Talmud Builders

    Menachot 11b

    Back to index

    English translation — Menachot 11b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Shimon says: A handful of flour or frankincense that was decreased by any amount from its full measure is disqualified? The Gemara answers that one should teach the baraita as follows: A pinch of frankincense that was decreased by any amount is disqualified. And if you wish, say instead that here, the first cited statement of Rabbi Shimon, is referring to the case of frankincense that comes with a meal offering, and this frankincense is disqualified only when there is less than a pinch, whereas there, the second statement of Rabbi Shimon, is referring to the case of frankincense that comes by itself. Such frankincense is disqualified if it comprises any less than its full measure.

    2Rabbi Yitzḥak bar Yosef says that Rabbi Yoḥanan says: There are three disputes of tanna’im with regard to the matter. Rabbi Meir holds that the priest must remove a handful at the beginning, and ultimately the entire handful must be burned upon the altar. And Rabbi Yehuda holds that the priest must remove a handful at the beginning, and ultimately at least two pinches from it must be burned upon the altar. And Rabbi Shimon holds that the priest must remove a handful at the beginning and ultimately at least one pinch from it must be burned upon the altar.

    3And all three of them interpret a single verse differently. The verse states: “And he shall take up from there his handful, of the fine flour of the meal offering, and of the oil of it, and [ ve’et ] all the frankincense that is upon the meal offering, and shall make it smoke upon the altar” (Leviticus 6:8). Rabbi Meir holds that one may not make the offering smoke upon the altar unless there remains the entire measure of frankincense that was initially fixed together with the meal offering. And Rabbi Yehuda holds that when the verse states: “All [ kol ],” it is referring to any part of the frankincense, even a single pinch, as kol can mean any amount (see II Kings 2:4). And when the verse states: “ Et ,” this serves to include another pinch. Accordingly, at least two pinches must remain to be burned upon the altar. And Rabbi Shimon interprets the word “all” in the same manner as does Rabbi Yehuda, but he does not interpret and derive a halakha from the term “ et ,” and he therefore holds that only one pinch must remain to be burned.

    4And Rabbi Yitzḥak bar Yosef further says that Rabbi Yoḥanan says: The dispute between these tanna’im is with regard to frankincense that comes with a meal offering. But with regard to frankincense that comes by itself, everyone, even Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon, agrees that the priest must bring a handful at the beginning, and ultimately the entire handful must be burned upon the altar. For this reason it was necessary for the verse to state: “That is upon the meal offering,” as this indicates that together with a meal offering, yes, one may burn the frankincense even if there remains only a pinch or two, but with regard to frankincense that comes by itself, one may not burn it if it is in that state.

    5And Rabbi Yitzḥak bar Yosef says that Rabbi Yoḥanan says: The dispute between these tanna’im is with regard to frankincense that comes with a meal offering. But with regard to frankincense that comes in bowls together with the shewbread, everyone, even Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon, agrees that there must be two handfuls in the beginning, one handful for each bowl, and ultimately there must also be two handfuls.

    6The Gemara asks: Isn’t it obvious that this is the case, as with regard to this halakha the verse does not state the term: All, from which one might derive that it is referring to any part of the frankincense? The Gemara explains: This ruling is necessary, lest you say that since the frankincense in the bowls comes together with bread, i.e., the shewbread, it should be considered as: “Frankincense that is upon the meal offering” (Leviticus 6:8), and therefore Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon claim that one may sacrifice it even if less than two handfuls remain. Rabbi Yitzḥak bar Yosef teaches us that this is not the case.

    7The Gemara notes: Rabbi Ami and Rabbi Yitzḥak Nappaḥa disagree with regard to the case of frankincense that comes by itself. One says that the dispute between the tanna’im with regard to whether or not a handful of frankincense that became lacking may be sacrificed upon the altar applies only with regard to frankincense that comes with a meal offering, but with regard to frankincense that comes by itself, everyone agrees that the priest must remove a handful at the beginning and ultimately the entire handful must be burned upon the altar. And one says: Just as there is a dispute in this case, so too, there is a dispute in that case.

    8§ The mishna teaches that if the priest decreased its frankincense beyond its appropriate measure, the meal offering is unfit. The Gemara infers from this statement that if he increased its frankincense, it is fit. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that if he increased its frankincense the meal offering is disqualified? Rami bar Ḥama said: The baraita rules that the meal offering is disqualified in a case where he separated two handfuls of frankincense for the meal offering and placed both of them onto the meal offering.

    9And Rami bar Ḥama says: In a case where one separated two handfuls of frankincense for the meal offering and subsequently lost one of them, if it was lost before the removal of the handful of the meal offering, the additional frankincense was not fixed with the meal offering, and therefore it does not disqualify the meal offering. But if this occurred after the removal of the handful of the meal offering, since both handfuls were already fixed with the meal offering, it is disqualified, as he increased its frankincense by a large amount.

    10And Rami bar Ḥama says: In a case where one separated four handfuls of frankincense for placement in the two bowls that accompany the shewbread, and two of them were subsequently lost, the halakha depends on when they were lost. If they were lost before the removal of the bowls from the Table of the shewbread, then the additional frankincense was not yet fixed with the shewbread, and the frankincense remains fit for sacrifice. But if they were lost after the removal of the bowls, then all four handfuls were already fixed with the shewbread, and therefore the frankincense is disqualified.

    11The Gemara asks: Why do I also need this? This statement of Rami bar Ḥama is identical to that previous statement, as the burning of the frankincense permits the shewbread for consumption just as the frankincense permits the meal offering for consumption. Consequently, the removal of the bowls of frankincense is comparable to the removal of the handful from a meal offering.

    12The Gemara explains: The last statement of Rami bar Ḥama is necessary, lest you say that since the handful of frankincense of the shewbread is already considered designated for burning, as it is placed in a separate bowl and burned in its entirety, then once the time arrives for removing the bowls from upon the Table of the shewbread, it is considered as though the bowls were already removed, and the shewbread should therefore be disqualified on account of the additional frankincense. Therefore, Rami bar Ḥama teaches us that the additional handfuls disqualify the shewbread only if they were inside the bowls at the time of their actual removal from the Table.

    13MISHNA: With regard to one who removes a handful from the meal offering with the intent to partake of its remainder outside the Temple courtyard or to partake of an olive-bulk of its remainder outside the Temple courtyard, to burn its handful outside the Temple courtyard or to burn an olive-bulk of its handful outside the Temple courtyard, or to burn its frankincense outside the Temple courtyard, in all these cases the offering is unfit, but there is no liability for karet for one who partakes of it. If one had the intent to partake of its remainder on the next day or to partake of an olive-bulk of its remainder on the next day, to burn its handful on the next day or to burn an olive-bulk of its handful on the next day, or to burn its frankincense on the next day,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    והתניא הקומץ את הלבונה כו'כמדומה לי דאיירי בה ר' שמעון כו' קפריך מינה לרבי שמעון:

    לבונה הבאה עם המנחהאם חסרה בשעת הקטרה כשרה לר"ש כדיליף לקמיה (סמוכה בסוגי' זו) מכל הלבונה אשר על המנחה והאי דקתני חסר כל שהו פסול בלבונה הבאה בפני עצמה כגון האומר הרי עלי לבונה יביא מלא קומץ לבונה על המזבח בפ' האומר הרי עלי עשרון (לקמן מנחות קו:) דהתם ודאי חסר פסול דלא כתיב ביה ואת כל הלבונה דילפינן מינה לקמן כל אפילו כל שהוא:

    רבי מאירסתם מתניתין דקתני חיסר לבונתה פסולה:

    קומץ בתחלהבשעת קמיצה בעינן שיהיה בכלי מלא קומץ לבונה ובהא כולהו מודו דמתחילה בעי קומץ וכדילפינן מג"ש בפ' האומר הרי עלי עשרון (שם דף קו:):

    וקומץ בסוףבשעת הקטרת לבונה שלא תחסר:

    רבי יהודה סבראי הוה כתב כל משמע דאפי' קורט אחד דכל משמע כל שהוא כמו אין לשפחתך כל (מלכים ב ד):

    את לרבות קורט אחרהרי הוא שנים:

    את לא דרישוכל משמע ליה כל דהו כר' יהודה:

    בזיכיןמפרש בפרק האומר הרי עלי עשרון (שם דף קו:) דבעי חד קומץ בכל בזך ובזך:

    פשיטאדהא לא כתיב בה כל דלישתמע כל שהוא:

    כאשר על המנחה דמיאולימא נמי דהאי כל הלבונה אשר על המנחה קאי נמי אלבונה דבזיכין ולדרוש בה כל דהו קמ"ל:

    שהפריש לה שני קמציםפסולה דיותר מדאי ריבה:

    קודם קמיצהנאבד לא הוקבעו עם המנחה וכשרה:

    הוקבעווהוי כיתר ופסולה:

    היינו הךדהא פשיטא לן דסילוק בזיכין כקומץ דמנחה:

    שהגיע זמנהדקרבן מוספין:

    כמאן דפריקה דמיאואם אבד לאחר המוספין אימא הוקבעו כבר ופסלה קמ"ל כ"ש. ל"א ולא שמעתי כגון שהפריש לה שני קמצין כשרה דאמרינן זיל לגביה דהאי חזי ליה זיל לגביה דהאי חזי ליה לא הוקבעו וכשרה דלא קרינא ביה פרט לשחסרה אפי' לר"מ דפסיל בחיסור לבונה הוקבעו והוי חיסור לבונתה בשעת הקטרה ופסול לר' מאיר:

    מתני' לאכול שיריה בחוץחוץ לעזרה:

    או להקטיר קומצה בחוץדמחשבה פוסלת בין שחישב לאכילת אדם בין שחישב על אכילת מזבח כגון הקטרה דכתיב ביה גבי מחשבה (ויקרא ז׳:י״ח) ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי כו' ואמר בתורת כהנים יכול כמשמעו שאם אכל ממנו ביום שלישי יהא נפגל ת"ל המקריב אותו בשעת הקרבה נפגל ואינו נפגל בשלישי אלמא במחשבה מיירי שחישב לאכול ממנו בשלישי וכתיב אם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר באכילת אדם ואכילת מזבח:

    פסולדמחשבת חוץ למקומו פוסלת דאמר בת"כ יכול לא תפסל מחשבת חוץ למקומו כשהוא אומר בפרשת קדושים תהיו אם האכל יאכל ביום השלישי אם אינו ענין לחוץ לזמנו דהא כתביה בצו את אהרן האוכלת ממנו עונה תשא תנהו ענין לחוץ למקומו חוץ לזמנו בהכרת ואין חוץ למקומו כרת ואי קשיא הא כתב גבי חוץ למקומו בקדושים תהיו ואוכליו עונו ישא ונכרתה וגו' ההוא מוקמינן לה בכריתות בפ"ק (דף ה.) לכרת דנותר בגזירה שוה דקודש קודש ואי קשיא אמאי לא תנא נמי כזית מלבונתה תריץ הך סתמא כרבנן דאמרי לעיל דלבונה כשרה בקורט אחד הלכך לא תנא כזית:

    למחרדהיינו חוץ לזמנו דמנחה אינה נאכלת אלא ליום ולילה ואיתקש לחטאת ואשם ובחטאת ואשם אמר בת"כ גבי תודה מנין לרבות חטאת ואשם דיאכל ביום קרבנו תלמוד לומר זבח ובשר זבח תודת שלמיו וגו' (ויקרא ו):

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    מנחות 11 עמוד ב

    1והתניא (ר' שמעון אומר): קומץ ולבונה שחסר כל שהוא פסול. תני: קורט לבונה שחסר כל שהוא פסול. ואיבעית אימא: כאן בלבונה הבאה עם המנחה, כאן בלבונה הבאה בפני עצמה.

    2א"ר יצחק בר יוסף, א"ר יוחנן: ג' מחלוקת בדבר, ר"מ סבר: קומץ בתחילה וקומץ בסוף, ורבי יהודה סבר: קומץ בתחילה ושני קרטין בסוף, ור"ש סבר: קומץ בתחילה וקורט אחד בסוף.

    3ושלשתן מקרא אחד דרשו, (ויקרא ו, ח) ״ואת כל הלבונה אשר על המנחה״. ר"מ סבר: עד דאיתא ללבונה דאיקבעה בהדי מנחה מעיקרא, ורבי יהודה סבר: ״כל״ ואפי' חד קורט, ״את״ לרבות קורט אחר, ור"ש ״את״ לא דריש.

    4וא"ר יצחק בר יוסף, א"ר יוחנן: מחלוקת בלבונה הבאה עם המנחה, אבל בלבונה הבאה בפני עצמה ד"ה קומץ בתחילה וקומץ בסוף. להכי איצטריך ״אשר על המנחה״, דבהדי מנחה אין, בפני עצמה לא.

    5וא"ר יצחק בר יוסף, א"ר יוחנן: מחלוקת בלבונה הבאה עם המנחה, אבל בלבונה הבאה בבזיכין דברי הכל שני קמצין בתחילה, ושני קמצין בסוף.

    6פשיטא, מהו דתימא: כיון דבהדי לחם אתיא, כאשר על המנחה דמיא, קמ"ל׃

    7פליגי בה רבי אמי ורבי יצחק נפחא, חד אמר: מחלוקת בלבונה הבאה עם המנחה, אבל בלבונה הבאה בפני עצמה דברי הכל קומץ בתחילה וקומץ בסוף, וחד אמר: כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו.

    8חיסר לבונתה [פסולה]! הא יתיר כשרה והתניא יתיר פסולה אמר רמי בר חמא כגון שהפריש לה שני קמצין׃

    9ואמר רמי בר חמא הפריש לה שני קמצין ואבד אחד מהן קודם קמיצה לא הוקבעו אחר קמיצה הוקבעו׃

    10ואמר רמי בר חמא הפריש ארבעה קמצין לשני בזיכין ואבדו שנים מהן קודם סילוק בזיכין לא הוקבעו לאחר סילוק בזיכין הוקבעו׃

    11הא תו למה לי? היינו הך!

    12מהו דתימא: כיון דבריר קומץ דידה, כיון שהגיע זמנה לפורקה כמאן דפריקה דמיא, קמ"ל:

    Mishna

    13הקומץ את המנחה לאכול שיריה בחוץ, או כזית משיריה בחוץ, להקטיר קומצה בחוץ, או כזית קומצה בחוץ, או להקטיר לבונתה בחוץ פסול, ואין בו כרת. לאכול שיריה למחר, או כזית משיריה למחר, להקטיר קומצה למחר, או כזית מקומצה למחר, או להקטיר לבונה למחר׃

    Tosafot

    קומץ ולבונה שחסר כו'בכל דוכתי משמע דשיעור לבונה כקומץ ולקמן בפרק בתרא (מנחות דף קו:) גמר דלבונה לא יפחות מן הקומץ דכתיב והרים ממנו בקומצו מסלת המנחה ומשמנה ואת כל הלבונה מקיש לבונה להרמה דמנחה מה הרמה דמנחה קומץ אף לבונה קומץ ולבונה באה בבזיכין שני קמצים יליף לה בת"כ בג"ש דנאמר כאן אזכרתה וגבי קומץ אזכרתה מה להלן מלא הקומץ אף כאן מלא הקומץ והיינו שני קמצים מלח הקומץ לסדר זה ומלא הקומץ לסדר זה:

    ר' יהודה סבר כל ואפי' חד קורטמשמע הכא דרבי יהודה סבר דהלבונה כולה לבונה משמע וה"נ אית ליה בפ"ק דבכורות (דף ג.) בכור כוליה בכור משמע כתב רחמנא כל דאפי' כל שהוא ותימה דבפרק כסוי הדם (חולין פח.) שמעינן ליה לר' יהודה דמו מקצת דמו משמע ושמא משום דכתיב דמו בוי"ו דריש דדם כל דם משמע כתב רחמנא דמו דאפי' מקצת דמו ולפי סברא זו לא יתכן מה שפוסק ר"ת כרבי יהודה דאמר אם יש שם דם שלא הוא פטור מלכסות דהא אמר בבכורות (דף ג:) לית דחש לה להא דר' יהודה דאמר שותפות עובד כוכבים חייבת בבכורה ושמא יש לחלק בין דם לבכור וכמו כן צריך לחלק דלא תקשי ההיא דבכורות אהא דאמר פרק אלמנה ניזונית (כתובות צז:) לית דחש לה להא דר"ש דאמר מקצת כסף ככל כסף ובשמעתין משמע דאית ליה לר"ש הלבונה כולה לבונה והא דדריש רבי יהודה הכא כולה לבונה וכן לקמן בפ' כל המנחות באות מצה (מנחות דף נו:) דריש כל מום ובריש אלו עוברין (פסחים מג.) לא דריש כל לקמן אפרש בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נו:) בע"ה:

    ורבי שמעון את לא דרישפי' לא דריש להא דרשא אבל דלא דריש כלל לא קאמר דשמעינן דדריש את בפ"ק דבכורות (דף ו:) גבי את הגמל דדריש ליה לאסור את חלבו ולקמן בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף ס:) דדריש ר"ש את המנחה לרבות שאר מנחות להגשה ומש"ה לא מייתי הכא ההיא דשמעון העמסוני כדמייתי לה התם בבכורות על רבנן וכן יש לתרץ מרבי יהודה דדריש הכא את ובפ"ב דסוטה (דף יז.) דריש רבי יהודה צוואות וקבלות מהאלות כר"מ ואליבא דר"מ מסיק התם דאת לא דריש וע"כ כמו כן יאמר לרבי יהודה אלא ודאי לא דריש לההיא דרשא קאמר ומיהו י"ל דר' יהודה את לא דריש ואת דריש והכא כתב ואת כל הלבונה ועוד קשה דר' יוסי הגלילי דריש בפרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק מב.) נקי מדמי ולדות אלמא דריש הנאת עורו מאת בשרו כדמשמע התם ובפרק בהמה המקשה (חולין דף ע:) משמע דלא דריש את בגמרא בהמה שמת עוברה כו' דקאמר על מילתיה דר"י הגלילי קלוט במעי קלוטה ליטמא משמע דסבר כרבנן דר"ש דשרו פרק קמא דבכורות (דף ו:) קלוט (במעי קלוטה) ולא דריש אתין ומיהו יש לפרש דפריך בחולין (שם) מקלוט במעי קלוטה שראשו ורובו דומה לאמו דשרי לכ"ע:

    כגון שהפריש לה שני קמציםוא"ת והיאך קדשי אי בבת אחת האמרינן בפרק התודה (לקמן מנחות עח:) תודה ששחטה על שמונים חלות לא קדשו לר' יוחנן ואי בזה אחר זה האמרי' בקדושין בפ"ב (דף נ:) דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו והכא כיון דליתיה בבת אחת כל שכן בזה אחר זה וי"ל כגון דאמר יקדש קומץ אחד מתוך שני קמצים כדאמר בפרק התודה (שם) הכל מודים היכא דאמר ליקדשו ארבעים מתוך שמונים דקדישי:

    כגון שהפריש לה שני קמציןבלשון אחד פי' בקונטרס דההיא דקתני פסולה שהפריש לה שני קמצין ואי אפשר לומר כן דלעיל משמע דבהפריש לה שני לוגין יש לי להכשיר יותר הואיל והאי חזי ליה והאי חזי ליה וה"ה הכא שיש להכשיר יותר בהפריש לה שני קמצים מבקומץ וחצי ועוד דקאמר בסמוך הפריש שני קמצים ואבד אחד מהן קודם קמיצה לא הוקבעו פירוש וכשרה אבד לאחר קמיצה הוקבעו והויא יתירה ופסולה והשתא כיון דבלא אבד פסולה אמאי נקט אבד על כן נראה דבלא אבד כשרה דתרוייהו חזו לה ואבד לאחר קמיצה:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    והא תניא קומץ לבונה שחסר כל שהוא פסולפ"ה כמדומה לי דאיירי בה ר' שמעון הילכך קא פריך מינה לר' שמעון. עכל"ה: ולי נראה דאין צריך לומר דר' שמעון איירי בה שהרי לר' שמעון לבד לא הוה פריך אלא הוה פריך דהך ברייתא אתיא דלא כמאן דלא כר' יהודה ודלא כר' שמעון דהא לר' יהודה אם נשארו ב' קורטין כשרה ולר"ש בקורט א' כשרה והך ברייתא תנא דאם חסר כל שהוא פסולה אע"פי שנשארו כמה קורטין ומשני דתני קורט לבונה שחסר כל שהוא פסולה ודתיתי כר' שמעון ונמצא דאתיא כחד מהני תנאי אבל לא שני שני קורטין שחסרו כל שהוא פסולה ודתיתי כר' יהודה משום דקומץ לשון יחיד הוא ונוכל לשנויי דלא תנינן קומץ אלא קורט לשון יחיד כמותו אבל שני קורטין הוי לשון רבים ולא מתרצינן מאי דאתני בברייתא בלשון יחיד דניתני בה בלשון רבים. ומ"מ רש"י פי' כן משום דהוה מצי למימר דהא מני ר' מאיר דמתני' ר' מאיר היא לפי מאי דקאמר ר' יצחק א"ר יוחנן דג' מחלוקות בדבר ר' מאיר סבר דאם חסר כל שהוא פסולה ודסתמא דמתני' ר' מאיר היא א"כ היה לו לתרץ דהך ברייתא ר' מאיר היא ולכך פי' דר"ל דאיירי בה ר' שמעון: ומ"מ דוחק לומר כן דר' שמעון איירי בה אלא נוכל לומר דסתמא דתלמודא דהשתא לא הוה סבר שלוש מחלוקות בדבר מדלא חשיב בהך כי אם ר' יהודה ור' שמעון ואם היה שם דעת שלישי היה לו להזכיר אלא שהיה מפרש חסר לבונתה אשמועינן לר' שמעון כדאית ליה ולר' יהודה כדאית ליה ולכך פריך מחסר כל שהוא פסולה לפי מאי דהוה סבר שאין עוד דעת שלישי. וכן משמע מדלא פריך ליה ממתני' משום דהוה מפרש לה או כר' יהודה או כר' שמעון כדפרישי':

    לסונה הבאה עם המנחה וכו'דלא כתיב בה ואת כל הלבונה דילפינן מיניה לקמן כל אפי' כל דהו. ל"ה. ונראה דכאן אין צריך לפרש דבבאה עם המנחה כשרה לר' שמעון אלא בין לר' יהודה בין לר"ש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ובבאה בפני עצמה אם חסרה כל שהוא פסולה והיינו מאי דבא לשנות תירוץ דואי בעית אימא מתירוץ ראשון דלתירוץ ראשון מוקמינן ברייתא כר' שמעון ולתירוץ דאי בעית אימא אתא בין לר' יהודה בין לר' שמעון:

    כגון שהפריש לה שני קומציןאז הויא פסולה דיתר מדי ריבה. ל"ה. ולא נהירא דלעיל גבי שמן אמרי' דמסתבר טפי לאכשורי בהפריש לה שני לוגין מבריבה לה שמן. לכ"נ לפרש דר"ל דהא דקתני יתר כשרה בהפריש לה שני קומצין כיון דהאי חזי לה והאי חזי לה וכן משמע בסמוך דקאמר לאחר קמיצה הוקבעה ופסולה לפי שנחסר אבל אם היה קיים היה קרב וכשרה. לת"ו: ומ"מ יש לנו ליישב פי' זה שפי' רש"י ראשון לפי שתופסו עיקר יותר מלשון שני שפירש בפי' כפי' התו'. ונוכל לומר דיש לחלק בין שני לוגין דשמן דס"ד לאכשורי טפי מבחצי לוג מטעם דהאי חזי ליה והאי חזי ליה ובין שני קומצין דלבונה משום דראוי להכשיר יותר בריבה לה על קומץ מבהפריש שני קומצין משום דאם הוסיף חצי לוג בשמן דמנחה על הלוג הראוי לה אינו ראוי להיות קדוש משום שאינו ראוי להתקדש עמה כי אם לוג הראוי לה מן התורה כדפרישי' לעיל דריבה בלוג כדכתיב למנחה ולוג שמן אבל טפי מדינה דאינו ראוי לה אינו מתקדש עמה והוי חולין והיינו מאי דפריך תלמודא לעיל ולוקמא כגון דעריב שמן ואמאי לא קאמר ולוקמה כגון דהפריש לוג ומחצה ואמאי נקט דחולין אלא צ"ל דכשהפריש לה לוג ומחצה במה שעודף על הלוג קרי חולין הואיל ולא נתקדש עמה כדפרישית. והיינו מאי דפריך אמאי הוצרך לומר כגון שהפריש שני לוגין דמשמע אבל בלוג ומחצה לא הא אפילו בלוג ומחצה נמי דהוי חולין החצי לוג מפסלא והיינו דחולין דקאמר דכל מה שהוסיף על הלוג הוי חולין ולכך משני ולא מבעיא קאמר ושלעולם ראוי לפסול יותר בערב בה שמן דחולין דהיינו דהוסיף על הלוג תוספת שאינה מגעת לכלל לוג והוי חולין מאלו הפריש שני לוגין. אבל כשהפריש שני לוגין דכל א' ואחד בפני עצמו יש בו שיעור הראוי לדין מנחה וראוי כל א' וא' להתקדש לה וסד"א דלא פסל וקמ"ל דאפ"ה פסל. הילכך גבי שמן פירשנו דראוי לפסול המוסף על לוג הראוי לה שמן כשלא הגיע לכלל שיעור לוג מאלו הגיע לכלל שיעור לוג אבל גבי לבונה ראוי לפסול יותר כשהפריש שני קומצין מאלו הפריש יתר על קומצו ולא הגיע לכלל קומץ לפי שהמפריש קומץ שיש בו שיעור לבונה יתר על שיעור הראוי לה תרי אינו ראוי להתקדש אם לא מטעם דזיל לגבי האי וחזי לה וזיל לגבי האי וחזי לה אבל מ"מ תרווייהו מיהא לא חזו לה לפי שאין ראוי לה כי אם שיעור אחד ולא שני שעורים אבל כשהפריש יותר על שיעור קומץ ולא הגיע לכלל שיעור קומץ ראויה התוספת להתקדש עם הקומץ לפי שאי לקומץ שיעור ידוע שהרי יש שקומץ שלו קטן ויש שקומץ שלו בינוני ויש שקומץ שלו גדול והרי אמרו הכל לפי מה שהוא אדם מלא קומצו הילכך אע"ג דבקומץ דידיה משערינן מ"מ כשנוסיף בו יותר מקומץ ולא הגיע לכלל קומץ אחר ראוי להתקדש הואיל ואותה תוספת ראויה להתקדש בקומץ אדם אחר שקומצו גדול מקומצו של זה אבל כשהגיע התוספת לכלל קומץ הואיל והוסיף על השיעור שחייב להביא שיעור אחר כיוצא בו אינו ראוי להתקדש עמו. {הג"ה מרב אג"ן א"ה אין דבריו מוכרחין כ"כ דאי טעם הדבר דכל שלא הגיע לכלל שיעור קומץ ראוי להתקדש הוא משום דאמרי' איכא אדם אחר שקומצו גדול א"כ גם בהגיע לכלל שיעור נימא זה קומצו קטן ויש מי שקומצו גדול כפלים ויותר ועוד דהגע עצמך דאם הוא אדם גדול דאין מי שקומצו גדול ממנו יהא היתרון פוסל אפי' כ"ש כיון דליכא מי שקומצו גדול וכן בקטן ממש יהיה הדב' להיפך דאפי' כשהגיע לכלל שיעור לא היה פוסל א"כ נתת דבריך לשיעורין:} בלשונו דכשהפריש להשני קומצים פסולה משום דיותר מדי ריבה, דר"ל אבל כשלא הגיע התוספת לכלל קומץ אינו יותר מדי לפי שראוי להיות כולו מקומץ לאדם אחר שקומצו גדול מזה ולכך כשרה, ומה שהקשו ממאי דקאמר בתר הכי הפריש שני קומצים ואבד לאחר קמיצה הוקבעו דמשמע דפסולה לפי שנאבד הא אם היה קיים כשרה שהרי אין לפרש דכשהוקבעו ונאבד שיפסל מטעם חסרון שאלמלי נפרש כן הוה משמע כדפירשו דאם היה קיים ולא נחסר דכשרה משום דאין שם חסרון אבל רש"י לא פי' כן אלא פי' בלשונו דהוקבעו הוי כיתר ופסולה דמאי דאמרינן כשהפריש לה שני קומצים דמפסלא מטעם יתר לא הוי אלא כשהיו שם שני הקומצים לאחר קמיצה דאז הוקבעו להיות מן המנחה ופסולה מטעם יתר אפילו כשנאבד וכ"ש דאם היה קיים לאחר קמיצה עד הקטרה דמפסיל טפי משום דעדיין היתרון הוא קיים בשעת הקטרה אלא אפילו כשנאבד ונמצא דבשעת הקטרה לא היה שם אלא שיעור והיה לנו להכשירו ולומר דמאחר דנאבד ונסתלק קודם הקטרה דכמי שלא היה שם מעולם דמי וכשר להקטירה משום דיש לנו ללכת אחר שעת הקטרה ובשעת הקטרה אין שם יתר משיעור הראוי לה וכשר אפ"ה פסלינן מאחר דהיה שם היתרון בשעת קמיצ דקמיצה קבעא לה להיות היתרון מן המנחה והוי יתר ופסולה אבל אם נאבד קודם קמיצה לא הוקבעו ולא מפסלא משום יתר הואיל דבשעת קמיצה לא היה שם יתרון וכ"ש אם נוטלו מדעת דכשר משום דכיון דנטלו לא הוקבעו דמדעת נטלו כדי שלא יהא שם בשעת קמיצה דמקבע במנחה אלא אפי' נאבד דלא היה דעתו ליטלו והיה לנו לומר דכיון דבדעתו היה שישאר שם בשעת קמיצה דמפסיל אפ"ה כשרה מאחר שלא היה שם שהרי מ"מ בשעת קמיצה דאז הוי הקבוע בא לא היה שם יתרון:

    לא הוקבעווכשרה דלא קרינן בה פרט לשחסרה ואפי' לר' מאיר דפסל בחסר לבונה: הוקבעו. והוי חסר לבונתה בשעת הקטרה ופסולה לר' מאיר. ל"ה. וקשיא דהא לעיל בפרקין קאמר ר' אלעזר לא פרקה פרקה ממש אלא כיון שהגיע לפרקה אע"פי שלא פרקה וכי פרכי' עלה ואמאי תיהוי כמנחה שחסרה קודם קמיצה ומשנינן טעמא דר' אלעזר משום דכיון דבריר קומץ דידה כמאן דפרקה דמי, ושמא י"ל דרמי בר חמא דהכא פליג אר' אלעזר דלעיל בהאי סברא דר' אלעזר סבר כמאן דפרקה דמי דבריר קומץ דידה ורמי בר חמא סבר דלא אמרינן כמאן דפרקה דמי: או נוכל לומר דדוקא לגבי נפרס לחמה דנשוה להו לשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה אמרי' משום שהגיע זמנה ליפרק דכמאן דפרקה דמיא כיון דהקומץ שהם הבזיכין והלחם שהוא השיריים הוו כחד גופא ומדמינן להו למנחה שבאה שלמה עם קומץ שלה ודאמרי' דכי היכי דבמנחה משנקמצה חסרו שיריה אין מקטיר עליהם הקומץ דכמו כן אם משסנתלקו הבזיכין חסר הלחם דאין מקטיר הבזיכין משום דמשוינן לבזיכין ולחם כחד גופא כמו מנחה דהויא חד גופא ומתחלקת בקמיצה בקומץ ושיריים הילכך מילתא דגופא דהיינו לגבי נפרס לחמה נוכל לומר דמשום דבריר קומץ דידה דעבדינן בהגיע זמנה ליפרק כמאן דפרקה דמיא אבל לגבי מילי דליתנהו מגופיה כגון לגבי אם רבה לבונה או הקטרה בבזיכין יותר משיעורם דנעשה משום שהגיע זמנה ליפרק כמאן דפרקה וכאלו זמנה לקבוע מה שאינו מגופה כאלו הוא מגופה ולומר דהוי יתר או אם אבד דלהוי חסר לגבי הא לא אמרי' כמאן דפרקה דמי דאין לנו לעשות ראוית זמן קמיצה כמו קמיצה לגבי לקבוע מה שאינו מגופה להיות כגופה עד שנעשה הקמיצה עצמה דנקבע להו: עוד יש להקשות דהא תינח מאי דאמרי' לעיל בפירקין גבי נפרס לחמה האי סברא דכיון דקומץ דידה בריר דכשהגיע זמנה ליפרק כמאן דפרקה דמי מה שאין כן במנחה דלא בריר קומץ דידה לפי שהקומץ והשיריים דגוף המנחה הכל דבר אחד א"כ לא בריר קומץ דמנחה מן השיריים אבל הכא דמיירינן גבי לבונה דמנחה ולבונה דבזיכין כדקאמ' היינו הך ומשני מהו דתימא כיון דבריר קומץ דידה דמשמע אבל בלבונה דמנחה לא בריר קומץ דידה ואמאי לא נחשיב לבונה דמנחה בריר קומץ דידה כמו לבונה דבזיכין כיון דהלבונה של המנחה הוי דבר בפני עצמו שאינו מגוף המנחה שהמנחה סולת וזו לבונה א"כ חלוקין מהדדי ולא דמו לקומץ דמנחה ושיריים דלעיל דהכל מין אחד ודבר אחד דשייך בהו למימר דלא בריר קומץ משירים: וי"ל אעפ"י דאין הלבונה ממין המנחה ודדבר בפני עצמו הוא אפ"ה לא חשיב ליה בריר קומץ דידה כמו בזיכין (ולהכי) משום דבזיכין בכלי בפני עצמו ואינן מעורבים עם הלחם, אבל לבונה דמנחה נהי דדבר בפני עצמו וניכרים שאינם ממין המנחה מ"מ מעורבין הם עם המנחה ואינם בכלי בפני עצמן שנעשה כמפורדין אלו מאלו אלא צריך לעשותן מפורדין וכיון דצריך לעשות בה פירוד לבונה לא בריר קומץ דידה חשיב להו: אי נמי אעפ"י שנאמר דנחשיב לבונה כאלו בריר קומץ דידה מפני שהוא מין אחר בפני עצמו מובדל מן המנחה אפי' הכי מחלק בין בזיכין ולבונה, דמנחה דבבזיכין מאחר דבריר קומץ דידה הוה לן למימר דכיון שהגיע זמנה ליפרק כמאן דפרקה דמיא, אבל גבי לבונה דמנחה אעפ"י שנחשבה בריר קומץ לית לן למימר כמו כן דכמאן שנקמצה דמיא שהרי לא שייך בה לומר כיון דהגיע זמנה לקמוץ כמו בבזיכין הילכך לא נוכל לומר כמאן דנקמצה דמיא עד שיקמצנה:

    Edition: Warsaw, 1861 · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Menachot 11b

    Menachot 11b. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 316 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    והתניא הקומץ את הלבונה כו' כמדומה לי דאיירי בה ר' שמעון כו' קפריך מינה לרבי שמעון:

    לבונה הבאה עם המנחה אם חסרה בשעת הקטרה כשרה לר"ש כדיליף לקמיה (סמוכה בסוגי' זו) מכל הלבונה אשר על המנחה והאי דקתני חסר כל שהו פסול בלבונה הבאה בפני עצמה כגון האומר הרי עלי לבונה יביא מלא קומץ לבונה על המזבח בפ' האומר הרי עלי עשרון (לקמן מנחות קו:) דהתם ודאי חסר פסול דלא כתיב ביה ואת כל הלבונה דילפינן מינה לקמן כל אפילו כל שהוא:

    רבי מאיר סתם מתניתין דקתני חיסר לבונתה פסולה:

    קומץ בתחלה בשעת קמיצה בעינן שיהיה בכלי מלא קומץ לבונה ובהא כולהו מודו דמתחילה בעי קומץ וכדילפינן מג"ש בפ' האומר הרי עלי עשרון (שם דף קו:):

    וקומץ בסוף בשעת הקטרת לבונה שלא תחסר:

    רבי יהודה סבר אי הוה כתב כל משמע דאפי' קורט אחד דכל משמע כל שהוא כמו אין לשפחתך כל (מלכים ב ד):

    את לרבות קורט אחר הרי הוא שנים:

    את לא דריש וכל משמע ליה כל דהו כר' יהודה:

    13 more comments on this page.

    Rashi on Menachot 11b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    קומץ ולבונה שחסר כו' בכל דוכתי משמע דשיעור לבונה כקומץ ולקמן בפרק בתרא (מנחות דף קו:) גמר דלבונה לא יפחות מן הקומץ דכתיב והרים ממנו בקומצו מסלת המנחה ומשמנה ואת כל הלבונה מקיש לבונה להרמה דמנחה מה הרמה דמנחה קומץ אף לבונה קומץ ולבונה באה בבזיכין שני קמצים יליף לה בת"כ בג"ש דנאמר כאן אזכרתה וגבי קומץ אזכרתה מה להלן מלא הקומץ אף כאן מלא הקומץ והיינו שני קמצים מלח הקומץ לסדר זה ומלא הקומץ לסדר זה:

    ר' יהודה סבר כל ואפי' חד קורט משמע הכא דרבי יהודה סבר דהלבונה כולה לבונה משמע וה"נ אית ליה בפ"ק דבכורות (דף ג.) בכור כוליה בכור משמע כתב רחמנא כל דאפי' כל שהוא ותימה דבפרק כסוי הדם (חולין פח.) שמעינן ליה לר' יהודה דמו מקצת דמו משמע ושמא משום דכתיב דמו בוי"ו דריש דדם כל דם משמע כתב רחמנא דמו דאפי' מקצת דמו ולפי סברא זו לא יתכן מה שפוסק ר"ת כרבי יהודה דאמר אם יש שם דם שלא הוא פטור מלכסות דהא אמר בבכורות (דף ג:) לית דחש לה להא דר' יהודה דאמר שותפות עובד כוכבים חייבת בבכורה ושמא יש לחלק בין דם לבכור וכמו כן צריך לחלק דלא תקשי ההיא דבכורות אהא דאמר פרק אלמנה ניזונית (כתובות צז:) לית דחש לה להא דר"ש דאמר מקצת כסף ככל כסף ובשמעתין משמע דאית ליה לר"ש הלבונה כולה לבונה והא דדריש רבי יהודה הכא כולה לבונה וכן לקמן בפ' כל המנחות באות מצה (מנחות דף נו:) דריש כל מום ובריש אלו עוברין (פסחים מג.) לא דריש כל לקמן אפרש בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נו:) בע"ה:

    ורבי שמעון את לא דריש פי' לא דריש להא דרשא אבל דלא דריש כלל לא קאמר דשמעינן דדריש את בפ"ק דבכורות (דף ו:) גבי את הגמל דדריש ליה לאסור את חלבו ולקמן בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף ס:) דדריש ר"ש את המנחה לרבות שאר מנחות להגשה ומש"ה לא מייתי הכא ההיא דשמעון העמסוני כדמייתי לה התם בבכורות על רבנן וכן יש לתרץ מרבי יהודה דדריש הכא את ובפ"ב דסוטה (דף יז.) דריש רבי יהודה צוואות וקבלות מהאלות כר"מ ואליבא דר"מ מסיק התם דאת לא דריש וע"כ כמו כן יאמר לרבי יהודה אלא ודאי לא דריש לההיא דרשא קאמר ומיהו י"ל דר' יהודה את לא דריש ואת דריש והכא כתב ואת כל הלבונה ועוד קשה דר' יוסי הגלילי דריש בפרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק מב.) נקי מדמי ולדות אלמא דריש הנאת עורו מאת בשרו כדמשמע התם ובפרק בהמה המקשה (חולין דף ע:) משמע דלא דריש את בגמרא בהמה שמת עוברה כו' דקאמר על מילתיה דר"י הגלילי קלוט במעי קלוטה ליטמא משמע דסבר כרבנן דר"ש דשרו פרק קמא דבכורות (דף ו:) קלוט (במעי קלוטה) ולא דריש אתין ומיהו יש לפרש דפריך בחולין (שם) מקלוט במעי קלוטה שראשו ורובו דומה לאמו דשרי לכ"ע:

    כגון שהפריש לה שני קמצים וא"ת והיאך קדשי אי בבת אחת האמרינן בפרק התודה (לקמן מנחות עח:) תודה ששחטה על שמונים חלות לא קדשו לר' יוחנן ואי בזה אחר זה האמרי' בקדושין בפ"ב (דף נ:) דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו והכא כיון דליתיה בבת אחת כל שכן בזה אחר זה וי"ל כגון דאמר יקדש קומץ אחד מתוך שני קמצים כדאמר בפרק התודה (שם) הכל מודים היכא דאמר ליקדשו ארבעים מתוך שמונים דקדישי:

    כגון שהפריש לה שני קמצין בלשון אחד פי' בקונטרס דההיא דקתני פסולה שהפריש לה שני קמצין ואי אפשר לומר כן דלעיל משמע דבהפריש לה שני לוגין יש לי להכשיר יותר הואיל והאי חזי ליה והאי חזי ליה וה"ה הכא שיש להכשיר יותר בהפריש לה שני קמצים מבקומץ וחצי ועוד דקאמר בסמוך הפריש שני קמצים ואבד אחד מהן קודם קמיצה לא הוקבעו פירוש וכשרה אבד לאחר קמיצה הוקבעו והויא יתירה ופסולה והשתא כיון דבלא אבד פסולה אמאי נקט אבד על כן נראה דבלא אבד כשרה דתרוייהו חזו לה ואבד לאחר קמיצה:

    Tosafot on Menachot 11b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    והא תניא קומץ לבונה שחסר כל שהוא פסול פ"ה כמדומה לי דאיירי בה ר' שמעון הילכך קא פריך מינה לר' שמעון. עכל"ה: ולי נראה דאין צריך לומר דר' שמעון איירי בה שהרי לר' שמעון לבד לא הוה פריך אלא הוה פריך דהך ברייתא אתיא דלא כמאן דלא כר' יהודה ודלא כר' שמעון דהא לר' יהודה אם נשארו ב' קורטין כשרה ולר"ש בקורט א' כשרה והך ברייתא תנא דאם חסר כל שהוא פסולה אע"פי שנשארו כמה קורטין ומשני דתני קורט לבונה שחסר כל שהוא פסולה ודתיתי כר' שמעון ונמצא דאתיא כחד מהני תנאי אבל לא שני שני קורטין שחסרו כל שהוא פסולה ודתיתי כר' יהודה משום דקומץ לשון יחיד הוא ונוכל לשנויי דלא תנינן קומץ אלא קורט לשון יחיד כמותו אבל שני קורטין הוי לשון רבים ולא מתרצינן מאי דאתני בברייתא בלשון יחיד דניתני בה בלשון רבים. ומ"מ רש"י פי' כן משום דהוה מצי למימר דהא מני ר' מאיר דמתני' ר' מאיר היא לפי מאי דקאמר ר' יצחק א"ר יוחנן דג' מחלוקות בדבר ר' מאיר סבר דאם חסר כל שהוא פסולה ודסתמא דמתני' ר' מאיר היא א"כ היה לו לתרץ דהך ברייתא ר' מאיר היא ולכך פי' דר"ל דאיירי בה ר' שמעון: ומ"מ דוחק לומר כן דר' שמעון איירי בה אלא נוכל לומר דסתמא דתלמודא דהשתא לא הוה סבר שלוש מחלוקות בדבר מדלא חשיב בהך כי אם ר' יהודה ור' שמעון ואם היה שם דעת שלישי היה לו להזכיר אלא שהיה מפרש חסר לבונתה אשמועינן לר' שמעון כדאית ליה ולר' יהודה כדאית ליה ולכך פריך מחסר כל שהוא פסולה לפי מאי דהוה סבר שאין עוד דעת שלישי. וכן משמע מדלא פריך ליה ממתני' משום דהוה מפרש לה או כר' יהודה או כר' שמעון כדפרישי':

    לסונה הבאה עם המנחה וכו' דלא כתיב בה ואת כל הלבונה דילפינן מיניה לקמן כל אפי' כל דהו. ל"ה. ונראה דכאן אין צריך לפרש דבבאה עם המנחה כשרה לר' שמעון אלא בין לר' יהודה בין לר"ש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ובבאה בפני עצמה אם חסרה כל שהוא פסולה והיינו מאי דבא לשנות תירוץ דואי בעית אימא מתירוץ ראשון דלתירוץ ראשון מוקמינן ברייתא כר' שמעון ולתירוץ דאי בעית אימא אתא בין לר' יהודה בין לר' שמעון:

    כגון שהפריש לה שני קומצין אז הויא פסולה דיתר מדי ריבה. ל"ה. ולא נהירא דלעיל גבי שמן אמרי' דמסתבר טפי לאכשורי בהפריש לה שני לוגין מבריבה לה שמן. לכ"נ לפרש דר"ל דהא דקתני יתר כשרה בהפריש לה שני קומצין כיון דהאי חזי לה והאי חזי לה וכן משמע בסמוך דקאמר לאחר קמיצה הוקבעה ופסולה לפי שנחסר אבל אם היה קיים היה קרב וכשרה. לת"ו: ומ"מ יש לנו ליישב פי' זה שפי' רש"י ראשון לפי שתופסו עיקר יותר מלשון שני שפירש בפי' כפי' התו'. ונוכל לומר דיש לחלק בין שני לוגין דשמן דס"ד לאכשורי טפי מבחצי לוג מטעם דהאי חזי ליה והאי חזי ליה ובין שני קומצין דלבונה משום דראוי להכשיר יותר בריבה לה על קומץ מבהפריש שני קומצין משום דאם הוסיף חצי לוג בשמן דמנחה על הלוג הראוי לה אינו ראוי להיות קדוש משום שאינו ראוי להתקדש עמה כי אם לוג הראוי לה מן התורה כדפרישי' לעיל דריבה בלוג כדכתיב למנחה ולוג שמן אבל טפי מדינה דאינו ראוי לה אינו מתקדש עמה והוי חולין והיינו מאי דפריך תלמודא לעיל ולוקמא כגון דעריב שמן ואמאי לא קאמר ולוקמה כגון דהפריש לוג ומחצה ואמאי נקט דחולין אלא צ"ל דכשהפריש לה לוג ומחצה במה שעודף על הלוג קרי חולין הואיל ולא נתקדש עמה כדפרישית. והיינו מאי דפריך אמאי הוצרך לומר כגון שהפריש שני לוגין דמשמע אבל בלוג ומחצה לא הא אפילו בלוג ומחצה נמי דהוי חולין החצי לוג מפסלא והיינו דחולין דקאמר דכל מה שהוסיף על הלוג הוי חולין ולכך משני ולא מבעיא קאמר ושלעולם ראוי לפסול יותר בערב בה שמן דחולין דהיינו דהוסיף על הלוג תוספת שאינה מגעת לכלל לוג והוי חולין מאלו הפריש שני לוגין. אבל כשהפריש שני לוגין דכל א' ואחד בפני עצמו יש בו שיעור הראוי לדין מנחה וראוי כל א' וא' להתקדש לה וסד"א דלא פסל וקמ"ל דאפ"ה פסל. הילכך גבי שמן פירשנו דראוי לפסול המוסף על לוג הראוי לה שמן כשלא הגיע לכלל שיעור לוג מאלו הגיע לכלל שיעור לוג אבל גבי לבונה ראוי לפסול יותר כשהפריש שני קומצין מאלו הפריש יתר על קומצו ולא הגיע לכלל קומץ לפי שהמפריש קומץ שיש בו שיעור לבונה יתר על שיעור הראוי לה תרי אינו ראוי להתקדש אם לא מטעם דזיל לגבי האי וחזי לה וזיל לגבי האי וחזי לה אבל מ"מ תרווייהו מיהא לא חזו לה לפי שאין ראוי לה כי אם שיעור אחד ולא שני שעורים אבל כשהפריש יותר על שיעור קומץ ולא הגיע לכלל שיעור קומץ ראויה התוספת להתקדש עם הקומץ לפי שאי לקומץ שיעור ידוע שהרי יש שקומץ שלו קטן ויש שקומץ שלו בינוני ויש שקומץ שלו גדול והרי אמרו הכל לפי מה שהוא אדם מלא קומצו הילכך אע"ג דבקומץ דידיה משערינן מ"מ כשנוסיף בו יותר מקומץ ולא הגיע לכלל קומץ אחר ראוי להתקדש הואיל ואותה תוספת ראויה להתקדש בקומץ אדם אחר שקומצו גדול מקומצו של זה אבל כשהגיע התוספת לכלל קומץ הואיל והוסיף על השיעור שחייב להביא שיעור אחר כיוצא בו אינו ראוי להתקדש עמו. {הג"ה מרב אג"ן א"ה אין דבריו מוכרחין כ"כ דאי טעם הדבר דכל שלא הגיע לכלל שיעור קומץ ראוי להתקדש הוא משום דאמרי' איכא אדם אחר שקומצו גדול א"כ גם בהגיע לכלל שיעור נימא זה קומצו קטן ויש מי שקומצו גדול כפלים ויותר ועוד דהגע עצמך דאם הוא אדם גדול דאין מי שקומצו גדול ממנו יהא היתרון פוסל אפי' כ"ש כיון דליכא מי שקומצו גדול וכן בקטן ממש יהיה הדב' להיפך דאפי' כשהגיע לכלל שיעור לא היה פוסל א"כ נתת דבריך לשיעורין:} בלשונו דכשהפריש להשני קומצים פסולה משום דיותר מדי ריבה, דר"ל אבל כשלא הגיע התוספת לכלל קומץ אינו יותר מדי לפי שראוי להיות כולו מקומץ לאדם אחר שקומצו גדול מזה ולכך כשרה, ומה שהקשו ממאי דקאמר בתר הכי הפריש שני קומצים ואבד לאחר קמיצה הוקבעו דמשמע דפסולה לפי שנאבד הא אם היה קיים כשרה שהרי אין לפרש דכשהוקבעו ונאבד שיפסל מטעם חסרון שאלמלי נפרש כן הוה משמע כדפירשו דאם היה קיים ולא נחסר דכשרה משום דאין שם חסרון אבל רש"י לא פי' כן אלא פי' בלשונו דהוקבעו הוי כיתר ופסולה דמאי דאמרינן כשהפריש לה שני קומצים דמפסלא מטעם יתר לא הוי אלא כשהיו שם שני הקומצים לאחר קמיצה דאז הוקבעו להיות מן המנחה ופסולה מטעם יתר אפילו כשנאבד וכ"ש דאם היה קיים לאחר קמיצה עד הקטרה דמפסיל טפי משום דעדיין היתרון הוא קיים בשעת הקטרה אלא אפילו כשנאבד ונמצא דבשעת הקטרה לא היה שם אלא שיעור והיה לנו להכשירו ולומר דמאחר דנאבד ונסתלק קודם הקטרה דכמי שלא היה שם מעולם דמי וכשר להקטירה משום דיש לנו ללכת אחר שעת הקטרה ובשעת הקטרה אין שם יתר משיעור הראוי לה וכשר אפ"ה פסלינן מאחר דהיה שם היתרון בשעת קמיצ דקמיצה קבעא לה להיות היתרון מן המנחה והוי יתר ופסולה אבל אם נאבד קודם קמיצה לא הוקבעו ולא מפסלא משום יתר הואיל דבשעת קמיצה לא היה שם יתרון וכ"ש אם נוטלו מדעת דכשר משום דכיון דנטלו לא הוקבעו דמדעת נטלו כדי שלא יהא שם בשעת קמיצה דמקבע במנחה אלא אפי' נאבד דלא היה דעתו ליטלו והיה לנו לומר דכיון דבדעתו היה שישאר שם בשעת קמיצה דמפסיל אפ"ה כשרה מאחר שלא היה שם שהרי מ"מ בשעת קמיצה דאז הוי הקבוע בא לא היה שם יתרון:

    לא הוקבעו וכשרה דלא קרינן בה פרט לשחסרה ואפי' לר' מאיר דפסל בחסר לבונה: הוקבעו. והוי חסר לבונתה בשעת הקטרה ופסולה לר' מאיר. ל"ה. וקשיא דהא לעיל בפרקין קאמר ר' אלעזר לא פרקה פרקה ממש אלא כיון שהגיע לפרקה אע"פי שלא פרקה וכי פרכי' עלה ואמאי תיהוי כמנחה שחסרה קודם קמיצה ומשנינן טעמא דר' אלעזר משום דכיון דבריר קומץ דידה כמאן דפרקה דמי, ושמא י"ל דרמי בר חמא דהכא פליג אר' אלעזר דלעיל בהאי סברא דר' אלעזר סבר כמאן דפרקה דמי דבריר קומץ דידה ורמי בר חמא סבר דלא אמרינן כמאן דפרקה דמי: או נוכל לומר דדוקא לגבי נפרס לחמה דנשוה להו לשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה אמרי' משום שהגיע זמנה ליפרק דכמאן דפרקה דמיא כיון דהקומץ שהם הבזיכין והלחם שהוא השיריים הוו כחד גופא ומדמינן להו למנחה שבאה שלמה עם קומץ שלה ודאמרי' דכי היכי דבמנחה משנקמצה חסרו שיריה אין מקטיר עליהם הקומץ דכמו כן אם משסנתלקו הבזיכין חסר הלחם דאין מקטיר הבזיכין משום דמשוינן לבזיכין ולחם כחד גופא כמו מנחה דהויא חד גופא ומתחלקת בקמיצה בקומץ ושיריים הילכך מילתא דגופא דהיינו לגבי נפרס לחמה נוכל לומר דמשום דבריר קומץ דידה דעבדינן בהגיע זמנה ליפרק כמאן דפרקה דמיא אבל לגבי מילי דליתנהו מגופיה כגון לגבי אם רבה לבונה או הקטרה בבזיכין יותר משיעורם דנעשה משום שהגיע זמנה ליפרק כמאן דפרקה וכאלו זמנה לקבוע מה שאינו מגופה כאלו הוא מגופה ולומר דהוי יתר או אם אבד דלהוי חסר לגבי הא לא אמרי' כמאן דפרקה דמי דאין לנו לעשות ראוית זמן קמיצה כמו קמיצה לגבי לקבוע מה שאינו מגופה להיות כגופה עד שנעשה הקמיצה עצמה דנקבע להו: עוד יש להקשות דהא תינח מאי דאמרי' לעיל בפירקין גבי נפרס לחמה האי סברא דכיון דקומץ דידה בריר דכשהגיע זמנה ליפרק כמאן דפרקה דמי מה שאין כן במנחה דלא בריר קומץ דידה לפי שהקומץ והשיריים דגוף המנחה הכל דבר אחד א"כ לא בריר קומץ דמנחה מן השיריים אבל הכא דמיירינן גבי לבונה דמנחה ולבונה דבזיכין כדקאמ' היינו הך ומשני מהו דתימא כיון דבריר קומץ דידה דמשמע אבל בלבונה דמנחה לא בריר קומץ דידה ואמאי לא נחשיב לבונה דמנחה בריר קומץ דידה כמו לבונה דבזיכין כיון דהלבונה של המנחה הוי דבר בפני עצמו שאינו מגוף המנחה שהמנחה סולת וזו לבונה א"כ חלוקין מהדדי ולא דמו לקומץ דמנחה ושיריים דלעיל דהכל מין אחד ודבר אחד דשייך בהו למימר דלא בריר קומץ משירים: וי"ל אעפ"י דאין הלבונה ממין המנחה ודדבר בפני עצמו הוא אפ"ה לא חשיב ליה בריר קומץ דידה כמו בזיכין (ולהכי) משום דבזיכין בכלי בפני עצמו ואינן מעורבים עם הלחם, אבל לבונה דמנחה נהי דדבר בפני עצמו וניכרים שאינם ממין המנחה מ"מ מעורבין הם עם המנחה ואינם בכלי בפני עצמן שנעשה כמפורדין אלו מאלו אלא צריך לעשותן מפורדין וכיון דצריך לעשות בה פירוד לבונה לא בריר קומץ דידה חשיב להו: אי נמי אעפ"י שנאמר דנחשיב לבונה כאלו בריר קומץ דידה מפני שהוא מין אחר בפני עצמו מובדל מן המנחה אפי' הכי מחלק בין בזיכין ולבונה, דמנחה דבבזיכין מאחר דבריר קומץ דידה הוה לן למימר דכיון שהגיע זמנה ליפרק כמאן דפרקה דמיא, אבל גבי לבונה דמנחה אעפ"י שנחשבה בריר קומץ לית לן למימר כמו כן דכמאן שנקמצה דמיא שהרי לא שייך בה לומר כיון דהגיע זמנה לקמוץ כמו בבזיכין הילכך לא נוכל לומר כמאן דנקמצה דמיא עד שיקמצנה:

    Rashba on Menachot 11b · Sefaria · Edition: Warsaw, 1861 · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Menachot, daf 11, Amud Bet, about 316 words in 13 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 13 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 129 words

      Opens “והתניא (ר' שמעון אומר): קומץ ולבונה שחסר…”

    2. Segment 230 words

      Opens “א"ר יצחק בר יוסף, א"ר יוחנן: ג'…”

      Named: רבי יהודה.

    3. Segment 337 words

      Opens “ושלשתן מקרא אחד דרשו, (ויקרא ו, ח)…”

      Named: רבי יהודה.

    4. Segment 432 words

      Opens “וא"ר יצחק בר יוסף, א"ר יוחנן: מחלוקת…”

    5. Segment 523 words

      Opens “וא"ר יצחק בר יוסף, א"ר יוחנן: מחלוקת…”

    6. Segment 612 words

      Opens “פשיטא, מהו דתימא: כיון דבהדי לחם אתיא,…”

    7. Segment 732 words

      Opens “פליגי בה רבי אמי ורבי יצחק נפחא,…”

      Named: רבי אמי, רבי יצחק.

    8. Segment 818 words

      Opens “חיסר לבונתה [פסולה]! הא יתיר כשרה והתניא…”

    9. Segment 918 words

      Opens “ואמר רמי בר חמא הפריש לה שני…”

    10. Segment 1021 words

      Opens “ואמר רמי בר חמא הפריש ארבעה קמצין…”

    11. Segment 116 words

      Opens “הא תו למה לי? היינו הך!…”

    12. Segment 1214 words

      Opens “מהו דתימא: כיון דבריר קומץ דידה, כיון…”

    13. Segment 1344 words

      Opens “מתני׳ הקומץ את המנחה לאכול שיריה בחוץ,…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Menachot 11b · Segment 2 — “א"ר יצחק בר יוסף, א"ר יוחנן: ג' מחלוקת בדבר,…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Menachot 11b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026