מסכת נדרים דף ע״ז עמוד ב׳

והתניא במסכת עירובין (דף סד:):

ירד ר"ג וישב כו' אלמא דבעי ישיבה:

ר"נ סבר פותחין בחרטה דצריך החכם לפתוח לו בתחלת הנדר ולהעמיד תחילת הנדר בטעות שיהא מתחרט על כך כדאמרינן אילו היו עשרה בני אדם שיפייסוך באותה שעה דהשתא עקר ליה לנדריה לגמרי דכמאן דלא הוי נדר דמי הלכך הואיל ולא אפשר בהיתר אי לאו דמיעקר נדרא בעי עיוני טפי למיעקרי' ואהכי ישב:

ורב נחמן סבר אין פותחין בחרטה ואי לא אמר בפירו' מיחריטנא שרינן ליה ולא בעי לעיוני ויכול להפר אפילו מעומד:

ואמרו ליה זיל בעי רחמי אנפשיך כך פתחו לו בחרטה:

הלא לא חדלת אלא נדרת אית בר חטא:

אי אפשי שתידור לא אמר כלום דאין הפרה בלשון הזה: ואם בא לקיימו ואמר לה יפה עשית שנדרת ואין כמותך אשה חשובה לפי שנדרת ואם לא נדרת אני הייתי מדירך שכל כך ישר בעיני:

דבריו קיימין דאין לך קיום גדול מזה:

ורב נחמן סבר פותחין בחרטה ולא בעינן עיוני ומידק במלתא והלכך אפילו מעומד, ומסתברא דכיון דעיקרא דמלתא פתחינן בחרטה ולא בעינן למיתב, אפילו לא נתחרט דבעינן לעיוני בפתחיה, כיון דמעיקרא אפילו מעומד בסוף נמי אפילו מעומד דלא דמי לדין, אבל לר' גמליאל לעולם לא שרינן אלא בפותחין ומעיקרא בעינן עיוני, הלכך מיחזי כדינא, ובעינן מיושב כדין ולא מעומד.

כל נדרים שתדורי אי אפשי בהם יש מפרשים שאם נדרה אשתו ורצה להקים לה, ואמר לה כל נדרים שתדורי, כלומר מכאן ולהבא אי איפשי בהם, מכלל דאלו שנדרה עכשיו אפשי בהם ויהיו מקיימין, דלעולם אינו הקם עד שיקיים אלו בפירוש, אבל אמר לה [יפה – לפי השי"מ] עשית אין כמותיך, ואם [יפה – לפי השי"מּ] נדרת מדירך אני דבריו קיימין, אף על פי שלא אמר בפירוש קיים ליכי, והפירוש הזה נאות לפשטא דמשנתינו, דהויא סיפא מסקנא דרישא. אבל אינו נראה כן דלשון זה לשון היתר הוא לנדרים שכבר נדרה, ולא בא כאן אלא ללמד דאף על גב שלשון זה לענין הזקן הוי היתר, לענין בעל ולא הויא הפרה. והכין איתא בירושלמי דגרסינן התם [שם] רב אבהו בשם רבי יוחנן הבעל שאמר אין כאן נדר אין כאן שבועה לא אמר כלום, אלא זה כהלכתו וזה כהלכתו, הבעל אומר מופר ליך בטיל ליך, וזקן אומר אין כאן שבועה, ולאו דוקא תדורי, דהא כל שלא בא לכלל הפר אליבא דרבנן אפילו באומר מופר ליך אינו מופר, אלא כל נדרים שאת נודרת עכשיו קאמר.

לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליך בטל ליך כדרך שאומר לה בחול, אלא טלי ואכלי טלי ושתי, והנדר בטל מאליו. איכא למידק והא אפילו באומר לה אי איפשי בהן אין כאן נדר לא אמר כלום, ואם כן היאך יועיל טלי ואכלי בלבד, ובגמרא נמי דקאמרינן בית שמאי אומר בשבת מבטלו בלבו ובחול מוציא בשפתיו. ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה מבטלו בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו ונראה שזה הביאו להרמב"ם שכתב [הפלאה הלכות נדרים פרק י"ג הלכה ה'] שהפרה והבטול שני ענינים, דבמפר אינו כופה לאכול, אלא אם תרצה לאכול אוכלת ואם לאו אינו כופה, אבל כשהוא מבטל לה הרי זה כופה לאכול מה שאסרה עליה. ולדידיה מפרשינן דכשהוא מיפר צריך להוציא בשפתיו, ואם הפר בלבו אינו מופר, וכדאמרינן בגמרא חומר בהקם מבהפר, קיים בלבו מקויים, הפר בלבו אינו מופר, והלכך בשבת אינו מופר לה, אלא כשהוא מבטל לה אינו צריך לבטל בשפתיו אלא בלבו [וכופה במעשה, והיינו דבשבת מבטל בלבו – לפי השי"מ] וכופה לאכול ואפילו בחול [אילו רצה לבטל – לפי השי"מ] מבטל בלבו, נותן לה ואומר לה טלי ואכלי טלי ושתי. אבל הראב"ד ז"ל [שם בהשגות על הלכה ז'] תפס עליו מדתנן בנזיר [סא, א] נשים ועבדים יש להם חירות, חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה לאשתו. דאלמא שמע מינה שהאיש צריך להפר לאשתו ולומר לה מופר ליכי בטיל ליכי, אבל אינו יכול לכפותה סתם. ופירש הוא ז"ל שלא התירו אלא בשבת בלבד והוא שיבטל [בלבו – לפי השי"מ] ולפי סברא זו הוצרכו לפרש בגמרא, בית שמאי אומרים בשבת מבטל בלבו, בחול מוציא בשפתיו, כלומר ולמוצאי שבת חוזר ואומר לה בטיל ליכי מופר ליכי. ואינו מחוור בעיניט כלל, דכשהוא חוזר ואומר לה למוצאי שבת בטל ליך מאי מהני, והלא אין הפרת נדרים אלא כל היום, ואי משום דלא ליטעו בה לבטל בחול (בלבד) [בלב – לפי השי"מ], אדרבה איכא למיגזר בה טפי דאתי למימר דהפרת נדרים מעת לעת, ועוד לאחר שמילאו כריסה חוזר ומבטיל לה. ועוד דאם כן מאי אחד זה ואחד זה מבטל בלבו דקאמרי בית הלל, דלא הוה להו למימר אלא בית הלל אומרים אין צריך לחזור ולהוציא בשפתיו, אלא ודאי נראה דהכי פירושו בית שמאי אומרים בשבת, כלומר מי שפר לאשתו בשבת מבטיל בלבו ודיו, ומי שמבטל לה בחול צריך להוציא בשפתיו, ובית הלל סברי דאפילו כשמפר לה בחול אין צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו ודיו. ונראה לי מתוך דברי התוספות, דמדאורייתא כל שמוציא בשפתיו צריך הוא לומר מופר ליכי בטיל ליכי, הא אמר בלשון החרת כגון אי אפשי בו וכיוצא בזה לא אמר כלום, וכדדרשינן בזה הדבר, אבל אם אינו רוצה להוציא בשפתיו מבטל או מפר בלבו ודיו, והלכך בשבת אסרוהו מלהוציא בשפתיו, כיון דאפשר לבטל ולהפר בלבו, אבל בחול אלו – לפי השי"מ] רצה מוצאי בשפתיו רצה מבטיל בלבו, ומיהו כשהוא מבטל בלבו צריך שיאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי, כדי להראותה שכבר הפר לה בלב, ומדרבנן הוא שהוצרכוהו בכך, [והא דתנן בית הלל אומרים אחד זה אחד זה מבטל בלבו, אטלי ואכלי ואטלי ושתי קיימי, והא דאמרינן הפר בלבו אינו הפרה היינו מדרבנן, ובשלא אומר לה טילי ואכלי טלי ושתי – לפי השי"מ] והא דתנן הכא לא יאמר לה מופר ליך [בטיל ליך – לפי השי"מ] שאומר לה בחול, לאו כדרך שהוא חייב לומר לה בחול קאמר, אלא כדרך שהוא רגיל לומר לה בחול קאמר.

אמר רב נחמן הלכה נשאלין נדרים עומד ואפילו יחיד ובלילה ובשבת פירוש לנדרים שהם לצורך השבת ובקרובים ואפילו היה אפשר להם מבעוד יום:

ת"ר האומר לאשתו כל נדרים שנדרת אי אפשי שתדורי אין כאן נדר לא אמר כלום. פי' שאין א' משתי אלו הלשונות לשון הפרה כראוי ואית דגרסי כל נדרים שתדורי ולאו דוקא אלא ה"ה שנדרת:

יפה עשית אין כמותך אם לא נדרת מדירך אני דבריו קיימים פי' וכל אחד משלשה לשונות אלו לשון הקם גמור הוא והרב אב ב"ד משמע דגריס כל נדרים שתדורי אי איפשי שתדורי לא אמר כלום ומפרש לה בהקמה דאע"ג דכי אמר כל נדרים שתדורי אי איפשי שתדורי משמע אין רצוני בנדרים שאת עתידה לידור אבל רוצה אני במה שנדרת אינו לשון הקמה עד שיוציא בפיו ולא גריס אין כאן נדר ולא נהירא:

לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטל ליכי כדרך שאומר לה בחול אלא אומר לה טלי אכלי טלי ושתי והנדר בטל מאליו א"ר יוחנן וצריך שיבטל בלבו. פי' בלבו ממש לאו דוקא דדברים שבלב אינם דברים אלא לומר שאינו צריך להשמיע לה אבל צריך להוציא בשפתיו בינו לבינו ודכוותה גבי ביעור חמץ [פסחים דף מט.] ומבטלו בלבו וגבי ברכת המזון לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא דהיינו שמוציא בשפתיו דאידך מהרהר בלבו מיקרי מיהו היינו גבי הפרה אבל גבי הקמה בגמר בלבו ממש סגי וכדקתני לעיל יפה עשית אין כמותך דהא בשתיקה תלייה רחמנא ויש גדולים וחכמים משתבשים בזה ומה שכתבנו עיקר מפי מורי נר"ו:

תניא בש"א מבטל בלבו בשבת (פי') ה"ג ובחול מוציא בשפתיו. פי' בהדיא בכדי שישמיענה בה"א אחד זה ואחד זה מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו פירוש אלא דבחול אם רצה אומר לה מופר ליכי בטל ליכי ובשבת אסור לומר לה כן בפירוש אלא הוא אומר בינו לבינו בטל ליכי ואומר לה טלי אכלי טלי ושתי ול"ג ובערב בחול מוציא בשפתיו וכו' וכן גורס הרמב"ם ז"ל נמצאת למד דבין בחול בין בשבת סגי בבטול בשפתיו אלא שבחול רשאי להפר בפירוש ולא בשבת כדקתני לא יאמר אדם לאשתו וכן דרך הרמב"ם ז"ל אלא [שלא] הסכים יפה בפירוש מבטלו בלבו. ומה שאמר בנזירות [דף סא.] חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו היינו דבאשתו צריך לבטל ולהפר בלבו משא"כ בעבדו כדבעיא למימר בסמוך ולא כמו שהקשה עליו הראב"ד בהשגותיו (ג) ומיהו מפרש וצריך שיבטל בלבו שיגמור בלבו שיהיה הפרה מה שאמר לה טלי אכלי שאם לא הסכים בלבו להפרה לא אמר כלום:

תניא ב"ש אומרים בשבת מבטל בלבו כלומר שיגמור בלבו שיהא לשון זה הפרה כדאמרן ובערב למוצאי שבת בחול חוזר ומבטל בלבו בפירוש בשפתיו מפני מראית העין וב"ה אומרים אחד בשבת ואחד בערב אינו צריך לפרש ובבטול בלבו שעשה בשבת סגי הא בבא להפר בחול לדברי הכל לכתחלה צריך להוציא בשפתיו לשון הפרה גמורה ואין גמר לבו מועיל כלום וזה פי' משובש ומשבש הלשון ואין לסמוך עליו כלל. מפי מורי נר"ו:

מתני' בנזירות נשים ועבדים יש להם נזירות פי' דכתיב ואמרת אליהם לרבות העבדים דחיילי עלייהו נזירות מהשתא כדאי' התם:

חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו פי' אם נדר ליבטל ממלאכתו ע"י חלישות כופה אותו הרב לאכול ולעשות מלאכתו ואינו צריך להפר לו ולא לבטל בלבו ולא חיילי עליה כלל כל זמן שהוא ברשותו ואינו כופה את אשתו שהרי צריך להפר לה בהוצאה בשפתיו ממש שישמיע לאזניה או לבטל בלבו בינו לבינו ואינו כופה אותה סתם:

כבר ביארנו שאין ראוי לאדם להרגיל עצמו להיות קופץ בנדרים וכמו שאמרו כל הנודר כאלו בנה במה וכו' וכן אמרו כאן אמר ליה רבא לרב נחמן חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר אזדקיקו ליה רבנן לבריה דרב הונא ושרו ליה נדריה ואמרו ליה זיל ובעי רחמי אנפשך שכל הנודר אע"פ שמקיימו נקרא חוטא שנאמר כי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא הא לא חדלת יש בך חטא ואם נדר מצוה לישאל ודברים אלו כלם בנדרי איסר שאוסר על עצמו איזה דבר אבל נדרי הקדש מצוה לקיימם ושלא לישאל עליהן אלא לצורך גדול שנאמר נדרי לה' אשלם ואף בנדרי איסר דוקא שעושה דרך כעס וקפדנות אבל כל שמכוין בהם למצע דרכיו ולתקן הנהגותיו לפי מה שמכיר בטבעו שהוא צריך לו הרי זה משובח על הדרך שביארנו בפרק ראשון באותו שראה קווצותיו סדורות לו ופחז עליו יצרו ועל זו אמרו נדרים סייג לפרישות וכן אמרו באת עבירה לידו ורוצה לינצל הימנה ישבע עליה כמו שביארנו בפרק שלישי של שבועות כ"ה א':

רש"י בד"ה רבן גמליאל כו' מתחרט על כך כצ"ל:

בד"ה ורב נחמן כו' מחריטנא שרינן כצ"ל אי אפשי כצ"ל:

ברא"ש בד"ה שיכול כו' ועוד אי לאו כצ"ל:

ר"ן המדרש הס"ד:

בד"ה ה"ג כו' מתוך הנדר ולפי שצריך לעיוני כצ"ל:

בא"ד להתירו לא כצ"ל:

בד"ה תניא האומר כו' אבל בהפרה כצ"ל:

רבן גמליאל סבר פותחין בחרטה וכיון דחכם פותח בחרטה תחלה לפיכך צריך לישב כדי שתהא דעתו מיושבת עליו. דמעקר נדרא בעינן לעקור את הנדר לגמרי ולהתיר. ורב נחמן סבר אין פותחין בחרטה אלא שיהא הנודר עצמו מתחיל בחרטה ואם אינו מתחיל בחרטה אין מתירין לו. והיכא דאתחיל נודר עצמו בחרטה לא צריך לחכם כל כך לעיוני הילכך מתיר אפילו מעומד. פירוש.

חזי מר האי מרבנן וכו' הא תימא מאחר שקיים נדרו עד שעה שהתירו לו במה חטא. והוא השיב לו דיפה אמרו לו דכל הנודר אף על פי שמקיים נדרו נקרא חוטא. הרי"ץ ז"ל.

מתני' האומר לאשתו ויש גורסין תנו רבנן הריטב"א ז"ל האומר לאשתו. השתא מפרש התלמוד לשון הפרה ולשון קיום כל נדרים שנדרת אי איפשי שתדורי לא אמר כלום אין זה לשון הפרה שצריך שיאמר מופר ליך בהדיא שמשמעות הפרה אינה הפרה אבל משמעות קיום הוי קיום שאם אמר יפה עשית ואין כמותיך ואם לא נדרת היית מדירך דבריו קיימין הרי זה קיום ולא יוכל עוד להפר אף על פי שלא אמר לה בהדיא קים ליכי דלחומרא אמרו בהפרה ובקיום. לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטל ליכי כדרך שעושה בחול שנראה כהתר נדרים שאף על פי שהחמירו בחול לומר לה מופר ליך בהדיא מפני כבוד השבת דלא ליתי לאיחלופי בשאלת נדרים דאסורים לישאל אם לא לצורך השבת העמידוהו על דין תורה לעשות ידות הפרה כהפרה. אמר רבי יוחנן וצריך שיבטל בלבו שיחשוב בלבו לשון הפרה וביטול. תניא בית שמאי אומרים בשבת מבטל בלבו ולכשיגיע לחול יוציא בשפתיו ויבטל הנדר שביטל בלבו בשבת ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה אחד שבת ואחד חול לכשיגיע אינו צריך שיוציא בשפתיו. לפי לשון זה לא אתי שפיר אחד זה ואחד זה. ונראה לפרש הכי בשבת מבטל בלבו אם בא להפר בשבת לא יפר בפיו אלא יאמר טלי ואכלי ומבטל בלבו ואם בא להפר בחול יוציא הביטול (בשבת) בשפתיו. ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה בין בא להפר בשבת בין בא להפר בחול אינו צריך להוציא בשפתיו. ועל זה הפירוש יש נמי לתמוה היאך יתירו בית הלל בחול בלא הוצאת שפתיו. ועוד דמוקמת למתני' כבית שמאי דאי כבית הלל אפילו בחול בטלי ואכלי. ונראה דלא גרסינן בדברי בית הלל אחד זה ואחד זה. ופירוש ראשון עיקר. הרא"ם ז"ל. אמר רבי יוחנן וצריך שיבטל בלבו כלומר שיגמור בלבו שבמה שאומר לה טלי אכלי לענין הפרה אף על פי שאינו מוציא בשפתיו שאם לא הסכים בלבו להפרה אינה מותרת במה שנדרה במאי דאמר לה טלי אכלי. תניא בית שמאי אומרים בשבת מבטל בלבו ובערב בחול מוציא בשפתיו כלומר ולמוצאי שבת צריך לחזור ולפרש לה לשון הפרה גמורה. ואף על פי שכבר בטל בלבו היום והועיל לה אפילו הכי לערב צריך לחזור ולפרש לשון הפרה מפני מראית העין שלא יהו סבורין דגם בחול מועיל טלי אכלי טלי ושתי. ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה מבטלו בלבו ואינו צריך להוציא בשפתיו כלומר אחד בשבת ואחד לערב למוצאי שבת די לו במה שיבטלו בלבו. פסקא דמלתא בחול צריך להפר בלשון הפרה גמור ולא יועיל טלי ואכלי טלי ושתי ואפילו יבטל בשפתיו. ובשבת יספיק בלשון טלי אכלי טלי ושתי ובבטול הלב ואינו צריך לחזור ולהפר למוצאי שבת. והרב רבי משה הספרדי זצ"ל יש לו דרך אחרת בענין זה שההפרה ענין אחר והביטול ענין אחר שההפרה היא לשון מפורש להפרה כגון שיאמר מופר ליכי בטל ליכי וכיוצא בהן והביטול הוא שאינו אומר לה כלום אלא שכופה אותה סתם לאכול ולשתות בלשון טלי אכלי טלי ושתי והוא מסכים בלבו לבטל והניר בטל מאיליו. ועל דרך זה כך פירוש הברייתא. לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי כדרך שאומר לה בחול אלא אומר לה טלי אכלי וכו' כלומר אין עושין הפרה בשבת אלא בטול דהיינו טלי אכלי טלי ושתי. והדר פליגי בית שמאי ובית הלל בברייתא אם ענין הביטול מספיק בחול כמו שמספיק בשבת דבית שמאי סברי בשבת מועיל ביטול ובחול צריך הפרה גמורה ולא גריס ובערב בחול מוציא בשפתיו אלא הכי גרסינן ובחול מוציא בשפתיו. ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה כלומר אחד בשבת ואחד בחול מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו. וכבר הקשה עליו הראב"ד ז"ל מסוגיא דנזירות נשים ועבדים יש להם נזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו. כלומר כופה את עבדו שנדר בנזיר לומר טול שתה מן היין ואינו כופה את אשתו בכך אלא צריך הוא להפר לה. וחומר בעבדים מבנשים שהוא מפר את נדרי אשתו ואינו מפר את נדרי עבדו. וכתב רבינו ז"ל מתני' בנזירות נשים ועבדים יש להם נזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו חומר בעבדים מבנשים שהוא מפר את נדרי אשתו ואינו מפר נדרי עבדו הפר לאשתו הפר עולמות הפר לעבדו ויצא לחירות משלים נזירותו כלומר לאחר שיצא לחירות. עבר מכנגד פניו רבי מאיר אומר לא ישתה רבי יוסי אומר ישתה. ותנו רבנן למה רבו כופהו לנזירות אבל לא לנדרים ולא לשבועות והוינן בה מאי שנא לגבי נזירות ומאי שנא גבי נדרים. ותירץ אביי דהכי קתני למה רבו צריך לכפותו לנזירות דכתיב ואמרת אליהם לרבות את העבדים ואינו צריך לכפותו לנדרים ולא לשבועות מאי טעמא דאמר קרא להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות כלומר שיש לו רשות להרע לעצמו באיסר יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו כגון העבד שהוא משועבד לרבו לעשות לו מלאכה ואין לו רשות לכוף עצמו ולאסור על עצמו אכילה ושתיה ושאר דברים שיש בהם ענוי נפש משום דבהא מלתא קא מרע למריה וכל שכן אם נדרים שעשה להתבטל ממלאכה. ושמעינן ממתניתין ומגמרא דילה שהאיש צריך להפר נדרי אשתו לומר לה מופר ליכי בטל ליכי אבל אינו יכול לכפותה סתם לאכול ולשתות אלא בשבת וצריך שיבטל בלבו. ובעבדים כל שאר נדרים חוץ מנזירות אם היה בהם ענוי נפש ואין צריך לומר בנדרים שיש בהם ביטול מלאכה לרב אין הנדר חל עליו כלל אלא הוא עצמו אוכל ושותה ועושה מלאכה כבתחלה דהדעת אחרים היא כי היכי דלא ליכחוש. ואם יצא לחירות משלים את נדרו. ונדרים שאין בהם ענוי נפש ולא ביטול מלאכה אין הרב יכול להפר ולא לכוף וכן הדין בשבועות. (הרא"ם) אמר המגיה נראה לי דצריך לומר: הרנב"י ז"ל. וזה לשון הרשב"א ז"ל: לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטיל ליכי כדרך שאומר לה בחול אלא טלי ואכלי טלי ושתי והנדר בטל מאליו. איכא למידק והא אפילו באומר לה אי איפשי בהן אין כאן נדר לא אמר כלום ואם כן היאך יועיל טלי ואכלי בלבד ובגמרא נמי דקאמרי' בית שמאי אומרים בשבת מבטלו בלבו ובחול מוציא בשפתיו ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה מבטלו בלבו ואין צריך להוציא ~שפתיו. ונראה שזה הביאו לרמב"ם ז"ל שכתב שההפרה והביטול שני עניינים דכשמפר אינו כופה לאכול אלא אם תרצה לאכול אוכלת ואם לאו אינו כופה אבל כשהוא מבטל לה הרי זה כופה לאכול מה שאסרה עליה ולדידיה מפרשינן וכשהוא מפר צריך להוציא בשפתיו ואם הפר בלבו אינו מופר וכדאמרינן בגמרא חומר בהקם מבהפר קיים בלבו קיים הפר בלבו אינו מופר. והילכך בשבת אינו מפר לה אלא כשהוא מבטל לה אינו צריך לבטל בשפתיו אלא בלבו וכופה במעשה והיינו דבשבת מבטל בלבו וכופה לאכול ואפילו בחול אלו רצה לבטל מבטל בלבו ונותן לה ואומר לה טלי ואכלי טלי ושתי אבל הראב"ד ז"ל תפס עליו מדתנן בנזיר נשים ועבדים יש להן נזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה לאשתו דאלמא שמע מינה שהאיש צריך להפר לאשתו ולומר לה מופר ליכי בטל ליכי אבל אינו יכול לכפותה סתם. ופירש הוא ז"ל שלא התירו אלא בשבת בלבד והוא שיבטל בלבו. ולפי סברא זו הוצרכו לפרש בגמרא בית שמאי אומרים בשבת מבטל בלבו בחול מוציא בשפתיו כלומר ולמוצאי שבת חוזר ואומר לה למוצאי שבת בטל ליכי מופר ליכי. ואינו מחוור בעיני כלל דכשהוא חוזר ואומר לה למוצאי שבת בטל ליכי מאי מהני והלא אין הפרת נדרים אלא כל היום ואי משום דלא ליטעו בה לבטל בחול בלב אדרבה איכא למיגזר בהא טפי דאתי למימר דהפרת נדרים מעת לעת ועוד לאחר שמילא כריסה חוזר ומבטל לה ועוד דאם כן מאי אחד זה ואחד זה מבטל בלבו דקאמרי בית הלל דלא הוה להו למימר אלא בית הלל אומרים אינו צריך לחזור ולהוציא בשפתיו. אלו ודאי נראה דהכי פירושו בית שמאי אומרים בשבת כלומר מי שמפר לאשתו בשבת מבטל בלבו ומי שמבטל לה בחול צריך להוציא בשפתיו ובית הלל סברי דאפילו כשמפר לה בחול אין צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו ודיו. ונראה לי מתוך דברי התוספות דמדאוריתא כל שמוציא בשפתיו צריך הוא לומר מופר ליכי בטל ליכי הא אמר בלשון אחרת כגון אי אפשי בו וכיוצא בזה לא אמר כלום וכדדרשינן בזה הדבר. אבל אם לא רצה להוציא בשפתיו מבטל או מפר בלבו ודיו. והילכך בשבת אסרוהו מלהוציא בשפתיו כיון שאיפשר לבטל ולהפר בלבו אבל בחול אלו רצה מוציא בשפתיו רצה מבטל בלבו. ומיהו כשהוא מבטל בלבו צריך שיאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי כדי להראותה שכבר הפר לה בלב ומדרבנן הוא שהצריכוה בכך. והא דתנן בית הלל אומרים אחד זה ואחד זה מבטל בלבו אטלי ואכלי טלי ושתי קיימי. והא דאמרינן הפר בלבו אינו הפר היינו מדרבנן ובשלא אמר לה טלי ואכלי טלי ושתי. והא דתנן הכא לא יאמר לה מופר ליך בטיל ליך כדרך שאומר לה בחול לאו כדרך שהוא חייב לומר לה בחול קאמר אלא כדרך שהוא רגיל לומר לה בחול קאמר. עד כאן. וכתב רבינו ז"ל והיכא דנדרה אשה מן מידי ואתיא חברתה ואתפיסא בנדרה כגון דאמרה ואני ואתא אב או בעל והפר לה היא שריא וחברתה אסירא פירוש אף על גב דאתפיסא נדרה בחברתה. מה שאין כן בחכם פירוש כדאיתא בפרק ואלו מותרין. מאי טעמא חכם מעקר עקר ליה לנדר כלומר מעיקרו וכאלו לא נדר דמי וכיון דנדר אין כאן התפסה בטלה בבטולו. בעל מיגז גאיז ליה מכאן ולהבא פירוש ומה שהיה קודם התפסה נשאר קיים. והיכא דאתפיס בעל גופיה בנדרא כלומר בנדר אשתו כגון דאסרה לעצמה בשר ויין ואמר איהו ואני תו לא מצי מפר לה דכמאן דקימיה לנדריה דאמי. פירוש דהא גלי דעתיה דניחא ליה בנדרא דהא אתפיס להו בנדרה. הרנב"י ז"ל.