Talmud Builders

    Menachot 13b

    Back to index

    English translation — Menachot 13b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Therefore, the tanna teaches us that in this case Rabbi Yosei concedes that if the handful is removed with the intent to burn only the handful on the next day, the offering is rendered piggul . Accordingly, Rabbi Yosei holds that one renders an offering piggul with intent that concerns only half of its permitting factors, and the offering is not rendered piggul in the case of the latter clause for a different reason, as the Gemara will discuss later.

    2§ The mishna teaches that if one removed the handful from a meal offering with the intent to burn its frankincense on the next day, Rabbi Yosei says that the meal offering is unfit but partaking of it does not include liability to receive karet . Concerning this, Reish Lakish says: Rabbi Yosei would say, i.e., this is Rabbi Yosei’s reasoning: A permitting factor does not render another permitting factor piggul . In other words, if, while performing the rites of a permitting factor, one had intent to perform the rites of a different permitting factor outside its designated time, the offering is not rendered piggul on account of this intent.

    3Reish Lakish adds: And you would say the same with regard to the two bowls of frankincense of the shewbread, that a permitting factor does not render another permitting factor piggul , and therefore if the priest burned one of the bowls with the intent to burn the other bowl the next day, the shewbread is not rendered piggul .

    4The Gemara asks: What is the purpose of the apparently superfluous statement: And you would say the same with regard to the two bowls of frankincense? Is there reason to assume that Rabbi Yosei would hold that the shewbread is rendered piggul in such a case? The Gemara responds that it is necessary, lest you say that the reason that Rabbi Yosei holds that there is no piggul in the case of the frankincense is because it is not of the same type as a meal offering. But with regard to the two bowls of frankincense, which are of the same type as each other, one might say that they do render one another piggul . Therefore, Reish Lakish teaches us that in both instances one permitting factor does not render another permitting factor piggul .

    5The Gemara asks: And can you say that the reason for the opinion of Rabbi Yosei in the case of the frankincense in the mishna is not due to the fact that the frankincense is not of the same type as a meal offering? But isn’t it taught in the latter clause of the mishna that the Rabbis said to Rabbi Yosei: In what manner does the frankincense differ from an animal offering, where if one slaughtered it with the intent to sacrifice the portions consumed on the altar the next day it is piggul ; and Rabbi Yosei said to the Rabbis: There is a difference, as in the case of an animal offering, its blood, and its flesh, and its portions consumed on the altar are all one entity, but the frankincense is not part of the meal offering? The mishna indicates that according to Rabbi Yosei the reason the meal offering is not piggul is because the frankincense is not of the same type as the meal offering.

    6The Gemara explains: What does Rabbi Yosei mean when he says that the frankincense is not part of the meal offering? He means that it is not part of the preclusion of the meal offering. The Gemara elaborates: This means that the halakha is not that just as the handful precludes the remainder, i.e., that as long as the handful is not burned the remainder may not be consumed, so too the handful precludes the frankincense from being burned upon the altar. Rather, if the priest wants, he burns this first, and if he wants, he burns that first, i.e., he may burn the frankincense before or after the burning of the handful. Accordingly, the frankincense is an independent permitting factor. For this reason, intent with regard to the frankincense that occurred during the removal of the handful does not render a meal offering piggul .

    7The Gemara asks: And the Rabbis, who say that the meal offering is rendered piggul in such a case, what is their opinion? The Gemara responds: They hold that when we say that a permitting factor does not render another permitting factor piggul , this is with regard to the case taught in a mishna (16a) concerning one who slaughtered one of the lambs whose sacrifice permits the consumption of the two loaves meal offering brought on Shavuot , with the intent to partake of the other lamb the next day. The Gemara elaborates: When you said in the mishna that both permitting factors are fit, this statement applies only where they were not fixed in one vessel. But in a situation where they were fixed in one vessel, as is the case with regard to the handful and the frankincense, they are considered like one unit, and therefore they render one another piggul .

    8§ With regard to the frankincense, Rabbi Yannai says: The collection of the frankincense from a meal offering, when performed by a non-priest, is not valid and disqualifies the meal offering. The Gemara asks: What is the reason? Rabbi Yirmeya said: It is because the rite of conveying has touched it, i.e., the collection of the frankincense is considered part of the rite of the conveying of the frankincense to the altar for the purpose of burning. Even if the non-priest simply collected the frankincense and thereafter transferred it to a priest, Rabbi Yannai holds that conveying even without moving one’s leg is called conveying, and the halakha is that the performance of the rite of conveying by a non-priest is not valid.

    9Rav Mari said: We learn this halakha in the mishna on 12a, which discusses those sacrificial rites of a meal offering during which improper intent renders an offering piggul , as well. The mishna teaches: This is the principle: In the case of anyone who removes the handful, or places the handful in the vessel, or who conveys the vessel with the handful to the altar, or who burns the handful on the altar, with the intent to partake of an item whose typical manner is such that one partakes of it, or to burn an item whose typical manner is such that one burns it on the altar, outside its designated area, the meal offering is unfit but there is no liability for karet . If his intent was to perform any of these actions beyond their designated time, the offering is piggul and one is liable to receive karet on account of it, provided that the permitting factor, i.e., the handful, was sacrificed in accordance with its mitzva.

    10Rav Mari analyzes the first part of this mishna: Granted, the removal of the handful from a meal offering is the same as, i.e., equivalent to, the slaughter of animal offerings. The conveying of the handful to the altar in order to burn it is also the same as the conveying of the blood of a slaughtered offering to the altar in order to sprinkle it. Similarly, the burning of the handful and frankincense of a meal offering is comparable to the sprinkling of the blood of a slaughtered offering upon the altar. But as for placing the handful in the service vessel, what rite is he performing that is comparable to a rite of slaughtered offerings?

    11If we say that the meal offering is piggul because the placing of the handful into a vessel is comparable to the collection of the blood of a slaughtered offering into a service vessel, one can ask: Are these rites in fact comparable? There, in the case of animal offerings, the blood enters the vessel by itself, whereas here, the priest takes the handful from the meal offering and casts it into the vessel.

    12Rather, it must be due to the following reason: Since it is not possible to sacrifice the handful without first performing the act of placing it in a vessel, the placement of the handful in a vessel is considered a significant rite, and perforce this factor causes it to be considered like the collection of the blood. Here too, with regard to the collection of the frankincense, since it is not possible to sacrifice the frankincense without first performing the act of collecting it from the vessel, the collection of the frankincense is a significant rite that perforce causes it to be considered like the rite of conveying.

    13The Gemara rejects this suggestion: No, this is not the reason, and one cannot prove from the mishna that the collection of the frankincense from a meal offering performed by a non-priest is not valid. Actually, the reason why intent during the placement of the handful renders the offering piggul is in fact because it is comparable to the collection of the blood of a slaughtered offering. And as for the difficulty you raised, that there the blood enters the vessel by itself, whereas here he takes the handful from the meal offering and casts it into the vessel, this is not a true difficulty.

    14The Gemara explains: Now consider, both of them, i.e., the collection of the blood and the placing of the handful, involve the sanctity of a vessel, in which a service vessel sanctifies a permitting factor to the altar, either the handful or the blood. What difference is it to me if the permitting factor enters the vessel by itself or whether one takes the item and casts it into the vessel?

    15MISHNA: If one slaughtered the two lambs that accompany the two meal offering loaves sacrificed on Shavuot with the intent to partake of one of the two loaves the next day, or if one burned the two bowls of frankincense accompanying the shewbread with the intent to partake of one of the arrangements of the shewbread the next day, Rabbi Yosei says: That loaf and that arrangement of which he intended to partake the next day are piggul and one is liable to receive karet for their consumption, and the second loaf and arrangement are unfit, but there is no liability to receive karet for their consumption. And the Rabbis say: This loaf and arrangement and that loaf and arrangement are both piggul and one is liable to receive karet for their consumption.

    16GEMARA: Rav Huna says: Rabbi Yosei would say, in accordance with his opinion that intent of piggul with regard to one loaf or one arrangement does not render the second loaf or arrangement piggul , that if one had intent of piggul with regard to the right thigh, i.e., he slaughtered an offering with the intent to partake of the right thigh the next day, then the left thigh has not become piggul and one is not liable to receive karet for its consumption. What is the reason for this? If you wish, propose a logical argument, and if you wish, cite a verse.

    17Rav Huna elaborates: If you wish, propose a logical argument: Disqualifying intent is no stronger than an incident of ritual impurity, and if one limb of an offering became impure, did the entire offering then become impure? Accordingly, one limb can be rendered piggul without the other. And if you wish, cite a verse that addresses piggul : “And the soul that eats of it shall bear his iniquity” (Leviticus 7:18). The verse indicates that one who eats specifically “of it,” i.e., from one part, shall bear his iniquity, and not one who eats from the other part of the offering.

    18Rav Naḥman raised an objection to Rav Huna from a baraita : And the Rabbis say that there is never liability to receive karet for partaking of the two loaves unless one has intent of piggul with regard to an olive-bulk of both of them, i.e., one’s intent renders both loaves piggul only if he slaughters the lambs with the intent to consume an amount equal to an olive-bulk from both loaves combined outside their proper time. One can infer from this that if he had intent with regard to both of them, yes, both loaves are piggul . But if his intent was with regard to only one of them, no, the other loaf is not piggul .

    19Rav Naḥman continues: In accordance with whose opinion is the baraita ? If we say that it is in accordance with the opinion of the Rabbis of the mishna, then even if his intent was with regard to only one of them, both loaves are rendered piggul . Rather, it is obvious that the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. Now, granted, if you say that according to Rabbi Yosei the left and right thighs of an offering are considered one body, and consequently piggul intent with regard to one thigh renders the other thigh piggul as well, then due to that reason it is understandable that if the piggul intent was for an amount equal to one total olive-bulk from both of the loaves, then the intent with regard to each loaf is combined with the other.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    קמ"ל דבהא מודהדטעמא לאו משום הכי הוא אלא משום דמפרש לקמן אין מתיר מפגל מתיר:

    אומר היה ר' יוסיכלומר ה"ט דר' יוסי:

    אין מתיר מפגל את המתיראין עבודת מתיר זה כגון קומץ מועלת לפגל מתיר האחר הלבונה במחשבה שהוא מחשב על הלבונה בעבודת הקומץ:

    וכן אתה אומר בבזיכי לבונהשאם הקטיר האחד מבזיכי לחם הפנים ע"מ להקטיר האחר למחר אינה מחשבה לפגל:

    מאי וכןפשיטא דכל היכא דאיכא שני מתירין פליג ר' יוסי:

    לאו מינה דמנחה היאדזו סולת וזו לבונה:

    אינה בעיכוב מנחהכלומר לעולם טעמא משום דאין מתיר מפגל את המתיר וה"ק להו הזבח כולו אחד והדם הוא מתיר את האימורים הלכך כי חישב על האימורים חוץ לזמנו בשעת עבודת דם לאו שני מתירין נינהו אבל לבונה אינה מעכבת מנחה אינה בכלל עכוב שירים ואין הקומץ מעכב הלבונה מהקטיר כי היכי דמעכב שיריים הילכך הויא לבונה מתיר בפני עצמו ואמר אין מתיר מפגל את המתיר:

    היכא דלא איקבעו בחד מנאכגון גבי כבשי עצרת דמודו רבנן בסיפא דמתני' שחט אחד מן הכבשים לאכול מחבירו למחר שניהם כשרים דשניהם מתירין את הלחם התם ודאי אמר אין מתיר מפגל את המתיר:

    ליקוט לבונהדלאחר הקטרת הקומץ היה מלקט הלבונה מעל הסלת ומקטירו:

    משום הולכה נגעו בהשזה שליקטה ונתנה לכהן מיעט בהילוך הכהן והולכה אחת מן העבודו' דגמרי' מזבחים דכתיב בהו הולכה דכתיב והקריבו בני אהרן ואע"ג דאמר מר (זבחים דף ד.) זו קבלת הדם אפ"ה לשון הולכה הוא כדאמרינן בסוף הכל חייבין בראייה (חגיגה יא.):

    שלא ברגלכגון זר שלא זז ממקומו אלא ליקט והושיטה לכהן:

    תנינאדליקוט לבונה עבודה היא:

    זה הכללבפ"ק וקחשיב להנך ד' עבודות חשובות קומץ דמי לשוחט דזה נוטל ומפריש חלק לגבוה מחלק כהנים וכן זה:

    התם ממילאנופל הדם במזרק הכא שקיל קומץ ורמי בכלי:

    ה"נבליקוט לבונה:

    קדושת כלי הואדמקדש מקבל דם בכלי והנותן בכלי מקדש ה"נ קומץ בכלי ובדבר זה דומין אבל ליקוט לבונה דלא דמי לחדא מהנך לאו עבודה היא:

    מתני' שני כבשיםכבשי עצרת דכתיב ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים (ויקרא כ״ג:י״ט) ואותם כבשים מתירין ומקדשין לשתי הלחם ואע"ג דז' כבשים ופר ואילים שנים ושעיר עזים כתיבי התם מפרש בפרק התכלת (לקמן מנחות מז.) שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת שני כבשים שלמים הואיל והוזקקו עמו בתנופה:

    אותו החלה או אותו הסדר כו'וטעמא דרבי יוסי מפרש בגמ':

    לא נתפגל ירך שמאלוהאוכלה אין חייב כרת:

    אילו איטמי חד אברלאחר שהופרש מן הבשר:

    לעולם אין בו כרתבלחם האחר שלא חישב עליו:

    עד שיפגל בשתיהן החלות בכזיתכלומר אפילו לא פיגל אלא בכזית בין שתיהן הוי כולהו פיגול:

    באחת מהןלא נתפגלה חבירתה:

    אפילו באחת מהן נמידהא אמר במתני' זה וזה פיגול:

    אי אמרת בשלמאגבי יריכות דמזבח אחד אתו חד גופא נינהו ואי פיגל בזו נתפגלה זו משום הכי מצטרפות חלות חצי זית מזו וחצי זית מזו כי ערבינהו דחישב על מנת לאכול כזית למחר בין שתיהן דמהני להו מה שעירבו זה במחשבתו כאילו באו שתיהן מגוף אחד דאמרינן לקמן (מנחות דף יד:) דעירב מחשבתו מהני לצרפן וגבי חלות ה"ט דבאחת מהן לא נתפגלה חבירתה משום דלא מחד גופא אתו ובמחשבתו נמי לא עירבן:

    מנחות 13 עמוד ב

    1קמ"ל דבהא מודה:

    2להקטיר לבונתה למחר, רבי יוסי אומר: פסול ואין בו כרת. אמר ר"ל אומר היה ר' יוסי, אין מתיר מפגל את המתיר.

    3וכן אתה אומר בשני בזיכי לבונה של לחם הפנים, שאין מתיר מפגל את המתיר.

    4מאי ״וכן אתה אומר״? מהו דתימא טעמא דרבי יוסי בלבונה משום דלאו מינה דמנחה היא, אבל בשני בזיכי לבונה, דמינה דהדדי נינהו אימא מפגלי אהדדי, קמ"ל׃

    5ומי מצית אמרת טעמא דר' יוסי בלבונה לאו משום דלאו מינה דמנחה היא? והא קתני סיפא: אמרו לו: מה שינתה מן הזבח? אמר להן: הזבח דמו ובשרו ואימוריו אחד, ולבונה אינה מן המנחה.

    6מאי ״אינה מן המנחה״? אינה בעיכוב מנחה, דלאו כי היכי דמעכב להו קומץ לשירים, דכמה דלאו מתקטר קומץ לא מיתאכלי שירים, ה"נ מעכב לה ללבונה, אלא אי בעי האי מקטר ברישא ואי בעי האי מקטר ברישא.

    7ורבנן, כי אמרינן ״אין מתיר מפגל את המתיר״ (גבי שחט אחד מן הכבשים לאכול מחבירו למחר, דאמרת שניהם כשרים), ה"מ היכא דלא איקבעו בחד מנא, אבל היכא דאיקבעו בחד מנא כחד דמי.

    8א"ר ינאי: ליקוט לבונה בזר פסול. מ"ט א"ר ירמיה: משום הולכה נגעו בה, קסבר הולכה שלא ברגל שמה הולכה, והולכה בזר פסולה.

    9אמר רב מרי: אף אנן נמי תנינא, זה הכלל: כל הקומץ, ונותן בכלי, והמוליך, והמקטיר.

    10בשלמא קומץ היינו שוחט, מוליך נמי היינו מוליך, מקטיר היינו זורק, אלא נותן בכלי מאי קא עביד?

    11אילימא משום דדמי לקבלה, מי דמי? התם ממילא, הכא קא שקיל ורמי.

    12אלא משום דכיון דלא סגיא ליה דלא עבד לה, עבודה חשובה היא, על כרחיך משוי לה כקבלה. ה"נ כיון דלא סגיא לה דלא עבד לה, עבודה חשובה היא, על כרחיך משוי לה כי הולכה.

    13לא, לעולם דדמי לקבלה, ודקא קשיא לך: התם ממילא, הכא קא שקיל ורמי׃

    14מכדי תרוייהו קדושת כלי הוא, מה לי ממילא, מה לי קא שקיל ורמי.

    Mishna

    15שחט שני כבשים לאכול אחת מן החלות למחר, הקטיר שני בזיכין לאכול אחד מן הסדרים למחר, רבי יוסי אומר: אותו החלה ואותו הסדר שחישב עליו פיגול וחייבין עליו כרת, והשני פסול ואין בו כרת. וחכמים אומרים: זה וזה פיגול וחייבין עליו כרת.

    Gemara

    16אמר רב הונא: אומר היה רבי יוסי, פיגל בירך של ימין לא נתפגל הירך של שמאל. מאי טעמא? איבעית אימא סברא, ואיבעית אימא קרא.

    17איבעית אימא סברא: לא עדיפא מחשבה ממעשה הטומאה, אילו איטמי חד אבר מי איטמי ליה כוליה? ואיבעית אימא קרא: (ויקרא ז, יח) ״והנפש האוכלת ממנו עונה תשא״ ממנו ולא מחבירו.

    18איתיביה רב נחמן לרב הונא: (וחכמים אומרים), לעולם אין בו כרת עד שיפגל בשתיהן בכזית. בשתיהן אין, באחת מהן לא.

    19מני? אילימא רבנן אפילו באחת מהן נמי! אלא פשיטא רבי יוסי. אי אמרת בשלמא חד גופא הוא מש"ה מצטרף,׃

    Tosafot

    קמ"ל דבהאי מודהוהא דבעי למימר בסמוך דר' יוסי דלא כר"מ דאמר מפגלין בחצי מתיר לא דמי דהכא קומץ המנחה חשיב עבודה שלמה כיון שאין כיוצא בה בלבונה כדמוכח בכוליה פירקין לקמן וכך פירש בקונטרס בסמוך:

    משום הולכה נגעו בה קסבר הולכה שלא ברגל כו'בסוף פ"ק דזבחים (דף יג:) שמעתי שטבילת אצבע מפגלת וחד טעמא הוא דמסיק עלה אף אנן נמי תנינא כי הכא ואפ"ה לא קאמר עלה קסבר הולכה שלא ברגל הוא:

    לאכול אחד מן הסדריםהוא הדין חלה אחת מן הסדרים שאותו הסדר פיגול מדבעי רבי יוחנן בגמ' בלחמי תודה מהו במנחת מאפה תנור מהו משמע דמיבעיא ליה משום דהוו שני מינים אבל אותו מין פשיטא דנתפגל והא דקאמרינן בגמרא אילו איטמא חד אבר מי איטמא כוליה אע"ג דשייך האי טעמא בחלה אחת שאם נטמאה אחת לא נטמא כל הסדר מ"מ לענין פיגול נתפגל הואיל והוקבעו בסדר אחד וחשיב כחד לענין פיגול טפי מפיגל בירך של ימין דלא נתפגל ירך שמאל ושמא גם לענין טומאה אם נטמאה אחת נטמא כל הסדר והא דנקט הכא ובסיפא אחד מן הסדרים ולא נקט חלה אחת מאחד מן הסדרים משום רבותא דר"י ובסיפא משום רבותא דחכמים דאע"פ שחישב על כל הסדר אפ"ה אותו סדר דוקא פיגול וטמא והשני אינו פיגול וטהור:

    אי אמרת בשלמא חד גופאנראה דהשתא נמי ס"ל דהא דמצטרפין כי ערבינהו היינו מטעם דדרשינן לקמן (מנחות דף יד:) הכתוב עשאן גוף אחד והכתוב עשאן שני גופין ומש"ה פריך אי אמרת בשלמא דשתי ירכות חשיבי חד גופא דאם פיגל בזו נתפגלה זו מש"ה מצטרף כמו כשמערב דהכתוב עשאן גוף אחד אלא אי אמרת דשתי ירכות נמי חשיבי תרי גופי מה מועיל מה שעשאן הכתוב גוף אחד דאפשר נמי דלמאי דקסבר רב הונא אם חישב בשתי הירכות בכזית לא הוי פיגול אם איתא דחשיבא לאחר שהובדלו זו מזו וצ"ע ובקונטרס פירש בע"א:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    קמ"ל דלעולם מפגלין בחצי מתיר אלא טעמא דר' יוסי משום דאין מתיר מפגל מתיר או חצי מתיר אין מפגל חצי מתיר אחר אם לא שיפגל באותו מתיר שעוסק בו: וא"ת והלא כל העבודות מתירות ואמרי' דמחשבין מעבודה לעבודה אלמא מפגלין ממתיר למתיר ומתיר מפגל מתיר אחר אע"פ שהוא מענינו מ"מ מתיר אחר הוא: וי"ל דנוכל לומר דעבודות לאו מתיר הוא אע"ג דעל ידם הזבח נכשר מ"מ לא מקרי מתיר כי אם זריקה או הקטרה. וא"נ אפי' נימא דמתיר חשבינן להו איכא למימר דשאני התם דגלי קרא דא"כ לא משכחת פגול שהרי עיקר הפגול הוי מעבודה לעבודה, והטעם משום דבאותו עבודה משקר הוא ואינו מחשבה עבודה: וא"ת והלא מצינן לאשכוחי הפגול שיהא בניתר לבד ולא שיפגל ממתיר למתיר בד' עבודות דליכא למימר כדתירצנו דהתם היינו טעמא משום דבלאו הכי לא הוה משכחינן פגול שהרי הוה מצינן לאשכוחי ליה בפני עצמו: י"ל דז"א משום דקרא קא בעי שיהא פגול בשני אכילות באכילת אדם ובאכילת זבח דכך גזירת הכתוב כדכתיב אם האכל יאכל והרי לעולם נימא דבאכילת מזבח לא מצי אשכוחי ליה כי אם מעבודה לעבודה הוי לכך התם אמרי דמפגלין ממתיר למתיר משום דבלאו הכי לא מצינן לאשכוחי פגול באכילת מזבח אבל כל כמה שנוכל להעמיד שיהא הפגול באותו מתיר נעמידהו כן שיחשוב במתיר עצמו שעוסק בו מעבודה לעבודה ולא במתיר שאינו עוסק בו: ויש להקשות כיון דאמרינן השתא דאע"ג דאין מתיר מפגל מתיר אחר מ"מ באותו מתיר שעוסק מפגלין מעבודה לעבודה דכמו כן כי ס"ד דנימא דטעמיה דרבי יוסי משום דאין מפגלין בחצי מתיר הוא דנימא דדוקא בחצי מתיר אחר שאינו מענין מה שעוסק בו נימא דאין מפגלין והיינו כמי שעוסק בקומץ וחושב לפגל בלבונה אבל באותו חצי מתיר שהוא מענין מה שעוסק דהיינו כגון שעוסק בקמיצה וחושב להקטיר קומצה למחר אימא דפגל ואיך הוה ס"ד דפליג ר' יוסי: וי"ל דלא דמי דלגבי ענין דאין מפגלין בחצי מתיר ודבעינן מתיר שלם אין לחלק בין אותו שעוסק בו לאחר דלעולם לאו מתיר שלם הוא אבל בטעם דאין מתיר מפגל מתיר אחר יש לומר דהפגול נקבע בקל במה שעוסק בו מדבר אחר:

    וכן אתה אומר בשני בזיכי לבונהפי' שאם הקטיר האחד מבזיכי לחם הפנים על מנת להקטיר האחר למחר אינה מחשבה לפגל. ל"ה. וקשיא דבלא טעם זה דאין מתיר מפגל מתיר תיפוק לי דלא פגל מפני שפגל בעסק חצי מתיר שהרי הקטרת שתיהם עבודה אחת היא והרי הוא מחשב בעסק חצי הקטרה ובעינן שיפגל בעסק מתיר שלם לר' יוסי כדפרישית לעיל, וגם אע"פי שנאמר דמתני' בחצי מתיר ודמתיר מפגל מתיר וגם כי נימא דאף כשעוסק בעבודת חצי מתיר מפגל דאפ"ה יש לחלק דדוקא כשהוא עוסק בעבודה אחרת שאינו מפגל בה דהיינו שקומץ ומחשב בהקטרה אבל כשמחשב לפגל בעבודה דחצי מתיר דאותה עבודה שעוסק בה אין לו להתפגל כל כך מפני שכל זמן שמפגל לחשב בעבודה אחרת הוי ראוי להתפגל יותר מכשהוא מחשב באותה עבודה: ומ"מ האי קושיא ליתא אלא למאי דאמרינן בסוף פרק זה יתיב רב מנשיא בר גדא קמיה דאביי ויתיב וקאמר משמיה דרב חסדא אין הקטרה מפגלת הקטרה, לכ"נ לפרש כפי' התוספ' שפי' שחושב בשעת סלוק שני הבזיכין בין להקטיר אחת מן הבזיכין למחר או שניהם דהוי מחשב מעבודה לעבודה בשעת עסק מתיר שלם שהרי מחשב בשעת סלוק שתיהן: וא"ת והלא אית ליה דמפגלין בחצי מתיר ובלבד שיהא מהמתיר שעוסק בו ולא ממתיר אחר כדי שלא יהא מתיר מפגל מתיר וכאן הרי הוא מפגל בחצי מתיר שעוסק בו ולא ממתיר שאינו עוסק בו וא"כ אמאי נימא דלא פגל: ומ"מ לפי פי' התוס' שפירשו דחשב בשעת סילוק בזך אחד להקטיר בזך חבירו למחר ונמצא שאז מפגל ממתיר למתיר לא פגל וגם ליכא למימר דתיפוק לי דלא פגל משום דלא חשב בעסק מתיר שלם משום דבשעת סילוק בזך שני שחשב עליו כבר בשעת סלוק הראשון להקטירו למחר חזר וחשב עליו להקטירו למחר ונמצא שחשב עליו בשעת סלוק שני בזיכין דהוו מתיר שלם ומ"מ לא פגל משום דאין מתיר מפלג מתיר והרי כשחשב עליו בשעת סלוק ראשון היה מחשב ממתיר למתיר: עוד נ"ל דאפי' חשב בשעת סלוק שני הבזיכין ביחד להקטיר בזך אחד למחר דאז חשב בשעת עסק מתיר שלם לגמרי אפ"ה הוי מחשב ממתיר למתיר ואע"פ שהבזך שחשב עליו הוי ניתר באותו עסק שחשב בו אפ"ה הוי מפגל ממתיר למתיר הואיל דכל עסק העבודה שמחשב בה אינה באה להתיר אותו בזך שחשב עליו לבד כמחשב במתיר אחר שאינו עוסק בו דמי שהרי מאחר דבעינן שיחשב בשעת עסק מתיר שלם לפגל חצי מתיר שניתר על ידי אותו העסק שעוסק בו א"כ בעינן נמי שכל עסק המתיר ההוא יבא להתיר אותו חצי מתיר שמפגל בו לבד שהרי מאחר שחצי העסק הבא להתיר מתיר שאינו חושב בו אינו מועיל לפגל חצי מתיר זה שחושב בו מפני שאין מתיר מפגל מתיר אחר שאינו עוסק בו שאין לו עסק שיועיל לו לפגלו אלא חצי העסק ואנן בעינן שיחשוב בשעת עסק מתיר שלם א"כ בעינן שכל העסק יהיה ראוי לאותו חצי מתיר: ומ"מ קשה לדעת זה מה שאמר שני בזיכי לבונה דמשמע דאם חשב בשניהם יועיל ואמאי והלא כל העסק בא מכל אחד מב' המתירים ונמצא שאין לכל אחד משניהם כי אם חצי עסק: וי"ל דכיון דחושב על שתיהן בשעת עסק שתיהן כגוף אחד דמו ונמצא דקאי כל העסק לכל חלק וחלק אבל כשחושב על בזך אחד לבד בשני הסלוקים הואיל ולא חשב אלא על חצי מתיר לא קאי ליה עסק בכל המתיר האחר כי אם סילוקו ואין כאן עסק שלם כדפרישי': וא"ת אמאי אצטריך לשנויי ליה מהו דתימא טעמא דר' יוסי בלבונה משום דלאו מינא דמנחה היא כו' לימא ליה מהו דתימא התם דאין עוסק כלל באותו חצי מתיר שחושב בו אבל כאן כיון שחצי העסק שעוסק בו הוי באותו חצי מתיר אימא לפגל קמ"ל: ושמא י"ל דלא חשיב האי מילתא לרבותא דסבר דאין לחלק בזה ושכאלו אינו עוסק בו דמי, אי נמי רבותא יתירא לאשמועינן דסד"א דכיון דמינא דהדדי נינהו דכחד גוונא דמי וכל העסק הוי לכל חדא וחדא מינייהו: אי נמי נוכל לומר דהיינו מאי דמתרץ דלאו מינא דמנחה היא ולא קאי כלל מן העסק ללבונה אבל בזיכי לבונה דמינא דהדדי נינהו ולכל הפחות חצי העסק קאי למתיר המתפגל אימא מפגלי שהרי הטעם דמינא דהדדי נינהו ודאינן חלוקין כמו קומץ ולבונה גורם שלפחות חצי העסק נעשה בשבילו:

    מאי וכןפי' פשיטא דכל היכא דאיכא שני מתירין פליג רבי יוסי. לא מינא דמנחה דזו סולת וזו לבונה. ל"ה: והא קתני סיפא מה שינה זה מן הזבח, וא"ת ולעיל דס"ד דטעמא דרבי יוסי הוי משום דאין מפגלין בחצי מתיר כמו כן לקשי ליה והא מדקתני סיפא מה שינה זה מן הזבח אלמא לאו טעמא משום דאין מפגלין בחצי מתיר. וי"ל דהיינו נמי שאינו מן המנחה שיהיה לכך נקרא ניתר אלא הוי מתיר ואין מפגלין בחצי מתיר אבל דם ואימורין הכל מן הזבח הילכך הדם מתיר האימורין וא"כ מחשבין בהם הואיל והם ניתרין לגבוה כמו בשירים של מנחה ובבשר של זבח להדיוט דמחשבין בקצתם וכי היכי דמשני הכא הוה מצי לשנויי התם:

    לאכול אחד מן הסדרים, פי' התו' דה"ה אחד מן החלות דהא בגמרא אמרי' טעמא דר' יוסי דפלגינהו מפלגי וכל חלה נמי חלוקה לגוף אחד דכתיב שתים עשרה חלות:

    הקטיר שני בזיכין לאכול אחד מן הסדריםלכך נקט שני בזיכין לאשמועינן דגם אפי' במפגל בסדרין דהוו לגבי בזיכין כמו שירים לגבי קומץ דבעי' שיחשוב בשעת עסק מתיר שלם שכמו שכשהוא מפגל במתיר בעינן שיחשב בשעת עסק מתיר שלם כמו כן נמי כשהוא מחשב בשירים בעינן שיחשב בשעת עסק מתיר שלם שלעולם בעינן שתהא המחשבה בשעת עבודה שלימה ולא בחצי עבודה, אך מ"מ יש חילוק בין מפגל במתיר ובין מפגל בשירים דמפגל במתיר בעינן שיהא עסק כל העבודה בא להתיר אותו מתיר כדפרישית לעיל שאלמלי לא היה בא כי אם חצי עסק העבודה להתירו לא היה מתפגל הואיל ואין חצי האחר מועיל לפגלו שאין מתיר מפגל מתיר אשתכח דאין שם עסק מועיל לפגלו כי אם עסק חצי מתיר ואנן בעינן עסק דכוליה מתיר אבל גבי שיריים לא בעינן שיהא כל העסק בא להתיר אותם השיריים כמו הכא גבי בזיכין דמפגלין סדר אחד שאם נאמר שכל בזך ובזך מתיר סדר שלו א"כ הבזך שאינו מן הסדר שחשב עליו אינו בא להתיר סדר זה שחשב עליו ואפ"ה אמרינן דמתפגל אלמא לא בעינן שיהא כל העסק בא להתיר חצי שירים אלא משום דדוקא גבי מתיר שאין מתיר מפגל את המתיר ואם לא יבא כל העסק להתירו נמצא דלא קאי חצי העסק למתיר המתפגל הילכך בעינן שכל עסק המתיר יבא להתירו כדפרישית אבל גבי שירים אפשר דמתיר זה יצטרף בעסק כדי לפגל שירים של מתיר חבירו דדוקא גבי לפגל מתיר כיוצא בו אמרי' דאינו מפגל אם לא יבא להתירו אע"פי שהוא מצטרף בעבודה אחת עם עסק המתיר שמתיר זה שבא להתפגל חשוב כמוהו ואין לו להתפגל במחשבת חבירו ואע"פי שהיה חבירו שייך אצלו ששתיהן הם בעסק שחשב בו ואמר מאמרו לפגל היו מצטרפין להעשות בו עסק אחר ועבודה אפ"ה הואיל ואינו בא להתיר המתיר המתפגל לא יצטרף לסייע לחצי אחר להקרות עסק שלם כדי לפגול הואיל ואינו בא להתירו. אבל גבי שירים שאינם חשובים כמו מתיר וראוים להתפגל במחשבת מתיר אחר שאינו מתירם יותר ממתיר שלהם נאמר שהם יתפגלו במחשבת חצי המתיר שלא בא להתירם הואיל והוא שייך אצל מתיר שלהם שהוא מצטרף עמו להעשות עסק אחד והילכך נהי דבעינן שיחשוב בשעת עסק שלם גם לשירים כמו למתיר מ"מ לא נבעי שיבא כל העסק להתירם רק שיבא חציו להתירם ואידך חצי העסק מצטרף עמו לעשות הצטרפותם עסק אחר, שבכך יש די כאלו בא כולו להתירם: ומ"מ באותו חצי עסק שאינו מתיר שלהם לא היו מתפגלין אם חשב בו לבד ואפי' היינו נותנים לו דין וחשיבות של עסק או בעסק שלם אחר דלא שייך להם לבד לא היו מפגלין בו אע"פי שחשב בעסק שלם הואיל דלא שייך בהתרם כלל אבל מפני הצטרפותו עם מתיר שלהם עבדינן ליה לגבייהו דשירים כאלו גם הוא מתיר. וזה הדרך שפירשנו אם נאמר שכל בזך מתיר סדר שלו. אבל נוכל לומר דכל שני הבזיכין באין להתיר כל סדר וסדר והוי כל העסק בא להתיר סדר זה שפגל בו: ומ"מ נראה לומר שכל בזך בא להתיר סדרו שאם נאמר ששתיהן בכלל באים להתיר בכלל א"כ עבדינן הבזיכין כחד גופא ומאחר דאיהו חד גופא גם הסדרים כחד גופא אמאי לא יתפגל סדר זה במחשבת חבירו לר' יוסי מאחר דכחד גופא נינהו, דאין לומר דנעשה הבזיכין כחד גופא והסדרים כשני גופין לפי שאין סברא לומר כן משום דאם לא יתירו הבזיכין כי אם אחד מן הסדרין הרי לא יהא מותר אלא אחד מהם ואי זה הוא מהם שנאמר שזה מותר וכיון שלא ידענוהו לא יתירו כלל, ואם נאמר שיתירו זה ואח"כ יתירו חבירו הרי אין סברא לומר כן לפי שמאחר שעשו היתר אחד ואח"כ דיתירו שניהם בבת אחת בשני גופין א"כ נמצא דגוף אחד יתיר שני מיני שיריים והרי אין ראוי לומר כן דמאחר דהמתיר אחד אין לנו לעשות לו (כי אם) להתיר כי אם שירים אחד ולא שני שירים כמו שמצינו בקומץ ושירים דמנחה: ומ"מ נוכל לומר דעבדינן נמי סדרים כחד גופא לגבי ההיתר ומ"מ הואיל וגופין חלוקין הם אינם מתפגלין האחד בפגול חבירו מידי דהוה אירך ימין ושמאל דגמרא דאע"ג דחד גופא נינהו אמרי' דלר' יוסי אם פגל בירך ימין לא נתפגל של שמאל: ומ"מ מטעם אחר נראה לומר דכל בזך ובזך מתיר סדרו מפני שאם נעשה הבזיכין כגופא א' ומתיר אחד אמאי אמרי' בשני בזיכי לבונה דאין מתיר מפגל מתיר. ופרשנוהו לעיל דמיירי דחשיב בשעת סלוק שתיהן להקטיר אחד מהם ודאינם מפגלין אותו מפני שאין אחד מן הבזיכין בא להתיר חבירו והוי מתיר מפגל מתיר ואלמלי נעשה אותם כחד גופא הרי אין כאן מתיר מפגל מתיר אחר אלא כל המתיר שהם שני בזיכין מפגל חציו וכשחציו מתפגל הרי גם חצי האחר מתפג דדמי לקומץ דמנחה להקטיר חצי אותו קומץ למחר דהכל פגל ודאי אמרי' דקצת המתיר מצטרף לקצת האחר לפגל או תו קצת המתפגל שהכל אחד ואין כאן חצי מתיר ואפי' היה מבדרו אין בכך כלום לפי שכל המתיר בכללו מתיר כולו בכללו וכשהוא חושב לפגל חציו חושב בעסק כל המתיר המתירו לפי שכולו בא להתיר גם קצתו כמו כולו ושהקצת מתפגל גם כולו מתפגל שהכל אחד א"כ אם נבוא לומר ששני בזיכין אלו היו כגוף אחד היו מתפגלין שתיהן בחשבו לפגל אחד מהם בעסק שתיהן ומדלא אמרי' הכי שמע מינה דכשני גופין דמו וכדפי', ע"כ תוספ':

    אומר היה ר' יוסי פגל בירך של ימין לא נתפגלה ירך של שמאל. ימין ושמאל לאו דוקא. ל"ה. ר"ל דלא נימא דוקא כשפגל ירך ימין שהוא אבר חשוב לא היה דעתו לפגל עוד בשאר לפי שחשוב פגלו ועיקר היה דעתו שלא יתפגל בקרבן עוד אבל בשמאל שאינו חשוב כל כך נימא דדעתו לפגל בכולו לפי שהניח העיקר. ולכך פי' דלאו דוקא דאדרבא אי בתר האי הוה אזלינן היה לנו לומר להיפך דכשפגל פגל יותר. והרי אין לטעות בזה דימין ושמאל לאו דוקא שהרי מפרש טעמא משום דאי בעית אימא כו' לפי הטעם דמפרש אין לחלק בין ימין ושמאל אלא אורחא דעלמא נקט דלוקחין בלשונם הימין תחלה לפי שהוא חשוב יותר:

    אומר היה ר' יוסילאו לפרושי טעמא דמתני' אתא שהרי שתי יריכות ראוים להיות גוף אחד יותר מן הסדרים אלא שכך קים ליה לרב הונא דאף בכה"ג אמר ר' יוסי דאם פגל באחת מהם לא נתפגלה חברתה ואע"פי שפירשנו שדין שירים דמנחה הוא כדין זבח הניתר שגוף אחד הוא הואיל והמתיר מתירם ביחד מ"מ היינו דוקא לגבי ההתר כדפי' במתני' אבל לגבי פסול לא הואיל דחשב בחדא לא עדיף מטומאה כדקאמר. ומ"מ מהני מה שהכל אחד גם לגבי פגול שאם חשב לאכול כזית מן הזבח בסתם מתפגל כולו הואיל והוא אינו מקום ידוע שהפגול חל עליו או אפילו חשב לאכול כזית מאחת מן הירכים הואיל ולא פירש של ימין או של שמאל דבכל חדא מינייהו חל הפגול דאיכא למימר בכל חדא מינייהו בזאת חשב, ואפי' פגל בזבח ואמר בכזית של אחד מן האיברים נראה לומר דפגל כולו מידי דהוה אשירים שאם פגל כזית מן השירים ואמר מקצת של שירים של צד ימין או של צד שמאל מתפגלות כלן כמו כן בזבח ואין טעם בירכים שלא נתפגלה האחת בפגול דחבירתה אלא מפני שהן חלוקות ומפורדו' זו מזו ודמי קצת לחילוק חלות וסדרים ואע"פי שמתחברות על ידי הגוף מ"מ מהני להו פירודן לחלקן: וא"ת הואיל ותולה הטעם כאלו איטמי חד אבר שר"ל אבר שנפרד מחבירו כמו כן היה לנו לומר בכל אברי הזבח דנעשה אותם כאלו נפרדו כל אחד מחבירו שהרי פגול דלא נתפרשו כאיברים דטומאה שנתפרשו ונפרדו והטעם מפני שמפרידם בדיבורו באומרו אבר פלוני: וי"ל דאפילו הכי לא מהני פירוד דיבורו אלא בירכים שמפורדים קצת שהרי דיבורו אינו פירוד גמור שהרי אינו אומר בזה אני מפגל ולא בחבירו שאם ראוי לגרום להם להתפגל ביחד אינו מונעו כמו שאינו מונעו בכל הירך עצמו ואין המניעה אלא מצד שמפורדים אין הפגול נמשך בשניהם כשחושב באחד מהם דהואיל וקבעו שם הפירוד אינו מניחו להמשך וא"כ היינו דוקא באלו שחלוקים קצת אבל לא בשאר איברים וכן אם אמר בצד אחד מהשירים: וא"ת לישמועינן מתני' לר' יוסי דלא פגל ירך של ימין ואנן ידעינן דכ"ש סדרים וחלות דחלוקין טפי, וי"ל דנקיט סדרים וחלות לרבותא דרבנן דטפי עדיף לאשמועינן בה איסורא אליבא דרבים:

    אלו איטמי חד אבר לאחר שהופרש מן הבשר, ל"ה, ממנו ולא מחבירווקשיא דילמא לחלות ולסדרים אתי ולא לירכים. וי"ל דעל זבח כתיב א"כ צריך לאוקמיה האי מיעוטא אזבח ולא מצינן לאוקמי ליה כי אם אירכים. וא"ת ורבנן מאי דרשי ביה. וי"ל דאדרבה דרשי ממנו בכל מקום שיאכל ממנו אף בצד שלא פגל בו שהכל קרוי ממנו מפני שמחוברים לגוף ואף בחלות וסדרים מפני שנעשים שירים אחריהם בהיתר אחד דכחד גופא דמו אבל לר' יוסי דעשה חלות וסדרים כשני גופים א"כ אין לדרוש ממנו בכל שיריו גם בזבח לא ידרוש בכל מקום ממנו דהואיל דתפרש ממנו לגבי סדרים ממנו דוקא כשנפרשהו כיוצא בו אע"פ שלא נכתב עליו מפני שאנו דורשים פסוקי פגול שנכתבו על הזבח כאלו נכתבו במנחה והואיל דבמנחה נדרוש ממנו ולא באחרת כמו כן בזבח שעיקרו נכתב אין לדרשו בכל מקום ממנו אלא ממנו ולא בחבירו ואין למצוא אותו כי אם בירכים מפני שחלוקות קצת: ויש להקשות דהאי ממנו מבעי ליה לדרשא אחריתי בפרק קבלה ממנו ולא שנים ואי זה זה חוץ לזמנו ולמעוטי חוץ למקומו. וי"ל דלמסקנא אינו נשאר שינויא לדרשא זו שהרי פריך ליה אדרבא ממנו זה חוץ למקומו ולמעוטי חוץ לזמנו ואצטריך לאוכוחי חוץ לזמנו בכרת וחוץ למקומו בפגול לבד מקרא אחרינא וממנו לאו למיעוטא דחוץ למקומו אתי הילכך מוקי ליה ר' יוסי הכא למיעוטא דלא מחבירו. ולא נראה דלמסקנא דהתם אתי ממנו לומר אחד ולא שנים, אלא נראה לתרץ יותר דתרתי דרשות חזי ממנו הך דהכא והך דהתם:

    לעולם אין בו כרת, פי' בלחם האחד שלא חשב עד שיפגל בשתיהן החלות בכזית. כלומר אפי' לא פיגל אלא בכזית בין שתיהן הוו כולהו פגול. פיגל באתת מהן לא. פי' לא נתפגלה חבירתה אילימא רבנן אפי' באחת נמי. דהא אמרי' במתני' זה וזה פגל, ל"ה, וקשיא דה"מ לרבנן כשחשב בכוליה מתיר כגון בשחיטת שני כבשים אבל הכא אימא דכזית משניהם מיירי אף כשחשב בחצי מתיר ואשמועינן דאף בחצי מתיר כשחשב בשתיהן בכזית דפגל אבל בכזית דחלה אחת לא מפגלא חבירתה לרבנן דמתני', וי"ל דר"ל בכזית משתיהן ובשתיהן וא"כ לא אשמעינן רבותא במתירין כי אם בחלות דמצטרפות והיינו דקאמר אילימא דרבנן כו'. וא"ת א"כ היה לו להזכיר בשניהן כמו בשתיהן, וי"ל דלא בא לפרש אלא על מה דשקיל וטרי בחלות דחדא מינייהו נקט והוא הדין לכבשים, ועוד דבשני כבשים איירי ברייתא דומיא דמתני' ועל מתני' קיימא ברייתא: ומ"מ קשה מדקמשני לעולם רבנן ואימא עד שיפגל בשניהן מכלל דעד השתא לא אסיק אדעתין אליבא דר' בשניהן, וי"ל דאע"ג דלא נימא בשניהן לא הוי משום דלא אסיק אדעתיה נמי מעיקרא דבשתיהן ר"ל ובשניהן אלא שבא לתרץ דלא נשנה בשתיהן כמו שהיה נשנה בברייתא אלא נשנה בשניהן (שלא הוזכר בברייתא ולא במשנה בשניהן שהוזכר בה) ושנחליף תיבת שתיהן שהוזכר בה לתיבת שניהן שלא הוזכר בברייתא:

    שתיהן אין אחת מהן לאוקשיא איזה טעם יש לומר דשתיהן בא למעט אחת מהן והלא היה לנו לומר דלהוי פגול טפי כשחשב באחת מהן שיעור אכילה בכזית מכשחשב בשתיהן בכזית דהוי בכל אחד ואחד חצי זית וליכא שיעור אכילה בחדא מינייהו וצריכין להצטרף לשיעור והיה לנו לומר דלא פגל משום דזיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא ואפי' הכי אמרי' דפגל ודמצורפין כ"ש דיש לו לפגל כשחשב כזית בחלה אחת דאין צריך שיעור לצרוף, וי"ל דדייק הכי דר"ל דבאחת מהן לא דאי ס"ד דבאחת מהן נמי פגל בכולן אלמא דכחד גופא דמי דאי לאו כגופא חד הוו אם פגל באחד לא נתפגל חבירתה ומדגופא חד דמו א"כ כשיפגל בשתיהן בכזית יש לנו לומר דהוי פגול טפי מכשיפגל בכזית באחת שהרי כשפגל בכזית באחת אע"ג דכחד גופא דמו מ"מ לא פגל כי אם בחלק אחד מן הגוף דהיינו [חלה] אחת אבל כשפגל בשניהם בשני חלקים מן גוף מכל אחד חצי שיעור דהיינו חצי זית מכל חלק א"כ ראוי הוא להתפגל יותר משחשב לפגל בכזית דחלה אחת ולכך קאמר דאי רבנן אפי' באחת נמי אלא פשיטא ר' יוסי: וקשיא שהרי אפי' כר' יוסי לא אמרו שהרי ר' יוסי מודה דבאותה חלה שחשב עליה מפגלא והכא קאמר דלעולם אין בו כרת עד שיפגל בכזית בשתיהן אבל באחת אין בו כרת: וי"ל דהכי קאמר אלא פשיטא ר' יוסי דנימא דלעולם אין בו כרת עד שיפגל בשתיהן ר"ל דלעולם אין בו כרת לאו כל מכל אחת מהן עד שיפגל בשתיהן אבל אם חשב באחת מהן לא יתחייב כרת לאוכל מכל אחת כי אם לאוכל מאותה שחשב בה לבד כר' יוסי. וכן פירש"י דקאי ללחם שלא חשב בה כדפרי' לעיל:

    אא"כ חד גופא הוא, פי' אא"ב דגבי יריכות חד גופא הוא ואם פגל זו נתפגלה זו מצטרפות החלות כחצי זית מזו וחצי זית מזו כי ערבינהו וחשב ע"מ לאכול כזית למחר בין שתיהן מהני להו מה שערבן במחשבתו כאלו באו שתיהן מגוף אחד דאמרינן לקמן דעירוב מחשבתו מהניא לצרפן וגבי חלות היינו טעמא דבאחת לא נתפגלה חבירתה משום דלאו מחד גופא אתו ובמחשבתו נמי לא עירבן אלא אי אמרת גבי יריכות דמחד גופא אתו דתרי גופי נינהו ואם פגל זו בלא זו לא נתפגלה זו גבי חלות כי ערבן לאכול כזית משתיהן מי מצטרפי מי מהניא עירוב מחשבתו למהוי חד גופא טפי מחיבור זבח דלא מהני להו לירכות להצטרף, ל"ה: וקשיא דחד גופא נינהו ותרי גופי נינהו דקאמר משמע דלחלות דאיירינן בהך ברייתא דמייתינן דלעולם אין בו כרת כו' קאי ולא אירכות דמינייהו לא איירי ברייתא דשקלינן וטרינן עליה. ועוד איזה דמיון הוא שבא לדמות לומר דאם גבי יריכות נימא דחד גופא נינהו כי לא ערבינהו במחשבתו דהיינו כשחשב באחת מהם לבד דמשום הכי נימא גבי חלות דכי ערבינהו להו כחד גופא אע"ג דתרי גופי נינהו מאחר דאמרינן דאם פגל זו לא נתפגלה חבירתה והלא אע"פ שנאמר בירכות דהוי חד גופא בלא עירוב מחשבה אין לנו לעשות חלות שהם שני גופים כאלו הם גוף אחד מפני עירוב המחשבה שבשביל המחשבה למה לנו לעשות שני גופים גוף אחד, ואם באנו לעשות בשביל עירוב מחשבה שני גופים גוף אחד הרי נוכל לומר כן אע"פ שנאמר דגבי יריכות לא כגוף אחד דמו שהרי הא לאו בהא תליא: לכ"נ דחלות כירכות מדמה להו משום דכי היכי דירכות דהוו שני גופים חלוקים אפי' הכי מפני שיש להם שורש שמחברם נחשבם כגוף אחד כמו כן בחלות אע"פ שהם גופים חלוקים מ"מ מפני שורש חבור שיש להם שנתקדשו ביחד ומנחה מביאה בכלי אחד יש לנו לעשות כגוף אחד ומדמה יריכות וחלות להדדי, וה"ק אי אמרת בשלמא גבי חלות דחד גופא נינהו מ"ה מצטרפי ודנימא דכשפגל בכזית משתיהן מפגלי תרווייהו משום דכאלו חשב לאכול כזית מגוף א' דמי: וא"ת א"כ דחד גופא נינהו כשפגל באחד אמאי לא מפגל חבירתה. וי"ל דהיינו טעמא כדמפרש בתר הכי משום דגלי קרא דכי פלגינהו מיפלגי וכיון דנימא דגבי חלות דחשבינן להו כחד גופא יש לנו לומר כמו כן ביריכות דחד גופא נינהו ואם פגל זו נתפגלה חבירתה משום דליכא בהו קרא לומר דכי מפלגינהו מיפלגי כמו גבי חלות אלא אי אמרת תרי גופי נינהו חלות, ותרצה לומר דכמו כן יריכות תרי גופי נינהו ומשום הכי דכשפגל באחת לא נתפגלה חבירתה בחלות מי מצטרפי כיון דתרי גופי נינהו אין לנו לומר דחצי זית מזו וחצי זית מזו יצטרפו בכזית לפגל שתיהן דתרי גופי נינהו וכל גופא וגופא לא חשב בה כשיעור פגול ולא מפגלי כלל וכן נמי פירשו התוס':

    Babylonian Talmud · folio map

    Menachot 13b

    Menachot 13b. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 428 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    קמ"ל דבהא מודה דטעמא לאו משום הכי הוא אלא משום דמפרש לקמן אין מתיר מפגל מתיר:

    אומר היה ר' יוסי כלומר ה"ט דר' יוסי:

    אין מתיר מפגל את המתיר אין עבודת מתיר זה כגון קומץ מועלת לפגל מתיר האחר הלבונה במחשבה שהוא מחשב על הלבונה בעבודת הקומץ:

    וכן אתה אומר בבזיכי לבונה שאם הקטיר האחד מבזיכי לחם הפנים ע"מ להקטיר האחר למחר אינה מחשבה לפגל:

    מאי וכן פשיטא דכל היכא דאיכא שני מתירין פליג ר' יוסי:

    לאו מינה דמנחה היא דזו סולת וזו לבונה:

    אינה בעיכוב מנחה כלומר לעולם טעמא משום דאין מתיר מפגל את המתיר וה"ק להו הזבח כולו אחד והדם הוא מתיר את האימורים הלכך כי חישב על האימורים חוץ לזמנו בשעת עבודת דם לאו שני מתירין נינהו אבל לבונה אינה מעכבת מנחה אינה בכלל עכוב שירים ואין הקומץ מעכב הלבונה מהקטיר כי היכי דמעכב שיריים הילכך הויא לבונה מתיר בפני עצמו ואמר אין מתיר מפגל את המתיר:

    היכא דלא איקבעו בחד מנא כגון גבי כבשי עצרת דמודו רבנן בסיפא דמתני' שחט אחד מן הכבשים לאכול מחבירו למחר שניהם כשרים דשניהם מתירין את הלחם התם ודאי אמר אין מתיר מפגל את המתיר:

    17 more comments on this page.

    Rashi on Menachot 13b · Sefaria

    Tosafot

    קמ"ל דבהאי מודה והא דבעי למימר בסמוך דר' יוסי דלא כר"מ דאמר מפגלין בחצי מתיר לא דמי דהכא קומץ המנחה חשיב עבודה שלמה כיון שאין כיוצא בה בלבונה כדמוכח בכוליה פירקין לקמן וכך פירש בקונטרס בסמוך:

    משום הולכה נגעו בה קסבר הולכה שלא ברגל כו' בסוף פ"ק דזבחים (דף יג:) שמעתי שטבילת אצבע מפגלת וחד טעמא הוא דמסיק עלה אף אנן נמי תנינא כי הכא ואפ"ה לא קאמר עלה קסבר הולכה שלא ברגל הוא:

    לאכול אחד מן הסדרים הוא הדין חלה אחת מן הסדרים שאותו הסדר פיגול מדבעי רבי יוחנן בגמ' בלחמי תודה מהו במנחת מאפה תנור מהו משמע דמיבעיא ליה משום דהוו שני מינים אבל אותו מין פשיטא דנתפגל והא דקאמרינן בגמרא אילו איטמא חד אבר מי איטמא כוליה אע"ג דשייך האי טעמא בחלה אחת שאם נטמאה אחת לא נטמא כל הסדר מ"מ לענין פיגול נתפגל הואיל והוקבעו בסדר אחד וחשיב כחד לענין פיגול טפי מפיגל בירך של ימין דלא נתפגל ירך שמאל ושמא גם לענין טומאה אם נטמאה אחת נטמא כל הסדר והא דנקט הכא ובסיפא אחד מן הסדרים ולא נקט חלה אחת מאחד מן הסדרים משום רבותא דר"י ובסיפא משום רבותא דחכמים דאע"פ שחישב על כל הסדר אפ"ה אותו סדר דוקא פיגול וטמא והשני אינו פיגול וטהור:

    אי אמרת בשלמא חד גופא נראה דהשתא נמי ס"ל דהא דמצטרפין כי ערבינהו היינו מטעם דדרשינן לקמן (מנחות דף יד:) הכתוב עשאן גוף אחד והכתוב עשאן שני גופין ומש"ה פריך אי אמרת בשלמא דשתי ירכות חשיבי חד גופא דאם פיגל בזו נתפגלה זו מש"ה מצטרף כמו כשמערב דהכתוב עשאן גוף אחד אלא אי אמרת דשתי ירכות נמי חשיבי תרי גופי מה מועיל מה שעשאן הכתוב גוף אחד דאפשר נמי דלמאי דקסבר רב הונא אם חישב בשתי הירכות בכזית לא הוי פיגול אם איתא דחשיבא לאחר שהובדלו זו מזו וצ"ע ובקונטרס פירש בע"א:

    Tosafot on Menachot 13b · Sefaria

    Rashba

    קמ"ל דלעולם מפגלין בחצי מתיר אלא טעמא דר' יוסי משום דאין מתיר מפגל מתיר או חצי מתיר אין מפגל חצי מתיר אחר אם לא שיפגל באותו מתיר שעוסק בו: וא"ת והלא כל העבודות מתירות ואמרי' דמחשבין מעבודה לעבודה אלמא מפגלין ממתיר למתיר ומתיר מפגל מתיר אחר אע"פ שהוא מענינו מ"מ מתיר אחר הוא: וי"ל דנוכל לומר דעבודות לאו מתיר הוא אע"ג דעל ידם הזבח נכשר מ"מ לא מקרי מתיר כי אם זריקה או הקטרה. וא"נ אפי' נימא דמתיר חשבינן להו איכא למימר דשאני התם דגלי קרא דא"כ לא משכחת פגול שהרי עיקר הפגול הוי מעבודה לעבודה, והטעם משום דבאותו עבודה משקר הוא ואינו מחשבה עבודה: וא"ת והלא מצינן לאשכוחי הפגול שיהא בניתר לבד ולא שיפגל ממתיר למתיר בד' עבודות דליכא למימר כדתירצנו דהתם היינו טעמא משום דבלאו הכי לא הוה משכחינן פגול שהרי הוה מצינן לאשכוחי ליה בפני עצמו: י"ל דז"א משום דקרא קא בעי שיהא פגול בשני אכילות באכילת אדם ובאכילת זבח דכך גזירת הכתוב כדכתיב אם האכל יאכל והרי לעולם נימא דבאכילת מזבח לא מצי אשכוחי ליה כי אם מעבודה לעבודה הוי לכך התם אמרי דמפגלין ממתיר למתיר משום דבלאו הכי לא מצינן לאשכוחי פגול באכילת מזבח אבל כל כמה שנוכל להעמיד שיהא הפגול באותו מתיר נעמידהו כן שיחשוב במתיר עצמו שעוסק בו מעבודה לעבודה ולא במתיר שאינו עוסק בו: ויש להקשות כיון דאמרינן השתא דאע"ג דאין מתיר מפגל מתיר אחר מ"מ באותו מתיר שעוסק מפגלין מעבודה לעבודה דכמו כן כי ס"ד דנימא דטעמיה דרבי יוסי משום דאין מפגלין בחצי מתיר הוא דנימא דדוקא בחצי מתיר אחר שאינו מענין מה שעוסק בו נימא דאין מפגלין והיינו כמי שעוסק בקומץ וחושב לפגל בלבונה אבל באותו חצי מתיר שהוא מענין מה שעוסק דהיינו כגון שעוסק בקמיצה וחושב להקטיר קומצה למחר אימא דפגל ואיך הוה ס"ד דפליג ר' יוסי: וי"ל דלא דמי דלגבי ענין דאין מפגלין בחצי מתיר ודבעינן מתיר שלם אין לחלק בין אותו שעוסק בו לאחר דלעולם לאו מתיר שלם הוא אבל בטעם דאין מתיר מפגל מתיר אחר יש לומר דהפגול נקבע בקל במה שעוסק בו מדבר אחר:

    וכן אתה אומר בשני בזיכי לבונה פי' שאם הקטיר האחד מבזיכי לחם הפנים על מנת להקטיר האחר למחר אינה מחשבה לפגל. ל"ה. וקשיא דבלא טעם זה דאין מתיר מפגל מתיר תיפוק לי דלא פגל מפני שפגל בעסק חצי מתיר שהרי הקטרת שתיהם עבודה אחת היא והרי הוא מחשב בעסק חצי הקטרה ובעינן שיפגל בעסק מתיר שלם לר' יוסי כדפרישית לעיל, וגם אע"פי שנאמר דמתני' בחצי מתיר ודמתיר מפגל מתיר וגם כי נימא דאף כשעוסק בעבודת חצי מתיר מפגל דאפ"ה יש לחלק דדוקא כשהוא עוסק בעבודה אחרת שאינו מפגל בה דהיינו שקומץ ומחשב בהקטרה אבל כשמחשב לפגל בעבודה דחצי מתיר דאותה עבודה שעוסק בה אין לו להתפגל כל כך מפני שכל זמן שמפגל לחשב בעבודה אחרת הוי ראוי להתפגל יותר מכשהוא מחשב באותה עבודה: ומ"מ האי קושיא ליתא אלא למאי דאמרינן בסוף פרק זה יתיב רב מנשיא בר גדא קמיה דאביי ויתיב וקאמר משמיה דרב חסדא אין הקטרה מפגלת הקטרה, לכ"נ לפרש כפי' התוספ' שפי' שחושב בשעת סלוק שני הבזיכין בין להקטיר אחת מן הבזיכין למחר או שניהם דהוי מחשב מעבודה לעבודה בשעת עסק מתיר שלם שהרי מחשב בשעת סלוק שתיהן: וא"ת והלא אית ליה דמפגלין בחצי מתיר ובלבד שיהא מהמתיר שעוסק בו ולא ממתיר אחר כדי שלא יהא מתיר מפגל מתיר וכאן הרי הוא מפגל בחצי מתיר שעוסק בו ולא ממתיר שאינו עוסק בו וא"כ אמאי נימא דלא פגל: ומ"מ לפי פי' התוס' שפירשו דחשב בשעת סילוק בזך אחד להקטיר בזך חבירו למחר ונמצא שאז מפגל ממתיר למתיר לא פגל וגם ליכא למימר דתיפוק לי דלא פגל משום דלא חשב בעסק מתיר שלם משום דבשעת סילוק בזך שני שחשב עליו כבר בשעת סלוק הראשון להקטירו למחר חזר וחשב עליו להקטירו למחר ונמצא שחשב עליו בשעת סלוק שני בזיכין דהוו מתיר שלם ומ"מ לא פגל משום דאין מתיר מפלג מתיר והרי כשחשב עליו בשעת סלוק ראשון היה מחשב ממתיר למתיר: עוד נ"ל דאפי' חשב בשעת סלוק שני הבזיכין ביחד להקטיר בזך אחד למחר דאז חשב בשעת עסק מתיר שלם לגמרי אפ"ה הוי מחשב ממתיר למתיר ואע"פ שהבזך שחשב עליו הוי ניתר באותו עסק שחשב בו אפ"ה הוי מפגל ממתיר למתיר הואיל דכל עסק העבודה שמחשב בה אינה באה להתיר אותו בזך שחשב עליו לבד כמחשב במתיר אחר שאינו עוסק בו דמי שהרי מאחר דבעינן שיחשב בשעת עסק מתיר שלם לפגל חצי מתיר שניתר על ידי אותו העסק שעוסק בו א"כ בעינן נמי שכל עסק המתיר ההוא יבא להתיר אותו חצי מתיר שמפגל בו לבד שהרי מאחר שחצי העסק הבא להתיר מתיר שאינו חושב בו אינו מועיל לפגל חצי מתיר זה שחושב בו מפני שאין מתיר מפגל מתיר אחר שאינו עוסק בו שאין לו עסק שיועיל לו לפגלו אלא חצי העסק ואנן בעינן שיחשוב בשעת עסק מתיר שלם א"כ בעינן שכל העסק יהיה ראוי לאותו חצי מתיר: ומ"מ קשה לדעת זה מה שאמר שני בזיכי לבונה דמשמע דאם חשב בשניהם יועיל ואמאי והלא כל העסק בא מכל אחד מב' המתירים ונמצא שאין לכל אחד משניהם כי אם חצי עסק: וי"ל דכיון דחושב על שתיהן בשעת עסק שתיהן כגוף אחד דמו ונמצא דקאי כל העסק לכל חלק וחלק אבל כשחושב על בזך אחד לבד בשני הסלוקים הואיל ולא חשב אלא על חצי מתיר לא קאי ליה עסק בכל המתיר האחר כי אם סילוקו ואין כאן עסק שלם כדפרישי': וא"ת אמאי אצטריך לשנויי ליה מהו דתימא טעמא דר' יוסי בלבונה משום דלאו מינא דמנחה היא כו' לימא ליה מהו דתימא התם דאין עוסק כלל באותו חצי מתיר שחושב בו אבל כאן כיון שחצי העסק שעוסק בו הוי באותו חצי מתיר אימא לפגל קמ"ל: ושמא י"ל דלא חשיב האי מילתא לרבותא דסבר דאין לחלק בזה ושכאלו אינו עוסק בו דמי, אי נמי רבותא יתירא לאשמועינן דסד"א דכיון דמינא דהדדי נינהו דכחד גוונא דמי וכל העסק הוי לכל חדא וחדא מינייהו: אי נמי נוכל לומר דהיינו מאי דמתרץ דלאו מינא דמנחה היא ולא קאי כלל מן העסק ללבונה אבל בזיכי לבונה דמינא דהדדי נינהו ולכל הפחות חצי העסק קאי למתיר המתפגל אימא מפגלי שהרי הטעם דמינא דהדדי נינהו ודאינן חלוקין כמו קומץ ולבונה גורם שלפחות חצי העסק נעשה בשבילו:

    מאי וכן פי' פשיטא דכל היכא דאיכא שני מתירין פליג רבי יוסי. לא מינא דמנחה דזו סולת וזו לבונה. ל"ה: והא קתני סיפא מה שינה זה מן הזבח, וא"ת ולעיל דס"ד דטעמא דרבי יוסי הוי משום דאין מפגלין בחצי מתיר כמו כן לקשי ליה והא מדקתני סיפא מה שינה זה מן הזבח אלמא לאו טעמא משום דאין מפגלין בחצי מתיר. וי"ל דהיינו נמי שאינו מן המנחה שיהיה לכך נקרא ניתר אלא הוי מתיר ואין מפגלין בחצי מתיר אבל דם ואימורין הכל מן הזבח הילכך הדם מתיר האימורין וא"כ מחשבין בהם הואיל והם ניתרין לגבוה כמו בשירים של מנחה ובבשר של זבח להדיוט דמחשבין בקצתם וכי היכי דמשני הכא הוה מצי לשנויי התם:

    לאכול אחד מן הסדרים, פי' התו' דה"ה אחד מן החלות דהא בגמרא אמרי' טעמא דר' יוסי דפלגינהו מפלגי וכל חלה נמי חלוקה לגוף אחד דכתיב שתים עשרה חלות:

    הקטיר שני בזיכין לאכול אחד מן הסדרים לכך נקט שני בזיכין לאשמועינן דגם אפי' במפגל בסדרין דהוו לגבי בזיכין כמו שירים לגבי קומץ דבעי' שיחשוב בשעת עסק מתיר שלם שכמו שכשהוא מפגל במתיר בעינן שיחשב בשעת עסק מתיר שלם כמו כן נמי כשהוא מחשב בשירים בעינן שיחשב בשעת עסק מתיר שלם שלעולם בעינן שתהא המחשבה בשעת עבודה שלימה ולא בחצי עבודה, אך מ"מ יש חילוק בין מפגל במתיר ובין מפגל בשירים דמפגל במתיר בעינן שיהא עסק כל העבודה בא להתיר אותו מתיר כדפרישית לעיל שאלמלי לא היה בא כי אם חצי עסק העבודה להתירו לא היה מתפגל הואיל ואין חצי האחר מועיל לפגלו שאין מתיר מפגל מתיר אשתכח דאין שם עסק מועיל לפגלו כי אם עסק חצי מתיר ואנן בעינן עסק דכוליה מתיר אבל גבי שיריים לא בעינן שיהא כל העסק בא להתיר אותם השיריים כמו הכא גבי בזיכין דמפגלין סדר אחד שאם נאמר שכל בזך ובזך מתיר סדר שלו א"כ הבזך שאינו מן הסדר שחשב עליו אינו בא להתיר סדר זה שחשב עליו ואפ"ה אמרינן דמתפגל אלמא לא בעינן שיהא כל העסק בא להתיר חצי שירים אלא משום דדוקא גבי מתיר שאין מתיר מפגל את המתיר ואם לא יבא כל העסק להתירו נמצא דלא קאי חצי העסק למתיר המתפגל הילכך בעינן שכל עסק המתיר יבא להתירו כדפרישית אבל גבי שירים אפשר דמתיר זה יצטרף בעסק כדי לפגל שירים של מתיר חבירו דדוקא גבי לפגל מתיר כיוצא בו אמרי' דאינו מפגל אם לא יבא להתירו אע"פי שהוא מצטרף בעבודה אחת עם עסק המתיר שמתיר זה שבא להתפגל חשוב כמוהו ואין לו להתפגל במחשבת חבירו ואע"פי שהיה חבירו שייך אצלו ששתיהן הם בעסק שחשב בו ואמר מאמרו לפגל היו מצטרפין להעשות בו עסק אחר ועבודה אפ"ה הואיל ואינו בא להתיר המתיר המתפגל לא יצטרף לסייע לחצי אחר להקרות עסק שלם כדי לפגול הואיל ואינו בא להתירו. אבל גבי שירים שאינם חשובים כמו מתיר וראוים להתפגל במחשבת מתיר אחר שאינו מתירם יותר ממתיר שלהם נאמר שהם יתפגלו במחשבת חצי המתיר שלא בא להתירם הואיל והוא שייך אצל מתיר שלהם שהוא מצטרף עמו להעשות עסק אחד והילכך נהי דבעינן שיחשוב בשעת עסק שלם גם לשירים כמו למתיר מ"מ לא נבעי שיבא כל העסק להתירם רק שיבא חציו להתירם ואידך חצי העסק מצטרף עמו לעשות הצטרפותם עסק אחר, שבכך יש די כאלו בא כולו להתירם: ומ"מ באותו חצי עסק שאינו מתיר שלהם לא היו מתפגלין אם חשב בו לבד ואפי' היינו נותנים לו דין וחשיבות של עסק או בעסק שלם אחר דלא שייך להם לבד לא היו מפגלין בו אע"פי שחשב בעסק שלם הואיל דלא שייך בהתרם כלל אבל מפני הצטרפותו עם מתיר שלהם עבדינן ליה לגבייהו דשירים כאלו גם הוא מתיר. וזה הדרך שפירשנו אם נאמר שכל בזך מתיר סדר שלו. אבל נוכל לומר דכל שני הבזיכין באין להתיר כל סדר וסדר והוי כל העסק בא להתיר סדר זה שפגל בו: ומ"מ נראה לומר שכל בזך בא להתיר סדרו שאם נאמר ששתיהן בכלל באים להתיר בכלל א"כ עבדינן הבזיכין כחד גופא ומאחר דאיהו חד גופא גם הסדרים כחד גופא אמאי לא יתפגל סדר זה במחשבת חבירו לר' יוסי מאחר דכחד גופא נינהו, דאין לומר דנעשה הבזיכין כחד גופא והסדרים כשני גופין לפי שאין סברא לומר כן משום דאם לא יתירו הבזיכין כי אם אחד מן הסדרין הרי לא יהא מותר אלא אחד מהם ואי זה הוא מהם שנאמר שזה מותר וכיון שלא ידענוהו לא יתירו כלל, ואם נאמר שיתירו זה ואח"כ יתירו חבירו הרי אין סברא לומר כן לפי שמאחר שעשו היתר אחד ואח"כ דיתירו שניהם בבת אחת בשני גופין א"כ נמצא דגוף אחד יתיר שני מיני שיריים והרי אין ראוי לומר כן דמאחר דהמתיר אחד אין לנו לעשות לו (כי אם) להתיר כי אם שירים אחד ולא שני שירים כמו שמצינו בקומץ ושירים דמנחה: ומ"מ נוכל לומר דעבדינן נמי סדרים כחד גופא לגבי ההיתר ומ"מ הואיל וגופין חלוקין הם אינם מתפגלין האחד בפגול חבירו מידי דהוה אירך ימין ושמאל דגמרא דאע"ג דחד גופא נינהו אמרי' דלר' יוסי אם פגל בירך ימין לא נתפגל של שמאל: ומ"מ מטעם אחר נראה לומר דכל בזך ובזך מתיר סדרו מפני שאם נעשה הבזיכין כגופא א' ומתיר אחד אמאי אמרי' בשני בזיכי לבונה דאין מתיר מפגל מתיר. ופרשנוהו לעיל דמיירי דחשיב בשעת סלוק שתיהן להקטיר אחד מהם ודאינם מפגלין אותו מפני שאין אחד מן הבזיכין בא להתיר חבירו והוי מתיר מפגל מתיר ואלמלי נעשה אותם כחד גופא הרי אין כאן מתיר מפגל מתיר אחר אלא כל המתיר שהם שני בזיכין מפגל חציו וכשחציו מתפגל הרי גם חצי האחר מתפג דדמי לקומץ דמנחה להקטיר חצי אותו קומץ למחר דהכל פגל ודאי אמרי' דקצת המתיר מצטרף לקצת האחר לפגל או תו קצת המתפגל שהכל אחד ואין כאן חצי מתיר ואפי' היה מבדרו אין בכך כלום לפי שכל המתיר בכללו מתיר כולו בכללו וכשהוא חושב לפגל חציו חושב בעסק כל המתיר המתירו לפי שכולו בא להתיר גם קצתו כמו כולו ושהקצת מתפגל גם כולו מתפגל שהכל אחד א"כ אם נבוא לומר ששני בזיכין אלו היו כגוף אחד היו מתפגלין שתיהן בחשבו לפגל אחד מהם בעסק שתיהן ומדלא אמרי' הכי שמע מינה דכשני גופין דמו וכדפי', ע"כ תוספ':

    אומר היה ר' יוסי פגל בירך של ימין לא נתפגלה ירך של שמאל. ימין ושמאל לאו דוקא. ל"ה. ר"ל דלא נימא דוקא כשפגל ירך ימין שהוא אבר חשוב לא היה דעתו לפגל עוד בשאר לפי שחשוב פגלו ועיקר היה דעתו שלא יתפגל בקרבן עוד אבל בשמאל שאינו חשוב כל כך נימא דדעתו לפגל בכולו לפי שהניח העיקר. ולכך פי' דלאו דוקא דאדרבא אי בתר האי הוה אזלינן היה לנו לומר להיפך דכשפגל פגל יותר. והרי אין לטעות בזה דימין ושמאל לאו דוקא שהרי מפרש טעמא משום דאי בעית אימא כו' לפי הטעם דמפרש אין לחלק בין ימין ושמאל אלא אורחא דעלמא נקט דלוקחין בלשונם הימין תחלה לפי שהוא חשוב יותר:

    אומר היה ר' יוסי לאו לפרושי טעמא דמתני' אתא שהרי שתי יריכות ראוים להיות גוף אחד יותר מן הסדרים אלא שכך קים ליה לרב הונא דאף בכה"ג אמר ר' יוסי דאם פגל באחת מהם לא נתפגלה חברתה ואע"פי שפירשנו שדין שירים דמנחה הוא כדין זבח הניתר שגוף אחד הוא הואיל והמתיר מתירם ביחד מ"מ היינו דוקא לגבי ההתר כדפי' במתני' אבל לגבי פסול לא הואיל דחשב בחדא לא עדיף מטומאה כדקאמר. ומ"מ מהני מה שהכל אחד גם לגבי פגול שאם חשב לאכול כזית מן הזבח בסתם מתפגל כולו הואיל והוא אינו מקום ידוע שהפגול חל עליו או אפילו חשב לאכול כזית מאחת מן הירכים הואיל ולא פירש של ימין או של שמאל דבכל חדא מינייהו חל הפגול דאיכא למימר בכל חדא מינייהו בזאת חשב, ואפי' פגל בזבח ואמר בכזית של אחד מן האיברים נראה לומר דפגל כולו מידי דהוה אשירים שאם פגל כזית מן השירים ואמר מקצת של שירים של צד ימין או של צד שמאל מתפגלות כלן כמו כן בזבח ואין טעם בירכים שלא נתפגלה האחת בפגול דחבירתה אלא מפני שהן חלוקות ומפורדו' זו מזו ודמי קצת לחילוק חלות וסדרים ואע"פי שמתחברות על ידי הגוף מ"מ מהני להו פירודן לחלקן: וא"ת הואיל ותולה הטעם כאלו איטמי חד אבר שר"ל אבר שנפרד מחבירו כמו כן היה לנו לומר בכל אברי הזבח דנעשה אותם כאלו נפרדו כל אחד מחבירו שהרי פגול דלא נתפרשו כאיברים דטומאה שנתפרשו ונפרדו והטעם מפני שמפרידם בדיבורו באומרו אבר פלוני: וי"ל דאפילו הכי לא מהני פירוד דיבורו אלא בירכים שמפורדים קצת שהרי דיבורו אינו פירוד גמור שהרי אינו אומר בזה אני מפגל ולא בחבירו שאם ראוי לגרום להם להתפגל ביחד אינו מונעו כמו שאינו מונעו בכל הירך עצמו ואין המניעה אלא מצד שמפורדים אין הפגול נמשך בשניהם כשחושב באחד מהם דהואיל וקבעו שם הפירוד אינו מניחו להמשך וא"כ היינו דוקא באלו שחלוקים קצת אבל לא בשאר איברים וכן אם אמר בצד אחד מהשירים: וא"ת לישמועינן מתני' לר' יוסי דלא פגל ירך של ימין ואנן ידעינן דכ"ש סדרים וחלות דחלוקין טפי, וי"ל דנקיט סדרים וחלות לרבותא דרבנן דטפי עדיף לאשמועינן בה איסורא אליבא דרבים:

    אלו איטמי חד אבר לאחר שהופרש מן הבשר, ל"ה, ממנו ולא מחבירו וקשיא דילמא לחלות ולסדרים אתי ולא לירכים. וי"ל דעל זבח כתיב א"כ צריך לאוקמיה האי מיעוטא אזבח ולא מצינן לאוקמי ליה כי אם אירכים. וא"ת ורבנן מאי דרשי ביה. וי"ל דאדרבה דרשי ממנו בכל מקום שיאכל ממנו אף בצד שלא פגל בו שהכל קרוי ממנו מפני שמחוברים לגוף ואף בחלות וסדרים מפני שנעשים שירים אחריהם בהיתר אחד דכחד גופא דמו אבל לר' יוסי דעשה חלות וסדרים כשני גופים א"כ אין לדרוש ממנו בכל שיריו גם בזבח לא ידרוש בכל מקום ממנו דהואיל דתפרש ממנו לגבי סדרים ממנו דוקא כשנפרשהו כיוצא בו אע"פ שלא נכתב עליו מפני שאנו דורשים פסוקי פגול שנכתבו על הזבח כאלו נכתבו במנחה והואיל דבמנחה נדרוש ממנו ולא באחרת כמו כן בזבח שעיקרו נכתב אין לדרשו בכל מקום ממנו אלא ממנו ולא בחבירו ואין למצוא אותו כי אם בירכים מפני שחלוקות קצת: ויש להקשות דהאי ממנו מבעי ליה לדרשא אחריתי בפרק קבלה ממנו ולא שנים ואי זה זה חוץ לזמנו ולמעוטי חוץ למקומו. וי"ל דלמסקנא אינו נשאר שינויא לדרשא זו שהרי פריך ליה אדרבא ממנו זה חוץ למקומו ולמעוטי חוץ לזמנו ואצטריך לאוכוחי חוץ לזמנו בכרת וחוץ למקומו בפגול לבד מקרא אחרינא וממנו לאו למיעוטא דחוץ למקומו אתי הילכך מוקי ליה ר' יוסי הכא למיעוטא דלא מחבירו. ולא נראה דלמסקנא דהתם אתי ממנו לומר אחד ולא שנים, אלא נראה לתרץ יותר דתרתי דרשות חזי ממנו הך דהכא והך דהתם:

    3 more comments on this page.

    Rashba on Menachot 13b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Menachot, daf 13, Amud Bet, about 428 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 13 words

      Opens “קמ"ל דבהא מודה:…”

    2. Segment 221 words

      Opens “להקטיר לבונתה למחר, רבי יוסי אומר: פסול…”

      Named: רבי יוסי.

    3. Segment 314 words

      Opens “וכן אתה אומר בשני בזיכי לבונה של…”

    4. Segment 426 words

      Opens “מאי ״וכן אתה אומר״? מהו דתימא טעמא…”

      Named: רבי יוסי.

    5. Segment 533 words

      Opens “ומי מצית אמרת טעמא דר' יוסי בלבונה…”

    6. Segment 636 words

      Opens “מאי ״אינה מן המנחה״? אינה בעיכוב מנחה,…”

    7. Segment 732 words

      Opens “ורבנן, כי אמרינן ״אין מתיר מפגל את…”

    8. Segment 822 words

      Opens “א"ר ינאי: ליקוט לבונה בזר פסול. מ"ט…”

    9. Segment 915 words

      Opens “אמר רב מרי: אף אנן נמי תנינא,…”

      Named: רב מרי.

    10. Segment 1017 words

      Opens “בשלמא קומץ היינו שוחט, מוליך נמי היינו…”

    11. Segment 1112 words

      Opens “אילימא משום דדמי לקבלה, מי דמי? התם…”

    12. Segment 1234 words

      Opens “אלא משום דכיון דלא סגיא ליה דלא…”

    13. Segment 1313 words

      Opens “לא, לעולם דדמי לקבלה, ודקא קשיא לך:…”

    14. Segment 1413 words

      Opens “מכדי תרוייהו קדושת כלי הוא, מה לי…”

    15. Segment 1543 words

      Opens “מתני׳ שחט שני כבשים לאכול אחת מן…”

      Named: רבי יוסי.

    16. Segment 1625 words

      Opens “גמ׳ אמר רב הונא: אומר היה רבי…”

      Named: רב הונא, רבי יוסי.

    17. Segment 1730 words

      Opens “איבעית אימא סברא: לא עדיפא מחשבה ממעשה…”

    18. Segment 1820 words

      Opens “איתיביה רב נחמן לרב הונא: (וחכמים אומרים),…”

      Named: רב נחמן, רב הונא.

    19. Segment 1919 words

      Opens “מני? אילימא רבנן אפילו באחת מהן נמי!…”

      Named: רבי יוסי.

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Menachot 13b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026