Talmud Builders

    Menachot 66a

    Chapter 6 - Rabbi Yishmael

    גם: מנחות דף ס״ו ע״א, פרק ו׳ רבי ישמעאל

    English translation - Menachot 66a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1as the verse states: “Seven weeks you shall number for you; from the time the sickle is first put to the standing grain you shall begin to number seven weeks” (Deuteronomy 16:9). By using the term “for you,” the verse indicates that the counting of the weeks is dependent upon the decision of the court, as they know how to calculate the new months. This serves to exclude the possibility that the counting starts after the Shabbat of Creation, whose counting can be performed by every person, not only the court.

    2Rabbi Yosei says that the verse: “And you shall count for you from the morrow after the day of rest [ hashabbat ]” (Leviticus 23:15), means from the morrow after the festival of Passover. Do you say it means from the morrow after the festival of Passover, or is it only referring to from the morrow after Shabbat of Creation, i.e., Sunday? You can say in response: Is it stated: From the morrow after the day of rest [ hashabbat ] that is during Passover? No, it is stated only: “From the morrow after the day of rest [ hashabbat ].” Considering that the entire year is full of Shabbatot , go and try to examine to which Shabbat the verse is referring. How does one know which Shabbat this means? Clearly, then, this “day of rest” is the Festival, not Shabbat.

    3Rabbi Yosei cites another proof: And furthermore, it is stated “ shabbat ” below, with regard to the festival of Shavuot (Leviticus 23:16), and it is also stated “ shabbat ” above (Leviticus 23:15), with regard to starting the counting of the omer . Just as below, with regard to the festival of Shavuot , it is stated: “Even until the morrow after the seventh week [ shabbat ] you shall number fifty days,” and the word shabbat is referring to a time at the beginning of the Festival; so too here, with regard to the bringing of omer , the word shabbat means Festival, and the counting starts near the beginning of the Festival, on the second day of Passover. According to the Boethusians, sometimes the commencement of the counting is well after the start of Passover.

    4The baraita continues: Rabbi Shimon ben Elazar says there is yet another proof: One verse states: “Six days you shall eat unleavened bread” (Deuteronomy 16:8), and one verse states: “Seven days you shall eat unleavened bread” (Exodus 12:15). How can these texts be reconciled? Rabbi Shimon ben Elazar explains that there is matza that you are unable to eat for all seven days of Passover, due to the prohibition of harvesting and eating from the new crop of grain that ripened before Passover until after the omer offering. But you are able to eat that same matza for six days, although it is from the new crop, as it is permitted after the bringing of the omer offering on the second day of Passover. This resolution of the verses is possible only if the omer offering is brought on the sixteenth of Nisan, not on any other date.

    5Rabbi Shimon ben Elazar clarifies another two verses that deal with the counting of the omer : “And you shall count for you from the morrow after the day of rest, from the day that you brought the sheaf [ omer ] of the waving; seven weeks there shall be complete; even until the morrow after the seventh week you shall number fifty days; and you shall present a new meal offering to the Lord” (Leviticus 23:15–16). One might have thought that although one must harvest and bring the omer meal offering on the second day of Passover, the sixteenth of Nisan, he may start to count the omer from whenever he wishes after that day.

    6Therefore, the verse states: “Seven weeks you shall number for you; from the time the sickle is first put to the standing grain you shall begin to number seven weeks” (Deuteronomy 16:9). This verse indicates that the counting should commence upon the reaping of the grain for the omer offering. If one would read just this verse: “From the time the sickle is first put to the standing grain you shall begin to number,” one might have thought that one can harvest and count and then bring the omer offering whenever he wishes. Therefore, the other verse states: “From the day that you brought the sheaf of the waving…you shall number fifty days,” indicating that the counting should start on the day the omer offering is brought.

    7If one would derive the halakha from this verse: “From the day that you brought the sheaf of the waving,” one might have thought that he should harvest and count and bring the omer offering during the day, not on the night of the sixteenth of Nisan. Therefore, the verse states: “From the day that you brought the sheaf of the waving; seven weeks there shall be complete.” When do you find that there are seven complete weeks? You find it at the time when you begin to count from the evening. Only if the counting commences at night, at the start of the sixteenth of Nisan, will the seven weeks of counting be complete, without missing that first evening.

    8If so, one might have thought that all of the rites of the omer should be at night, and therefore one should harvest and bring the omer offering and start to count at night. Therefore the verse states: From the day that you brought the sheaf of the waving. How can these texts be reconciled? Does one start at night or in the day? Harvesting and counting should be performed at night, and the bringing of the omer offering is during the day.

    9§ The Gemara has presented two baraitot with ten proofs between them countering the Boethusian claim that the counting of the omer begins on the Sunday after Passover. Rava said: For all of the suggested proofs there is a possible refutation except for those of the two last tanna’im cited, both in the first baraita and in the second baraita , for which there is no refutation.

    10Rava elaborates: If one seeks to prove from that which Rabban Yoḥanan ben Zakkai said, that there is a contradiction between two verses, as one indicates that there is an obligation to count fifty days and another that the obligation is to count seven weeks, perhaps this contradiction can be resolved in accordance with the statement of Abaye. As Abaye said: It is a mitzva to count days, and it is also a mitzva to count seven weeks. When one counts, he should track both the number of days and the number of weeks.

    11Rabbi Eliezer derived that the counting is dependent upon the court, not the individual. Therefore, he claimed that when the verse mentions shabbat it must be referring to the Festival, not a regular Shabbat, which does not require a court for its determination. Rabbi Yehoshua derived that just as the counting and sanctifying of the New Moon is performed at a distinct time, so too the counting of the omer and start of Shavuot that follows must occur on a specific date. Rava refutes both of these claims: If the proof is from that which Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua said, granted that their proofs successfully demonstrate that the counting should start after the Festival, not after Shabbat, but from where does one know that it is referring to the first day of the Festival? Perhaps it is referring to the last day of the Festival, i.e., the seventh day of Passover?

    12Rava now addresses the statements of the final two tanna’im cited in the first baraita : With regard to the proof given by Rabbi Yishmael from the two loaves that are brought at the beginning of a Festival, and the proof mentioned by Rabbi Yehuda ben Beteira from the usage of the word shabbat in connection with Shavuot , Rava said: They have no refutation.

    13Continuing with the proofs of the tanna’im from the second baraita , Rava said: If one seeks to disprove the Boethusian claim from that which Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, said, that if the counting starts from Shabbat then Shavuot can occur anywhere from fifty to fifty-six days from the date the counting had started the previous year, I would say that perhaps the verse means fifty days excluding these six extra days.

    14Rava continues: If one seeks to prove from that which Rabbi Yehuda ben Beteira said in the second baraita , that the verse indicates that the counting is dependent upon the decision of the court, not an individual, this can too be refuted: From where does one know that it is referring to the first day of the Festival? Perhaps it is referring to the last day of the Festival, the seventh day of Passover?

    15Rava concludes: The first proof cited by Rabbi Yosei was that if the counting starts the day after a regular Shabbat then it would be impossible to determine which Shabbat is meant. Rabbi Yosei himself saw that it is also subject to refutation, and this is why Rabbi Yosei continued and said: Furthermore, and suggested a second proof. As Rava declared, the last two proofs cited in the second baraita , the second proof provided by Rabbi Yosei and the proof of Rabbi Shimon ben Elazar, stand without refutation.

    16§ The Gemara analyzes the matter itself of Abaye’s statement cited in the course of the previous discussion. Abaye said: It is a mitzva to count days, and it is also a mitzva to count weeks. The Gemara notes that in fact the Sages of the study hall of Rav Ashi counted days and they also counted weeks. Ameimar counted days but not weeks. In explanation of his practice, Ameimar said: Since there is no longer an omer offering, the counting is performed only in commemoration of the Temple. Therefore, one does not need to be so scrupulous to count both days and weeks.

    17MISHNA: After they harvested the omer and placed it in the baskets, they brought it to the Temple courtyard. And they would singe in the fire the kernels of barley while they were still on the stalks, in order to fulfill the mitzva of parched grain, as it is written: “And if you bring a meal offering of first fruits to the Lord, you shall bring for the meal offering of your first fruits grain in the ear parched with fire” (Leviticus 2:14). This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Prior to parching the kernels, they would remove them from the stalks by beating them with soft, moist reeds and with cabbage stalks, not with sticks, so that the kernels would not be crushed.

    18They then placed the grain into a hollow vessel [ le’abuv ], and this vessel was perforated so that the fire would take hold of the grain in its entirety. After parching the kernels, they would spread the kernels in the Temple courtyard and the wind would blow upon the kernels, cooling and drying them. They then placed the kernels in a mill used to grind grits, so that the barley would not be ground so fine that the shell would be mixed with the grain. And they produced from the ground barley a tenth of an ephah of barley flour that was sifted through thirteen sifters, and the rest is redeemed and may be eaten by any person. And dough from this barley flour is obligated in the separation of ḥalla , and the grain is exempt from the separation of tithe. Rabbi Akiva deems this flour obligated in having ḥalla and tithes separated from it.

    19GEMARA: The mishna cited a disagreement between Rabbi Meir and the Rabbis as to whether the barley kernels were first singed while they were in their stalks or only after they were beaten and removed from their stalks, when they were placed in a hollow vessel. The Sages taught in a baraita with regard to the verse: “And if you bring a meal offering of first fruits to the Lord, you shall bring for the meal offering of your first fruits grain in the ear parched with fire, even groats of the fresh ear” (Leviticus 2:14). “Grain in the ear”; this is a reference to the grain, i.e., the barley kernel. “Parched [ kalui ] with fire”; this teaches that the Jewish people would singe it in fire, in order to fulfill the mitzva of bringing parched grain. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    וכי נאמר ממחרת שבת שבתוך הפסח - דתדע שבשבת של פסח תתחיל לימנות:

    וכל השנה מלאה שבתות - וא"ת שבת ממש צא ובדוק איזה שבת אלא ודאי י"ט [של פסח] הוא:

    מצה שאי אתה יכול לאוכלה שבעה מן החדש אתה יכול לאוכלה ששה - שלמחר יקרב העומר ואם תמתין עד לאחר השבת נמצאת מבטל מקרא זה כגון חל פסח בשני בשבת ולא תביא עומר עד לאחר השבת נמצא שלא תאכל מצה חדש אלא אותו יום לבדו:

    מיום הביאכם - הכי משמע משיגיע ממחרת השבת דהוא יום הביאכם הוכשרה ספירה משעה שתרצה אם בו ביום אם מחר:

    תלמוד לומר מהחל חרמש - משמע לאחר קצירה וקודם הבאה תחל לספור:

    ת"ל מיום הביאכם - דמשמע לא הוכשרה ספירה אלא משיגיע יום הבאה:

    אי מיום הביאכם - דדרשינן השתא דשלשתן הוקבעו כאחד יכול שלשתן ביום:

    קצירה וספירה בלילה - דקצירה לא סגי דלא מקמי ספירה כדכתיב (דברים טז) מהחל חרמש וגו' והבאה ביום דכתיב (ויקרא כג) מיום הביאכם וקצירה מקמי הבאה דביום דהא מיום הביאכם כתיב ולא משעת הביאכם כתיב וכיון דחשכה מבערב יום הביאכם הוא:

    תרי תנאי דבתרייתא - והיינו ועוד דרבי יוסי ור"ש בן אלעזר:

    אי מדרבן יוחנן [ב"ז] - דיליף משבע שבתות וחמשים יום ההוא דחד קרא אמר ימים וחד קרא אמר שבתות מיבעי ליה לכדאביי:

    אי מדרבי אליעזר - דאמר תלויה בבית דין נהי דאפיקתיה משבת ממש אלא ממאי דממחרת יום ראשון מונה דלמא מי"ט אחרון וכן לר' יהושע דאמר סמוך לביאה ניכרת דלמא מיום טוב אחרון קאמר קרא דהוי נמי היכר קבוע הוא יום כ"א לניסן לעולם:

    דלמא חמשים - מיום שמתחיל למנות דהיינו אחר השבת לבר משיתא דאף על גב דחל פסח באחד בשבת עד אחד בשבת האחר דהוו נ"ו בהנך שית לא איכפת לן דקרא לא נסיב אלא מיומא דמתחלינן למימני. האי דנקט שית לאו דוקא אלא סוף מילתא דר' יוסי בר יהודה נקט:

    ר' יוסי נמי חזי ליה פירכא והיינו דקאמר ועוד:

    אמימר מני יומי ולא שבועי - אמר האי מניינא דהשתא לאו חובה הוא דהא ליכא עומר אלא זכר למקדש בעלמא הוא הלכך ביומי סגי:

    מתני' ומהבהבין - בעזרה בשבלים:

    וחכמים אומרים - בתחילה חובטין אותו ולא כדרך תבואה יבשה שחובטין אותן במקל שקורין פליי"ל אלא בקנים לחים ובקולחות בקלח של כרוב כדי שלא יתמעך ואח"כ מקיימין בו מצות קלי:

    נותנין אותו באבוב - כלי של נחשת וזה שמו:

    של גרוסות - שלא היו טוחנות דק אלא עבה שכן דרך הסולת. וגרוסות - היינו לשון גריסין שטוחנין בהן פולין ואין מוציאה אלא הקליפה בנפה מהגרעינין בעצמן שאם יטחנו יפה יעבור כל הקליפה בנפה עם הסולת ועל שם כך נקראת גרש כרמל:

    שלש עשרה נפה - מפרש באלו מנחות (לקמן מנחות עו:) בדקה בגסה בדקה:

    וחייב בחלה - דחיוב חלה היינו גלגול דעיסה וגלגול של זו ביד הדיוט הוא לאחר שנפדה:

    ופטור מן המעשרות - דמירוח הוא ביד הקדש ומירוח הקדש פוטר מן המעשר כדמפרש בגמרא:

    רבי עקיבא אומר כו' - מפרש בגמרא:

    גמ' זה אביב - כלומר ראשית קציר:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    מנחות 66 עמוד א

    1הרי הוא אומר: תספור לך, ספירה תלויה בבית דין, יצתה שבת בראשית שספירתה בכל אדם.

    2רבי יוסי אומר: ״ממחרת השבת״ ממחרת יום טוב. אתה אומר ממחרת יו"ט או אינו אלא ממחרת שבת בראשית? אמרת: וכי נאמר ״ממחרת השבת שבתוך הפסח״? והלא לא נאמר אלא ״ממחרת השבת״, דכל השנה כולה מלאה שבתות, צא ובדוק איזו שבת.

    3ועוד, נאמרה ״שבת״ למטה, ונאמרה ״שבת״ למעלה. מה להלן רגל ותחילת רגל, אף כאן רגל ותחילת רגל.

    4רבי שמעון בן אלעזר אומר: כתוב אחד אומר: (דברים טז, ח) ״ששת ימים תאכל מצות״, וכתוב אחד אומר: (שמות יב, טו) ״שבעת ימים מצות תאכלו״. הא כיצד? מצה שאי אתה יכול לאוכלה שבעה מן החדש אתה יכול לאוכלה ששה מן החדש.

    5(ויקרא כג, טו) ״מיום הביאכם... תספרו״ יכול יקצור ויביא, ואימתי שירצה יספור?

    6תלמוד לומר: (דברים טז, ט) ״מהחל חרמש בקמה תחל לספור״ אי מהחל חרמש תחל לספור יכול יקצור ויספור ואימתי שירצה יביא תלמוד לומר ״מיום הביאכם״,׃

    7אי מיום הביאכם יכול יקצור ויספור ויביא ביום תלמוד לומר (ויקרא כג, טו) שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות בזמן שאתה מתחיל לימנות מבערב׃

    8יכול יקצור ויביא ויספור בלילה תלמוד לומר מיום הביאכם הא כיצד קצירה וספירה בלילה והבאה ביום׃

    9אמר רבא כולהו אית להו פירכא בר מתרתי תנאי בתראי בין במתניתא קמייתא בין במתניתא בתרייתא דלית להו פירכא׃

    10אי מדרבן יוחנן בן זכאי דלמא כדאביי דאמר אביי: מצוה למימני יומי, ומצוה למימני שבועי.

    11אי מדרבי אליעזר ורבי יהושע ממאי דביום טוב ראשון קאי דלמא ביו"ט אחרון קאי׃

    12דרבי ישמעאל ור' יהודה בן בתירא לית להו פירכא׃

    13אי מדרבי יוסי בר' יהודה הוה אמינא דלמא חמשין לבר מהני שיתא׃

    14אי מדר' יהודה בן בתירא ממאי דביו"ט ראשון קאי דלמא ביו"ט אחרון קאי׃

    15ר' יוסי נמי חזי ליה פירכא והיינו דקאמר ועוד׃

    16גופא אמר: אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי רבנן: דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא:

    Mishna

    17קצרוהו ונתנוהו בקופות הביאוהו לעזרה והיו מהבהבין אותו באור כדי לקיים בו מצות קלי, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בקנים ובקולחות חובטין אותו כדי שלא יתמעך׃

    18נתנוהו לאבוב ואבוב היה מנוקב כדי שיהא האור שולט בכולו שטחוהו בעזרה והרוח מנשבת בו נתנוהו לריחים של גרוסות והוציאו ממנו עשרון שהוא מנופה בשלש עשרה נפה והשאר נפדה ונאכל לכל אדם וחייב בחלה ופטור מן המעשר ר' עקיבא מחייב בחלה ובמעשרות:

    Gemara

    19תנו רבנן אביב זה אביב קלוי באש מלמד שהיו ישראל מהבהבין אותו באש כדי לקיים בו מצות קלי דברי ר' מאיר וחכמים אומרים׃

    Tosafot

    כתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות - בסוף ערבי פסחים (פסחים קכ.) דריש מיניה מה שביעי רשות אף ששה רשות משום דכתיב וביום השביעי ובסוף פרק שני דחגיגה (דף יח.) נמי דרשינן מה שביעי עצור אף כולן עצורים ושמא תרתי שמעת מינה:

    ואימתי שירצה יביא - והא דכתיב כרמל דאפי' מרחוק לא מייתי משום כרמל היינו למצוה:

    דלית להו פירכא - אע"ג דאיצטריך נמי. לרבי שמעון ב"ר אלעזר מה שביעי רשות כדפרישית כולהו שמעינן:

    זכר למקדש הוא - נראה דבספק חשיכה יכול לברך ואין צריך להמתין עד שיהא ודאי לילה כיון שהוא ספיקא דרבנן ועוד אומר דאפילו ביום סמוך לחשיכה עדיף משום תמימות כדאמרינן לעיל ואין נראה והיכא דשכח לספור בלילה פסק בה״ג שסופר ביום וכן היה נראה מתוך סתם מתניתין דסוף פירקין (מנחות דף עא.) דתנן מצותו בלילה לקצור ואם נקצר ביום כשר אבל נראה לר״ת עיקר אידך סתמא דמתניתין דפרק שני דמגילה (דף כ:) ומייתי לה בסוף פירקין (מנחות דף עב.) כל הלילה כשר לקצירת העומר כו' ודייקינן מינה דקתני לילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא אף דלילה ביום לא ואמרינן בריש מועד קטן (דף ג:) ר״ג ובית דינו נמנו על שלשה פרקים הללו והתירום ומסיק רב אשי התם דסבר לה כרבי ישמעאל דדריש מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה ודחיא שבת וכיון דדחיא שבת אין נקצר אלא בלילה כדמוכח בסוף פירקין ועוד דרבי יוחנן דאמר (שם ד.) עשר נטיעות הלכה למשה מסיני סבר לה כר' ישמעאל דדריש מה חריש רשות ודחי שבת עוד חשיב כי האי גוונא הלכתא פסיקתא בהגוזל קמא (ב״ק קב.) ובפ״ק דע״ז (דף ז.) גבי כל המשנה ידו על התחתונה ומיהו אין כל כך ראיה משם דאין הלכה לגמרי כאותה משנה דקתני התם וכל החוזר בו ידו על התחתונה ואין הלכה כן כדמוכח בפרק האומנין (ב״מ עז:) ועיקר מילתא לא סמיך התם אלא אהא דהוי מחלוקת ואחר כך סתם ומהא דמוקי בסוף פירקין (מנחות דף עב.) רבי אלעזר ברבי שמעון דאמר נקצר שלא כמצותו פסול כר' עקיבא דאמר כל מלאכה שאי אפשר כו' אין ראיה דאע״ג דקיימא לן כר״ע הא מסקינן התם דרבי נמי סבר לה כוותיה עוד פסק בהלכות גדולות שאם הפסיק יום אחד ולא ספר שוב אינו סופר משום דבעיא תמימות ותימה גדולה הוא ולא יתכן:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Tziyyun LeNefesh Chayyah

    ר"ש ב"א אומר כתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות כו' רש"י ד"ה אתה יכול לאוכלה ששה מן החדש שלמחר יקרב העומר ואתה מותר בחדש כל ששה משא"כ אם תמתין בהקרבת העומר עד אחר שבת דוקא נמצא מתבטל מקרא הזה כגון אם חל פסח בשני בשבת ולא תביא העומר עד אחר שבת נמצא אין אתה מותר בחדש כי אם יום אחד עכ"ל ע"ש ולכאורה קשה אמאי טפס רש"י אם חל פסח בשני בשבת אמאי לא תפס רש"י קצה הריחוק יותר והיינו בחל פסח באחד בשבת ואם תמתין בהקרבת העומר עד אחר שבת אז כבר חלף ועבר כל ימי הפסח נמצא מתבטל מקרא הזה לגמרי שאין אתה יכול לאכול מצה מן החדש אף יום אחד:

    ונראה לתרץ דהנה עוד יש לדקדק בדברי תוס' ד"ה כתוב אחד אומר בע"פ דריש מניה מה שביעי רשות אף ששה רשות משום דכתיב וביום השביעי ובסוף פ"ק דחגיגה נמי דריש מניה וכו' ושמא תרתי שמעת מניה עכ"ל התוספות ולכאורה יש לדקדק הרי יש כאן תלתא דרשות מקרא הזה הך דהכא והך דערבי פסחים והך דחגיגה וא"כ היה ליה להתוס' לומר ושמא תלתא שמעת מניה או כולהו שמעת מניה ולמה נקטו התוס' תרתי שמעת מניה. וליישב זה נראה בהקדם מה שיש להקשות הא הך דרשא דערבי פסחים עם הך דרשא דהכא הם מתנגדים זה לזה וסותר אהדדי. דהנה שם בסוף ערבי פסחים דרשינן דששת ימים הם רשות לאכול מצה הואיל ויום השביעי היה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות ופי' רש"י שם דיום השביעי יצא מן הכלל הואיל וכתיב וביום השביעי עצרת ולא כתיב תאכלו מצות ע"ש היטב ועיין במזרחי בפרשת ראה והנה זה אין צריך לפנים דאי הוי כתיב שבעת ימים תאכלו מצות וביום השביעי עצרת לא היה נחשב יום השביעי יצא מן הכלל אף דלא חזר וכתב בו מצות יאכל כיון דכבר כתב בהאי קרא גופא אכילת מצה גם ביום השביעי תו אין צורך לכפול הדברים רק עכשיו דכתיב בקרא ששת ימים תאכלו מצות וביום השביעי עצרת שפיר הוי זה יום השביעי יצא מן הכלל ואינו בכלל הששת ימים דכתיב ברישא דקרא הואיל ולא כתיב ביה גם ביום השביעי מצות תאכלו ומעתה לפי דקיימינן הכא דמחרת השבת הוא מחרת יו"ט וששת ימים דכתיב בקרא היינו שתאכל בששת ימים האחרונים של פסח מצה מן החדש א"כ היום השביעי של פסח נכלל בתוך אותן ששת ימים דכתיב ברישא דקרא וא"כ אין יום השביעי יצא מן הכלל של הששת ימים אדרבא הוא נכלל בתוכם וגם עליו נאמר ברישא דקרא ששת ימים תאכלו מצות ולפ"ז אין לדרוש מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות מנא ידעינן דשביעי רשות דאף דכתיב עצרת ולא כתיב מצות תאכל הא לא צריך לכתוב ולכפול בו אכילת מצה כיון דכבר כתיב ברישא אכילת מצה בתוך ששת ימים שהם הימים שאחר הקרבת העומר שגם יום השביעי של פסח הוא בכלל ולפ"ז איך צדקו יחדיו הנך שני דרשות שכתבו התוס' תרתי שמעת מניה אדרבא הא אלה שני דרשות סותרים זה את זה דאי שמעינן מהאי קרא דממחרת השבת הוא ממחרת יו"ט והיינו משום דכתיב ששת ימים תאכל מצות במצה מן החדש משתעי קרא שהם הימים האחרונים של פסח תו ליכא למשמע מהך קרא דרשא דערבי פסחים דששת ימים הם רשות מכח דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל דאדרבה לפי מה דקיימינן הכא לא יצא יום השביעי מן הכלל כנ"ל ולכאורה הוא זה קושיא עצומה:

    ונראה לי לומר דבאמת הך ברייתא דערבי פסחים דדריש קרא זה לדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לית ליה הך דרשא דר"ש בן אליעזר ולא דרש כלל ששה מן החדש ונפקא ליה דממחרת השבת הוא מחרת יו"ט מדרשות אחרים המוזכר הכא במסכת מנחות אמנם ר"ש בן אלעזר דדריש ששת ימים דמצה שאי אתה יכול לאכלו שבעה אתה אוכלה ששה מן החדש לא צריך כלל לדרוש מניה דששת ימים רשות לאכול מצה דזה מוכח ממילא בלאו דרשה דיצא מן הכלל דהנה התוס' במסכת קדושין (דף' לח ע"א) בד"ה דאקריב עומר מקשים בשם ירושלמי למה לא אכלו מצה מן החדש דיבא עשה דאכילת מצה וידחה ל"ת דחדש ומתרץ דאין עשה דבערב תאכלו מצות שהוא לפני הדבור דוחה ל"ת דאחר הדבור א"נ דגזרינן כזית ראשון אטו כזית שני עכ"ל ע"ש. ולפ"ז לר"ש בן אלעזר דדריש משמעות הקרא מצה שאי אתה יכול לאוכלה שבעה מן החדש אתה יכול לאוכלה ששה מן החדש ממילא מוכח דע"כ אכילת מצה בשבעת ימי הפסח חוץ מלילה ראשונה הוא רשות דאי הוא חוב לאכל מצה בכל ימי הפסח קשה אמאי אי אתה יכול לאוכלו שבעה מן החדש ליתי עשה ודחי לא תעשה דאין לומר גזרה כזית ראשון אטו כזית שני דזה הגזרה שייך לומר על באי הארץ שלא אכלו מצה משום גזרה מה שאינו כן על הקרא לא שייך לומר דאוסר דבר משום גזרה. וגם אין לומר כתירוץ קמא דאין עשה שלפני הדבור דוחה ל"ת דלאחר הדבור דזה שייך רק אעשה דבערב תאכלו מצות שנאמרה לפני הדבור מה שא"כ שבעת ימים תאכל מצות דכתיב בכמה דוכתי אף לאחר הדבור אי אמרינן שהוא חוב הרי הוא עשה דלאחר הדבור ולמה לא ידחה ל"ת דחדש אלא ודאי מדאמר קרא ששה מן החדש ולא שבעה מן החדש דקודם הקרבת העומר אסור במצה ממילא מוכח דשבעת ימים תאכל מצות הנאמר בכמה מקומות הוא רשות ולא חוב (וכעין זה מצאתי בספר אור חדש על מסכת פסחים ע"ש) ומעתה מתורץ הדקדוק על דברי התוס' דשפיר כתבו תרתי שמעת מניה והיינו דרשא דהכא ודרשא דסוף פרק קמא דחגיגה אבל הך דרשא דסוף פרק ערבי פסחים באמת לית ליה לר"ש בן אלעזר ולא צריך להך דרשא כלל דבלאו הכי מוכח דמצה בשבעת ימי הפסח הם רשות כנ"ל:

    והנה המזרחי בפרשת ראה הקשה אהך דסוף פרק ערבי פסחים איך דיינינן ליה במדה דדבר היוצא מן הכלל ללמד על הכלל כולה יצא הלא הכלל הוא באיסור והפרט הוא בהיתר והמדה זאת אינה נוהגת אלא כשהכלל והפרט שניהם הם באיסור או שניהם בהיתר אבל כשהכלל הוא באיסור והפרט בהיתר דיינינן ליה במדה דדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש שאי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירו הכתוב בפירוש (כמו דאיתא ביבמות (דף ע"א) גבי אשת אח ע"ש) וכתב המזרחי ויש מתרצים דזה לא דמי לאשת אח דשם הפרט בהיתר והכלל באיסור אבל הכא הכלל הוא בספק אם שבעת ימים תאכל מצות הוא חוב לאכול מצה או אם הוא רשות דתרווייהו איכא במשמעות דיש לפרש שבעת ימים תאכל מצה שהוא באיסור דהיינו שהוא חיוב לאכלו וגם יש לפרש שבעת ימים תאכל מצה שהוא רשות אם רוצה לאכל פת שלא יאכל חמץ כי אם מצה אבל אם רוצה אינו אוכל גם מצה כי אם בשר ופירות ובזה כיון שאין הכרע בכלל אם הוא באיסור או אם הוא בהיתר שפיר דיינינן במדה דיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולה לגלות לן הפירוש של הכלל שהוא בהיתר ואכילת מצה הוא רשות ע"כ דברי המזרחי ע"ש שהאריך מאד בזה. היוצא מדבריו דהואיל ואנו מסופקין בכוונת הכלל דשבעת ימים תאכל מצה אם הוא רשות או חובה אזי אנו למדין מיום השביעי שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולה אבל אי הוי ידעינן בהחלט דשבעת ימים תאכל מצות הוא צווי וחוב תו לא הוי יכלין למידין דיום השביעי עצרת יצא מן הכלל ללמוד על הכלל כולה והוי למידין במדה דיצא מן הכלל בדבר חדש ואי אתה יכול להחזירו לכללו והוי אמרינן דיום השביעי לחוד היא רשות וששת ימים הוא חוב הואיל והפרט הוא היפוך מן הכלל. ומעתה פקח עיניך וראה דצדקו דברי רש"י ז"ל ויפה כתב ונקט ההוכח' מחל פסח בשני בשבת אבל בחל פסח באחד בשבת אין להוכיח מהאי קרא דממחרת השבת הוא ממחרת יו"ט דנוכל לומר דממחרת השבת הוא ממחרת שבת בראשית ואם חל פסח באחד בשבת כל ימי הפסח הם קודם לעומר ובזה שפיר אמר הקרא מצה שאי אתה יכול לאוכלו שבעה מן החדש אתה אוכלה ששה והיינו משום דכל הששה ימים חובה לאכול מצה וא"כ הוי קרא דששת ימים תאכל מצה עשה דלאחר הדיבור ודוחה ל"ת דחדש והיינו היכא דליכא מצה מן הישן דאי אפשר לקיים שניהם ואתי עשה ודוחה ל"ת אבל יום השביעי דיצא מן הכלל לדון בדבר חדש שהוא רשות לאכול מצה ולא חוב אסור מן החדש. ואין לומר דללמד על הכלל כולה יצא יום השביעי דהא השתא אמרינן דהאי קרא גלי לן דששה מן החדש ע"כ צ"ל דששה הוא חובה מדשרי לאכול מן החדש קודם הקרבת העומר דהא קיימינן השתא דממחרת השבת הוא ממחרת שבת בראשית וכל ימי הפסח הם קודם להעומר אם חל פסח באחד בשבת ולכך נקט רש"י בחל פסח בשני בשבת שפיר מוכח מהאי קרא דממחרת השבת הוא ממחרת יו"ט דאל"כ נתבטל מקרא זה לגמרי דממנ"פ אי ששת ימים הם חובה לאכול מצה א"כ מותרים שבעה ימים בחדש דששת ימים הראשונים אתי עשה ודחי ל"ת וביום השביעי הוא היתר גמור שהרי כבר נקרב העומר ואמאי אמרה תורה ששה מן החדש דוקא ואי בכולן רשות לאכול מצה א"כ כולם אסורין לבר משביעי של פסח נקרב העומר והוי אחד מן החדש והתורה אמרה ששה מן החדש אלא ודאי דמחרת השבת הוא מחרת יו"ט ודברי רש"י הם נכונים וברורים ודוק היטב הדק:

    Edition: Warsaw, 1891 · License: unknown

    Babylonian Talmud · folio map

    Menachot 66a

    Menachot 66a. The full printed text of this folio side - 19 numbered segments, about 405 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Menachot 66a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026