Talmud Builders

    Menachot 71b

    Back to index

    English translation — Menachot 71b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1They would permit the use of consecrated branches of carob and of sycamore trees; they would make breaches in the walls of their gardens and orchards, in order to feed fallen fruit to the poor during drought years on Shabbatot and Festivals; and they would designate for the poor the produce in the corner [ pe’a ] in a field of vegetables. And the Sages reprimanded them for those actions. It is clear from the baraita that according to Rabbi Yehuda the reaping of the grain before the omer offering was performed without the approval of the Sages. So why does the mishna, which represents Rabbi Yehuda’s opinion, teach that it was with the approval of the Sages?

    2The Gemara responds: And according to your reasoning, why did the baraita say that the residents of Jericho performed six actions without the approval of the Sages? Counting the cases listed in the baraita , there were in fact seven actions, as reaping and piling count as two actions. Evidently, the text of the baraita is problematic. The Gemara concludes: Rather, omit from here the case of the reaping of the grain before the omer offering was brought. If so, then in the baraita Rabbi Yehuda never commented about the reaping of the grain before the omer , and therefore it does not contradict the mishna’s statement that it was performed with the approval of the Sages.

    3§ The mishna teaches: One may reap crops in any field for fodder and feed it to an animal even before the omer offering. The Gemara notes that we learned in a mishna there ( Pe’a 2:1): And these divide a field for the purpose of pe’a , i.e., the presence of any of these separates a field so that each section constitutes a distinct field from which pe’a must be allocated independently: A stream that passes through the field, and a canal [ vehashelulit ], and a private road that is four cubits wide, and a public road that is at least sixteen cubits wide, and a permanent public trail or a private trail that is used whether in the summer or in the rainy season, i.e., winter, and an uncultivated field, and a plowed field, and a seed of a different kind of plant, e.g., a section of barley seed in a field full of wheat.

    4In all of the aforementioned instances a field is considered divided into two distinct fields. Another type of separation is subject to dispute: And in the case of one who reaps crops in a field for fodder, this action also divides a field in two. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: It does not divide a field unless one also plowed the area that he reaped. Only then is the field divided, as it is a plowed field.

    5With regard to the opinion of Rabbi Meir, Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Meir said his statement in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says in the mishna: One may reap and feed the crops to animals even after they reached one-third of their potential growth. Apparently, Rabbi Shimon holds that any reaping performed for fodder is not considered reaping. Likewise, Rabbi Meir maintains that reaping for fodder, even after the crop has reached one-third of its potential growth, is not considered the start of the reaping of the entire field, and therefore it divides the field.

    6Rabba sat and stated this halakha . Rav Aḥa bar Huna raised an objection to Rava from a baraita : If a section of crops in a field was consumed by grasshoppers, or ants nibbled away at those crops [ kirsemuha ], or the wind broke it down, all concede that if that section was subsequently plowed, it divides the field, and if it was not plowed, it does not divide the field. When the baraita states: All concede, to whom is it referring? It must be referring to Rabbi Meir, who maintains that usually, reaping for fodder divides a field without subsequent plowing, yet in this case he admits that it divides the field only if it is subsequently plowed.

    7Rav Aḥa bar Huna explains his objection to the opinion that Rabbi Meir holds in accordance with Rabbi Shimon: Granted, Rabbi Meir’s opinion can be explained if you say that the mishna, where Rabbi Meir maintains that reaping fodder is not considered reaping, is referring to a case where the fodder had not yet reached one-third of its potential growth, and the baraita , where he maintains that only if it was plowed, yes, it divides the field, but if was not plowed, no, it does not divide the field, is referring to a case where the fodder had already reached one-third of its growth. If so, the difference between the rulings of Rabbi Meir is clear, as it all depends on the growth of the produce.

    8But if you say that Rabbi Meir holds in accordance with Rabbi Shimon, and the mishna is also referring to a case where the fodder had reached one-third of its growth, how can his ruling in the baraita be explained? Now, if with regard to reaping there, in a case where it involves human intervention, Rabbi Meir said: It is not called reaping; here in the baraita , where the reaping is performed by grasshoppers or ants, is it not clear all the more so that Rabbi Meir would not consider it reaping? And yet the baraita indicates that all agree that it is considered reaping, as it does not divide the field without plowing.

    9Rather, Rabbi Meir stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says, with regard to the statement of the first tanna in the mishna that one may reap fodder and feed it to an animal: When [ eimatai ] may one do so? At a time when he began reaping before the crop reaches one-third of its potential growth. But if he began after the crop reached one-third, it is prohibited. If so, the discrepancy between Rabbi Meir’s opinion in the mishna and in the baraita can be resolved, as the mishna is referring to a case where the crops had not yet reached one-third of their growth, whereas the baraita is speaking of crops that had already reached one-third of their growth and therefore their harvesting is considered the start of the reaping of the field, which divides it only if he subsequently plows.

    10The Gemara asks: You can say that you heard Rabbi Yehuda express his opinion with regard to fodder that is reaped for the purposes of feeding an animal, but did you hear him say so with regard to a case where the reaping is performed for human consumption? That cannot be his opinion, since if it were so, then there would be three disputing opinions among the tanna’im : The opinion of the first tanna , who holds that reaping fodder for animal consumption is permitted; the opinion of Rabbi Yehuda, who maintains that it may be reaped even for human consumption provided that it has not grown one-third; and the opinion of Rabbi Shimon, who holds that it is permitted for human consumption even in a case where it had grown one-third. This is problematic, as the Gemara in tractate Sanhedrin (25a) states a principle that whenever Rabbi Yehuda says in a mishna: When [ eimatai ], he is clarifying, rather than disagreeing with, the opinion of the previous tanna .

    11Rather, when Rav Dimi came from Eretz Yisrael he said: Rabbi Meir stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, his teacher. Rabbi Akiva holds that even harvesting for human consumption is not considered reaping with regard to the halakhot of pe’a , as we learned in a mishna ( Pe’a 3:2): With regard to one who reaps alternate rows of his field, and he leaves in it moist stems that are not yet fully grown, Rabbi Akiva says: One must separate pe’a in each and every row, as each one is considered a separate field.

    12And the Rabbis say: One separates pe’a from one row for the whole field, as they are all considered a single field. And Rav Yehuda says that Shmuel says: Rabbi Akiva maintained that one is obligated to separate pe’a from each row only when he reaps alternate rows and the grain is unripe kernels used for making roasted grains. But when one reaps alternate rows and the grain is fully grown produce for his storehouse, there is no obligation to separate pe’a from each row, as all the rows are considered part of one field. Rav Dimi is suggesting that Rabbi Meir holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, and therefore the discrepancy between the mishna and the baraita can be resolved: The mishna is discussing unripe grains that have not yet grown one-third, similar to unripe kernels used for roasted grains, whereas the baraita is discussing fully grown, ripened grains.

    13The Gemara asks: Is that so? But when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia he reported that Rabbi Yoḥanan said: Rabbi Akiva deems one obligated in the separation of pe’a from each row even where he reaped fully grown fodder in alternative sections of his field for the purposes of storing in a storehouse. According to Ravin, Rabbi Akiva holds that reaping even fully grown fodder is not considered the start of the entire field’s reaping process, but only of the individual row. Therefore, one must separate pe’a from each row. This is inconsistent with Rabbi Meir’s opinion that the harvesting of fodder that has grown one-third is considered reaping.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    מתירין גמזיות של הקדשבהנאה ענפים של חרוב ושקמה שהיו אומרים אבותינו לא הקדישו אלא קורות עיקר האילן ואנו נתיר גמזיות וקא סברי אין מעילה בגידולין ולהכי נקט חרוב ושקמה דסתמייהו לקורות קיימי:

    להאכיל נשרפירות שתחת האילן שנשרו ורבנן גזרו שמא יעלה ויתלוש:

    ונותנים פאה לירקואין פאה נוהגת בה דכלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר ומכניסן לקיום ואמרינן (שבת דף סח.) מכניסו לקיום למעוטי ירק וכי יהבי פאה מפקעי לה להך פאה ממעשר שלא כדין:

    מפסיקין לפאהלתת שתי פאות:

    שלוליתמקום שמי גשמים שוללים שם ואם יש שם זריעה מכאן ומכאן נותן פאה לכל אחד ואחד דההיא שלולית מפסקא להו:

    ודרך היחידארבע אמות:

    ודרך הרביםט"ז אמה:

    ושביל רבים או יחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמיםאי לא קביע לא מפסיק דמקום צר הוא ולא חשוב:

    והבורשדה בור שבין שתי זריעות וכן שדה ניר וזרע אחר שזרע עדשים בין שתי ערוגות של חטין:

    וקוצר לשחת מפסיקלתת פאה לכל אחד כשתגמר בישולו לקצור:

    וחכ"א אין מפסיקקוצר לשחת אלא א"כ חרש מקום הקרחה והוה ליה שדה ניר אבל לא חרש לא דקוצר לשחת תחילת קצירה היא וכי גמר בישוליה וקצר ליה לכוליה שדה כגומר קצירתו דמי ופאה אחת על הכל:

    רבי מאירדלא חשיב קוצר לשחת קצירה בשיטת רבי שמעון אמרה:

    להא שמעתאדא"ר יוחנן רבי מאיר בשיטת רבי שמעון דמתני' אמרה:

    אכלה חגבלאמצע שדהו דרך חגב לאכול מלמעלה דרך נמלה לקרסם קנה השבולת מלמטה:

    רבי מאירדאמר קוצר לשחת מפסיק בלא חרש הכא מודי:

    אי אמרת בשלמא מתניתיןדפאה דקתני לשחת מפסיק לר"מ בלא הביא שליש דלאו קצירה היא וברייתא דחגב ונמלים דקתני חרש אין לא חרש לא משום דתחילת קצירה היא בשהביא שליש שפיר ולא כרבי שמעון סבירא ליה דאפילו בהביא שליש קאמר רבי שמעון דלשחת לאו קצירה היא:

    השתא ומה התםדקתני קוצר לשחת מפסיק דאדם קא קצר ליה אמר ר"מ לאו קצירה היא:

    הכאחגב ונמלים קצרי לה:

    לא כל שכןדלא תיהוי קצירה:

    אלא ר"מדאמר לא הביא שליש לא הויא קצירה וכי הביא שליש הויא קצירה:

    בשיטת ר' יהודהדמתני' אמרה:

    לאדם מי שמעת ליהדאפילו לאדם כי לא הביא שליש לא תיהוי קצירה ור"מ אפילו בקוצר לאדם כגון שחת לקליות נמי אמר דקתני קוצר לשחת ומפסיק ולא קתני קוצר לשחת לבהמה מפסיק:

    דאם כןדאף לאדם נמי א"ר יהודה:

    הוו להו תלתא תנאיבמתני' תנא קמא אומר בהדיא לבהמה ואתא רבי יהודה למימר אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש ואפילו לאדם נמי שרי ורבי שמעון אומר אף יקצור לכתחילה מאכיל לאדם משהביא שליש אם כן אתא רבי יהודה לחלוק וקיימא לן בסנהדרין בפ' זה בורר (סנהדרין דף כה.) כל מקום ששנה ר' יהודה אימתי אינו אלא לפרש ובמה לחלוק:

    אף לאדם נמי לא הויא קצירהעד שלא הביא שליש:

    המנמרקוצר שורה ומניח שורה דהוי שדה מנומר:

    קלחים לחיםדאי הוו גדלי כל צרכן דכ"ע פאה אחת על הכל דתחילת קצירה היא:

    ואמר רב יהודה כו' לקליותדהיינו דומיא דשחת שלא הביאה שליש שקצרו לאדם דקליות לאדם נינהו ואפ"ה לר"ע לא הויא קצירה:

    לאוצרשבישל כל צרכו ומלקט ע"מ לאצרו וליישנו:

    אף במנמר לאוצרורבי מאיר בשהביא שליש אית ליה דקצירה היא כדקתני לעיל אכלה חגב וכו':

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    מנחות 71 עמוד ב

    1מתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה, ופורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן כדי להאכיל נשר לעניים בשני בצורת בשבתות ובימים טובים, ונותנין פאה לירק, ומיחו בידם.

    2וליטעמיך, ששה? שבעה הוו! אלא סמי מכאן קצירה.

    3קוצר לשחת ומאכיל לבהמה. תנן התם: ואלו מפסיקין לפאה הנחל, והשלולית, ודרך היחיד, ודרך הרבים, ושביל הרבים, ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים, והבור, והניר, וזרע אחר.

    4וקוצר לשחת מפסיק, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: אין מפסיק אלא אם כן חרש.

    5אמר רבה בר בר חנה, אמר ר' יוחנן: ר' מאיר בשיטת ר' שמעון אמרה, דאמר: יקצור ויאכיל אף משהביאה שליש, אלמא קסבר כל לשחת לאו קצירה היא.

    6יתיב רבה וקאמר לה להא שמעתא, איתיביה רב אחא בר הונא לרבא: אכלה חגב, קרסמוה נמלים, שברתהו הרוח הכל מודים חרש מפסיק, לא חרש אינו מפסיק. ״הכל מודים״ מאן? רבי מאיר.

    7אי אמרת בשלמא מתני' בשלא הביאה שליש, ברייתא דחרש אין, לא חרש לא, בשהביא שליש.

    8אלא אי אמרת מתניתין נמי בשהביא שליש, השתא ומה התם דקצירה (דהתם) אמר רבי מאיר: לא שמה קצירה, הכא לא כל שכן?

    9אלא, רבי מאיר בשיטת רבי יהודה אמרה, דאמר: אימתי? בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש, אבל אם התחיל עד שהביא שליש אסור.

    10אימר דשמעת ליה לרבי יהודה לבהמה, לאדם מי שמעת ליה? דאם כן, הוו להו תלתא תנאי.

    11אלא, כי אתא רב דימי אמר: רבי מאיר בשיטת רבי עקיבא רבו אמר, אף לאדם נמי לא הויא קצירה. דתנן: המנמר שדה ושייר בו קלחים לחים, רבי עקיבא אומר: פאה לכל אחד ואחד.

    12וחכמים אומרים: מאחד על הכל, ואמר רב יהודה אמר שמואל: לא חייב רבי עקיבא אלא במנמר לקליות, אבל במנמר לאוצר לא.

    13איני? והא כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: מחייב היה רבי עקיבא אף במנמר לאוצר.

    Tosafot

    ומתירין גמזיות של הקדשוא"ת ויחללו שוה מנה על שוה פרוטה דבזמן הזה שרי אפילו לכתחילה כדמוכח בסוף המקדיש שדהו (ערכין דף כט.) וי"ל דאסרום בקונם וכן יש לפרש מסותא דשנים אוחזין (ב"מ דף ו:) אי נמי דוקא בעלים הוא דיכול לפדות שוה מנה על שוה פרוטה דאין סברא שיוכל כל אחד לפדות הקדש חבירו שוה מנה על שוה פרוטה ויקחנו לעצמו:

    ונותנין פאה לירק ומיחו בידם חכמיםלפי שהיו מפקיעין הפאה ממעשר כדפירש בקונט' וא"ת והא כיון דהוי הפקר. פטור ממה נפשך וי"ל דהתנן (פאה פ"ו מ"א) ב"ה אומרים עד שיהיה הפקר בין לעניים בין לעשירים כשמיטה ואפי' לב"ש דאמרי הפקר לעניים הוי הפקר הכא הפקר בטעות הוא ופאה דפטור לב"ה כדדרשינן בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש לו חלק ונחלה עמך:

    הנחל והשלוליתמשנה זו במסכת פאה פרק שני ומפרש בירושלמי בגמרא שלולית כל שהיא מושכת נחל אע"פ שאינו מושך ופריך התם מכיון דתנינן דרך היחיד דרך הרבים מה צריכא אתא למימר לך אפילו דרך הרבים אינו מפסיק לאילן אלא גדר פירוש דקתני בתר הך בבא הכל מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן אלא גדר והדר פריך מכיון דתנינן שביל הרבים ושביל היחיד מה צורכה ונראה דגרסינן איפכא דזו אינה קושיא דהא איצטריך לאשמועינן דאפילו שביל היחיד מפסיק אבל איפכא פריך שפיר דכיון דתנא שביל היחיד שביל הרבים מה צריכא דאי משום אילן דסיפא אפי' דרך הרבים לא מפסיק ומשני להוציא הקבוע בימות החמה ואינו קבוע בימות הגשמים:

    דרך הרבים ודרך היחידבסוף המוכר פירות (ב"ב ק:) תניא דרך היחיד ד' אמות דרך הרבים ט"ז אמה דרך מעיר לעיר שמנה אמות דרך ערי מקלט שלשים ושנים אמות:

    אלא אי אמרת אידי ואידי בהבאת שליש כו'ואם תאמר ולימא מתני' בהבאת שליש וברייתא בתבואה העומדת ליקצר ויש לומר דהתם אפי' חרש לא מהני א"נ אהא לא הוה צריך לאשמועינן דבעי חרש א"נ אין לחלק בין הביא שליש לעומדת ליקצר:

    אימור דשמעת ליה לרבי יהודה לבהמה לאדם מי שמעת ליהבפרק כל שעה (פסחים דף כג.) גבי לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע ופריך והרי חדש דרחמנא אמר לא תאכלו ותנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה ופי' שם בקונטרס קוצר לשחת להאכיל לאדם ומאכיל לבהמה חטין גמורין והקשה ה"ר יעקב דאורליינ"ש דהכא משמע בהדיא דלבהמה איירי וכולה חדא מילתא קתני והא דדייק התם מהכא דשרי אסיפא סמיך דקאמר רבי יהודה אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש אלמא שרי אפילו משהביאה שליש:

    לאדם מי שמעת ליההא דלא פריך כה"ג לעיל דקאמר ר"מ בשיטת ר"ש דאימר דשמעת ליה לר"ש לבהמה לאדם מי שמעת ליה משום דהכא לא פריך אלא מכח דא"כ הוי להו תלתא תנאי:

    במנמר לקליותהיינו לא הביאה שליש דהא לר"מ בלא הביא שליש איירי כדאמרן לעיל ומנמר לאוצר היינו הביאה שליש:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אלא אי אמרת מתני' נמי בשהביאה שליש השתא ומה התם, דקתני קוצר לשחת ומפסיק אע"ג דאדם קצר לה אמ"ר מאיר לאו קצירה. הכא, דחגב ונמלים קצרי לה לא כ"ש דלא תהא קציר', ל"ה: יש להקשות מאי טעמיה דר' יוחנן דאמר ר' מאיר בשיטת ר"ש ואף בהביאה שליש ודלא אוקמא דוקא בלא הביאה שליש דאז לימא דלא קצירה הוא אבל בהביאה שליש להוי קצירה: ונ"ל לומר הטעם משום דקוצר לשחת כל שחת משמע {*) הגה"ה א"ה זה אינו מחוור לע"ד דהא במתני' דהכא דקאמר ת"ק קוצר לשחת ומאכיל לבהמה סתם ואפ"ה מפר' ר' יהודה הה"ד כשהתחיל בשלא הביא שליש ולא אמרי' מדנקט ת"ק סתם כל שחת במשמע ודו"ק. ממני אג"ן ס"ט} דאי בלא הביא שליש דוקא הוה ליה לפרושי ולמימר בלא הביא שליש:

    אימר דשמעת ליה לר' יהודה דלאו קצירה בקוצר לבהמה לאדם מי שמעת ליה דאפי' לאדם אם לא הביא שליש לא תהא קצירה ור' מאיר אפי' בקוצר לאדם קאמר כגון שחת לקליות נמי אמר דקתני קוצר לשחת מפסיק ולא קתני קוצר לשחת לבהמה, ל"ה: וקשיא דהא אית ליה דשלא ברצון חכמים היו עושין וא"כ לא היו קוצרין לאדם, גם יש להקשות על מה שפירש"י דר' מאיר אפי' לאדם מדלא קתני קוצר שחת לבהמה משמע דמיירי אף לאדם א"כ כמו כן נאמר דמיירי אף בהביאה שליש מדלא קתני שלא הביאה שליש: וי"ל אע"ג דלא קתני לא הביאה שליש אית לן לאוקמא לה בלא הביאה שליש כי היכי דלא תקשי דר' מאיר אדר' מאיר דאית ליה בההיא דאכלה חגב דהויא קצירה הילכך אע"ג דלא מפרש בלא הביא שליש הוי כמאן דפריש ליה אבל לומר דבקוצר לבהמה מיירי ודלהוי כאלו פירש בהמה כדי לאוקמא ליה בשיטתא דר' יהודה בהא נוכל לומר דכיון דלא פירש לבהמה דמיירי אף לאדם משום דמה לנו לאוקמא ליה בשיטתיה דר' יהודה במאי דמשמע דלא אזיל בשטתיה דאיהו בסתם קוצר קאמר דמשמע אף לאדם הרי הוא יכול לחלק על ר' יהודה וכדי לאוקמ' ליה כר' יהודה אין לנו לומר דמה שנשנה סתם דמשמע בכל גווני אף לאדם ודלהוי כאלו פי' לבהמה: דא"כ דלאדם נמי שרי ר' יהודה. א"כ הוו להו תלתא תנאי במתני'. פי' ת"ק דאמר בהדיא לבהמה ואתא ר' יהודה ואמר אימתי בזמן שהתחיל וכו' ואפי' לאדם נמי שרי ור' שמעון אף יקצור משהביא שליש והא ליתא דכל מקום ששנה ר' יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים, ל"ה. וקשיא דלמה לו להאריך כל כך דא"כ הוו להו תלתא תנאי לא הי"ל לומר אלא אימר דשמעת ליה לר' יהודה לבהמה לאדם מי שמעת ליה שהרי מדקאמר אימתי הוא בא לפרש ולא לחלוק וא"כ לבהמה אמר כמו ת"ק ולא היה צריך להזכיר להדיא משום דאימתי לפרש לפי שזה הפי' דמי שמעת מבחוץ דר"ל דצ"ל כן משום דאימתי בא לפרש והרי מאחר דאמר דא"כ הוו תלתא תנאי הוי כח קושיתו משום דאימתי בא לפרש אף עפ"י שלא הזכירו הספר משום דהוא פי' של מי שמעת ליה א"כ לא היה צריך לומר עוד הא מי שמעת ליה: וי"ל דלכך צריך לטעם דא"כ הוו תלתא משום דמכח אומתי לפרש לבד לא הוה מצי להוכיח דר' יהודה לבהמה לבד קאמר משום דאע"ג דסובר דאף לאדם מ"מ היה כח אימתי לפרש מילתא דת"ק לומר דמאי דשרינן לקצור הוי דוקא כשהתחיל עד שלא הביא שליש ובזה מפרש מילתא דת"ק ולא פליג לומר דקציר' לא הותרה אף לבהמה אלא משלא הביאה שליש אבל ממאי דסבר ר' יהודה דקוצר אף לאדם וחולק על ת"ק בזה לא דבר כלום והרי לעולם במה שאמר אימתי הרי אימתי לפרש דברי ת"ק ובמאי דסבר אף לאדם וחולק על ת"ק במבחוץ בזה לא דברה משנתנו לומר שיקשה לנו הרי לא בא אימתי לפרש כיון דחולק עליו שהרי על מה שנא' אימתי אינו חולק עליו הילכך מכח אימתי לבד לא היה יכול להוכיח דר' יהודה לא שרי אדם אבל מכח דא"כ הוו תלתא תנאי עם סברא דאימתי בא לפרש מוכח שפיר משום דר' שמעון סבר אף בהביא שליש ואף לאדם מדקאמר סתמא ולא פי' לבהמה דליכא למימר דסמיך אמלתא דת"ק דאמר לבהמה שהרי ר' יהודה הפסיק בנתים וגם דכל מלתא דסתמא בכל גווני משמע כדפי' נמי לעיל על ר' מאיר דשחת מפסיק דר"ל אף בקוצר לאדם מדלא פירש לבהמה וגם לר' יהודה נמי היינו אומרי' דר"ל אף לאדם משום דסתמא מתני' אם לא מפני שאמר אימתי דמפרש, וכן צ"ל דר"ש אף לאדם קאמר מדאמרי' לעיל ר' מאיר בשיטת ר' שמעון אמרה ודאף בהביא שליש לא הוי קצירה והלא מסתמא ת"ק דמתני' דהכא דקוצר לשחת הוי ר' מאיר דכל זמן שנוכל להעמיד שהוא ר' מאיר יש לנו להעמידו חדא דסתם מתני' ר' מאיר ועוד דבר פלוגתיה דר' יהודה ור"ש הוי ר' מאיר ואי נימא דאף בהביא שליש סבר דלאו קצירה וא"כ לא פליג על ר' שמעון במידי אלא צ"ל דבהא פליגי דת"ק דוקא לבהמה שרי ולא לאדם ור"ש שרי אף לאדם והרי היה יכול להקשות לו לעיל איך לימא דר' מאיר לימא דלא הוי קציר' אף בהביאה שליש דהא ת"ק דהכא מסתמא הוי ר' מאיר כדפי' ור' יהודה דאמר אימתי הכא לפרש אמר בלא הביא שליש אלא דטפי עדיפא ליה למפרך מאכלה חגב דהוי מילתא דמפרש דמקשה דר' מאיר אדר' מאיר משיבא להקשות דסתמ' דמתני' ר' מאיר שהרי אינו הכרח דלהוי ר' מאיר אלא נוכל לומר דכל א' מאלו דקוצר לשחת מפסיק משמע ליה אף כדבריו: ומ"מ יש להוכיח מדקאמר דאזיל בשטתיה דר"ש דפליגי במתני' במאי דר"ש סבר אף לאדם הילכך כיון דנימא דר"ש אף לאדם קאמר נימא בשיטת ר' יהודה דבא לפרש מילתא דת"ק נהי דפרשה כך הוי דוקא במאי דבעי בלא הוי שליש דכמו כן יש לנו לומר דסבר כותיה במאי דקאמר דוקא לבהמה ולא לאדם דכיון דת"ק ור"ש חולקי' בזה דבהמה ואדם יש לנו לומר קודם דבא לפרש וסבר כותיה גם בהא מילת' דבהמה דוקא לבהמה ולא לאדם מדנימא דסבר כר"ש אף לאדם הילכך הוצרך הספר לב' טעמי' לסבר' דא"כ הוו תלתא ולסבר' דאימתי בא לפרש: וא"ת אמאי לא מוכח דר' יהודה דוקא לבהמה שרי ולא לאדם משום דלאדם לא הוה שרי לקצור דהא קאמר דשלא ברצון חכמים היו עושין: וי"ל דמשום הא ליכא לאוכוחי משום דאיכא למימר דמה שלא ברצון חכמים היו עושין הוי דוקא בהביא שליש אבל בלא הביא שליש סבר ר' יהוד' דאף לאדם: עוד יש להקשות לפי מאי דפי' דת"ק דמתניתין הוי ר' מאיר איך לימא דר' מאיר דאמר דקוצר לשחת דפסיק הוי אף לאדם דלאו קצירה הוא ומתני' אסיר קצירה לאדם דסבר דקצירה: וי"ל דכמו כן כדפרי' לעיל דאינו הכרח שיהא ר' מאיר אלא שכל זמן שנוכל להעמיד שהוא ר' מאיר נעמידהו אך כשיראה דבר שיקשה כנגד זה נימא דלאו ר' מאיר הוא וכיון דקוצר לשחת מפסיק משמע בין לאדם בין לבהמה מדלא פי' בהמה קאמר דת"ק דמתני' לאו ר' מאיר היא:

    Edition: Warsaw, 1861 · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Menachot 71b

    Menachot 71b. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 278 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    מתירין גמזיות של הקדש בהנאה ענפים של חרוב ושקמה שהיו אומרים אבותינו לא הקדישו אלא קורות עיקר האילן ואנו נתיר גמזיות וקא סברי אין מעילה בגידולין ולהכי נקט חרוב ושקמה דסתמייהו לקורות קיימי:

    להאכיל נשר פירות שתחת האילן שנשרו ורבנן גזרו שמא יעלה ויתלוש:

    ונותנים פאה לירק ואין פאה נוהגת בה דכלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר ומכניסן לקיום ואמרינן (שבת דף סח.) מכניסו לקיום למעוטי ירק וכי יהבי פאה מפקעי לה להך פאה ממעשר שלא כדין:

    מפסיקין לפאה לתת שתי פאות:

    שלולית מקום שמי גשמים שוללים שם ואם יש שם זריעה מכאן ומכאן נותן פאה לכל אחד ואחד דההיא שלולית מפסקא להו:

    ודרך היחיד ארבע אמות:

    ודרך הרבים ט"ז אמה:

    ושביל רבים או יחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים אי לא קביע לא מפסיק דמקום צר הוא ולא חשוב:

    22 more comments on this page.

    Rashi on Menachot 71b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    ומתירין גמזיות של הקדש וא"ת ויחללו שוה מנה על שוה פרוטה דבזמן הזה שרי אפילו לכתחילה כדמוכח בסוף המקדיש שדהו (ערכין דף כט.) וי"ל דאסרום בקונם וכן יש לפרש מסותא דשנים אוחזין (ב"מ דף ו:) אי נמי דוקא בעלים הוא דיכול לפדות שוה מנה על שוה פרוטה דאין סברא שיוכל כל אחד לפדות הקדש חבירו שוה מנה על שוה פרוטה ויקחנו לעצמו:

    ונותנין פאה לירק ומיחו בידם חכמים לפי שהיו מפקיעין הפאה ממעשר כדפירש בקונט' וא"ת והא כיון דהוי הפקר. פטור ממה נפשך וי"ל דהתנן (פאה פ"ו מ"א) ב"ה אומרים עד שיהיה הפקר בין לעניים בין לעשירים כשמיטה ואפי' לב"ש דאמרי הפקר לעניים הוי הפקר הכא הפקר בטעות הוא ופאה דפטור לב"ה כדדרשינן בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש לו חלק ונחלה עמך:

    הנחל והשלולית משנה זו במסכת פאה פרק שני ומפרש בירושלמי בגמרא שלולית כל שהיא מושכת נחל אע"פ שאינו מושך ופריך התם מכיון דתנינן דרך היחיד דרך הרבים מה צריכא אתא למימר לך אפילו דרך הרבים אינו מפסיק לאילן אלא גדר פירוש דקתני בתר הך בבא הכל מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן אלא גדר והדר פריך מכיון דתנינן שביל הרבים ושביל היחיד מה צורכה ונראה דגרסינן איפכא דזו אינה קושיא דהא איצטריך לאשמועינן דאפילו שביל היחיד מפסיק אבל איפכא פריך שפיר דכיון דתנא שביל היחיד שביל הרבים מה צריכא דאי משום אילן דסיפא אפי' דרך הרבים לא מפסיק ומשני להוציא הקבוע בימות החמה ואינו קבוע בימות הגשמים:

    דרך הרבים ודרך היחיד בסוף המוכר פירות (ב"ב ק:) תניא דרך היחיד ד' אמות דרך הרבים ט"ז אמה דרך מעיר לעיר שמנה אמות דרך ערי מקלט שלשים ושנים אמות:

    אלא אי אמרת אידי ואידי בהבאת שליש כו' ואם תאמר ולימא מתני' בהבאת שליש וברייתא בתבואה העומדת ליקצר ויש לומר דהתם אפי' חרש לא מהני א"נ אהא לא הוה צריך לאשמועינן דבעי חרש א"נ אין לחלק בין הביא שליש לעומדת ליקצר:

    אימור דשמעת ליה לרבי יהודה לבהמה לאדם מי שמעת ליה בפרק כל שעה (פסחים דף כג.) גבי לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע ופריך והרי חדש דרחמנא אמר לא תאכלו ותנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה ופי' שם בקונטרס קוצר לשחת להאכיל לאדם ומאכיל לבהמה חטין גמורין והקשה ה"ר יעקב דאורליינ"ש דהכא משמע בהדיא דלבהמה איירי וכולה חדא מילתא קתני והא דדייק התם מהכא דשרי אסיפא סמיך דקאמר רבי יהודה אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש אלמא שרי אפילו משהביאה שליש:

    לאדם מי שמעת ליה הא דלא פריך כה"ג לעיל דקאמר ר"מ בשיטת ר"ש דאימר דשמעת ליה לר"ש לבהמה לאדם מי שמעת ליה משום דהכא לא פריך אלא מכח דא"כ הוי להו תלתא תנאי:

    במנמר לקליות היינו לא הביאה שליש דהא לר"מ בלא הביא שליש איירי כדאמרן לעיל ומנמר לאוצר היינו הביאה שליש:

    Tosafot on Menachot 71b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    אלא אי אמרת מתני' נמי בשהביאה שליש השתא ומה התם, דקתני קוצר לשחת ומפסיק אע"ג דאדם קצר לה אמ"ר מאיר לאו קצירה. הכא, דחגב ונמלים קצרי לה לא כ"ש דלא תהא קציר', ל"ה: יש להקשות מאי טעמיה דר' יוחנן דאמר ר' מאיר בשיטת ר"ש ואף בהביאה שליש ודלא אוקמא דוקא בלא הביאה שליש דאז לימא דלא קצירה הוא אבל בהביאה שליש להוי קצירה: ונ"ל לומר הטעם משום דקוצר לשחת כל שחת משמע {*) הגה"ה א"ה זה אינו מחוור לע"ד דהא במתני' דהכא דקאמר ת"ק קוצר לשחת ומאכיל לבהמה סתם ואפ"ה מפר' ר' יהודה הה"ד כשהתחיל בשלא הביא שליש ולא אמרי' מדנקט ת"ק סתם כל שחת במשמע ודו"ק. ממני אג"ן ס"ט} דאי בלא הביא שליש דוקא הוה ליה לפרושי ולמימר בלא הביא שליש:

    אימר דשמעת ליה לר' יהודה דלאו קצירה בקוצר לבהמה לאדם מי שמעת ליה דאפי' לאדם אם לא הביא שליש לא תהא קצירה ור' מאיר אפי' בקוצר לאדם קאמר כגון שחת לקליות נמי אמר דקתני קוצר לשחת מפסיק ולא קתני קוצר לשחת לבהמה, ל"ה: וקשיא דהא אית ליה דשלא ברצון חכמים היו עושין וא"כ לא היו קוצרין לאדם, גם יש להקשות על מה שפירש"י דר' מאיר אפי' לאדם מדלא קתני קוצר שחת לבהמה משמע דמיירי אף לאדם א"כ כמו כן נאמר דמיירי אף בהביאה שליש מדלא קתני שלא הביאה שליש: וי"ל אע"ג דלא קתני לא הביאה שליש אית לן לאוקמא לה בלא הביאה שליש כי היכי דלא תקשי דר' מאיר אדר' מאיר דאית ליה בההיא דאכלה חגב דהויא קצירה הילכך אע"ג דלא מפרש בלא הביא שליש הוי כמאן דפריש ליה אבל לומר דבקוצר לבהמה מיירי ודלהוי כאלו פירש בהמה כדי לאוקמא ליה בשיטתא דר' יהודה בהא נוכל לומר דכיון דלא פירש לבהמה דמיירי אף לאדם משום דמה לנו לאוקמא ליה בשיטתיה דר' יהודה במאי דמשמע דלא אזיל בשטתיה דאיהו בסתם קוצר קאמר דמשמע אף לאדם הרי הוא יכול לחלק על ר' יהודה וכדי לאוקמ' ליה כר' יהודה אין לנו לומר דמה שנשנה סתם דמשמע בכל גווני אף לאדם ודלהוי כאלו פי' לבהמה: דא"כ דלאדם נמי שרי ר' יהודה. א"כ הוו להו תלתא תנאי במתני'. פי' ת"ק דאמר בהדיא לבהמה ואתא ר' יהודה ואמר אימתי בזמן שהתחיל וכו' ואפי' לאדם נמי שרי ור' שמעון אף יקצור משהביא שליש והא ליתא דכל מקום ששנה ר' יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים, ל"ה. וקשיא דלמה לו להאריך כל כך דא"כ הוו להו תלתא תנאי לא הי"ל לומר אלא אימר דשמעת ליה לר' יהודה לבהמה לאדם מי שמעת ליה שהרי מדקאמר אימתי הוא בא לפרש ולא לחלוק וא"כ לבהמה אמר כמו ת"ק ולא היה צריך להזכיר להדיא משום דאימתי לפרש לפי שזה הפי' דמי שמעת מבחוץ דר"ל דצ"ל כן משום דאימתי בא לפרש והרי מאחר דאמר דא"כ הוו תלתא תנאי הוי כח קושיתו משום דאימתי בא לפרש אף עפ"י שלא הזכירו הספר משום דהוא פי' של מי שמעת ליה א"כ לא היה צריך לומר עוד הא מי שמעת ליה: וי"ל דלכך צריך לטעם דא"כ הוו תלתא משום דמכח אומתי לפרש לבד לא הוה מצי להוכיח דר' יהודה לבהמה לבד קאמר משום דאע"ג דסובר דאף לאדם מ"מ היה כח אימתי לפרש מילתא דת"ק לומר דמאי דשרינן לקצור הוי דוקא כשהתחיל עד שלא הביא שליש ובזה מפרש מילתא דת"ק ולא פליג לומר דקציר' לא הותרה אף לבהמה אלא משלא הביאה שליש אבל ממאי דסבר ר' יהודה דקוצר אף לאדם וחולק על ת"ק בזה לא דבר כלום והרי לעולם במה שאמר אימתי הרי אימתי לפרש דברי ת"ק ובמאי דסבר אף לאדם וחולק על ת"ק במבחוץ בזה לא דברה משנתנו לומר שיקשה לנו הרי לא בא אימתי לפרש כיון דחולק עליו שהרי על מה שנא' אימתי אינו חולק עליו הילכך מכח אימתי לבד לא היה יכול להוכיח דר' יהודה לא שרי אדם אבל מכח דא"כ הוו תלתא תנאי עם סברא דאימתי בא לפרש מוכח שפיר משום דר' שמעון סבר אף בהביא שליש ואף לאדם מדקאמר סתמא ולא פי' לבהמה דליכא למימר דסמיך אמלתא דת"ק דאמר לבהמה שהרי ר' יהודה הפסיק בנתים וגם דכל מלתא דסתמא בכל גווני משמע כדפי' נמי לעיל על ר' מאיר דשחת מפסיק דר"ל אף בקוצר לאדם מדלא פירש לבהמה וגם לר' יהודה נמי היינו אומרי' דר"ל אף לאדם משום דסתמא מתני' אם לא מפני שאמר אימתי דמפרש, וכן צ"ל דר"ש אף לאדם קאמר מדאמרי' לעיל ר' מאיר בשיטת ר' שמעון אמרה ודאף בהביא שליש לא הוי קצירה והלא מסתמא ת"ק דמתני' דהכא דקוצר לשחת הוי ר' מאיר דכל זמן שנוכל להעמיד שהוא ר' מאיר יש לנו להעמידו חדא דסתם מתני' ר' מאיר ועוד דבר פלוגתיה דר' יהודה ור"ש הוי ר' מאיר ואי נימא דאף בהביא שליש סבר דלאו קצירה וא"כ לא פליג על ר' שמעון במידי אלא צ"ל דבהא פליגי דת"ק דוקא לבהמה שרי ולא לאדם ור"ש שרי אף לאדם והרי היה יכול להקשות לו לעיל איך לימא דר' מאיר לימא דלא הוי קציר' אף בהביאה שליש דהא ת"ק דהכא מסתמא הוי ר' מאיר כדפי' ור' יהודה דאמר אימתי הכא לפרש אמר בלא הביא שליש אלא דטפי עדיפא ליה למפרך מאכלה חגב דהוי מילתא דמפרש דמקשה דר' מאיר אדר' מאיר משיבא להקשות דסתמ' דמתני' ר' מאיר שהרי אינו הכרח דלהוי ר' מאיר אלא נוכל לומר דכל א' מאלו דקוצר לשחת מפסיק משמע ליה אף כדבריו: ומ"מ יש להוכיח מדקאמר דאזיל בשטתיה דר"ש דפליגי במתני' במאי דר"ש סבר אף לאדם הילכך כיון דנימא דר"ש אף לאדם קאמר נימא בשיטת ר' יהודה דבא לפרש מילתא דת"ק נהי דפרשה כך הוי דוקא במאי דבעי בלא הוי שליש דכמו כן יש לנו לומר דסבר כותיה במאי דקאמר דוקא לבהמה ולא לאדם דכיון דת"ק ור"ש חולקי' בזה דבהמה ואדם יש לנו לומר קודם דבא לפרש וסבר כותיה גם בהא מילת' דבהמה דוקא לבהמה ולא לאדם מדנימא דסבר כר"ש אף לאדם הילכך הוצרך הספר לב' טעמי' לסבר' דא"כ הוו תלתא ולסבר' דאימתי בא לפרש: וא"ת אמאי לא מוכח דר' יהודה דוקא לבהמה שרי ולא לאדם משום דלאדם לא הוה שרי לקצור דהא קאמר דשלא ברצון חכמים היו עושין: וי"ל דמשום הא ליכא לאוכוחי משום דאיכא למימר דמה שלא ברצון חכמים היו עושין הוי דוקא בהביא שליש אבל בלא הביא שליש סבר ר' יהוד' דאף לאדם: עוד יש להקשות לפי מאי דפי' דת"ק דמתניתין הוי ר' מאיר איך לימא דר' מאיר דאמר דקוצר לשחת דפסיק הוי אף לאדם דלאו קצירה הוא ומתני' אסיר קצירה לאדם דסבר דקצירה: וי"ל דכמו כן כדפרי' לעיל דאינו הכרח שיהא ר' מאיר אלא שכל זמן שנוכל להעמיד שהוא ר' מאיר נעמידהו אך כשיראה דבר שיקשה כנגד זה נימא דלאו ר' מאיר הוא וכיון דקוצר לשחת מפסיק משמע בין לאדם בין לבהמה מדלא פי' בהמה קאמר דת"ק דמתני' לאו ר' מאיר היא:

    Rashba on Menachot 71b · Sefaria · Edition: Warsaw, 1861 · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Menachot, daf 71, Amud Bet, about 278 words in 13 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 13 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 126 words

      Opens “מתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל…”

    2. Segment 28 words

      Opens “וליטעמיך, ששה? שבעה הוו! אלא סמי מכאן…”

    3. Segment 328 words

      Opens “קוצר לשחת ומאכיל לבהמה. תנן התם: ואלו…”

    4. Segment 414 words

      Opens “וקוצר לשחת מפסיק, דברי רבי מאיר, וחכמים…”

      Named: רבי מאיר.

    5. Segment 527 words

      Opens “אמר רבה בר בר חנה, אמר ר'…”

      Named: רבה.

    6. Segment 631 words

      Opens “יתיב רבה וקאמר לה להא שמעתא, איתיביה…”

      Named: רב אחא בר הונא, רבי מאיר, רבה, רבא.

    7. Segment 715 words

      Opens “אי אמרת בשלמא מתני' בשלא הביאה שליש,…”

    8. Segment 822 words

      Opens “אלא אי אמרת מתניתין נמי בשהביא שליש,…”

      Named: רבי מאיר.

    9. Segment 922 words

      Opens “אלא, רבי מאיר בשיטת רבי יהודה אמרה,…”

      Named: רבי מאיר, רבי יהודה.

    10. Segment 1016 words

      Opens “אימר דשמעת ליה לרבי יהודה לבהמה, לאדם…”

      Named: רבי יהודה.

    11. Segment 1133 words

      Opens “אלא, כי אתא רב דימי אמר: רבי…”

      Named: רב דימי, רבי מאיר, רבי עקיבא.

    12. Segment 1221 words

      Opens “וחכמים אומרים: מאחד על הכל, ואמר רב…”

      Named: רב יהודה, רבי עקיבא, שמואל.

    13. Segment 1315 words

      Opens “איני? והא כי אתא רבין אמר רבי…”

      Named: רבי יוחנן, רבי עקיבא.

    Sages named on this page

    • Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs

      Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…

      Source: Menachot 71b · Segment 11 — “…רבי מאיר בשיטת רבי עקיבא רבו אמר, אף לאדם…

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Menachot 71b · Segment 5 — “…בר חנה, אמר ר' יוחנן: ר' מאיר בשיטת ר'…

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Menachot 71b · Segment 6 — “…להא שמעתא, איתיביה רב אחא בר הונא לרבא: אכלה…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Menachot 71b · Segment 12 — “…רב יהודה אמר שמואל: לא חייב רבי עקיבא אלא…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Menachot 71b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026