Talmud Builders

    Menachot 15a

    Back to index

    English translation — Menachot 15a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The Rabbis hold that the frontplate effects acceptance for items that are normally consumed by the priests but have become ritually impure. Consequently, the sprinkling of the blood in this case is an entirely valid act that is capable of rendering the remaining pure loaf permitted for consumption. And Rabbi Yehuda holds that the frontplate does not effect acceptance for items that are consumed by the priests and have become impure. Accordingly, the sprinkling of the blood is ineffective in rendering the remaining pure loaf permitted for consumption.

    2Rav Huna, son of Rav Natan, said to Rav Pappa: Can this be the dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis? But what about items that normally ascend upon the altar? Even Rabbi Yehuda concedes that the frontplate effects acceptance for impure items that normally ascend the altar, and Rabbi Yehuda and the Rabbis nevertheless disagree with regard to the remaining item in a case of this kind.

    3The Gemara provides the source for this claim. As it is taught in a baraita : If one of the bowls of frankincense accompanying the shewbread, which are meant to be burned upon the altar, became impure, Rabbi Yehuda says that the rites of both of them may be performed in impurity, i.e., the priest may even render the second bowl impure and burn both of them together, as no communal offering is divided, and the mitzva to sacrifice communal offerings overrides the prohibition against rendering them impure. And the Rabbis say: The impure one remains in its state of impurity and the pure one remains in its state of purity. Evidently, their dispute does not depend on whether the frontplate effects acceptance.

    4And furthermore, Rav Ashi said: Come and hear an additional proof that the dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis does not concern the frontplate, as we learn in a mishna ( Pesaḥim 80a) with regard to the consumption of the Paschal offering in a state of impurity, that Rabbi Yehuda says: Even if one tribe is ritually impure and all the rest of the tribes are pure, all the tribes may perform the rite of the Paschal offering in a state of impurity, as no communal offerings are divided. Rav Ashi explains: But here, what relevance is there to the question of whether the frontplate effects acceptance? The frontplate effects acceptance for offerings that have become impure; but it does not render it permitted for one who is ritually impure to sacrifice an offering.

    5And furthermore, doesn’t Ravina say: Come and hear a proof that the matter of the frontplate cannot be the subject of the dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis, as the mishna teaches: If one of the two loaves brought on Shavuot or one of the two arrangements of shewbread became ritually impure, Rabbi Yehuda says: Both must be taken to the place of burning, as no communal offering is divided. And the Rabbis say: The impure one remains in its impurity and the pure one may be eaten.

    6The Gemara explains the difficulty: And if it is so, i.e., that the dispute between them concerns the frontplate, then Rabbi Yehuda should have said: They are both burned, because the frontplate does not effect acceptance for impure items that are consumed by the priests. Rather, Rabbi Yoḥanan says: It is a settled tradition in the mouth of Rabbi Yehuda that no communal offering is divided, and if one part of an offering becomes impure, the entire offering is disqualified.

    7MISHNA: The thanks offering renders the accompanying loaves piggul but the loaves do not render the thanks offering piggul . How so? If one slaughtered the thanks offering, which may be consumed only during the day it is slaughtered and the night thereafter, with the intent to partake of it the next day, the offering and the accompanying loaves are rendered piggul . If he slaughtered it with the intent to partake of the loaves the next day, the loaves are rendered piggul and the thanks offering is not piggul .

    8Likewise, the lambs sacrificed with the two loaves meal offering on Shavuot render the accompanying loaves piggul , but the loaves do not render the lambs piggul . How so? If one slaughtered the lambs, which may be consumed only during the day they are slaughtered and the night thereafter, with the intent to partake of them the next day, the lambs and the accompanying loaves are rendered piggul . If he did so with the intent to partake of the loaves the next day, the loaves are rendered piggul and the lambs are not piggul .

    9GEMARA: The Gemara asks: What is the reason that a thanks offering renders its accompanying loaves piggul ? If we say that it is due to that which Rav Kahana says, this is problematic. As Rav Kahana says: From where is it derived that the loaves of a thanks offering are themselves called a thanks offering? It is derived from that which is stated in the verse: “Then he shall offer with the sacrifice of thanks offering loaves” (Leviticus 7:12). The juxtaposition of the words “thanks offering” and “loaves” indicates that the loaves are themselves called a thanks offering.

    10The Gemara explains why the halakha of the mishna cannot be derived from Rav Kahana’s exposition. If so, then the opposite should be the halakha as well, that intent of piggul with regard to the loaves should likewise render the thanks offering piggul . The Gemara rejects this suggestion: This is not difficult, as the loaves are called a thanks offering, but a thanks offering is not called loaves.

    11The Gemara asks: But with regard to that which the mishna teaches: The lambs sacrificed with the two loaves meal offering on Shavuot render the accompanying loaves piggul but the loaves do not render the lambs piggul , where do we find that the two loaves are called lambs? Rather, is it not correct that this is the reason why the thanks offering renders the loaves piggul but not vice versa: The bread is brought on account of [ gelal ] the thanks offering, but the thanks offering is not brought on account of the bread, i.e., the thanks offering is the primary element of the sacrifice. Similarly, the two loaves of bread are brought on account of the lambs, and the lambs are not brought on account of the bread.

    12The Gemara notes: And both of these halakhot are necessary, as, had the mishna taught us the halakha only in the case of a thanks offering, then one might say: It is only there, with regard to a thanks offering, that when one renders the loaves piggul the thanks offering is not rendered piggul , because they were not bound to one another by waving, i.e., the mitzva of waving the thanks offering may be fulfilled without the bread. But with regard to the lambs, in which the two items were bound to one another by waving, as the two loaves are waved together with the lambs, one might say that when he renders the bread piggul , the lambs should be rendered piggul as well. Therefore, it was necessary for the mishna to teach this halakha also with regard to the case of the lambs.

    13§ Rabbi Elazar raised a dilemma before Rav: If one slaughters the thanks offering with the intent to consume an olive-bulk from it and from its loaves the next day, what is the halakha ? Rabbi Elazar elaborates: I do not raise the dilemma with regard to rendering the thanks offering piggul , for the following reason: Now that in a case where his intent was to consume the entire olive-bulk from its loaves alone, the thanks offering is not rendered piggul , in accordance with the mishna’s ruling that piggul intent with regard to the loaves does not render the thanks offering piggul , then in a case where his intent is to consume half an olive-bulk from the thanks offering and half an olive-bulk from its loaves, in which case the offering is rendered piggul only if the two intentions of less than a full measure are combined, is it necessary to teach that the thanks offering is not piggul ?

    14Rather, when I raise the dilemma, it is with regard to rendering the loaves piggul , which can be rendered piggul via intent concerning the loaves alone. In this case, does the intention of the priest with regard to the thanks offering combine with his intention concerning the loaves to render the loaves piggul , or not?

    15Rav said to Rabbi Elazar: Even in this case, the loaves are rendered piggul and the thanks offering is not rendered piggul . The Gemara asks: But why should the loaves be rendered piggul ? Let us say the following a fortiori inference: And if the thanks offering, which in this case serves to render the loaves piggul , is itself not rendered piggul , then the loaves, which come to render the thanks offering piggul , but do not render it piggul , as the intent to consume half an olive-bulk from the loaves does not combine with the intent to consume half an olive-bulk from the thanks offering to render the thanks offering piggul , is it not logical that the loaves themselves should not be rendered piggul ?

    16The Gemara asks: And do we say an a fortiori inference in this way? But isn’t it taught in a baraita : There was an incident involving one

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    רבנן סברי הציץ מרצהעל טומאת אכילת כהנים למיהוי זריקה שנזרקה עליהן זריקה מעלייתא ומיהו כי מרצה ציץ למיהוי קרבן מעליא אבל טמא לא מישתרי באכילה דעבר ליה בלאו מוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (ויקרא ז׳:י״ט):

    ור' יהודה סבר אין הציץ מרצהבטומאה שנגעה בדבר הנאכל לכהנים הלכך לא הוי זריקה מעליא ולא מישתרי טהור:

    והא עוליןדד"ה ציץ מרצה על טומאה שנגע בעולין למזבח:

    בזיכיןהוו עולין:

    יעשו במזבח בטומאהיגעם זה לזה אם ירצה:

    שאין קרבן ציבור חלוקואפי' אי מגיעו בשניהם טמאים וקרבן צבור דוחה טומאה בפרק כיצד צולין (פסחים פ.) ואמאי לא הוי טהור בטהרתו הא ציץ מרצה על העולין והויא הקטרה מעלייתא ואסור לטמא את הטהור:

    שבט אחד טמאבי"ד בניסן וס"ל לרבי יהודה שבט אחד איקרי קהל הלכך דוחה טומאה ויעשו כולן בטומאה עמו:

    לפי שאין קרבן ציבור חלוקולדברי חכמים טהורים עושים הראשון והשבט עושין פסח שני:

    רבי יהודה למוד ערוךששנאה מרבותיו:

    מתני' והתודה אינה מפוגלתוהאוכלה אין ענוש כרת:

    גמ' מ"טהתודה מפגלת לחם:

    מדהוה ליה למיכתב והקריב חלות על זבח התודה וכתיב והקריב על זבח התודה חלות (תודת שלמיו) דמשמע תודה הם החלות הלכך כי אמר על מנת לאכול תודה למחר הוי לחם בכלל:

    אבל תודההבהמה לא איקרי לחם הלכך כי מפגל לחם לא הויא בהמה בכלל:

    הכבשיםשל עצרת:

    לחם גלל תודהתודה עיקר ולחם טפל דשחיטת תודה מקדשה ללחם כדאמרינן בפ' התודה (לקמן מנחות עח:) יקריב קרבנו מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח וכן לחם גלל כבשים דשחיטת כבשים מקדשים ללחם בפ' התכלת (לקמן מנחות מו.) תודה אין מניפין אותה עם החלות אבל כבשים מניפין אותם עם החלות דכתיב (ויקרא כג) והניף אותם וכתיב על לחם וגו':

    זה לזהכבשים עם לחם:

    אימא כו'והוא הדין אי תנא כבשים הוה אמינא התם כי מפגלי כבשים מפגלי חלות צריכא:

    ממנה ומלחמהכחצי זית מזה וכן מזה:

    השתא זית כולו מלחםדהויא מחשבה חמורה דלא בעיא צירוף אמרינן במתניתין דלא מיפגל תודה ממנה ומלחמה דבעי לצרופי מיבעיא:

    או לאפגלי לחם דשייר במחשבה:

    תודה המפגלתודה שסייעה לפגל לחם אין מתפגל כדקאמרינן התודה אינה מפוגלת:

    הבא לפגלחצי זית של לחם הבא לפגל גם את התודה ולא פגלהו אינו דין שלא יתפגל:

    מנחות 15 עמוד א

    1רבנן סברי: הציץ מרצה על אכילות, ורבי יהודה סבר: אין הציץ מרצה על אכילות.

    2א"ל רב הונא בריה דרב נתן לרב פפא: והא עולין, דהציץ מרצה על העולין, ופליגי!

    3דתניא: נטמא אחד מן הבזיכין, רבי יהודה אומר: שניהם יעשו בטומאה, לפי שאין קרבן ציבור חלוק, וחכמים אומרים: הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו.

    4ועוד, אמר רב אשי: ת"ש ר' יהודה אומר: אפילו שבט אחד טמא וכל השבטים טהורין יעשו בטומאה, לפי שאין קרבנות ציבור חלוק, והכא מאי הציץ מרצה איכא?

    5ועוד, האמר רבינא: ת"ש נטמאת אחת מן החלות או אחת מן הסדרין, רבי יהודה אומר: שניהם יצאו לבית השריפה, לפי שאין קרבן ציבור חלוק, וחכמים אומרים: הטמא בטומאתו והטהור יאכל.

    6ואם איתא, לפי שאין הציץ מרצה על אכילות מיבעי ליה! אלא א"ר יוחנן: למוד ערוך הוא בפיו של רבי יהודה, שאין קרבן ציבור חלוק.

    Mishna

    7התודה מפגלת את הלחם, והלחם אינו מפגל את התודה. כיצד? שחט את התודה לאכול ממנה למחר היא והלחם מפוגלין, לאכול מן הלחם למחר הלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת.

    8הכבשים מפגלין את הלחם, והלחם אינו מפגל את הכבשים. כיצד? השוחט את הכבשים לאכול מהן למחר הם והלחם מפוגלין, לאכול את הלחם למחר הלחם מפוגל והכבשים אינן מפוגלין.

    Gemara

    9מ"ט אילימא משום דרב כהנא, דאמר רב כהנא: מנין ללחמי תודה שנקראו תודה? שנאמר: ״(ויקרא ז״, יב) ״והקריב על זבח התודה חלות״.

    10אי הכי איפכא נמי, הא לא קשיא: לחם איקרי תודה, תודה לא איקרי לחם.

    11אלא הא דקתני: הכבשים מפגלין את הלחם והלחם אינו מפגל את הכבשים, לחם היכא אשכחן דאיקרי כבשים? אלא (לאו) היינו טעמא: לחם גלל תודה, ואין תודה גלל דלחם לחם, גלל דכבשים ואין כבשים גלל דלחם׃

    12וצריכי, דאי אשמעינן תודה התם הוא דכי מפגל בלחם לא מפגלא תודה, משום דלא הוזקקו זה לזה בתנופה, אבל כבשים דהוזקקו זה לזה בתנופה אימא כי מפגל בלחם ליפגלי נמי כבשים, צריכא.

    13בעא מיניה ר"א מרב: השוחט את התודה לאכול כזית ממנה ומלחמה למחר, מהו לאיפגולי? תודה לא מיבעיא לי, השתא כולו מלחמה לא מיפגלא, ממנה ומלחמה מיבעיא?

    14כי קא מיבעיא לי לאיפגולי לחם, מי מצטרפה תודה לאיפגולי ללחם או לא?

    15אמר ליה: אף בזו, הלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת. ואמאי? לימא קל וחומר: ומה (תודה) המפגל אין מתפגל, הבא לפגל ולא פיגל אינו דין שלא יתפגל?

    16ומי אמרינן קל וחומר כי האי גוונא? והתניא: מעשה באחד׃

    Tosafot

    רבנן סברי הציץ מרצה על אכילותלא למישרייה לטמא באכילה אלא לענין דלא הוי האי טמא כאבוד ושרוף אלא חשוב כטהור לענין דשריא זריקה לאידך דטהור גמור:

    ורבי יהודה סבר אין הציץ מרצהוהוה ליה האי טמא כאבוד ושרוף ולא מהניא זריקה לטהור אע"ג דרבי יהודה ס"ל בפ' כיצד צולין (פסחים עז.) טומאה הותרה בציבור ולא מיבעי ציץ לרצויי דמאי דהתר הוא בציבור לא מהניא להאי טמא למישרייה באכילה הוא הדין נמי דלא מהניא למישרייה לטהור דלענין היתר אכילת לא מהניא ולא הויא כריצוי ציץ ולמ"ד מרצה מהניא לטהור ולא מהניא לטמא:

    והא עולין דציץ מרצה כו'ואפי' למ"ד בפ' כיצד צולין (פסחים עז:) אין הציץ מרצה על העולים הנ"מ ביחיד אבל בציבור מודה דציץ מרצה על העולין:

    ופליגימשמע דאי משכח תנאי דציץ מרצה על העולין הוה ניחא ליה ולכאורה כ"ש דהוה קשה טפי דרבי יהודה דאמר שניהם יעשו בטומאה קסבר דציץ מרצה על העולין ומתניתין קסבר אין הציץ מרצה על אכילות ורבנן דאמרי טמא בטומאתו וטהור בטהרתו קסברי אין הציץ מרצה על העולין ובמתניתין קסברי הציץ מרצה על אכילות:

    רבי יהודה אומר אפי' שבט אחד טמא כו' שאין קרבן ציבור חלוקאף על גב דרבי יהודה ס"ל בפ"ק דיומא (דף ז:) דטומאה הותרה בציבור מ"מ איצטריך ליה טעמא דאין קרבן ציבור חלוק בפסח כיון דיש ביה אכילה כדמוכח התם:

    והכא מאי ציץ מרצה איכאפי' הא אין הציץ מרצה על טומאת הגוף כדפי' בקונט' ודריש לקמן בהקומץ רבה (מנחות דף כה.) עון הקדשים הוא נושא ולא עון המקדישי' ובפרק שני דזבחים (דף כג.) נמי אמרינן בהדיא דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף והא דאמר בפ' כיצד צולין (פסחים עז.) דלמ"ד טומאה דחויה בעיא ציץ לרצויי היינו לטומאת בשר דמהני ציץ אבל לטומאת הגוף דלא מהני ציץ אפי' בלא ציץ:

    מנין ללחמי תודה כו'לקמן בפ' התודה (מנחות דף פ.) עיקר מילתא:

    לחם איקרי תודה תודה לא איקרי לחםמהאי טעמא מיתרצא מה שמקשים בפ' הערל (יבמות עג:) דיש במעשר וביכורי' משא"כ בתרומה מ"ט דלא ילפינן (ביכורים מתרומה) אע"ג דאיתקוש דדרשינן (פסחים לו:) ותרומת ידך אלו הביכורים דביכורים איקרו תרומה תרומה לא איקריא ביכורים והא דמקיש להו בפרק העור והרוטב (חולין קכ:) התם אסמכתא בעלמא אמר:

    המפגל אין מתפגל כו'פירוש אותו שאתה ר"ל שהוא מפגל אתה מודה שאין מתפגל ובריש מכות (דף ב.) רוצה לומר ק"ו כי האי גוונא גבי מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה ונמצאו זוממין דאין אומרים יעשה זה בן גרושה תחתיו משום דאמרינן ק"ו ומה המחלל אין מתחלל בא לחלל ולא חילל אינו דין שלא יתחלל ופריך רבינא א"כ ביטלת תורת עדים זוממין ומה הסוקל אינו נסקל הבא לסקול ולא סקל אינו דין שלא יסקל ואע"ג דהכא מתקיים הק"ו לענין עדים זוממין שאני משום טעמא דא"כ ביטלת תורת עדים זוממין ומה הסוקל כו' פי' משום דקים לן הרגו אין נהרגין משום דדרשינן כאשר זמם ולא כאשר עשה כך פי' שם בקונט' וקשה א"כ אמאי נקט סקילה יותר משאר מיתות ומפרש ר"ת ומה הסוקל אינו נסקל דרוצח לעולם בסייף אפי' הרג את חבירו באבן ועוד נראה דק"ו דהכא לא דמי לההוא דבא לפגל הכא היינו לחם שבא לפגל חצי זית של תודה ע"י שיצטרף לפוסלה ולא פיגל שאינו מצטרף לפוסלה אינו דין שלא יצטרף להתפגל לעצמו וכי האי גוונא הוי האי דבסמוך ומה אוסר אינו נאסר הגפן שאוסר אינו נאסר הבא לאסור דהיינו זרעים שבאין לאסור הגפן על ידי צירופם שנעשין כלאים ולא אסר אינו דין שלא יאסר ע"י צירוף של גפן ומהאי טעמא נמי ניחא במתניתין דשוחט את התודה לאכול הלחם שהלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת ולא אמרינן קל וחומר:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    לחם אקרי תודהכדכתי' בתודה חלות דמשמע התודה הן החלות ולכך כי אמר ע"מ לאכול תודה הוי לחם בכלל. אבל תודה. הבהמה לא איקרא לחם ולכך כי מפגל לחם לא הויא הבהמה בכלל. ל"ה: ואין להקשות דמאחר דהלחם איקרי תודה כמו התודה ושניהם שם אחד להם למה לא יתפגלו זה בזה התודה בלחם כמו הלחם בתודה ואם מפני שהתודה אין לה שם לחם לכן אינה מתפגלת מה לנו בזה הרי לא תתפגל התודה בלחם מפני שם לחם כי אם מפני שם תודה שיש ללחם, לפי שזה אינו שהרי אלמלא היה מפגל בלחם בשם תודה שיש ללחם היה ראוי להתפגל התודה כשפגל בלחם כמו כשמתפגל הלחם כשפגל בתודה אבל כשמפגל בלחם אינו מפגל בו בשם תודה דאע"ג דאיקרי תודה אם יאמר ע"מ לאכל מן התודה למחר ודעתו ללחם לא יהיה במשמע שירצה לומר בלחם שהרי עכ"פ שהוא קרוי תודה מ"מ אינו נתפם בפגול בשם תודה שהרי אם יאמר תודה קודם יתפס בשם תודה התודה שהיא הבהמה עצמה משיתפס הלחם מפני שהתודה יש לה עיקרות שם תודה יותר מן הלחם שהרי מה שיש ללחם שם תודה אין זה אלא בשביל ששם התודה שיש בבהמה נמשך עליו אבל מ"מ עיקר שם תודה על הבהמה הוא הילכך אין נתפס בשם תודה סתם כי אם הבהמה עצמה. ועוד דמאחר דאין לבהמה כי אם שם תודה לבד וללחם יש לו שם תודה ולחם כשמזכיר שם תודה סתם אין נתפס בשם תודה כ"א מה שיש לו שם תודה לבד ולא לחם שיש לו עם שם תודה שם לחם הילכך אינו יכול לפגל בלחם אם לא יזכיר שם לחם וכיון דצריך להזכיר שם לחם ותודה אינה קרויה לחם אינה יכולה להתפגל בשם לחם ולכך קאמר תודה לא אקרי לחם ולכך אינה יכולה להתפגל בשם לחם:

    לאפגולי תודה וכו'השתא כולו מלחמה לא מפגלא ממנה ומלחמה מיבעיא. פי' ממנה ומלחמה חצי זית מזה וכן מזה וקאמר השתא היה כולו מלחם דהויא מחשבה גמורה דלא בעיא צירוף ממנה ומלחמה דבעי לצרופי מיבעיא, ל"ה. שלא תאמר הרי ראוי להתפגל יותר כשיש במחשבת פגול שחשב חצי זית מגוף התודה מכשאין בה כלל משום דהא ליתא שהרי חצי שיעור דהיינו חצי זית של גוף התודה אינו מפגל כלום דחצי שיעור כלא כלום דמי א"כ אינו יכול לפגל כי אם בהצטרפות של חצי זית הלחם שנאמר שמאחר שיש זית בשניהם וא"כ אם נאמר שיהא פגול יהיה פגול מצד חצי שיעור הלחם שיצטרף לחצי של תודה ויגרום הפגול ולכך קאמר ומאחר דאשכחן דשיעור שלם של לחם שיש לו חשיבות שיעור אינו גורם לפגל התודה כ"ש שחצי שיעור של לחם שאין לו חשיבות שלא יגרום לפגל התודה:

    כי קא מבעיא ליה לאפגולי לחםדשייך במחשב' תודה ל"ה. ר"ל דמתפגל הלחם כשחשב לאכול כזית מן התודה למחר א"כ בכל כזית זה שחשב לאכול למחר שחציו מן התודה וחציו מן הלחם ראוי להתפגל הלחם שהרי במחשבת אכילת התודה הלחם מתפגל וכן במחשבת אכילת הלחם עצמו הלחם מתפגל א"כ יש לשני חצאי זיתים אלו ראויות לפגל הלחם ומבעיא לן אי מצטרפי לפגלו כיון דראוי להתפגל במחשבת שניהם או דילמא כיון דלאו חד מינא נינהו לאו מפגל משום דלא מצטרפי משום דדוקא בכזית דחד מינייהו מפגל אבל לא ע"י צירוף:

    אף בזו הלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלתדר"ל דמצטרפי לפגל הנחם ואף בזו ר"ל כמו בלאכול הלחם למחר דהלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת כמו כן בזו הלחם מפוגל כו'. ול' אף דמשמע דיש חידוש יותר בזה משום דכשחשב לאכול כזית מן הלחם למחר דיש שיעור שלם מן הלחם במחשבת פגול הוי ראוי הלחם להתפגל יותר מכשחשב חצי זית מתודה וחצי זית מלחם דאין שיעור לפגל הלחם אם לא ע"י צירוף:

    ומה המפגל כו'יש להקשות אמאי קרי לחצי זית דתודה מפגל וקרי לחצי זית דלחם בא לפגל ומה פגל זה יותר מזה שאם נקרא חצי זית דתודה מפגל בעבור שמפגל הלחם כדפירש"י מפגל תודה שסייעה לפגל הלחם. כמו כן יש לקרא לחצי זית דלחם מפגל בעבור שמפגל כמו כן הלחם עצמו, ואם נקרא לחצי זית דלחם בא לפגל ולא פגל בעבור שאינו מפגל התודה כמו כן חצי זית דתודה נקראהו בא לפגל (לא פגל) שלא פגל התודה. ועוד למה קרא לחצי זית דלחם בא לפגל התודה, כמו שפרש"י בא לפגל חצי זית של לחם דבא לפגל גם התודה. והלא אין בא לפגל התודה מאחר דפגל בלחם לא פגל התודה: ונ"ל דלכך קרי מפגל לחצי זית דתודה בעבור מה שמפגל בלחם וחצי זית דלחם אע"פי שמפגל כמו כן בלחם לא קרי ליה מפגל משום דמה שמפגל חצי זית דתודה בלחם הוי מחמת כח שיש לו לפגל בתודה עצמה שהרי יש לו כח לפגל בתודה ובלחם, ומה שלא פגל בתודה הוי מפני שלא מצא תשלום שיעור שצריך לפגל בה אך כשמצא הצטרפות להשלים לו שיעור שיש לו לפגל בלחם פגל מחמת כח שיש לו לפגל, ונמצא דמה שפגל בלחם הוי מחמת ראוית כח פגולו בתודה ולכך קרי ליה מפגל משום דהוי כאלו פגל בתודה ובלחם מאחר דמה שפגל בלחם הוי מכח ראוית פיגול שהיה לו בתודה והוי כאילו פגל בתודה לגרום פגול ללחם ולכך קרי ליה מפגל כאלו מפגל בשניהם. וקרי לחצי זית דלחם בא לפגל ולא פגל, בעבור שאין ראוית לפגל בתודה עצמה כי אם בלחם לבד, ואינו ר"ל שבא לפגל התודה ולא פגל שהרי לא בא לפגל התודה כיון שאין לו כח לפגלה אלא ר"ל שבא לפגל במה שיכול לפגל ולא פגל בשלימות שיפגל בכל מה שראוי הפגול לחול עליו דהיינו גם בתודה מפני שאין לו כח לפגל בתודה, והוי סברת הק"ו כך מה המפגל שהוא חצי של בשר תודה שיש לו ראוית פגול בין בתודה ובין בלחם דלכך נקרא מפגל אמרי' דאע"ג והוי כח ראיות פגול אינו מתפגל במה שחשב בו הפגול, בא לפגל ולא פגל דר"ל דאין לו ראוית פגול בכללות כדפרי' והוי כח ראיות פגול קטן אינו דין שלא יתפגל במה שחשב בו הפגול דהיינו בלחם עצמו שחשב לפגלו:

    Babylonian Talmud · folio map

    Menachot 15a

    Menachot 15a. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 368 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    רבנן סברי הציץ מרצה על טומאת אכילת כהנים למיהוי זריקה שנזרקה עליהן זריקה מעלייתא ומיהו כי מרצה ציץ למיהוי קרבן מעליא אבל טמא לא מישתרי באכילה דעבר ליה בלאו מוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (ויקרא ז׳:י״ט):

    ור' יהודה סבר אין הציץ מרצה בטומאה שנגעה בדבר הנאכל לכהנים הלכך לא הוי זריקה מעליא ולא מישתרי טהור:

    והא עולין דד"ה ציץ מרצה על טומאה שנגע בעולין למזבח:

    בזיכין הוו עולין:

    יעשו במזבח בטומאה יגעם זה לזה אם ירצה:

    שאין קרבן ציבור חלוק ואפי' אי מגיעו בשניהם טמאים וקרבן צבור דוחה טומאה בפרק כיצד צולין (פסחים פ.) ואמאי לא הוי טהור בטהרתו הא ציץ מרצה על העולין והויא הקטרה מעלייתא ואסור לטמא את הטהור:

    שבט אחד טמא בי"ד בניסן וס"ל לרבי יהודה שבט אחד איקרי קהל הלכך דוחה טומאה ויעשו כולן בטומאה עמו:

    לפי שאין קרבן ציבור חלוק ולדברי חכמים טהורים עושים הראשון והשבט עושין פסח שני:

    14 more comments on this page.

    Rashi on Menachot 15a · Sefaria

    Tosafot

    רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות לא למישרייה לטמא באכילה אלא לענין דלא הוי האי טמא כאבוד ושרוף אלא חשוב כטהור לענין דשריא זריקה לאידך דטהור גמור:

    ורבי יהודה סבר אין הציץ מרצה והוה ליה האי טמא כאבוד ושרוף ולא מהניא זריקה לטהור אע"ג דרבי יהודה ס"ל בפ' כיצד צולין (פסחים עז.) טומאה הותרה בציבור ולא מיבעי ציץ לרצויי דמאי דהתר הוא בציבור לא מהניא להאי טמא למישרייה באכילה הוא הדין נמי דלא מהניא למישרייה לטהור דלענין היתר אכילת לא מהניא ולא הויא כריצוי ציץ ולמ"ד מרצה מהניא לטהור ולא מהניא לטמא:

    והא עולין דציץ מרצה כו' ואפי' למ"ד בפ' כיצד צולין (פסחים עז:) אין הציץ מרצה על העולים הנ"מ ביחיד אבל בציבור מודה דציץ מרצה על העולין:

    ופליגי משמע דאי משכח תנאי דציץ מרצה על העולין הוה ניחא ליה ולכאורה כ"ש דהוה קשה טפי דרבי יהודה דאמר שניהם יעשו בטומאה קסבר דציץ מרצה על העולין ומתניתין קסבר אין הציץ מרצה על אכילות ורבנן דאמרי טמא בטומאתו וטהור בטהרתו קסברי אין הציץ מרצה על העולין ובמתניתין קסברי הציץ מרצה על אכילות:

    רבי יהודה אומר אפי' שבט אחד טמא כו' שאין קרבן ציבור חלוק אף על גב דרבי יהודה ס"ל בפ"ק דיומא (דף ז:) דטומאה הותרה בציבור מ"מ איצטריך ליה טעמא דאין קרבן ציבור חלוק בפסח כיון דיש ביה אכילה כדמוכח התם:

    והכא מאי ציץ מרצה איכא פי' הא אין הציץ מרצה על טומאת הגוף כדפי' בקונט' ודריש לקמן בהקומץ רבה (מנחות דף כה.) עון הקדשים הוא נושא ולא עון המקדישי' ובפרק שני דזבחים (דף כג.) נמי אמרינן בהדיא דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף והא דאמר בפ' כיצד צולין (פסחים עז.) דלמ"ד טומאה דחויה בעיא ציץ לרצויי היינו לטומאת בשר דמהני ציץ אבל לטומאת הגוף דלא מהני ציץ אפי' בלא ציץ:

    מנין ללחמי תודה כו' לקמן בפ' התודה (מנחות דף פ.) עיקר מילתא:

    לחם איקרי תודה תודה לא איקרי לחם מהאי טעמא מיתרצא מה שמקשים בפ' הערל (יבמות עג:) דיש במעשר וביכורי' משא"כ בתרומה מ"ט דלא ילפינן (ביכורים מתרומה) אע"ג דאיתקוש דדרשינן (פסחים לו:) ותרומת ידך אלו הביכורים דביכורים איקרו תרומה תרומה לא איקריא ביכורים והא דמקיש להו בפרק העור והרוטב (חולין קכ:) התם אסמכתא בעלמא אמר:

    1 more comments on this page.

    Tosafot on Menachot 15a · Sefaria

    Rashba

    לחם אקרי תודה כדכתי' בתודה חלות דמשמע התודה הן החלות ולכך כי אמר ע"מ לאכול תודה הוי לחם בכלל. אבל תודה. הבהמה לא איקרא לחם ולכך כי מפגל לחם לא הויא הבהמה בכלל. ל"ה: ואין להקשות דמאחר דהלחם איקרי תודה כמו התודה ושניהם שם אחד להם למה לא יתפגלו זה בזה התודה בלחם כמו הלחם בתודה ואם מפני שהתודה אין לה שם לחם לכן אינה מתפגלת מה לנו בזה הרי לא תתפגל התודה בלחם מפני שם לחם כי אם מפני שם תודה שיש ללחם, לפי שזה אינו שהרי אלמלא היה מפגל בלחם בשם תודה שיש ללחם היה ראוי להתפגל התודה כשפגל בלחם כמו כשמתפגל הלחם כשפגל בתודה אבל כשמפגל בלחם אינו מפגל בו בשם תודה דאע"ג דאיקרי תודה אם יאמר ע"מ לאכל מן התודה למחר ודעתו ללחם לא יהיה במשמע שירצה לומר בלחם שהרי עכ"פ שהוא קרוי תודה מ"מ אינו נתפם בפגול בשם תודה שהרי אם יאמר תודה קודם יתפס בשם תודה התודה שהיא הבהמה עצמה משיתפס הלחם מפני שהתודה יש לה עיקרות שם תודה יותר מן הלחם שהרי מה שיש ללחם שם תודה אין זה אלא בשביל ששם התודה שיש בבהמה נמשך עליו אבל מ"מ עיקר שם תודה על הבהמה הוא הילכך אין נתפס בשם תודה סתם כי אם הבהמה עצמה. ועוד דמאחר דאין לבהמה כי אם שם תודה לבד וללחם יש לו שם תודה ולחם כשמזכיר שם תודה סתם אין נתפס בשם תודה כ"א מה שיש לו שם תודה לבד ולא לחם שיש לו עם שם תודה שם לחם הילכך אינו יכול לפגל בלחם אם לא יזכיר שם לחם וכיון דצריך להזכיר שם לחם ותודה אינה קרויה לחם אינה יכולה להתפגל בשם לחם ולכך קאמר תודה לא אקרי לחם ולכך אינה יכולה להתפגל בשם לחם:

    לאפגולי תודה וכו' השתא כולו מלחמה לא מפגלא ממנה ומלחמה מיבעיא. פי' ממנה ומלחמה חצי זית מזה וכן מזה וקאמר השתא היה כולו מלחם דהויא מחשבה גמורה דלא בעיא צירוף ממנה ומלחמה דבעי לצרופי מיבעיא, ל"ה. שלא תאמר הרי ראוי להתפגל יותר כשיש במחשבת פגול שחשב חצי זית מגוף התודה מכשאין בה כלל משום דהא ליתא שהרי חצי שיעור דהיינו חצי זית של גוף התודה אינו מפגל כלום דחצי שיעור כלא כלום דמי א"כ אינו יכול לפגל כי אם בהצטרפות של חצי זית הלחם שנאמר שמאחר שיש זית בשניהם וא"כ אם נאמר שיהא פגול יהיה פגול מצד חצי שיעור הלחם שיצטרף לחצי של תודה ויגרום הפגול ולכך קאמר ומאחר דאשכחן דשיעור שלם של לחם שיש לו חשיבות שיעור אינו גורם לפגל התודה כ"ש שחצי שיעור של לחם שאין לו חשיבות שלא יגרום לפגל התודה:

    כי קא מבעיא ליה לאפגולי לחם דשייך במחשב' תודה ל"ה. ר"ל דמתפגל הלחם כשחשב לאכול כזית מן התודה למחר א"כ בכל כזית זה שחשב לאכול למחר שחציו מן התודה וחציו מן הלחם ראוי להתפגל הלחם שהרי במחשבת אכילת התודה הלחם מתפגל וכן במחשבת אכילת הלחם עצמו הלחם מתפגל א"כ יש לשני חצאי זיתים אלו ראויות לפגל הלחם ומבעיא לן אי מצטרפי לפגלו כיון דראוי להתפגל במחשבת שניהם או דילמא כיון דלאו חד מינא נינהו לאו מפגל משום דלא מצטרפי משום דדוקא בכזית דחד מינייהו מפגל אבל לא ע"י צירוף:

    אף בזו הלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת דר"ל דמצטרפי לפגל הנחם ואף בזו ר"ל כמו בלאכול הלחם למחר דהלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת כמו כן בזו הלחם מפוגל כו'. ול' אף דמשמע דיש חידוש יותר בזה משום דכשחשב לאכול כזית מן הלחם למחר דיש שיעור שלם מן הלחם במחשבת פגול הוי ראוי הלחם להתפגל יותר מכשחשב חצי זית מתודה וחצי זית מלחם דאין שיעור לפגל הלחם אם לא ע"י צירוף:

    ומה המפגל כו' יש להקשות אמאי קרי לחצי זית דתודה מפגל וקרי לחצי זית דלחם בא לפגל ומה פגל זה יותר מזה שאם נקרא חצי זית דתודה מפגל בעבור שמפגל הלחם כדפירש"י מפגל תודה שסייעה לפגל הלחם. כמו כן יש לקרא לחצי זית דלחם מפגל בעבור שמפגל כמו כן הלחם עצמו, ואם נקרא לחצי זית דלחם בא לפגל ולא פגל בעבור שאינו מפגל התודה כמו כן חצי זית דתודה נקראהו בא לפגל (לא פגל) שלא פגל התודה. ועוד למה קרא לחצי זית דלחם בא לפגל התודה, כמו שפרש"י בא לפגל חצי זית של לחם דבא לפגל גם התודה. והלא אין בא לפגל התודה מאחר דפגל בלחם לא פגל התודה: ונ"ל דלכך קרי מפגל לחצי זית דתודה בעבור מה שמפגל בלחם וחצי זית דלחם אע"פי שמפגל כמו כן בלחם לא קרי ליה מפגל משום דמה שמפגל חצי זית דתודה בלחם הוי מחמת כח שיש לו לפגל בתודה עצמה שהרי יש לו כח לפגל בתודה ובלחם, ומה שלא פגל בתודה הוי מפני שלא מצא תשלום שיעור שצריך לפגל בה אך כשמצא הצטרפות להשלים לו שיעור שיש לו לפגל בלחם פגל מחמת כח שיש לו לפגל, ונמצא דמה שפגל בלחם הוי מחמת ראוית כח פגולו בתודה ולכך קרי ליה מפגל משום דהוי כאלו פגל בתודה ובלחם מאחר דמה שפגל בלחם הוי מכח ראוית פיגול שהיה לו בתודה והוי כאילו פגל בתודה לגרום פגול ללחם ולכך קרי ליה מפגל כאלו מפגל בשניהם. וקרי לחצי זית דלחם בא לפגל ולא פגל, בעבור שאין ראוית לפגל בתודה עצמה כי אם בלחם לבד, ואינו ר"ל שבא לפגל התודה ולא פגל שהרי לא בא לפגל התודה כיון שאין לו כח לפגלה אלא ר"ל שבא לפגל במה שיכול לפגל ולא פגל בשלימות שיפגל בכל מה שראוי הפגול לחול עליו דהיינו גם בתודה מפני שאין לו כח לפגל בתודה, והוי סברת הק"ו כך מה המפגל שהוא חצי של בשר תודה שיש לו ראוית פגול בין בתודה ובין בלחם דלכך נקרא מפגל אמרי' דאע"ג והוי כח ראיות פגול אינו מתפגל במה שחשב בו הפגול, בא לפגל ולא פגל דר"ל דאין לו ראוית פגול בכללות כדפרי' והוי כח ראיות פגול קטן אינו דין שלא יתפגל במה שחשב בו הפגול דהיינו בלחם עצמו שחשב לפגלו:

    Rashba on Menachot 15a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Menachot, daf 15, Amud Aleph, about 368 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 114 words

      Opens “רבנן סברי: הציץ מרצה על אכילות, ורבי…”

      Named: רבי יהודה.

    2. Segment 215 words

      Opens “א"ל רב הונא בריה דרב נתן לרב…”

      Named: רב הונא, רב נתן, רב פפא.

    3. Segment 322 words

      Opens “דתניא: נטמא אחד מן הבזיכין, רבי יהודה…”

      Named: רבי יהודה, רבן ציבור.

    4. Segment 427 words

      Opens “ועוד, אמר רב אשי: ת"ש ר' יהודה…”

      Named: רב אשי.

    5. Segment 530 words

      Opens “ועוד, האמר רבינא: ת"ש נטמאת אחת מן…”

      Named: רבי יהודה, רבן ציבור.

    6. Segment 624 words

      Opens “ואם איתא, לפי שאין הציץ מרצה על…”

      Named: רבי יהודה, רבן ציבור.

    7. Segment 729 words

      Opens “מתני׳ התודה מפגלת את הלחם, והלחם אינו…”

    8. Segment 828 words

      Opens “הכבשים מפגלין את הלחם, והלחם אינו מפגל…”

    9. Segment 923 words

      Opens “גמ׳ מ"ט אילימא משום דרב כהנא, דאמר…”

      Named: רב כהנא.

    10. Segment 1014 words

      Opens “אי הכי איפכא נמי, הא לא קשיא:…”

    11. Segment 1135 words

      Opens “אלא הא דקתני: הכבשים מפגלין את הלחם…”

    12. Segment 1232 words

      Opens “וצריכי, דאי אשמעינן תודה התם הוא דכי…”

    13. Segment 1326 words

      Opens “בעא מיניה ר"א מרב: השוחט את התודה…”

    14. Segment 1413 words

      Opens “כי קא מיבעיא לי לאיפגולי לחם, מי…”

    15. Segment 1526 words

      Opens “אמר ליה: אף בזו, הלחם מפוגל והתודה…”

    16. Segment 1610 words

      Opens “ומי אמרינן קל וחומר כי האי גוונא?…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Menachot 15a · Segment 6 — “ואם איתא, לפי שאין הציץ מרצה על אכילות מיבעי…

    • Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim

      Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.

      Source: Menachot 15a · Segment 9 — “…דרב כהנא, דאמר רב כהנא: מנין ללחמי תודה שנקראו…

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Menachot 15a · Segment 5 — “ועוד, האמר רבינא: ת"ש נטמאת אחת מן החלות או…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Menachot 15a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026