מסכת נדרים דף ז׳ עמוד ב׳

קסבר במשמתנא פליגי דהכא משמתנא קאמר וקאמר ליה רב חסדא לית דחש לה להא דר"ע דהוה אוסר במנודה אני לך דהיינו משמתנא:

נידהו בפניו חכם שנידה את האדם בפניו אין יכול להתיר לו אלא בפניו:

הזכרת השם שמוציא שם שמים לבטלה:

שנאמר כי מתו כל האנשים ואמרינן היינו דתן ואבירם שנפלו בעניות:

כל מקום שנתנו חכמים עיניהם לאדם שנידו או מת או נופל בעניות ואהכי צריך לנדותו כדי שיפול בעניות דהיינו כמיתה:

אין בין נידוי להפרה ולא כלום דלא צריך להיות יום או יומים בנידוי דהא לאלתר שרא לה:

היכי דימי דמנדה לעצמו:

ועייל לביתיה ושרי ליה שלא נידהו בפניו:

במאי פליגי במנודה אני לך דר"ע סבר לישנא דנדינא הוא שיהא נע ונד ומרוחק מהנאתו דאין לספקו בלשון נידוי ולענין הרחקת ד' אמות אף על גב דלשון המשנה קורא מנודה שנדוהו כדאמרי' מ"ק (דף טו:) מנודה לא שונה ולא שונין לו מכל מקום כשאדם רוצה להרחיק עצמו ד' אמות אינו רגיל להזכיר נידוי על עצמו בשביל כך הלכך על כרחך לישנא דנדינא הוא כדפי' ושפיר הוי ידים מוכיחות בלא שאני אוכל לך:

נדהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו יש לפרש דשפיר מועיל גם שלא בפניו אלא לכבודו של מנודה דכמו שביישו לפניו כך יש לפייסו לפניו אע"פ שנדהו בדין אי נמי בעי למימר דכיון שנדוהו בפניו אלים הנידוי כל כך שלא יועיל ההיתר אלא בפניו כעין שנדהו ודכוותה אמרינן בגיטין (דף לג:) כל מילתא דמתאמרא בפני י' צריכא בי י' [למשלפא]:

אם לא נדהו הוא בעצמו יהא בנידוי כלומר חכמי הדור חייבין לנדותו:

שכ"מ שהזכרת השם מצויה עניות מצויה פי' הרב אלעזר דנפקא לן מדכתיב (שמות כ׳:כ״א) בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך מדהזכרת שם דמצוה גורם ברכה דהיינו עושר א"כ הזכרת שם דלבטלה גורם עניות ור"י פי' דנפקא לן מדכתיב גבי שבועת שקר (זכריה ה׳:ד׳) ובא אל בית הגנב וכלתו ואת עציו ואבניו והזכרת השם לבטלה דומה קצת לשבועת שקר:

עניות כמיתה דכתיב כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך גבי דתן ואבירם דע"כ לא מתו אז במצרים שהרי היו במדבר וליכא למימר שהיו סומין ומצורעים החשובים כמתים סומין ליכא למימר דכתיב (במדבר ט״ז:י״ד) העיני האנשים ההם תנקר ומצורעים נמי לא שהרי היו בקרב ישראל וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה שהרי חזרו למומן במעשה העגל וליכא למימר שלא היו להם בנים דהא כתיב (שם) (הם) ונשיהם ובניהם וטפם ועוד דמשום שלא היו להם בנים לא נמנעו מלהיות קרובים למלכות כבתחילה אבל בשביל עניות ודאי נמנעו מלהיות קרובים למלכות:

אין בין נידוי להפרה ולא כלום תימה דאמרי' במ"ק (דף טז.) טוט אסר וטוט שרי פי' לאלתר ה"מ לענין מנודה אבל לענין אפקירותא עד דחייל עליה שמתא תלתין יומין וי"ל ה"נ כיון שנידוי זה אינו אלא לכפרה בעלמא וחיישי' עליו שלא ירגיל עוד להזכיר שם שמים לבטלה אין זה נידוי חשוב כאפקירותא לשאר עבירות לחול עליו נידוי שעה אחת:

משמת נפשיה והדר משמת בר בי רב פר"ת שזה היה עושה כדי שלא ישכח להתיר הנידוי של בר בי רב אבל עכשיו שמשמת נפשיה מתוך כך שהיה זכור להתיר שלו זכור יהיה נמי להתיר של בר בי רב ור"י פירש דלכפרה היה עושה כך שלא יענש במה שמנדה צורבא מדרבנן כי בקושי יש לנדותו כדאמרינן (בפסחים נב.) ממנו אנגידא ולא ממנו אשמתא ואע"פ שזה היה מתחייב שמתא מן הדין אעפ"כ היה ירא מן העונש לכך היה משמת נפשיה לכפרה:

משמת נפשיה היה מרחיק עצמו ד"א מחביריו:

הא דאמר רב נדהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו יש מי שפירש דמשום דביישוהו בפניו יש להם לפייסו וליישב דעתו בפניו, ולפי פירוש זה אילו רצה המנודה שיתירו אותו שלא בפניו מתירין ואין בכך כלום. ואינו מחוור בעיני דאנן סהדי דכל כמה שאת ממהר להתירו ואפילו שלא בפניו ניחא ליה, ממה שאתה מאריך זמן נדויו עד שתתירנו בפניו, ועוד מי שנדוהו מן הדין מה לך לפייסו להתירו בפניו. ויש מי שפירש דכיון שהיה הנדוי בפניו הוא חזק יותר, ואין בדין שיותר אלא בפניו, והלכך אפילו רצה להתיר לו שלא בפניו אין שומעין לו, גם זה אינו מתיישב. ונראה שאינו אלא מפני החשד, דכל שנדוהו בפניו אם אתה מתירו שלא בפניו ונוהג עמו כמותר אף הוא חושדך שאין אתה נזהר מנדויו, דסבר שאילו התירוהו הודיעוהו שהותר, כיון שנדוהו בפניו ואין מתירין אותו אלא בפניו, לאו דוקא בפניו ממש אלא גם לדעתו, דכיון שהתירוהו לדעתו אין כאן חשד. אבל נדוהו שלא בפניו מתירין אותו שלא בפניו דאין כאן חשד, דסבור הוא כשם שנדוהו שלא בפניו כך התירוהו שלא בפניו, כלומר שלא בידיעתו, וכאותה שאמרו לקמן בריש פרק ר' אליעזר (נדרים סה, א) המודר מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו, ואמרו בירושלמי (כאן פ"ה ה"ד) מפני החשד.

הא דאמר רב גידל אמר רב תלמיד חכם מנדה לעצמו ומפר לעצמו מסתברא דדוקא שאינו בר נדוי, אלא שהמנדה עצמו משום יקרא דבר בי רב, כעובדא דמר זוטרא, ואפילו הכי איצטריך לאשמועינן דכיון שהוא מנודה סלקא דעתך אמינא אין חבוש מתיר עצמו אפילו מאיסורים כאלו קמ"ל, והיינו דאמרינן הכא היכי דמי כי הא דמר זוטרא חסידא כו', ואי לאו הכין מאי קאמר היכי דמי, הא כל היכא דמנדה לעצמו מפר לעצמו ומאי קאמר כי האי, ואי לאתויי ראיה דמר זוטרא הוה עביד הכין לא הוי ליה למימר הכין, אלא לימא תלמיד חכם מנדה לעצמו וכו' דמר זוטרא חסידא כו'. והלכך אי אפיק שם שמים לבטלה דחייב נדוי ונדה עצמו לכך אין מתיר את עצמו, ותדע לך דאילו כן מאי שנא כי נדה עצמו אפילו נידו אחר שאינו גדול ממנו יהא מתיר את עצמו, אבל לפי מה שפירשתי משום הכי נקט מנדה לעצמו ומפר לעצמו, משום שאי אפשר שיתנדה לכך, אלא דמוחל על כבודו ומנדה עצמו כמר זוטרא חסידא כנ"ל. אבל ראיתי לקצת המפרשים שאמרו בהפך זה, וכי אעיל לביתיה שרי לנפשיה, פירוש כי אעיל לביתיה שרי לנפשיה כדי שלא יצטרכו בני ביתיה להתרחק ממנו ד' אמות כדאמרינן במועד קטן (טו, ב). ומכאן אנו למדין שהמנודה אפילו אנשי ביתו נוהגים נדויו ואע"פ שהראב"ד אמר (מובא בר"ן ד"ה וכי עייל) שאינו מנודה לאשתו, ודייק לה מדבעי מנודה מהו בתשמיש המטה אפשר דאשתו שאני דכגופו דמי, ומיהו אפשר דאפילו אשתו נמי נוהגת נדויו, וההיא דבעי מהו בתשמיש המטה, במנודה לעיר אחרת שאינו מנודה לעירו, אבל מ"מ הוא עצמו מנודה הוא וחייב לנהוג נדוי בעצמו, כגון בנעילת הסנדל ובתשמיש המטה.

אמר רב גידל אמר רב מנין שנשבעין לקיים את המצוה פירוש ולא הויא שבועת שוא מהאי לישנא דנקטי' מנין שנשבעין ולא אמרינן מנין שחלה שבועה לקיים את המצוה שמעינן דהיתרא הוא דאיכא לישבע לקיים את המצוה וליכא משום שבועת שוא וכדאמרי' דשרי לזרוזי נפשיה אבל מכל מקום לא חיילא שבועה עליה ללקות עליה משום שבועת ביטוי:

כבר ביארנו במסכת מועד קטן שהנדוי נעשה להרבה סבות מהם על תביעת ממון לפני בית דין והם מזמינים אותו ומזלזל בשלוחם או שאינו חושש להזמנתם או לגמר דינם ומהם מצד עבירות כגון שראוהו או ידעו בו שמחלל שם שמים בעשיית עבירות שאין ענשן מסור לבית דין שהוא בר נדוי ואף יחיד יכול לנדותו בכך ומהם לענין אפקירותא כגון שמתפקר בתלמיד חכם אף לאחר מיתה שהשומע אפי' יחיד יכול לנדותו ויש בזה נדוי קל כשמקניטו שלא בכונה וזדון או שעושה דבר שיש בו נדנוד עבירה ולא עבירה מפורסמת והיא נקראת נזיפה ומהם שהתלמיד מנדה לכבוד עצמו לאי זה שעושה לו שלא כהוגן או שמתפקר בו ואף כשאין אחרים מסכימין עמו נדויו נדוי לכל התלמידים ובכללם כל שהמנדה גדול מהם וביארנו שם אי זה מן הנדויים תלוי בזמן ר"ל שהוא צריך לנהוג בו שלשים על כל פנים או זמן הקבוע לו ואי זה היתרו תלוי בפיוס או בתשובה מן העבירה ואי זה היתרו תלוי ברצון המנדה מעתה כל שאין היתרו תלוי בזמן אלא בפיוס ר"ל שיפייס המנודה לאותו שנדהו או לאותם שנדוהו וכבר פייס או שתלוי ברצון המנדים או המנדה וכבר רצו או רצה אם היה נדוי זה בפניו אין מתירין אותו אלא בפניו אבל אם היה הנדוי שלא בפניו מתירין אותו אפילו שלא בפניו ולענין טעם הדבר נתבלבלו בו המפרשים וגדולי הרבנים פירשו בה שמאחר שביישוהו בפניו צריך להתיר לו בפניו כדי שיתיישב דעתו של זה בהיתרו או בהיתרם ממה שנתבייש ולדעתם אם רצה המנודה שיתירוהו שלא בפניו רשאים שהרי משום כבודו הוא וכבר נמחל ובתוספות מוחים בפירוש זה מפני שלדעתם אין ראוי לחוש לכבוד מי שנתנדה מן הדין והם מפרשים שהנידוי יותר חזק כשנעשה בפניו וראוי להיות ההיתר חזק כנדוי על הדרך מה שאמרו בפרק השולח כל מילתא דמיתעבדא באפי עשרה צריכי עשרה למישלפה ולפירוש זה אפילו נתרצה זה בכך אינו כלום אלא שאף הם לא נתישבה דעתם בפירוש זה וחזרו ופירשו הטעם מפני החשד שאם יתירוהו שלא בפניו שמא אף הוא אינו יודע בהיתרו וכשיראה שאין בני אדם נזהרים ממנו הוא בא להקל בענין נדוי או שחושד את המקילים שבודאי סבור הוא שאלו התירוהו מודיעים היו לו בכך ולדעת זה לא בפניו ממש אלא בידיעתו אבל בשנדוהו שלא בפניו סבור כשם שנדוני שלא בפני כך התירוני ועל דרך מה שאמרו המודר מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו ופירשוה בתלמוד המערב מפני הבושה כמו שביארנו בגיטין ובמכות:

השומע אזכרה מפי חבירו ר"ל ששמע מפיו שהזכיר את השם לבטלה ושלא לצורך ועבר על מה שאמרו את ה' אלהיך תירא ר"ל שלא תוציא שמו לבטלה צריך שיהא אותו שומע מנדהו מיד כדי שלא יהא רגיל בכך ולא יגרום תקלה במקומו שכל מקום שהזכרת השם ללא צורך מצויה עניות מצויה ועניות כמיתה ומכל מקום נדוי זה תלוי ברצון המנדה אחר שיודיעהו שנדהו לסיבה זו רשאי להתירו לאלתר שאין בין נידוי להפרה כלום לכל נדוי התלוי ברצון המנדה ומעתה אינו מתירו אלא בפניו ומכל מקום אם רצה לעכב את נדויו עושה כפי ראות עיניו וזה שנאמר בסוגיא זו שריא לאלתר מפני שצריך היה להתירו בפניה ולא רצה להטריחה שתשוב לפניו זו היא שיטתנו ומכל מקום גדולי המחברים פירשו שצריך להתיר לו מיד שלא להכשיל את האחרים שאינן יודעים בנדויו ואם תאמר שיודיע אין לדבר סוף שהרי רוב בני אדם רגילים בכך והם חדשו בדבר זה שאף במברך ברכה שאינה צריכה כל השומע חייב לנדותו שאף זו היא הזכרת השם לבטלה ופירשוה במזיד אבל בשוגג אסור לנדותו עד שיתרהו:

שמע השומע וטעה ולא נדהו הוא עצמו בנדוי ויש מפרשים בה שדרך קללה נאמר יהא בנדוי שמים לא שיהא הוא בר נדוי ומכל מקום רוב מפרשים פירשוה שצריך לנדותו ואע"פ שנשתנה הלשון ר"ל שלא אמר צריך לנדותו אלא יהא בנדוי הרי מצינו כיוצא בו הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי שהוא בודאי בר נדוי:

תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו ר"ל מתיר לעצמו שאין לשון הפרה אלא באב ובעל אלא שהרי הרבה פעמים נזכר בתלמוד לשון הפרה בענין היתר ודבר זה יש מפרשים בשלא נדה עצמו לשום דבר שיהא ראוי עליו לנדוי אלא לכבוד אחרים או להכנעת עצמו וכיוצא באלו וזהו ששאלו עליה היכי דמי והשיבו עליה כי הא דמר זוטרא כי הוה מיחייב בר בי רב שמתא משמת נפשיה והדר משמית לבר בי רב וכי עייל לביתיה שרי לנפשיה והדר שארי לבר בי רב ואלמלא שכן מהו ששאל היכי דמי והלא בכל ענין שנדה עצמו אפילו לעבירה שנזדמנה לו הוא מתיר לעצמו אלא לא נאמר אלא בענין זה וכיוצא בו אבל כל שנדה עצמו לעבירה שנזדמנה לו כגון שהזכיר שם שמים לבטלה וכיוצא בה אע"פ שיכול לנדות את עצמו אינו מתיר לעצמו ומכל מקום יש מפרשים שאף לעבירה כן ואין גורסין בשמועה זו היכי דמי אלא כי הא דמר זוטרא הוה עביד הכי אבל כל שנדה לעצמו אף לעבירה מתיר לעצמו שמאחר שהוא בר הכי וראינוהו שאינו נושא פנים לעצמו ונוהג נדוי אף הוא אינו מתיר אלא בראוי הא אם נדהו אחר לעבירה אינו מתיר לעצמו אפילו נדהו מי שאינו גדול הימנו וכן כתבוה קצת גאונים וכן כתבו שהנדר מיהא אינו מתירו הוא בעצמו וכדקיימא לן הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו ומה שאמרו במסכתא זו שרא לנפשיה מכל מקום על ידי החכם היה בא כמו שיתבאר:

יש ללמוד מכאן שהמנודה יכול לנדות אחרים שהרי אמרו במר זוטרא שהיה מנדה עצמו ובתוך נדויו היה מנדה את האחר ומכל מקום יש מפרשים מתוך כך כשיטה ראשונה שאילו נדה עצמו לעבירה איני ראוי לנדות בתוך נדויו וכל שכן אם נדוהו אחרים ואין נראה כן שהמנודה לא נפקע כחו אם הוא ראוי לנדות בראוי לו:

לענין ביאור זה שאמרו משמית נפשיה והדר משמית בר בי רב גדולי הרבנים מפרשים כדי שישתתף בצערו ויש מפרשים כדי שלא יתיאש מהיתרו ויזכרהו מתוך שלו ויש מפרשים לכבוד תורה שהיה קשה בעיניו על שהיה צריך לנדותו ומנדה עצמו להתכפר לו מעונש נדויו:

זו שאמרו שרי לנפשיה והדר שרי לבר בי רב יש למדים ממנה שהמנודה אף לדעת האומר שיכול לנדות אינו יכול להתיר בתוך נדויו ויש אומרין שרשאי אלא שמכל מקום מוטב שיבא זכאי ויכפר על הזכאי וכו' על הדרך שדרשוה בכהן גדול ביום הכפורים בענין וכפר בעדו ובעד ביתו וכו' ומה שאמרו כי עייל לביתיה פרשוה גדולי הרבנים מפני שלא יצטרכו בני ביתו להתרחק ממנו ונראה מדבריהם שאף בני ביתו של מנודה חייבין לנהוג בנדויו וגדולי המפרשים כתבו במסכת מועד קטן שאין אשתו של מנדה חייבת בנדויו וממה ששאלו שם מנודה מהו בתשמיש המטה אלמא פשיטא ליה שאין אשתו חייבת לנהוג בנדויו ואם כן אנו צריכין לפרש כאן בפירוש גדולי הרבנים בני ביתו לבד מאשתו ומשום דאשתו כגופו ומכל מקום יש מפרשים שאף אשתו נוהגת בנדויו וזה ששאלו מנודה מהו בתשמיש המטה פרשוה במנודה לעיר אחרת שאינו מנודה לעירו ומכל מקום הוא עצמו צריך לנהוג נדוי בעצמו כגון בנעילת הסנדל ועליה שאל אם הוא מוזהר בתשמיש המטה:

ברא"ש דאין בושת ויש מפרשים דאין מתירין כו' כצ"ל:

בר"ן את ה' אלהיך תירא הס"ד נדוי והיאך יהא חמור כו' לשבועת שקר הס"ד דבריהם נשמעים הס"ד כצ"ל:

וז"ל הרנב"י ז"ל בפירוש להלכות הרמב"ן ז"ל דההוא גברא דאמר משמיתנא מנכסיה דבריה דרב ירמיה בר אבא אתא לקמיה דרב חסדא אמר ליה לית דחש לה להא דר' עקיבא. פירוש ושרייה אלמא רב חסדא סבר דר' עקיבא ורבנן במשמיתנא פליגי דהאי עובדא במשמיתנא הוה ושריא משום דליתיה לדר' עקיבא דאסר מכלל דר' עקיבא אסר בכי האי גוונא. ואף על גב דקסבר רב חסדא דבמשמיתנא פליגי מיהו כי קא דחי לדר' עקיבא לגמרי קא דחי לה ואמר דלית דחש לה כלל אלמא לית הלכתא כותיה כלל. כלומר דלא תימא דרב חסדא לא דחי לדר' עקיבא במנודה אני לך אלא במשמיתנא הוא דקא דחי לה כגון עובדא דאתא לקמיה דאם כן הוה ליה למימר לית דחש לדר' עקיבא במשמיתנא ומדקאמר סתמא שמע מינה דבין במנודה אני לך בין במשמיתנא קא דחי לה. וכתב רבינו ז"ל ומסתברא לן דפלוגתיהו דר' עקיבא ורבנן נמי לא מתוקמינא אלא ברישא דקתני מופרשני ממך מרוחקני ממך דאוקימנא עד שיאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך וסיפא נמי במנודה אני שאני טועם לך פליגי. ר' עקיבא חוכך בזה להחמיר דקסבר יד לנדר הוא ורבנן סברי לישנא דמשמיתנא הוא ולאו למיסר מיניה בנדר משמע אלא הריני כמשומת אני לך שאני אוכל לך כלומר הריני עמך כאלו ~שומת שלא אוכל משלך דאורחא דאינשי למיפרש מיניה וזה גם כן הוא אומר לו שיהא אצלו כמשומת ולא ספי ליה מידי כלומר שלא יהנה אותו בשום דבר ולא נתכוון לאיסור נכסים אלא להפרשה בעלמא. אבל היכא דלא אמר שאני אוכל לך פירוש אלא דקאמר מנודה אני לך לחודיה או משמיתנא ממך בין לר' עקיבא בין לרבנן לא משמע דאסור דלא עדיף ממודרני ממך מרוחקני ממך דרישא דאסיקנא ידים שאין מוכיחות הוו ולא הויין ידים. אלא בדאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך. וכן נמי עובדא דאתא לקמיה דרב חסדא ידים מוכיחות הוו דקאמר מנכסיה דרב ירמיה פירוש דהוה ליה כאומר שאני אוכל לך. וקאמר עלה לית דחש לה לדר' עקיבא אלמא בכי האי גוונא קא מיירי דקאמר שאני אוכל לך דהוו ידים מוכיחות. הילכך נדינא מינך דקאמרינן לכולי עלמא אסור בכי האי גוונא הוא דקאמר נדינא מינך שאני אוכל לך הא נדינא מינך בלחוד לא פירוש כדאמרינן מודרני ממך לחודיה. וכתב רבינו ז"ל ואשכחן לחד מרבוותא שכתב בפסקים דיליה מנודה אני לך שלא אוכל לך אסור לאכול לו ואם אכל אינו לוקה. אמר לו נדינא מינך הרי זה אסור ליהנות לו. פירוש סבור הרב המחבר הזה ז"ל שלא דחאה רב חסדא לדר' עקיבא אלא דלא לקי ובנדינא מינך הוא אסור אף על פי שלא יאמר שאני אוכל לך אלא בנדינא ממך סגי דלשון איסור הוא כאלו אומר נטול אני ממך ואסור ליהנות לו דנדינא סתמא לאו מאכילה בלחוד משמע אלא מכל הנאת נכסין. וליכא למימר דכונת הרב ז"ל דנדינא מינך שלא אוכל לך קאמר אלא שקצר בלשונו וסמך לו על שאני אוכל לך שאמר בתחלת דבריו במנודה אני לך. דאם כן שאמר בפירוש נדינא מינך שאני אוכל לך אמאי אסור ליהנות לו הרי לא נדר אלא מאכילה. אלא משמע מינה דנדינא מינך לחודיה סבירא ליה להאי מרבוותא דמתסר. עד כאן.

ופליגא דרב חסדא אדרב פפא כלומר רב חסדא פליג אדרב פפא במאי דקאמר רב פפא דבמשמיתנא נמי פליגי דאפילו בהכי חוכך ר' עקיבא להחמיר. הרנב"י ז"ל.

קסבר במשמיתנא פליגי תלמודא הוא דקאמר כלומר הוא שהשיב כן סבר דבמשמיתנא נמי פליגי כמו במנודה אני לך. ומכל מקום נוכל לומר דבמנודה יש לחוש לדברי רבי עקיבא אפילו לרב חסדא או איפשר לומר כי אפילו בלשון מנודה אני לך קאמר לית דחש וכל שכן אמשמיתנא מינך. הרי"ץ ז"ל.

אמר ר' אילא אמר רב נידוהו איידי דאיירי במנודה הביא דרבי אילא. הרא"ם ז"ל. וז"ל השיטה: אין מתירין לו אלא בפניו. יש מפרשים מפני החשד שלא יחשוד המנודה לעומדים בארבע אמותיו שאין חוששין לנדוי והוא לא ידע שהתירו לו. אבל הרב רבי יצחק בר מאיר מפרש כדאמרינן בנדרים בפרק ר' אליעזר במדין נדרת לך והתיר נדרך במדין. ואין נראה כלל חדא דבפניו דנודר אינו אלא מי שנדרו בעבורו והכא נראה בפניו ממש ובפני המנודה. ועוד כי התם מפני שעשה לו טובה הוא והכא לא שייך האי טעמא כלל. עד כאן.

יהא בנדוי צריך לנדותו אבל רבי לא שם אותו בנדוי. דאם כן לא היה לו התרה לעולם שלא ימצא בית דין גדול ממנו. וגם משמע כן במועד קטן גבי רב יהודה. ועוד לא יהא השומע חמור מן המזכיר שאינו בנדוי עד שינדוהו. וכן בכל מקום דקאמר יהא בנדוי מצי למימר דצריך לנדותו. הרא"ם ז"ל.

ואם לא נידהו הוא בעצמו יהא בנידוי יש מפרשים השומע יהיה בנידוי כלומר ראוי לנדותו. ויש מפרשים השומע צריך הוא לנדות עצמו. ויש מפרשים ואם לא נידהו השומע הוא עצמו יהא בנידוי כלומר שיחול עליו עונש כאילו נידוהו דמן השמים יענישוהו. הריטב"א ז"ל. ואם לא נידהו הוא עצמו יהיה בנידוי. יש לפרש דעל השומע קאמר וכן נראה דעת הר"ם ז"ל כפי מה שכתב סוף הלכות שבועות. או נוכל לפרש כי על המוציא שם שמים לבטלה קאמר כי אפילו לא נידהו השומע מכל מקום מנודה הוא מפי חכמים. וזה הנידוי אפילו שלא בפניו יכול לנדותו כי מאחר שאינו עושה אלא לכבוד השם אפילו שלא בפניו נמי. ודוקא שהמזכיר הוה מזיד אבל אם שוגג הוא ולא ידע שהוא אסור אסור לנדותו שהרי לא ענש הכתוב שוגג. אלא מזהיר ומתרה בו שלא יחזור בזה. וכן הוא דעת הר"ם ז"ל סוף הלכות שבועות. ועל זה נמי אמרי אין בין נידוי להפרה ולא כלום.

ועניות כמיתה שנאמר כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך והם דתן ואבירם דאמר מר כל מקום שנאמר נצים נצבים אינן אלא דתן ואבירם. והם היו בעדת קרח והרי שלא מתו ממש אלא שירדו מנכסיהם על כן קראם מתים. הרי שעניות כמיתה. וגם מדברי רבן שמעון בן גמליאל נמי שמעינן. ויש גרסאות בספרים שנאמר אם כמות כל האדם ימותון אלה. ונראה לי כי לפי גרסה זו הוא בא לפשוט מזה הפסוק דכל מקום שהזכרת השם מצויה עניות או מיתה מצויה שהרי אלו באין לחלל השם ולעשות מה שלא נצטוו ואין לך הזכרת השם לבטלה גדול מזה. ואחר כך הביא ראיה מדברי רבן שמעון בן גמליאל שהעניות והמיתה שוין הם. ומכל מקום גרסא זו ופירושה לא ישרה בעיני והראשונה עיקר. ומה שאמר רבן שמעון בן גמליאל מפורש הוא בכמה מקומות בתלמוד. מיתה אשכחן על חכמים שהיו מענישים כמו ר' יוחנן שנתן עיניו בההוא תלמיד ונעשה גל עצמות והוא העניש נמי ריש לקיש. עוני אשכחן כשנדוהו לר' אליעזר דבכל מה שנתן עיניו נשרף מיד ולקה כל העולם כלו באותה שעה שליש חטים ושליש שעורים ואף בצק שביד האשה תפח. ובר' שמעון בן יוחאי ובנו כשיצאו מן המערה כל מקום שנתנו עיניהם מיד נשרף. הרי"ץ ז"ל.

שמע מינה תלת שמע מינה השומע הזכרת וכו' וקשה דבמועד קטן אמרינן טוט אסר וטוט שרי והני מילי לממונא אבל לאפקרותא עד דחיילא שמתא עליה תלתין יומין. והא אפקירותא היא. יש אומרים דהא פליגא אההיא (והאי הפרה לאו דוקא דחכם בעי למימר לשון התרה). ויש אומרים דשאני הכא דאשה זו לא הזכירה כן בדרך אפקירותא. והאי הפרה לאו דוקא דחכם בעי למימר לשון התרה. הריטב"א ז"ל. וז"ל הרי"ץ ז"ל: אין בין נידוי להפרה ולא כלום. דוקא בכהאי גוונא שהוא מפני הזכרת השם לבטלה או תלמיד חכם שנדה מפני כבודו והוא בקש ממנו מחילה. אבל אם נדוהו מפני חוצפא שנמצא בו או תלמיד חכם שנדה ומת אין להתירו מיד עד שיראו בית דין שקבל עונשו. ועל אותן המוזכרים למעלה או דוגמתן אמרינן בגמרא דמועד קטן אמר שמואל טוט אסור וטוט שרי כלומר לאלתר. עד כאן.

גמ' ש"מ תלת לקמן ד' ח ע"ב. ברכות כז ע"א. פסחים ה ע"א. ק"ל אמאי לא אמר ש"מ ד' דהא ש"מ ג"כ דאם לא נדהו הוא עצמו יהא בנידוי:

בהר"ן ד"ה ואם לא לא שיהא בנידוי מאיליו. עי' קדושין כח ע"א תד"ה הקורא. ובנדה ד' יג ע"ב תד"ה המקשה:

בהר"ן ד"ה שנאמר וליכא למימר נמי שהיו מצורעים. עי' בספר שאילת שלום להגאון מהר"י ברלין אות צב: