשותו ביום העצרת אבל קצירת העומר מצותה בששה עשר בניסן אלא מכ"ש קאמר דמטחינה והרקדה דחו דשתי הלחם כ"ש קצירה דעומר דלדחי:

    מנ"ל בתמיה נר' דגרסי' מנ"ל מנלן כי ההיא דבריש מגילה, ומ"מ יש להקשות דלא דמי להתם דהתם הוה בעי מנ"ל מקרא ואיהו מותיב מאי קאמרת מנ"ל דמשמע מקרא ולא מקרא נפיק, אבל הכא אי בעי מנ"ל מקרא מאי דכתי' בקרא אמאי מתמה עליה לומר דלא הו"ל למבעי מנלן ממאי דכתי' בקרא והלא כל ההלכות והמשניות מקראי גמרי' ומפרשי' מאיזה קרא נפקי וכמו כן כמה איבעי קאמר מנ"ל ולבתר הכי מפרש להו מהיכא נפקי: ויש לתרץ דמ"מ לישנא דמנ"ל לא ניחא, משום דאי הוה בעי לפרושי מהיכא נפקי הו"ל למימר מנא ה"מ אמר קרא אבל לשון מנ"ל על דבר שרחוק להמצא ואינו פשוט כל כך ומפורש בפ', ולכך קאמר דלא הוה לן למבעי מנ"ל כיון דכתי' אלא לפרושי להו ולומר מנה"מ שהוא לשון פי' לבד לומר הני מילי יש לנו לפרש מאין אנו רואים אותם, אבל מנ"ל נאמר על דבר שרחוק מן הדעת למצאו ובעי מנ"ל דנמצא לומר כן, ולהכי מתמה וקאמר דלית ליה למבעי הכי כיון דכתיבי, ומשני באה חטין לא מבעיא דמההוא קרא נפקי זאת תורת המנחה דסתם מנחה באי חטין הילכך ההוא קרא בבאה חטין:

    באה שעורים כגון מנחת עומר וקנאות מדנקמצה שיריה לכהנים, דאי לא"ה אמאי קמצי לה ל"ה, וקשיא דא"כ לקשי אמאי אצטרי' קרא והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו לשתוק מניה ואנו יודעים מדאמר קרא דקמצי לה דשיריה נאכלין דאי לאו הכי אמאי קמצי לה: וי"ל דאה"נ דאי לה גלי קרא בשום דוכתא דשיריה נאכלין לא הוה אמרי' דנאכלין משום דקמצי לה דאפשר דכך גזירת הכתוב דקמצי לה והשאר ישרף ולא יקטרהו ולא יאכלהו אלא מאחר דגלי בקרא דוהנותרת דשירי קמיצתה נאכלין יש לנו לומר דכמו כן בכל מנחה שצוה הכתוב לקמצה הוי מפני ששיריה נאכלין הילכך אע"ג דפ' דזאת תורת דכתי' בה והנותרת מיירי בחטין ולא בשעורין לא יצטרך לנו קרא אחרינא לומר דשירי מנחת שעורין שנקמצת נאכלין משום דיש לנו לומר דלכך צוה לקמצה מפני שהשירים נאכלין דאל"כ למאי קמצי לה, שהרי אנו רואים שמה שצוה הכתו' בשאר מנחות שהם דחטים לקמצי הוי מפני שהשירים נאכלין א"כ כמו כן יש לנו לומר בהו דלא חייב הכתו' מצוה לקמצה אם לא מפני שהשירים נאכלין:

    דאמר קרא וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה, ר"ל דבההוא קרא קאמר דשירים נאכלין דכתי' בה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו:

    ת"ע לבלולה של שעורים, פי' עומר לחריבה של שעורים, קנאות. שאין חולקין, פי' שלא יאמר כהן לחבירו טול אתה מנחה ואני זבח. ת"ל לכל בני אהרן תהיה, פי' כלם יאכלו ממנה. אבל יחלקו מנחות כנגד עופות שהרי קמו תחתיהן בדלות, בפ' ויקרא ואם לא תשיג. ת"ל וכל נעשה במרחשת לכל בני אהרן תהיה, אכוליה קרא קאי, ל"ה. ר"ל דכל בני אהרן דכתי' בסופיה דקרא קאי לכל מאי דקמיה, וקרא הכי כתי' וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה לו תהיה וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו דלכל בני אהרן דכתי' בסיפא קאי לכולהו הילכך ת"ל כל המנחה אשר תאפה בתנור לכל בני אהרן תהיה כאלו נכתב לכל בני אהרן על מאפה תנור וכן דריש ליה על נעשה במרחשת כאלו נכתב אם על מרחשת משום דקאי לכולהו כדפרי': וא"ת איך נוכל לומר דקאי אכולהו וחזינן דקראי פלגינהו דמעקרא כתי' לכהן על מאפה תנור ומרחשת ומחבת לכהן המקריב לו תהיה ועל בלולה בשמן וחריבה לכל בני אהרן אהיה: י"ל אי אפשר לומר דפלגינהו קרא לומר שאלו ראשונות יהיו לכהן המקריב ובלולה וחרבה תתחלק לכל הכהנים משום דאיזו סברא וטעם הוא לחלק בין אלו לאלו, ועוד דמאפה תנור ומרחשת ומחבת בלולה בשמן נינהו ואין חרבה כ"א מנחת חוטא. אלא צריך לפרש הכתוב דלעולם בכולהו הכהן המקריב אותה זוכה בו שהיא שלו ולכל בני אהרן תהיה בא לומר שהכהן המקריב וזוכה בה לא יוכל להחליפה בזבח ולומר לחבירו טול אתה מנחה זו ותתן לי חלק שיש לך בזבח דהיינו שלא יחלק מנחה כנגד זבחים וקאמר קרא לכל בני אהרן תהיה שהכל יאכלו שמי שזכה בה יאכלנה ולא יחליפנה: וא"ת הא תינח דאיכא למדרש מהאי קרא שלא יחלקו מנחות כנגד זבחים דבמנחה משתעי קרא דקאמר לכל בני אהרן תהיה שלא יחליפנה בזבחים כדפי' אבל שלא יחלקו עופות כנגד זבחים דלא מיירי בהו קרא כ"א מנחות מנ"ל למדרש הכי מהאי קרא דלא מיירי כ"א במנחות לבד: וי"ל דכל הני קראי יתירי נינהו דמצי למכתב כל מנחה לכל בני אהרן תהיה ולמה לו לפרש כל מיני מנחות אלא ש"מ דאייתרו הני קראי למדרש בהו מילי אחריני ולכך דרשי' מינייהו גם עופות כנגד זבחים מאחר דאייתור לדרשא, כ"נ מפירש"י בפ' האיש מקדש:

    Rashba on Menachot 72b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Menachot, daf 72, Amud Bet, about 458 words in 28 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 28 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 17 words

      Opens “ורבי אלעזר בר' שמעון לא שמיע ליה…”

      Named: רבי אלעזר.

    2. Segment 28 words

      Opens “אלא שאני התם שהרי דחתה שחיטה את…”

    3. Segment 315 words

      Opens “ולרבי הכי נמי דחתה שחיטה את השבת…”

      Named: רבי הכי, רבי קצירת.

    4. Segment 413 words

      Opens “ולא והתנן וחכמים אומרים אחד שבת ואחד…”

    5. Segment 513 words

      Opens “וחכמים אומרים אחד שבת ואחד חול בשלשה…”

    6. Segment 67 words

      Opens “ובשבת יאמר להם שבת זו דלא כרבי:…”

    7. Segment 723 words

      Opens “נקצר ביום כשר ודוחה את השבת: מאן…”

      Named: רבי וקתני, רבה.

    8. Segment 838 words

      Opens “אבל לקצירה לא והתניא רבי אומר (ויקרא…”

      Named: רבי אומר.

    9. Segment 913 words

      Opens “שאר קרבנות הצבור מנין תלמוד לומר (במדבר…”

    10. Segment 1020 words

      Opens “מנין לרבות עומר והקרב עמו שתי הלחם…”

      Named: רב עמו, רב עמהן.

    11. Segment 118 words

      Opens “למאי אילימא להקרבה שתי הלחם בני הקרבה…”

      Named: רבה.

    12. Segment 1212 words

      Opens “אלא פשיטא לטחינה והרקדה ודכותה גבי עומר…”

    13. Segment 1317 words

      Opens “אלא עומר להקרבה ושתי הלחם לאפיה וקסבר…”

      Named: רבי תנור, רבה.

    14. Segment 1421 words

      Opens “וסבר רבי תנור מקדש והתניא כבשי עצרת…”

      Named: רבי תנור.

    15. Segment 1522 words

      Opens “שחטן שלא לשמן וזרק דמן שלא לשמן…”

    16. Segment 1614 words

      Opens “ר' אלעזר בר' שמעון אומר לעולם אינו…”

    17. Segment 1710 words

      Opens “אמר רב נחמן בר יצחק הוקבעו ולא…”

      Named: רב נחמן בר יצחק.

    18. Segment 185 words

      Opens “הדרן עלך פרק רבי ישמעאל…”

      Named: רבי ישמעאל.

    19. Segment 1923 words

      Opens “מתני׳ ואלו מנחות נקמצות ושיריהן לכהנים מנחת…”

    20. Segment 2014 words

      Opens “רבי שמעון אומר מנחת חוטא של כהנים…”

      Named: רבי שמעון, רב לעצמו.

    21. Segment 2113 words

      Opens “גמ׳ אמר רב פפא כל היכא דתנן…”

      Named: רב פפא.

    22. Segment 2213 words

      Opens “לאפוקי מרבי שמעון דאמר מחצה חלות ומחצה…”

      Named: רבי שמעון.

    23. Segment 2325 words

      Opens “ושיריהן לכהנים: מנלן דכתיבא כתיבא ודלא כתיבא…”

      Named: רב אותה.

    24. Segment 2417 words

      Opens “באה חיטין לא קמיבעיא לן כי קא…”

    25. Segment 2519 words

      Opens “אליבא דרבנן לא קא מיבעיא לן כי…”

      Named: רבי שמעון.

    26. Segment 2616 words

      Opens “דתנן רבי שמעון אומר מנחת חוטא של…”

      Named: רבי שמעון, רב בעצמו.

    27. Segment 2738 words

      Opens “אמר חזקיה דאמר קרא (ויקרא ז, י)…”

      Named: רבה.

    28. Segment 2814 words

      Opens “והאי להכי הוא דאתא הא מיבעי ליה…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Menachot 72b · Segment 18 — “הדרן עלך פרק רבי ישמעאל

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Menachot 72b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026