מסכת נדרים דף פ׳ עמוד א׳

אלא דאמרה קונם הנאת רחיצה עלי אם ארחץ פעם אחת שיאסרו לה לעולם כל הנאת רחיצה כגון כיחול ופירכוס וסיכה שהן צרכי רחיצה ואף רחיצה עצמה:

ואהכי מיפר דהיכי תעביד כו' דקסברי רבנן דרחיצה היינו ענוי נפש:

ור"י סבר אפשר בלא רחיצה ולניוול דרחיצה לא חיישינן ואהכי קאמר דאין אלו נדרי ענוי נפש:

אי הכי הואיל דאוקמת נדרה ברחיצה לרבי יוסי דלא חייש לניוול דרחיצה דליכא ענוי נפש:

ליתני הכי ר' יוסי אומר תנאי זה אין בו ענוי נפש דהא כל הנדר הזה אינו אלא על תנאי בתנאי שעוברת עוברת על הנדר דאי אפשר בשום ענין להיות בו ענוי נפש (הואיל) דניוול הוא לה ולא הוי ענוי נפש לר' יוסי ואמאי קנסיב לה בלשון ענוי נפש דקאמר אין אלו נדרי ענוי נפש מכלל דר' יוסי סבר איכא ענוי נפש בהאי נדרא במקצת:

אלא לעולם לרבי יוסי רחיצה נמי הויא ענוי נפש ומתניתין דהכא בהאי עסקינן. כגון דאמרה אם ארחץ היום דהיינו טעמא דרבי יוסי דאמר אין אלו נדרי ענוי נפש דאפשר דלא אתיא לידי ענוי נפש דלא רחצה היום ולא מיתסרא הנאת רחיצה עלה וליכא אלא ניוול דיומיה דמכאן ואילך רחצה כל אימת דבעיא והשתא ליכא למיפרך לר' יוסי ליתני תנאי זה דקאמר לר' יוסי ניוול רחיצה לזמן מרובה הוי נדרי ענוי נפש ולהכי קתני בלשון הנדר והיינו טעמא דלא פריך הכא כדפרכינן לעיל לר' יוסי דלמא רחצה היום ומיתסרא הנאת רחיצה עלה דר' יוסי חייש לניוול מרובה משום דהתם לא אמרה אלא אם ארחץ סתם ואיכא למיחש דדלמא רחצה אבל הכא דאמרה היום ותו לא ליכא למיחש לדלמא רחצה באותו היום והוא הדין דאפשר לאוקמה נמי דאמרה הכי בתירוץ זה קונם פירות עולם עלי אם ארחץ היום אלא משום דשבקה לההיא ואיירי בהנאת רחיצה מוקים זה נמי בהנאת רחיצה:

אלא דאמרה הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ פעם אחת דפעם ראשונה יכולה לרחוץ בהיתר:

מיתסרא רחיצה עלה וענוי נפש הוא דמהשתא סבר דרחיצה הוי ענוי נפש דמתחילה נמי דקאמר לא תרחץ מפרשי' למתניתין דתלה רחיצה בפירות דאי לאו הכי לא הוי ענוי:

לא תרחוץ אית לה ניוול כלומר ענוי נפש הוא ור' יוסי סבר אפשר דלא רחצה כלל גם אם רחצה פעם אחת ומיתסרא (בכלל) [בכל] רחיצה לניוול כהאי לא חייש דרחיצה לא הוי ענוי:

ולתני הכי רבי יוסי אומר תנאי זה אין בו ענוי נפש כיון שיש ענוי נפש בקיום התנאי שגם קודם שעברה התנאי היא נמנעת מרחיצה כדי שלא יחול עליה איסור רחיצה הלכך היה לו להזכיר התנאי [ולא הנדר] או לא היה לו לומר רק ר' יוסי אומר לא יפר:

אלא דאמרה הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום דלרבנן גם מניעה מלרחוץ היום ענוי הוא ומיפר:

ור' יוסי ניוול דחד יומא לא שמיה ניוול משמע דמניעות יום א' הוא דלא הוי עינוי אבל במניעת [עולם] הוי עינוי ולא יתכן דבפרק המדיר מוכח מיניה דלר' יוסי אמרי' רחיצה אין בה עינוי ותו דלקמן פריך ממילתא דהכא דר' יוסי אמילתא דלקמן [גוף כולו] לכ"ש דאיכא צער ומאי פריך האמרת רבי יוסי לא אמר אלא ברחיצת יום אחד ואית דגרסי ורבי יוסי לניוול לא חייש [כלל אפילו היכא] דמיתסרא לעולם ברחיצה לא הוי ניוול דקים ליה להש"ס דברחיצה ליכא ענוי לרבי יוסי כלל מדקאמר אין אלו נדרי עינוי נפש משמע שאפי' תעבור בתנאי אין ענוי נפש בנדר זה כלל והרב ר"א ממיץ גרס ורבי יוסי ניוול דיומיה לא שמיה ניוול - כלומר לא חש התנא להזכיר ניוול דיומיה לכך לא אמר אין בתנאי ענוי נפש שאין זה חידוש דדבר פשוט הוא אלא גדולה מזאת השמיענו אין נדר יכול להיות של ענוי נפש:

היכי תעביד דתרחץ מיתסרא הנאת רחיצה עלה כלומר והוי עינוי נפש, לא תרחץ מכל מקום איכא בהני עינוי נפש דהא מנוולא בינתים. ואף על גב דאמרינן לעיל לא תרחץ ולא ליתסרן פירות עולם עלה, היינו למאי דסבירא לן דמשום דאין ברחיצה עינוי נפש, נקט רחיצה בתנאי ועיקר הנדר בפירות, והלכך קשיא לן כיון דאין ברחיצה עינוי נפש לא תרחץ, אבל השתא הדרינן סברא אחרינא דמוקמינן תנאיה ועיקריה ברחיצה, אלמא רחיצה אית בה עינוי נפש, הלכך כיון דמקיימי בתנאה בנוולי איכא עינוי נפש מפר.

ורבי יוסי סבר דאין אלו נדרי עינוי נפש כלל דנוול ברחיצה לא חייש. הקשה מורי הרב נר"י דסוגיין ודאי אתיא דלא כר' נתן וכרבנן, דפליגי בשלהי פרקין [לקמן (נדרים פט, ב)] בנטולה אני מן היהודים אם משמשתו, דר' נתן אמר הרי זה לא יפר, וחכמים אומרים יפר, דאי כר' נתן התם נמי לימא היכי תעביד, תשמש מיתסרא הנאת תשמיש עלה, לא תשמש הוו דברים שבינו לבינה כדאמרינן הכא, אלא ודאי סוגיין דהכא דלא כר' נתן, וכיון שכן מאי קא מקשה בריש סוגיין למה לה הפרה לא תרחוץ ולא ליתסרו פירות עולם עלה, והא לרבנן מפר אף על פי שלא חל הנדר, ואיכא מאן דיליף ממלתייהו בסוף פרקין דאף חכם מתיר בנדר שלא חל. ותירץ הוא ז"ל בשם הר"מ בר שניאור ז"ל, דאף על גב דפלוגתייהו בין בנדר בין בהפרה, מיהו הפרה כיון דליתא אלא אי בנדרי עינוי נפש, אי בדברים שבינו לבינה, כל מקום שאפשר לינצל בזהירותה בתנאה מעינוי נפש, לא מיקרי עינוי, כי אמרי יפר דוקא כגון נטולה אני מן היהודים אם משמשתו, שאינה יכולה לינצל מדברים שבינו לבינה. וחזר עוד והקשה מדאמר רבי יוחנן בן נורי יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור דהשתא מיהת לא חל, ואכתי אין כאן משום דברים שבינו לבינה כל זמן שלא יגרשנה. והוא מפרק לה דשמא בההיא אפילו ר' נתן מודה, כיון דלא תלתה נדרה בתנאי ונדרה מהשתא, אלא שהנדר נדחה מכח השעבוד עד שיגרשנה. ולדידי קשיא לי דאם כדברי הר"מ ז"ל, מכל מקום בהא דאמרה הנאת פירות עלי אם ארחץ אינה יכולה לינצל או מעינוי או מדברים שבינו לבינה, שאם רחצה איתסרו עלה פירות והרי כאן עינוי אם לא רחצה, מכל מקום איכא משום דברים שבינו לבינה, דאמרינן לקמן דאפילו לרבי יוסי דאמר אין אלו נדרי עינוי נפש משום דברים שבינו לבינה איכא. ויש לומר דלקמן היינו טעמא משום דאוקימנא לה למתניתין בדאמרה קונם רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום ושבועה שלא ארחץ, דלמא כולה מלתא בין תנאיה בין עיקריה הויא ברחיצה, וקאמר רבי יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש, דייקינן מינה נדרה עינוי לא הוי הא דברים שבינו לבינה הוו, אבל מעיקרא דמוקמינן תנאה בלחוד ברחיצה, דלמא ליכא ברחיצה לא משום עינוי ולא משום דברים שבינו לבינה. ומיהו אכתי לא ניחא לי דודאי דרבי יוחנן בן נורי הויא תיובתיה, דמאי דפריק מרנא לאו פירוקא הוא, דהתם [כל שכן – לפי השי"מ] באומרת יקדשו ידי לעושיהן לאחר שתתגרש דהוה נדרה נדר ויפר מהשתא כדאיתא לקמן [נדרים פה, ב] ובפרק אף על פי [כתובות נו, א], ועל כרחך לא דחינן התם אלא משום דאין בידה לגרש את עצמה, הא לאו הכי נדרה נדר ויפר מהשתא אף על גב דלא חל הנדר עד לקמיה. ונראה לי דמעיקרא בעלי הגמרא הוא דלא קים להו מתניתין כמאן אי כרבי נתן ואי כרבנן, והכי קאמר אי סבירא להו דאינו מפר עד שיחול כרבי נתן לא תרחץ ולא ליתסרן, ואי כרבנן בהא לימא רבי יוסי אין אלו נדרי עינוינפש, דלמא רחצה ומיתסרן פירות עלה הלכך מהשתא יפר דלא סלקא דעתיה (דרן) [דרבי יוסי ורבנן בפלוגתא דר' – לפי השי"מ] נתן ורבנן פליגי, ואוקימנא כרבנן וברחיצה עצמה פליגי. כן נראה לי.

אי הכי ליתני תנאי זה אין בו עינוי נפש יש מפרשים כיון דברחיצה עצמה פליגי, דרבנן סברי יש בה עינוי, ורבי יוסי סבר אין בו עינוי, ובודאי איהי (נזהרה) [נזהרת – לפי השי"מ] מלעבור על התנאי, כדי שלא תאסר לעולם כמו (שהוא) [שהיא – לפי השי"מ] נזהרת בגוף הנדר, אם כן הוה ליה לרבי יוסי להזכיר בדבריו התנאי כמו שהוא מזכיר גוף הנדר, והיה לו לומר תנאי זה אין בו עינוי, כלומר תנאי זה שהיא נזהרת מלעבור עליו אין בו משום עינוי. ולהדין פרושא כי מוקמינן לה בתר הכי באומרת קונם רחיצה עלי אם ארחץ היום, דרבי יוסי לא חייש לנוול דחד יומא, ליכא לאקשויי תו לימא תנאי זה אין בו עינוי, דבודאי בענינו של תנאי דהיינו הרחיצה יש בו עינוי, דהא רבי יוסי מודה הוא ברחיצה דהוי מדברים שיש בהם עינוי נפש, אלא משום דזמנה מועט לא קרי ליה עינוי, הלכך לא מצי למיתני תנאי זה אין בו עינוי דהוה ליה למימר (תנאי) [זמן – לפי השי"מ] זה אין עינוי, וזה לא הוה ליה לר' יוסי להזכיר. ומורי הרב ז"ל פירש

ליתני תנאי זה אין בו עינוי נפש דהשתא דתני אין אלו נדרי עינוי נפש, משמע דמשום דאין הנדר עינוי נפש לא יפר, אבל אם הנדר עינוי נפש יפר, ובלאו הכי, דכיון דאין התנאי עינוי נפש אף על פי שנדרה בפירות העולם לא יפר, כדאמרינן בריש סוגיין למה לה הפרה, והא הוה ליה לאשמועינן, ופרקינן אלא דאמרה אם ארחץ היום דאפילו נוול דחד יומא הוי עינוי נפש, ורבי יוסי סבר נוול דחד יומא לא שמיה נוול, לא קאמר לא חייש כדלעיל, אלא לא שמיה נוול, דאפילו דברים שבינו לבינה לא הוי, ולהכי לא מצי למיתני תנאי זה אין בו משום עינוי נפש דאפילו משום דברים שבינו לבינה אין בו, ואין בו עינוי נפש משמע ליה לקמן להדיא דאתי למימר אבל דברים שבינו לבינה הווין, עד כאן לשון רבינו ז"ל.

מהא דאמרינן ורבי יוסי סבר נוול דחד יומא לא שמיה נוול. משמע דרבי יוסי לא פליג אלא משום דזמנו מועט, הא רחיצה גופה הויא דברים שיש בהם עינוי נפש. והקשו בתוספות [ד"ה ור' יוסי] דלקמן לא משמע הכין אלא דרחיצה לית בה משום עינוי כלל אליבא דר' יוסי, [דאמרינן – לפי השי"מ] ורמי דרבי יוסי אדר' יוסי דתנן מעין כו' השתא כביסה אמר רבי יוסי יש בה (שיעור) [צער – לפי השי"מ] גוף כולו לא כל שכן, ובכתובות פרק המדיר (כתובות עא, א) נמי דייקי ממתניתין דהכא דר' יוסי סבר רחיצה לית בה משום עינוי. ונראה לי דלאו קושיא היא, דהא אוקמתא לא קיימא, ולא דייקינן מינה ולא מותבינן לקמן עלה, אלא אאוקמתא (בתרא) [דרבא – לפי השי"מ] ולההיא אוקמתא ודאי רבי יוסי לית ליה ברחיצה עינוי כלל. אבל לדידי קשיא לי, אם כן ליקשי בהא לימא רבי יוסי אין אלו נדרי עינוי, וכדאקשינן לעיל שהרי אילו עבר ורחצה היום הרי היא אסורה לעולם ואיכא עינוי, ואין אלו נדרי עינוי נפש משמע שאם עברה על תנאה אין כאן עינוי בעיקר הנדר, ולא שנו כן דהא רבי יוסי מודה ברחיצה גופה דיש בה משום עינוי נפש. אבל ה"ר אליעזר [ממיץ] ז"ל [גרס – לפי התוס' ד"ה ור' יוסי] ור' יוסי סבר נוול דחד יומא לא שמיה נוול, ולעולם לא חש התנא לאשמועינן בהא מידי, אלא גדולה מזו אני אומר שאין אלו נדרי עינוי נפש, כלומר דרחיצה גופה לית בה עינוי כלל, ולפירוש מורי ז"ל גם כן שכתבתי אינו קשה כלל.

ביום הכפורים כי רחץ ליחייב כרת תימה דביומא מפיק לה מדרשא דתענו את נפשותיכם דבר שיש בו איבוד נשמה וצריך עיון.

רש"י בו עינוי הד"א:

ברא"ש נפש הס"ד:

בד"ה אלא כו' כגון דתלינהו כצ"ל היכא דתלינהו כצ"ל נפש הס"ד רחיצה הס"ד לה הס"ד לעולם הס"ד:

ר"ן בד"ה א"ה יפר וכדאמרינן כצ"ל עלה הס"ד:

בד"ה אלא כו' יומא שמיה כצ"ל:

ורבי יוסי לנוול לא חייש והכא ליכא לאקשויי לרבי יוסי דילמא רחצה ואסרה עלה הנאת רחיצה דכיון דברחיצה גופה איכא איסור נדר לא רחצה דכי לא מזדהר בתנאיה אבל באיסוריה מזדהר איניש. אי נמי סבירא ליה לרבי יוסי דאפילו בנוול עולמית לא חיישינן ולא חשיב ליה ענוי נפש וגבי איסור פירות עולם חשיב ליה ענוי נפש אבל ברחיצה אפילו לא תרחץ לעולם אין כאן ענוי נפש לרבי יוסי דלניוול לא חייש רבי יוסי כלל. הרי"ץ ז"ל.

ורבי יוסי סבר דאין אלו נדרי ענוי נפש כלל דלנוול דרחיצה לא חייש. הקשה מורי הרב נר"ו דסוגיין ודאי אתיא דלא כרבי נתן ורבנן דפליגי בשלהי פרקין בנטולה אני מן היהודים אם משמשתו דרבי נתן אמר הרי זה לא יפר וחכמים אומרים יפר. דאי כרבי נתן התם נמי לימא היכי תעביד תשמש מיתסרא הנאת תשמיש עלה לא תשמש הוו דברים שבינו לבינה כדאמרינן הכא. אלא ודאי סוגיין דהכא דלא כרבי נתן. וכיון שכן מאי קא מקשה בריש סוגיין למה לה הפרה לא תרחוץ ולא ליתסרו פירות עולם עלה והא לרבנן מפר אף על פי שלא חל הנדר ואיכא מאן דיליף ממלתייהו בסוף פרקין דאף חכם מתיר בנדר שלא חל. ותירץ הוא ז"ל בשם הר"מ בר' שנאור ז"ל דאף על גב דפלוגתייהו בין בנדר בין בהפרה מיהו הפרה כיון דליתא אלא או בנדרי ענוי נפש או בדברים שבינו לבינה כל מקום שאיפשר לינצל בזהירותה בתנאה מעינוי נפש לא מיקרי ענוי. וכי אמרי יפר דוקא כגון נטולה אני מן היהודים אם משמשתו שאינה יכולה להנצל מדברים שבינו לבינה. וחזר עוד והקשה מדאמר רבי יוחנן בן נורי יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור דהשתא מיהת לא חל ואכתי אין כאן משום דברים שבינו לבינה כל זמן שלא יגרשנה. והוא מפרק לה דשמא בההיא אפילו רבי נתן מודה כיון דלא תלתה נדרה בתנאי ונדרה מהשתא אלא שהנדר נדחה מכח השעבוד עד שיגרשנה. ולדידי קשיא לי דאם כדברי הר"ם ז"ל מכל מקום בהא דאמרה הנאת פירות עלי אם ארחץ אינה יכולה לינצל או מענוי או מדברים שבינו לבינה דאם רחצה איתסרו עלה פירות והרי כאן ענוי ואם לא רחצה מכל מקום איכא משום דברים שבינו לבינה (אמר המגיה עיין רשב"א בחדושיו כאן). ויש לומר דלקמן היינו טעמא משום דכיון דאוקימנא לה למתניתין בדאמרה קונם רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום ושבועה שלא ארחץ דאלמא כולה מילתא בין תנאיה בין עיקריה הויא ברחיצה וקאמר רבי יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש דייקינן מינה נדרי ענוי לא הוו הא דברים שבינו לבינה הוו. אבל מעיקרא דמוקמינן תנאה בלחוד ברחיצה דילמא ליכא ברחיצה לא משום ענוי ולא משום דברים שבינו לבינה. ומיהו אכתי לא ניחא לי דודאי דרבי יוחנן בו נורי הויא תיובתיה דמאי דפריק מרנא לאו פירוקא הוא דהתם כל שכן באומרת יקדשו ידי לעושיהן לאחר שאתגרש דהוי נדרה נדר ויפר מהשתא אף על גב דלא חל הנדר עד לקמיה (אמר המגיה עי' ברשב"א). ונראה לי דמעיקרא בעלי הגמרא הוא דלא קים להו מתניתין כמאן אי כרבי נתן ואי כרבנן והכי קאמרי אי סבירא להו דאינו מפר עד שיחול כרבי נתן ואי לא תירחוץ ולא לתסרן ואי כרבנן בהא לימא רבי יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש דילמא רחצה ומיתסרן פירות עלה הילכך מהשתא יפר. דלא סלקא דעתין דרבי יוסי ורבנן בפלוגתא דרבי נתן ורבנן פליגי ואוקימנא כרבנן וברחיצה עצמה פליגי. כן נראה לי.

אי הכי ליתני תנאי זה אין בו ענוי נפש יש מפרשים דכיון דברחיצה עצמה פליגי דרבנן סברי יש בה ענוי ורבי יוסי סבר אין בו ענוי ובודאי איהי נזהרת מלעבור על התנאי כדי שלא תאסר לעולם כמו שהיא נזהרת בגוף הנדר אם כן היה לו לרבי יוסי להזכיר בדבריו התנאי כמו שהוא מזכיר גוף הנדר והיה לו לומר תנאי זה אין ענוי כלומר תנאי זה שהיא נזהרת מלעבור עליו אין בו משום ענוי. ולהדין פירושא כי מוקמינן לה בתר הכי באומרת קונם רחיצה עלי אם ארחץ היום דרבי יוסי לא חייש לנוול דחד יומא ליכא לאקשויי תו לימא תנאי זה אין בו ענוי דבודאי בענינו של תנאי דהיינו הרחיצה יש בו ענוי נפש אלא משום דזמנה מועט לא קרי ליה ענוי הילכך לא מצי למתני תנאי זה אין בו ענוי דהוה ליה למימר זמן זה אין בו ענוי וזה לא היה לו לרבי יוסי להזכיר. ומורי הרב ז"ל פירש וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. הרשב"א ז"ל. אי הכי דברחיצה לית ביה ענוי נפש כלל ליתני הכי רבי יוסי אומר תנאי זה אין בו ענוי נפש דהוי משמע דבתנאי של רחיצה אין בו ענוי כלל בין רחצה בין לא רחצה. ויש ספרים שאין בהם קושיא לו אלא הכי גורסין ולא חייש רבי יוסי לנוול היכא דבסתם נדרה והא תנן בעניות שלא נתן קצבה כלומר שאם הדירה שלא תתקשט יוציא ויתן כתובה אלמא איכא ענוי בסתם שלא נתן קצבה. הרי"ץ ז"ל. מהא דאמרינן ורבי יוסי סבר נוול דחד יומא לא שמיה נוול משמע דרבי יוסי לא פליג אלא משום דזמנו מועט הא רחיצה גופה הויא דברים שיש בהם ענוי נפש. והקשו בתוס' דלקמן לא משמע הכין אלא דרחיצה לית בה משום ענוי כלל אליבא דרבי יוסי דאמרינן ורמי דרבי יוסי אדרבי יוסי דתנן מעיין וכו' השתא כביסה אמר רבי יוסי יש בה צער גופו כולו לא כל שכן. ובכתובות פרק המדיר נמי דייקינן ממתניתין דהכא דרבי יוסי רחיצה לית בה משום ענוי. ונראה לי דלאו קושיא היא דהא אוקמתא לא קיימא ולא דייקינן מינה ולא מותבינן לקמן עלה אלא אאוקמתא דרבא ולההיא אוקמתא ודאי רבי יוסי לית ליה ברחיצה ענוי כלל. הרשב"א ז"ל.