מסכת נדרים דף י״ט עמוד ב׳

הא מכירין אסורין ואע"ג דבסתם נדר וספק אי בתרומת הלשכה אי בתרומת הגורן דמעייל איניש נפשיה לספיקא דאמרינן על דעת תרומת הלשכה נדר:

גבי כרי להכי מתיר ר' יהודה:

קסבר לא מעייל איניש וכו' וכיון דספיקו חמור מודאי ודאי לא מעייל נפשיה באותה ספיקא לחומרא אלא על דעת כן ודאי נדר שאם הכרי בעין דמשכח ליה אם יש שם מאה כור דליהוי נזיר כדיניה אבל לא משכח ליה בעין דליהוי נזיר מספיקא לחומרא לא דגבי נזיר מספיקא הוי חומרא יותר מודאי:

[גבי] נזיר ודאי איכא הא קולא דלסוף נזירותו מגלח ומביא קרבנו ונאכל ואילו ספק נזירות דנגנב הכרי לא מצי מגלח לפי שאינו מגלח אלא על קרבן והא לא מצי לאיתויי קרבן דדלמא לא נזיר הוא וקא מייתי חולין לעזרה הלכך לא מעייל נפשיה בהאי ספיקא אבל גבי תרומה אמרינן מעייל נפשיה לספיקא דאפי' אמרינן תרומת הלשכה מספיקא לא הוי טפי חמורה [ספק יותר] מודאי (יותר) אם אמר בפירוש הרי עלי כתרומת הלשכה:

אמר האי הריני נזיר עולם אם יש בכרי הזה ק' כור דהכא ליכא למימר ספיקו חמור מודאי דאפילו בודאי דמדד הכרי ויש בו ק' כור לא יתגלח לעולם מאי איכא למימר אמאי לא מעייל נפשיה לספיקא:

[נזיר עולם נמי] אפילו היכא דאמר הריני נזיר עולם הוי נמי ספיקו חמור מודאי דאילו נזיר עולם ודאי הכביד עליו שערו מיקל בתער ומביא ג' בהמות חטאת ועולה ושלמים כדין נזיר ואילו ספק נזיר עולם לא מצי לאיתויי קרבן דשמא לאו נזיר הוא:

אמר הריני נזיר שמשון דלא מגלח לעולם כלל מאי איכא למימר אמאי קאמר רבי יהודה מותר הא ליכא למימר דספיקו חמור מודאו:

אמר ליה לא תניא לא אשכחן שום ברייתא דקתני הריני נזיר שמשון דליתיה כלל וכי אמר הריני נזיר שמשון דליחול עליה נזירות כלל משום דשמשון לא יצא נזירות מפיו דהא היה מטמא למתים כי הוה קטיל להו הלכך לספיקא לא עייל נפשיה:

על ספיקו לא מצי מגלח וא"ת אמאי לא מצי מגלח יביא עולות ושלמים ויתנם בנדבה ויגלח עליהם ואי משום חטאת דנזיר דליכא בנדבה מ"מ מצי לגלח על העולה ועל השלמים בלא חטאת כדאמר בנזיר אם גילח באחד משלשתן יצא וי"ל מ"מ לא מצי מגלח כהלכתן על גבי ג' בהמות חטאת עולה שלמים דאין חטאת באה בנדבה והלכך אין יכול להביא על תנאי ור"י פירש דלא מצי לגלח משום דעבד הקפה וכמאן דאמר דהקפת כל הראש שמה הקפה דמספק אינו יכול לדחות לאו דהקפה הלכך הוי ספיקו חמור מודאי הלכך לא מחית נפשיה בספיקא אבל במתניתין בנדרים אין ספיקו חמור מודאי:

א"ל לא תניא בשום מקום שיתיר רבי יהודה בהריני נזיר שמשון אם יש בכרי מאה כור:

רב אשי אמר ההיא דספק נזירות דכרי דשרי ר' יהודה לאו טעמא משום דאין אדם מכניס עצמו לדבר שספיקו חמור מודאי אלא רבי יהודה משום רבי טרפון היא דבעי הפלאה וטעמא משום דמספיקא לא משתעבד נפשיה ול"נ דהא בפרק בית שמאי דנזיר (דף לד.) מוכח בהדיא דרבי יהודה דכרי פליג אההיא דר' יהודה משום רבי טרפון לכ"נ דה"ק ההיא דנזיר שמשון דפליג רבי יהודה לאו רבי יהודה אליבא דנפשיה היא דודאי מודה רבי יהודה גבי נזיר שמשון כיון דאין ספיקו חמור מודאי אלא ר"י משום רבי טרפון היא דבעי הפלאה ופריך מאי איריא נגנבו ואם תאמר התינח לפי' ראשון דקאי ההיא כרבי יהודה משום רבי טרפון לההיא דלעיל דסתם נזיר אלא לפירוש שני דהא דר' יהודה משום ר' טרפון לא קאי אלא אההיא דנזיר שמשון מאי פריך מאי אריא נגנב והא במלתא דנזיר שמשון לא קתני נגנב וי"ל דס"ל דברייתא במלתיה דשמשון קתני נגנב להודיעך כחו דר"ש וכו' וא"ת התינח לפי' קמא דרב אשי אברייתא דלעיל קאי דקתני בה נזיר סתם אבל לפירוש שני דרב אשי אברייתא דקתני נזיר שמשון קאי א"כ היכי מיירי בה ר"ש והא אמר ר"ש פ"ק דנזיר (דף ד.) האומר נזיר שמשון לא אמר כלום וי"ל דברייתא דקתני והתניא נזיר שמשון לא קתני בה נזיר שמשון לבדו אלא שנה בה נזיר שמשון וסתם נזיר והשתא שונה בה נזיר סתם להודיעך כחו דרבי שמעון דמעייל בספיקא אע"ג דספיקא חמור מודאי ותנא נמי נזיר שמשון להודיעך כחו דרבי יהודה דשרי אע"ג דאין ספיקו חמור מודאי ומטעם הפלאה כר' טרפון כדקאמר רב אשי:

אלא אמר רבא היינו טעמיה דרבי יהודה גבי כרי קסבר כל שספקו חמור מודאי לא מעייל נפשיה לספיקא.. והלכך מתניתין דנזיר [ח, א] לעולם רבי יהודה ומתניתן דנדרים ככולי עלמא, דאילו גבי נזיר ודאי מגלח ומביא קרבן ואוכל, ואילו ספיקו אינו יכול לגלח, חדא דאינו מגלח עד שיביא קרבן, דעל קרבנותיו הוא מגלח, וזה הואיל ואינו יכול להביא אשמו על הספק אינו יכול לגלח, ואפילו בתנאי אינו יכול להביא קרבנותיו, לפי שאין חטאת ואשם באין נדבה. ואם תאמר מכל מקום יביא שלמים ועולה ויגלח עליהם, וכמאן דאמר שאם גלח על אחד משלשתן יצא, יש לומר יצא קתני דיעבד אבל לכתחלה לא ואי נמי דאם תמצא לומר דלכתחלה נמי לא קנה, שהרי אינו יכול לגלח משום דהקפת כל הראש שמה הקפה, ולגבי נזיר הוא דשרא רחמנא, אבל על הספק אינו יכול לגלח.

והא ד אמר רבי אדא בר אהבה תניא נזיר שמשון כלומר דבהדיא תניא, דאפילו אמר הריני נזיר שמשון אם יש בכרי זה כו' רבי יהודה מתיר, אלמא טעמיה דרבי יהודה לאו משום דספקו חמור מודאי.

אי תניא תניא כלומר לא ידענא לתרוצה. כך פירשו בתוספות. ויש מפרשים אי תניא תניא, כלומר אי תני על כרחך תנאי היא. ואליבא דרבי יהודה, ומתניתין דספק נדרים להחמיר אתיא כרבי יהודה, דתרומה דקא תני ובגליל מותרת לפי שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלשכה. ובין רבי יהודה (ורבי שמעון, דלרבי) [ובין לרבי שמעון דכרי, כרבי – לפי הש"מ] שמעון דאזיל נמי התם לחומרא, ולרבי יהודה דשרי משום דספיקו חמור מודאי, וברייתא דקתני אפילו נזיר שמשון אתיא כאידך תנא דרבי יהודה, דסבירא ליה דלעולם לא מעייל אינש נפשיה לספיקא, בין בנזירות בין בנדרים, וספק נזירות להקל אתי בין להאי תנא דרבי יהודה בין לאידך תנא דרבי יהודה, למר משום דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא לעולם, ולמר משום דהיכא דספיקו חמור מודאי מיהא לא מעייל נפשיה לספיקא. ואתי דלא כרבי שמעון דלרבי שמעון לעולם מעייל אינש נפשיה לספיקא, ואפילו היכא דספיקו חמור מודאי, ואם כן האי תנא דברייתא דנזיר שמשון דסבירא ליה דמשום דלא מעייל אינש נפשיה לספיקא מתיר רבי יהודה היא, ולא משום דספיקו חמור מודאי בין בנדרים בין בנזיר, דאם כן מאי קא מקשי' אמתניתין דתרומה דאוסר רבי יהודה, דקסבר מעייל איניש נפשיה לספיקא.

רב אשי אמר ההיא רבי יהודה משום רבי טרפון היא פירוש ההיא דברי רבי יהודה משום רבי טרפון היא דקסבר לא ניתנה נזירות אלא להפלאה, והלכך בין נזיר סתם בין נזיר שמשון כיון דאין כאן הפלאה לא הוה נזיר. ומתניתן נמי דספק נזירות להקל אתיא כהאי תנא, ותנא נזירות והוא הדין לנדרים דאף הם צריכין הפלאה, דילפי בהיקשא מנזירות כדאיתא בריש מכילתין [לעיל (נדרים ג, א)], ומתניתין דנדרים אתיא בין כרבי יהודה דאמר משמא דנפשיה, בין לרבי שמעון בר פלוגתיה דכרי, כך פירשוה מקצת המפרשים. ואינו מחוור, חדא דמה צורך יש לדחות אוקמתין דאוקימנא מתניתין דכרי כרבי יהודה, ומשום דספיקו חמור מודאי, הא אנן לא קשיא לן אלא ברייתא דתניא בהדיא נזירות שמשון, והיא היא דאצטרכינן לפרוקי. ועוד דבהדיא אמרינן בנזיר דמתניתין דכרי אתיא דלא כרבי טרפון, דתנן התם בפרק בית שמאי (נזיר לב, ב) היו מהלכין בדרך ואמר הריני נזיר שזה איש פלוני נזיר וכו', הרתיע לאחוריו איני נזיר כלומר אותו שהיה בא קודם שהגיע להם חזר לאחוריו, ולא ידיעי אם היה נזיר או לא. ואמרינן עלה בגמרא אלא טעמא דהרתיע לאחוריו, הא אתי לקמיה הוי נזיר מני אילימא רבי טרפון מי הוה נזיר והא אמר רבי טרפון כו', אלא רבי יהודה דכרי הוא, דתניא הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור כו'. אלמא טעמא דרבי יהודה דכרי לאו משום דלא נתנה נזירות אלא להפלאה, אלא הכי פירושו ההיא דתניא בהדיא נזיר שמשון אתיא כרבי יהודה דאמר משום רבי טירפון, אבל מתניתין דכרי לעולם רבי יהודה משמיה דנפשיה, ומשום דספיקו חמור מודאי.

להודיעך כחו דרבי שמעון דאף על גב דנגנב אטו אבד אמר רבי שמעון מעייל אינש נפשיה בספיקא. ואף על גב דבעלמא כחא דהתרא עדיף ליה, הכא עדיף טפי לאשמועינן כחו דרבי שמעון, דאף על גב דאיכא טעמי טובא להקל, חדא דלא מעייל איניש נפשיה בספיקא, ועוד דבעינן נזירות בהפלאה ועוד דלא מעייל [לפי הפירוש שכתבנו – לפי השי"מ] איניש נפשיה לספיקא במקום דספיקו חמור מודאי, ואפילו הכי מחמיר רבי שמעון, משום הכי עדיף טפי לאשמועינן כחא דחומרא כי האי.

סיפא רבי אלעזר בר צדוק היא דתניא רבי יהודה אומר סתם תרומה ביהודה אסורה, רבי אלעזר בר צדוק אומר סתם חרמין ביהודה מותרין, ובגליל אסורין שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים. פירשו בתוספות דרבי יהודה לא שמיע ליה אלא סתם תרומה ביוהודה אסור, ובגליל מותרת, וקסבר דבתרומה [ב]לחוד הוא שיש לחלק בין יהודה וגליל מפני שאין אנשי גליל מכירין כלל תרומת הלשכה, הא מכירין אותה אסורה, דסתם נדרים להחמיר. ואף על גב דסבירא ליה לרבי יהודה דסתם נזירות להקל, לא אמר אלא היכא דספיקו חמור מודאי, דבכי הא לא מעייל איניש נפשיה לספיקא, וסתם חרמים בכל מקום אסורין ואפילו ביהודה, כיון דמכירין הם [בין בחרמי גבוה בין – לפי השי"מ] בחרמי כהנים. ורבי אלעזר בר צדוק לא שמיע ליה אלא סתם חרמין בגליל אסורין, וקא סבר דטעמא משום שאין מכירין חרמי כהנים, אבל תרומה אפילו ביהודה מותרת, כיון דמכירין אפילו בתרומת הגורן, וסתם נדרים להקל, דלעולם לא מעייל איניש נפשיה לספיקא. ולעיל דמהדרינן אמאן דתני סתם נזירות להקל, הוה מצי לאוקמה כרבי אלעזר בר צדוק, והוא הדין לנדרים. וקשיא לן להאי פירושא, אם כן אמאי שביק רבי אלעזר בר צדוק תרומה דאיירי בה רבי יהודה, ונקט סתם חרמין בגליל. ואמרו בתוספות דהוא הדין דהוה מצי לאיפלוגי בה, אלא תנא להא והוא הדין לאידך. ונראה לי לפי פירושם דכל חד וחד מנייהו נקט לישנא דשמיע ליה מרביה, ואיהו הוא דתלו ביה טעמייהו, דרבי יהודה לא שמע אלא תרומה ביהודה, ומינה סבירא ליה דדוקא תרומה, אבל חרמין לא מפליגינן להו בין יהודה לגליל, ורבי אלעזר בר צדוק לא שמיע ליה אלא סתם חרמים בגליל אסורין, ומינה סבירא ליה דמשום דאין מכירין הא מכירין מותרין, ואם כן דוקא חרמים אבל תרומה אפילו ביהודה מותרת הואיל ומכירין בה. ומיהו אין עיקר פירושם מחוור בעיני, דאם כן אמאי קא מהדר האי מקשה אדיוקא דסתם חרמין בגליל אסורים לפי שאין מכירים, הא מכירין מותרים ליקשי מינה בהדיא דהא קתני בהדיא סתם חכמים ביהודה מותרים, ואף על גב דביהודה מכירין בין בזה ובין בזה אלמא ספיקא לקולי. אלא הכי פירושא סיפא רבי אלעזר בר צדוק היא, כלומר סתם תרומה ביהודה אסור אתיא ככולי עלמא, דביהודה אף על גב דמכירין בין בזו ובין בזו, לעולם אינן רגילין לומר תרומה סתם אלא לתרומת הלשכה, אבל תרומת הגורן אין קורין לה תרומה סתם אלא תרומת הגורן והלכך אפילו רבי אלעזר בר צדוק מודה בה, אבל מאי דקתני ובגליל מותרת שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלשכה, דמשמע הא מכירין אסורה, אתיא כרבי יהודה ולא כרבי אלעזר בר צדוק, וסתמא דקתני סתם חרמין ביהודה מותרין אתיא ככולי עלמא, דסתם חרמים שמכירין ביהודה היינו חרמי כהנים, לפי שאין מצויין אצלם ומחרימין להם, והלכך כל שמחרים שם סתם אינו מתכוין אלא לחרמי כהנים, ובהא אפילו רבי יהודה מודה בה, אבל סיפא דסיפא דקתני בגליל אסורין, שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים דמשמע הא מכירין מותרין, אתיא כרבי אלעזר דסבירא ליה דסתם נדרים להקל, דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא. והשתא אתי שפיר הא דפרכינן לעיל גבי רבי יהודה, ומי אית ליה לרבי יהודה לא מעייל איניש נפשיה לספיקא, ורמינהו סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת, לפי שאין מכירין הא מכירין כו' ולא פרכינן מתרומה ביהודה ממש דקתני אסורה, ואף על גב דמכירין אפילו בתרומת הגורן. וכן נמי הכא דאקשינן מסיפא ארישא, ולא אקשינן מסתם חרמין ביהודה מותרין, וקא טרח לאהדורי אדיוקא דסיפא שאין אנשי גליל מכירין הא מכירין מותרין, וטעמא כדאמרן דבהנהו כולי עלמא מודו בה וסתמן כפירושן. והשתא נמי ניחא ברייתא, דשבקה רבי אלעזר בר צדוק לסתם תרומה דאיירי בה רבי יהודה בר פלגותיה ונקט סתם חרמים. כן נראה לי וכן נראה מן הפירושין.

ולענין פסק הלכה קי"ל דסתם נדרים להחמיר כר"מ וחכמים, דע"כ לא פליגי רבנן עליה דר"מ אלא בסתם תרומה בגליל לפי שאין אנשי גליל מכירין בתרומת הלשכה הא מכירין אסורה ואע"ג דפליג עלייהו ר' אלעזר בר' צדוק הו"ל יחיד לגבי רבים ולא קי"ל כותיה וכן פסקוה הפוסקים בחבוריהם, אלא דקשיא לי דהא טעמא דסתם נדרים להחמיר משום דמעייל איניש נפשיה לספיקא וכדאיתא בכולה שמעתין ואלו לקמן בריש פרק קונם יין [ס"א ב'] וכן במסכת קדושין פרק האומר פליגי בה ר"מ ור' יוסי גבי מי שהיו לו שתי כתי בנות ואמר קדשתי את בתי הגדולה כו' דתנינן כולן אסורות דברי ר"מ חוץ מן הקטנה שבקטנות ר' יוסי אומר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות ואוקימנא פלוגתייהו התם במעייל איניש נפשי' לספיקא או לא דר"מ סבר מעייל ור' יוסי סבר לא מעייל וקי"ל כר"י דר"מ ור"י הלכה כר' יוסי, ואין סברא לומר דטעמא דר' יוסי התם משום דגופיה לא מעייל איניש לספיקא אבל ממוניה מעייל והתם כיון דבדידיה קיימא לקדשה כגופיה דמי ולא מעייל לה בספיקא, דהא משמע הכא בשמעתין דליכא מאן דמפליג בין גופיה לממוני', וי"ל דהתם היינו טעמא משום דספיקו חמור מודאו דאלו ודאו לא מיתסרא אלא חדא ובספיקו כולן אסורות והלכך כל שספקו חמור מודאו לא מעייל איניש נפשיה לספיקא כדאיתא בשמעתין בדעתיה דר' יהודה, וא"ת א"כ מאי פרכינן התם עלייהו והא איפכא שמעינן להו ממתניתין דעד פני הפסח לימא התם משום דאין ספיקו חמור מודאו, לא היא דלר' יוסי ניחא אבל לר"מ כ"ש דקשיא דהשתא היכא דספיקו חמור מודאו מעייל היכא דאין ספיקו חמור מודאו לא כל שכן, ועוד צריך תלמוד.

וחכ"א סתם תרומה ביהודה אסור שרגילים בתרומת הלשכה ובגליל מותר שאין אנשי גליל מכירים את תרומת הלשכה ואינם רגילין בה וכשאומר ככר זה עלי כתרומה לתרומת גורן שהוא דבר האסור נתכוון מיהו אם פי' דלתרומת הלשכה נתכוון הא ודאי אסור:

אע"פ שכתבנו שספק נזירות להחמיר יש דברים שדנין בהם להקל והוא כל שאף עיקר הנזירות בספק כגון שהיו שנים ואחד עובר לפניהם ונחלקו אותם שנים על אותו העובר שזה אומר ראובן הוא וזה אומר שמעון הוא ואמר כל אחד מהם אם כדברי הריני נזיר שאותו שנמצא כדבריו הרי הוא נזיר אע"פ שלא נתברר בשעת הנזירות שאין הלכה כדברי האומר לא נתנה נזירות אלא להפלאה ואע"פ כן אם הלך העובר ואי אפשר לברר כאחד מהם אין אחד מהם נזיר וכן מי שאמר הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור אע"פ שאם מדד ונמצא כדבריו הרי הוא נזיר אם הלך ומצא שנגנב אין זה נזיר:

כל שביארנו בספק נזירות שהוא להחמיר חמור הוא מודאי שודאי נזירות מגלח כל ראשו בסוף נזירותו ומביא קרבנותיו ונאכל ומותר אחר כן ביין ועל ספיקו אינו מגלח שהרי אין גלוח אלא על הקרבנות והרי אינו יכול להביא אשמו על הספק ואפילו בתנאי שאין תנאי בחטאת ואשם שהרי אין באין נדבה ואע"פ שאמרו אם גלח על אחד משלשתן יצא ואם כן יביא שלמים ועולה ויגלח עליהם מכל מקום לא אמרוה אלא בדיעבד וכן שמכל מקום אינו יכול לגלח כל הראש שהרי הקפת כל הראש שמה הקפה כמו שביארנו בראשון של יבמות ולגבי נזיר התירה הכתוב ובספק לא ואחר שכן הרי הוא אסור ביין ואף בנזיר עולם ר"ל כגון שנזר לכל ימי חייו או שאמר הריני נזיר לעולם שאסור לגלח כל ימי חייו מכל מקום הרי אמרו בו שמשנים עשר חדש ואילך אם הכביד שערו מיקל בתער ומביא קרבנות כמו שיתבאר במקומו וספיקן אינו מגלח אבל נזיר שמשון ר"ל שאמר הריני נזיר כשמשון אסור בתגלחת לעולם וכן אסור ביין לעולם אלא שמותר להטמא למתים שכך היה דינו של שמשון שלא נדר הוא בנזיר אלא שהמלאך הפרישו ולמדו מפי הקבלה שכל ימיו נאסר ביין ובתגלחת ושהיה מותר להטמא למתים ונמצא שנזיר שמשון מיהא אין ספיקו חמור מודאי:

ולענין ביאור זו שאמרו נזיר שמשון מאי איכא למימר פירושו אחר שאתה אומר שלא אמר ר' יהודה בנזיר לא מעייל נפשיה לספיקא אלא במקום שספיקו חמור מודאו אם כן בנזיר שמשון מודה שאם אמר הריני נזיר שמשון אם יש בכרי הזה מאה כור ונגנב או אבד שאינו נזיר והרי מצינו שאף זה נזיר וכן הלכה ואמר ליה אי תניא תניא כלומר ונדחו דברי:

גמרא א"ל רב הונא כו' כצ"ל:

ברש"י הלישכה נדר הס"ד חומרא יותר מודאי הס"ד נפשיה לספיקא הס"ד ואחר כך מ"ה [נזיר עולם] כו' וליכא למירמא דרבי יודא והס"ד רבי יהודה אומר סתם כו' הד"א אסורה אלמא הד"א מסיפא דסיפא הס"ד כצ"ל:

ברא"ש מעייל נפשיה לספקא כו' כרבי יהודה הס"ד חולין לעזרה הס"ד מגלח לעולם הס"ד איכא למימר הס"ד חמור מודאי הס"ד אם יש בכור כו' נפשיה לספיקא הס"ד בכרי ק' כור הס"ד נזיר ב' שהיו כו' מכולה מתניתין הס"ד כצ"ל:

בר"ן הבא על הספק הס"ד לא מצי מגלח הס"ד מגלח בתער הס"ד נזיר שמשון הס"ד ומצאו שנגנב הס"ד אליבא דרבי יהודה הס"ד ואחר כך מ"ה אין אחד מהם כו' נזיר כותיה הס"ד כצ"ל:

וז"ל שיטה אלא אמר רבא אפילו תימא מתניתין אליבא דכולי עלמא איתמר ודר' יהודה אדר' יהודה נמי לא קשיא דלא דמי ספיקא דנזירות לשאר ספיקי דבשאר ספיקי כגון דחרמים ודתרומות ודמעשרות התם הוא דאזלינן לחומרא דכיון דאין ספיקן חמור מודאן מעייל נפשיה ובהא חמיר ספיקו מודאו דאילו גבי נזיר על ודאי מגלח ומביא קרבן (ומביא) ומותר לשתות ביין אחרי כן דכתיב וגלח הנזיר פתח אוהל מועד את ראש נזרו ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים וכתיב בתריה ואחר ישתה הנזיר יין. אבל על ספק נזירות לא מצי מגלח מפני שצריך ליתן את שערו תחת הדוד של זבח השלמים והרי אינו יכול להביא קרבן שאף על פי שהוה יכול להתנות על העולה ועל זבח השלמים על החטאת אי אפשר לו להתנות מפני שהיא חלוקה במתנות משאר קרבנות בהמה דחטאת מתנותיה למעלה בקרנות המזבח ושאר קרבנות מתנתן למטה וכיון דאינו יכול לא לגלח ולא להביא קרבן נימא הוא אסור ביין לעולם. והילכך כיון דחמיר יש לנו לומר שלא נתכוין זה אלא לודאי נזירות ולכך מתיר ר' יהודה אבל גבי נדרים אין ספיקו חמור מודאו וכיון שנתכוין לודאי מספקו נמי חיילי עלה. דכי כתיב ואחר ישתה הנזיר יין אחר הגילוח ואחר הבאת הקרבן כתיב. אמר הכותב נראה שצריך להיות: אסור ביין לעולם דכי כתיב וכו' כתיב והילכך כיון דחמיר וכו' נמי חיילי עלה. והשתא מתניתין אמתניתין לא קשיא דהא דתנן דספק נזירות להקל משום דספיקו חמור מודאו לא מעייל איניש נפשיה לספיקא. וכל שכן (ו)למאן דלא גריס אלא מייתבא מילתא אליביה שפיר. עד כאן. אמר הריני נזיר לעולם אם יש בכרי זה מאה כור ונמצא שנגנב אי שאבד מאי כיון דודאי נמי לא מצי מגלח כל ימיו מעייל נפשיה לספיקא או לא. הג"ה: דהשתא לא שייך למימר ספיקו חמור מודאו כיון דלעולם אסור ומאי שנא מנדרים ואנן בסתמא תנן ספק נזירות מותר ור' יהודה נמי סתמא תנן ספק נזירות מותר תני הריני נזיר. ואפילו נזיר לעולם ספיקו חמור מודאו ולא מעייל נפשיה לספיקא דאילו ודאי אילו היה יודע ודאי שיש בכרי מאה כור ותלה בו יש עליו דין נזיר גמור מיקל בתער על ידי שינוי כדאמר גבי אבל שמגלח בתער ולא במספרים ומביא שלש בהמות עולה חטאת ושלמים כדאיתא בנזירות דאין שום תגלחת אלא על יד קרבן ואף אילו היקל בתער מפני שצריך לשלח שערו תחת הדוד של שלמים ואילו ספיקו דלא ידע בשעת נדרו כמה היה שם אינו מביא קרבנותיו מספק ואינו מקל בתער דאין שם תגלחת אלא על קרבן והרי אינו יכול להביא קרבן כדפרישית לעיל. שיטה. הריני נזיר עולם אם יש בכרי מאה כור ונמצא שנגנב או שאבד מאי כיון דודאי לא מצי מגלח כל ימיו מי מעייל נפשיה לספיקא או לא אליבא דר' יהודה. או פירושו מאי איכא למימר כלומר מי לא עסקינן שיאמר כן ואפילו הכי קאמר ר' יהודה מתיר וכן נראה לי עיקר. הרי"ץ ז"ל:

אמר ליה נזיר עולם קאמרת נזיר עולם ספיקו חמור וכו' דאילו נזיר עולם ודאי כי הכביד שערו וכו' כדמפרש בפרק קמא דנזיר מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון נזיר עולם הכביד בשערו מיקל בתער ומביא שלש בהמות אחת לעולה ואחת לחטאת ואחת לשלמים כדכתיב בקרא. והאי דנקט לישנא דכובד שער משום דגבי אבשלום דהוה נזיר עולם כתיב כי האי לישנא דכתיב ויהי מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו. בפרק קמא דנזיר ואילו ספיקו דנזיר עולם לית ליה תקנתא לעולם. ומשום דטעמא דפריך והואיל וחמור הוא מודאו לא מעייל נפשיה לספיקא ואהא דפריך על ספק לא מצי מגלח משום דלא מצי מייתי קרבן השיבו בני הישיבה דמשום קרבן לא מעכב גילוח דקיימא לן בתמורה שיכול להתנות אם אני נזיר יהיה לחטאתי ואם לאו יהא לנדבה. וכיון דקרבן מייתי מצי מגלח נמי. וחזר המורה ופירש דעל ספיקו לא מצי מגלח משום דכתיב בנזיר וגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו את גבות עיניו ואם איתא דלא נזיר הא קעבר אלאו דהקפת ראש.

אמר הריני נזיר שמשון דאין ספיקו חמור מודאו דאפילו ודאו אין מיקל בתער. מאי מי אית ליה לר' יהודה דמספיקא מעייל נפשיה לנזירות שמשון. ספק נזיר שמשון משכחת לה כגון דאמר הריני נזיר שמשון אם יש בכרי זה מאה כור ובהאי עניינא נזרי אינשי ספק בנזיר עולם. אמר ליה מאי תיבעי לך לא תניא. לא מצינו נזיר שמשון שיהא מיקל בתער דאפילו כי אמר הריני נזיר שמשון בודאי לא תניא דליחול עליה נזירות משום דבשמשון לא יצאת נזירות מפיו. והאמר רב אדא בר אהבה תניא נזיר שמשון. שהאומר הריני נזיר שמשון (הריני) הרי הוא נזיר שמשון ואינו מיקל בתער ומטמא למתים כשמשון שכן מצינו בשמשון שנטמא למתים. אי תניא תניא. אי תניא דלר' יהודה אינו מיקל בתער כי אמר הריני נזיר שמשון דמיחל חיילא עליה נזירות בתנאי נמי חיילא דכיון דספיקו לא חמיר טפי מודאו מעייל איניש נפשיה לספיקא. פירוש.

וזה לשון שיטה אמר הריני נזיר כשמשון בן מנוח. שלא ישתה יין ואף לא שהיקל בשערו כל ימיו. מאי מי אמרינן כיון דעל ודאו נמי אינו מיקל הואיל ותלה בשמשון מי מעייל איניש נפשיה לספיקא או לא. לא תניא. ולא מצינו ברייתא שתאמר תחיל נזירות עליו בכי האי גוונא הואיל ואין מיקל כעין נזיר (מצי') ודאי. והאמר רב אדא בר אהבה. אשכח ברייתא דתני אי אמר הריני נזיר שמשון דהוי נזיר דהואיל ואין ספיקו חמור מודאו הכא מאי אית ליה לר' יהודה האי סברא אי לא. אי תניא תניא. כיון דאשכחן תנא דסבירא ליה באומר הריני נזיר כשמשון דהוי נזיר על כרחיך ר' יהודה סבירא ליה נמי דהוי נזיר כיון דאוקימנא טעמא דספק נזירות להקל משום דלא תהא ספיקו חמור מודאי דהא הכא ליכא למימר האי טעמא וההיא ודאי קשיא. עד כאן. והרי"ץ ז"ל כתב וז"ל: והשיב אי תניא תניא כלומר מאחר דאשכחן ברייתא דאמר מפורשת שאומרת כן נלך אחריה. אלא קשיא דהא נוכל להקשות לטעם דלעיל דכל ספיקו חמור מודאו הריני נזיר שמשון מאי איכא למימר ועתה לא נוכל לתרץ התירוץ שתירץ רבא וישאר הקושיא במקומה שהקשינו מר' יהודה לר' יהודה. ובא רב אשי ותירץ לעולם מעייל סבירא ליה לר' יהודה דמעייל איניש נפשיה לספיקא ואפילו היכא דספיקו חמור מודאו. וההיא דמתיר ר' יהודה משמע מעייל איניש נפשיה לספיקא ר' יהודה משום ר' טרפון רביה אמרה. עד כאן.

אי תניא תניא כלומר לא ידענא לתירוצה כך פירשו בתוספות. ויש מפרשים אי תניא תניא כלומר אי תניא על כרחין תנאי היא ואליבא דר' יהודה ומתניתין דספק נדרים להחמיר אתיא כר' יהודה דתרומה דקתני ובגליל מותרת לפי שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלשכה ובין לר' יהודה ובין לר' שמעון דכרי כר' שמעון דאזיל נמי התם לחומרא ולר' יהודה דשרי משום דספיקו חמור מודאו. וברייתא דקתני אפילו נזיר שמשון אתיא כאידך תנא דר' יהודה דסבירא ליה דלעולם לא מעייל איניש נפשיה לספיקא בין בנזירות בין בנדרים. וספק נזירות להקל אתיא בין להאי תנא דר' יהודה בין לאידך תנא דר' יהודה למר משום דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא לעולם ולמר משום דהיכא דספיקו חמור מודאו מיהא לא מעייל נפשיה לספיקא. ואתיא דלא כר' שמעון דלר' שמעון לעולם מעייל איניש נפשיה לספיקא ואפילו היכא דספיקו חמור מודאו:

רב אשי אמר ההיא ר' יהודה משום ר' טרפון פירוש ההיא דכרי ר' יהודה משום ר' טרפון היא דקסבר לא ניתנה נזירות אלא להפלאה והילכך בין נזיר סתם בין נזיר שמשון כיון דאין כאן הפלאה לא הוי נזיר. ומתניתין נמי דספק נזירות להקל אתיא כהאי תנא ותנא נזירות והוא הדין לנדרים דאף הם צריכים הפלאה דילפי בהיקשא מנזירות כדאיתא בריש מכילתין. ומתניתין דנדרים אתיא בין כרבי יהודה דאמר משמא דנפשיה בין לר' שמעון בר פלוגתיה דכרי כך פירשוה מקצת המפרשים. ואינו מחוור חדא דמה צורך יש לדחות אוקימתין דאוקי מתניתין דכרי כר' יהודה ומשום דספיקו חמור מודאו הא אנן לא קשיא לן אלא ברייתא דתניא בהדיא נזיר שמשון והיא היא דאצטריכא לפרוקי. ועוד דבהדיא אמרינן בנזיר דמתניתין דכרי אתיא דלא כר' טרפון דתנן התם בפרק בית שמאי היו מהלכין בדרך ואמר הריני נזיר שזה איש פלוני נזיר וכו' הרתיע לאחוריו ולא ידעו אם היה נזיר או לא. ואמרינן עלה בגמרא אלא טעמא דהרתיע לאחוריו אינו נזיר כלומר אותו שהיה בא קודם שהגיע להם חזר לאחוריו הא אתי לקמיה הוי נזיר מני אילימא ר' טרפון מי הוי נזיר והאמר ר' טרפון וכו' אלא ר' יהודה דכרי הוא דתניא הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור וכו'. אלמא טעמא דר' יהודה דכרי לאו משום דלא נתנה נזירות אלא להפלאה. אלא הכי פירושה ההיא דתניא בהדיא נזיר שמשון אתיא כר' יהודה דאמר משום ר' טרפון אבל מתניתין דכרי לעולם ר' יהודה משמיה דנפשיה ומשום דספקו חמור מודאו.

להודיעך כחו דר' שמעון דאף על גב דבנגנב או אבד אמר ר' שמעון מעייל איניש נפשיה בספיקא. ואף על גב דבעלמא כח דהתירא עדיף ליה הכא עדיף טפי לאשמעינן כחו דר' שמעון דאף על גב דאיכא טעמים טובא להקל חדא דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא ועוד דבעינן נזירות בהפלאה ועוד לפי הפירוש שכתבנו דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא במקום דספקו חמור מודאו ואפילו הכי מחמיר ר' שמעון משום הכי עדיף טפי לאשמועינן כח דחומרא כי האי. סיפא ר' אלעזר בר' צדוק היא דתניא ר' יהודה אומר סתם תרומה ביהודה אסורה ר' אלעזר בר' צדוק אמר סתם חרמין ביהודה מותרין ובגליל אסורין שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים. פירשו בתוספות דר' יהודה לא שמיע ליה אלא סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת וקסבר דבתרומה בלחוד הוא שיש לחלק בין יהודה וגליל מפני שאין אנשי גליל מכירין כלל תרומת הלשכה הא מכירין אסורה דסתם נדרים להחמיר. ואף על גב דסבירא ליה לר' יהודה דסתם נזירות להקל לא אמר אלא היכא דספיקו חמור מודאו דבכי האי לא מעייל נפשיה לספיקא. וסתם חרמים בכל מקום אסורים ואפילו ביהודה כיון דמכירין בין בחרמי גבוה בין בחרמי כהנים. ור' אלעזר בר צדוק לא שמיע ליה אלא סתם חרמים בגליל אסורין וקסבר דטעמא משום דאין מכירין חרמי כהנים אבל תרומה אפילו ביהודה מותרת כיון דמכירין אפילו בתרומת הגורן וסתם נדרים להקל דלעולם לא מעייל איניש נפשיה לספיקא. ולעיל דמהדרינן אמאן דתני סתם נזירות להקל הוה מצי לאוקמה כר' אלעזר בר צדוק והוא הדין לנדרים. וקשיא לן להאי פירושא אם כן אמאי שביק ר' אלעזר לר' צדוק תרומה דאיירי בה ר' יהודה ונקט סתם חרמים בגליל. ואמרו בתוספות דהוא הדין דהוה מצי לאיפלוגי בה אלא תנא להא והוא הדין לאידך. ולי נראה לפי פירושם דכל חד וחד מיניהו נקט לישנא דשמיע ליה מרביה ואיהו הוא דתלו ביה טעמייהו דר' יהודה לא שמע אלא תרומה ביהודה ומינה סבירא ליה דדוקא תרומה אבל חרמים לא מפליגינן בהו בין יהודה לגליל. ור' אלעזר בר צדוק לא שמיע ליה אלא סתם חרמים בגליל אסורים ומינה סבירא ליה דמשום דאין מכירין הא מכירין מותרין ואם כן דוקא חרמים אבל תרומה אפילו ביהודה מותרת הואיל דמכירין בה. ומיהו אין עיקר פירושם מחוור בעיני דאם כן אמאי קא מהדר האי מקשה אדיוקא דסתם חרמים בגליל אסורים לפי שאין מכירין הא מכירין מותרים ליקשי מינה בהדיא דהא קתני בהדיא סתם חרמים ביהודה מותרין ואף על גב דביהודה מותרין בין בזה ובין בזה אלמא ספיקא לקולא. אלא הכי פירושה רבי אלעזר בר' צדוק הוא וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ולענין פסק הלכה קיימא לן דסתם נדרים להחמיר כר' מאיר וחכמים דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' מאיר אלא בסתם תרומה בגליל לפי שאין אנשי גליל מכירין בתרומת הלשכה הא מכירין אסורה. ואף על גב דפליג עליהו ר' אלעזר בר' צדוק הוה ליה יחיד לגבי רבים ולא קיימא לן כותיה וכן פסקוה הפוסקים בחיבוריהן. אלא דקשיא לי דהא טעמא דסתם נדרים להחמיר משום דמעייל איניש נפשיה לספיקא וכדאיתא בכולה שמעתין. ואילו לקמן בריש פרק קונם יין וכן בקידושין בפרק האומר פליגי בה ר' מאיר ור' יוסי גבי מי שהיו לו שתי כתי בנות ואמר קדשתי את בתי הגדולה וכו' דתנינן כולן אסורות דברי ר' מאיר חוץ מן הקטנה שבקטנות ר' יוסי אומר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות ואוקי פלוגתיהו התם במעייל איניש נפשיה לספיקא או לא דר' מאיר סבר מעייל ור' יוסי סבר לא מעייל וקיימא לן כר' יוסי, דר' מאיר ורבי יוסי הלכה כר' יוסי. ואין סברא לומר דטעמא דר' יוסי התם משום דגופיה לא מעייל איניש לספיקא אבל ממוניה מעייל והתם כיון דבידיה קיימא לקדשה כגופיה דמי ולא מעייל לה בספיקא. דהא משמע הכא בשמעתין דליכא מאן דמפליג בין גופיה לממוניה. וי"ל דהתם היינו טעמא משום דספיקו חמור מודאו דאילו ודאו לא מיתסרא אלא חדא ובספיקו כולן אסורות והילכך כל שספיקו חמור מודאו לא מעייל איניש נפשיה לספיקא כדאיתא בשמעתין בדעתיה דר' יהודה. ואם תאמר אם כן מאי פרכינן התם עלייהו והא איפכא שמעינן להו ממתניתין דעד פני הפסח לימא התם משום דאין ספקו חמור מודאו. לא היא דלר' יוסי ניחא אבל לר' מאיר כל שכן דקשיא דהשתא איכא דספקו חמור מודאו לא כל שכן. ועוד צריך תלמוד. הרשב"א ז"ל: