מסכת כתובות דף ק״ז עמוד ב׳

צדקה אין ב"ד פוסקין צדקה לעניים מנכסיו בזמן ששאר בני העיר פוסקין עליהן צדקה:

תכשיט בשמים להתקשט בהן אשתו:

שלשה חדשים הראשונים שאינה יכולה לא להנשא ולא להתייבם ניזונת משל בעלה:

עמד בדין ואמרה לו כנוס או חלוץ:

רצתה ניזונת כו' שהאשה נאמנת לומר מת בעלי ותינשא וכשם שנאמנת לינשא כך נאמנת ליטול כתובתה כדאמרינן במסכת יבמות מספר כתובתה נלמד לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי:

מתפרנסת והולכת כו' כתובה לא גביא שמא לא גירשה ובגירושין לא האמינוה אבל מזוני יהבינן לה ובפרעון כתובה ממה נפשך אם גירשה הרי נטלתן בכתובתה ואם לאו הרי הוא חייב במזונותיה:

איהי היא דאפסדה אנפשה שאמרה גרשני וגרושה אין לה מזונות וכי תימא כיון דשמעה שמת תגבה כתובתה יחד אין הכי נמי והאי דקאמר מתפרנסת והולכת אם אינה רוצה ליטול כתובתה דסבורה שמא לא מת ונוח לה ליטול לשם מזונות שאם יבא בעלה תהא כל כתובתה קיימת ומתפרנסת עד כדי כתובתה ותו לא יהבינן לה:

מאני דקוניא כלי חרס שמחפין עליהם עופרת שקורין פלומבלי"ר בלע"ז:

עמד בדין וברח בפרק החולץ (יבמות דף מא: ושם) פרש"י דוקא ברח אבל חלה הוא או חלתה היא לא משמע לפי דבריו דקנס הוא ותימה אם כן מאי קפריך הואיל ומשום קנס מתפרנסת ויש לומר דאי חיישינן כולי האי לצררי כדחייש שמואל לא היה לקונסו כל כך ור"ח פירש שמצא בירושלמי בריש אף ע"פ דברח לאו דוקא אלא ה"ה חלה דניזונת משלו וא"ת והא אמרינן חלה הוא או היא אינו מעלה לה מזונות לחד לישנא גבי הגיע זמן ולא נשאו יש לומר שאני הכא שהיה לו לכנוס מיד אחר הגעת הזמן אחר שלשה חדשים אבל התם כשהתחיל חליו לפני שהגיע זמן מאי הוה ליה למיעבד ומיהו קשה אי בחלה נמי מעלה לה מזונות אמאי אמרי' בסמוך דלא משעבדא ליה למעשה ידיה וי"ל דבחלה נמי קנסינן ליה משום דלא כנס מיד אחר שלשה חדשים ואחר שעמד בדין מיד ואם תאמר לפרש"י דמפרש דוקא ברח אבל חלה לא בפ"ק (דף ב.) דמיבעיא לן חלה מהו אמאי לא פשיט מהכא דאמרי' דוקא ברח אבל חלה לא וכל שכן הוא דהא הכא דאין לה מזונות אף על פי שפשע קצת שהיה לו לכונסה מיד אחר שעמד בדין אבל התם חלה קודם שהגיע הזמן מאי הוה ליה למיעבד דעל כורחין בהכי מיירי דאי חלה הוא אחר כך פשיטא דאין להפסידה ואיכא למימר דיבמה שאני דלאו אגידא ביה כולי האי כמו ארוסתו ואינה עומדת כל כך לכונסה לא מיחייב מזונות כולי האי ומיהו קשה לפירוש רש"י דעל כורחין מוקי האי ברח שלא מחמת מרדין אלא מחמתה דאי לאו הכי היינו חלה ואם כן מאי קפריך הכא למ"ד אין פוסקין מזונות לאשת איש הרי הכא לא שייך התפסת צררי הואיל ומחמתה ברח:

הני מאני דקוניא פי' בקונטרס פלומי"ר בלע"ז כלי חרס שמתיכין לתוכו עופרת ואין נראה לר"ת דבזבחים פרק איזהו מקומן (זבחים דף נד) גבי עשיית מזבח תניא מביא סיד וקוניא וממחה ושופך הוה ליה למימר אבר שהוא לשון ברייתא ועוד אמר רבי מדמסיק עלייהו בפ"ב דמסכת ע"ז (דף לג: ושם) ובפרק כל שעה (פסחים דף ל: ושם) משום דמצרפי פירוש שמעורב בהם צריף שקורין אלו"ם בלע"ז על כן נראה כדפירש הערוך דקוניא היינו כלי חרס המחופה בהתכת זכוכית ולהכי מסיק עליה דמצרפי משום דזכוכית תחילת ברייתו מן החול ובאותו חול מעורב צריף ולהכי בלעי וכן מורה רבינו תם באותם פלומי"ר שלנו שמתיכין לתוכן עופרת אינן נאסרין ביי"נ יותר משאר כלי חרס ועוד מדקדק ר"ת אף אם היה כולו מעופרת לא היה נאסר ועכשיו שאין בו אלא עופרת מעט יאסר אבל בהתכת זכוכית ניחא דאפי' כולן של זכוכית אינו נאסר לפי שנתבשל היטב ואינו נבלע אבל קוניא לא נתבשל כל כך ובלע טפי:

ירוקי פירש בקונטרס לענין חמץ בפסח וגיעולי עובדי כוכבים ויין נסך ולא משום דאיצטריך למיפסק הלכה כרב זביד לענין חמץ בפסח דהא מרימר דפליג עליה ושרי ירוקי דוקא לענין יין נסך אבל לענין חמץ בפסח מודה דאסירי אפי' חיורי כדאיתא בהדיא בפ' אין מעמידין (ע"ז דף לג:) ומפרש התם טעמא דתשמישו בחמין:

חנן אומר איבד מעותיו ליכא לאקשויי מהא דקיימא לן (לעיל כתובות פ.) היורד לתוך שדה של חבירו ונטעה שלא ברשות דשמין לו כאריס ולבונה חורבתו של חבירו דנותן לו מה שההנהו (ב"מ קא. ע"ש) דהתם השבח בעין הוא ודין הוא שיטול אבל הכא לא השביח לו שום שבח נכסים אלא שהצילו מגביית בעל חובו ולא מידי יהיב ליה והוה כמבריח ארי מנכסי חבירו דאע"ג דמהנה אותו לא מתחייב מידי כדמסיק בנדרים באין בין המודר (דף לג:) וא"ת הא אמרי' בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף צג:) שומר חנם שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם חייב ומפרש שומר חנם בחנם שומר שכר בשכר ומסיק דחוזר ונוטל מבעל הבית משמע דשומר חנם נמי אם קדם ברועים ובמקלות בשכר חוזר ונוטל מבעל הבית ואמאי אברוחי אריא בעלמא הוא וכן הא דתנן בפ' אלו מציאות (ב"מ דף לא: ושם) היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה ופירש בקונטרס שאם היה עוסק במלאכה חמורה ונוטל שכר מרובה כמה היה פוחת משכרו ויעסוק במלאכה קלה כמו השבת אבידה וכך יתנו לו ואמאי אברוחי אריא בעלמא הוא ולפי מה שפירש רבינו תם דדוקא במפרנס את אשתו קאמר חנן לפי שיכולה לצמצם ולהתפרנס בדוחק אבל שאר פורע לו חובו לא כמו שאמר לקמן לא קשיא מידי ואומר רבי כי מן הדין היה ודאי פטור כדמשמע הכא אלא תקנת חכמים התם שישלמו לו כדי שישיב אבידתו של חבירו וכן בקדם ברועים ובמקלות בשכר דחוזר ונוטל שכר מבעל הבית כדי שיעסוק להבריח את הארי ואפי' עולה השכר כדי דמיהן נפקא מינה לכושרא דחיותא אבל פורע חובו ועמד אחר ופרנס את אשתו למה לנו לעשות תקנה על זה ומהאי טעמא נמי הא דאמר בהנזקין (גיטין נח:) הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון פירוש אם שהתה בידו י"ב חדש אין נותן רביע לבעלים ויחזיק בקרקעות אלא מחזיר לו הקרקע נראה לרבי דלא בחנם מחזיר אלא משלם לו מה שהוציא להוציאה מיד העובד כוכבים ורבינו גרשון פי' בתשובותיו כמו כן דאע"ג דלא הוי אלא כמבריח ארי בעלמא יש לו לשלם מידי דהוה אקדם ברועים ובמקלות בשכר וגבי משיב אבידה דאל"כ אין לך אדם מציל של חבירו מיד העובדי כוכבים ולא כפי' הקונטרס שפירש בגיטין שמחזיר לו בחנם וא"ת והא דתנן בהגוזל בתרא (ב"ק דף קטו:) שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים והניח זה את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו ואמאי דמי חמורו היה לו לשלם והיה רבי רוצה לומר דמשום הכי אין לו אלא שכרו דמיירי כגון שבעל החמור בפניו וכי עשו חכמים תקנה ה"מ שלא בפניו אבל בפניו לא וקשה א"כ אפי' שכרו לא יהא לו דהא תנן בפ' הכונס (בבא קמא דף נח. ושם) נפלה לגינה ונהנית משלמת מה שנהנית ומפרש רב בגמרא אפי' נחבטה דס"ד מבריח ארי מנכסי חבירו ומה שנהנית נמי לא משלם קמ"ל ופריך אימא ה"נ ומשני מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו והאי שלא מדעתו א"נ מבריח ארי לית ליה פסידא האי אית ליה פסידא ומשמע לישנא קמא מדעתו אע"ג דאית ליה פסידא פטור ועל כורחין לא אפשר לפרש כן מההיא דאלו מציאות (ב"מ דף לא:) ודהשוכר את הפועלים (שם דף צג:) אלא הכי פירושו מבריח ארי מדעתו היכא דלית ליה פסידא האי שלא מדעתו לאו משום דאי לא הוי פסידא יהא חייב דפשיטא אם נחבטה ולא נתקלקלו הפירות למה יהא חייב אלא כלומר האי שלא מדעתו שעל כרחו הוא מבריח ארי ואם דוחקים את האדם על כרחו להבריח את הארי ממצרו של חבירו אע"ג דלית ליה פסידא חייב לשלם לו שכר טורחו והשתא בההיא דהגוזל בתרא אם נפרש דדמי חמורו אינו חייב לשלם לפי שהוא בפניו אלמא חשבינן כאילו לית ליה פסידא א"כ לא יהא לו אפי' שכרו כיון דמדעתו הוא ולית ליה פסידא על כן נראה לרבי דהיינו טעמא דאינו משלם דמי חמורו שלא תקנו חכמים שיהא חייב לשלם אלא מה שהוא מהנה אותו ואינו מהנה אותו אלא כדי שכרו שהרי גם הוא היה מוצא להציל בכדי שכרו דעל כרחך מיירי שיכול להציל שלא יזכה אותו מן ההפקר:

טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה ואי קשיא לך ומאי קושיא, דילמא הכי קאמר ממאנת אין לה מזונות בשלותה ואכלה אף על פי שבא הבעל והודה שלא הניח לה מזונות, הא לא מיאנה יהבינן לה היכא שהודה הבעל שלא הניח לה מזונות. ואיכא למימר דאין הכי נמי דהוה יכול לשנויי ליה הכי, אלא דעדיפא מינה שני ליה דאפילו למאי דקא סלקא דעתך דהיכא שלא בא עסקינן, אפילו הכי היכא שלא מיאנה יהבינן לה, משום דהכא ליכא למיחש לצררי ולא למעשה ידיה. הרב מורי ר"ש נ"ר (וידל קרשקש).

[מתני' מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר איבד מעותיו. דוקא במפרש דמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה, דבכי האי גונא אמר חנן דפטור, אבל פרנס סתם חוזר וגובה, לפי שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלוואה, ונמצא שהיא חייבת לו וגובה ממנה והיא גובה מבעלה, והביא ראיה מיורד לתוך שדהו של חבירו ונטעה שלא ברשות דחייב בעל השדה לשלם (ב"מ קא, א) ולאו כל הימנו שיאמר במתנה נתת לי. ועוד מדגרסינן בירושלמי בפרק איזהו נשך (ה"א) חד בר נש אישאול לחבריה דינרים אשרותיה גן ביתיה, אמר ליה הב לי דינרי, אמר ליה הב לי אגר ביתי, אתא עובדא קומי ר' בא ומריקו ליה. והכא ודאי בשהעמידו בתוך ביתו סתם מיירי ולא שהעמידו בפירוש בשכר, שאם כן לא הוה אמר ליה אידך הב לי דינרי דהוה פרע ליה מה שהתנה עמו לתת לו בשכירותו אלמא המשרה חבירו בתוך ביתו סתם לא למתנה איכוון אלא לשכירות וכיון שכן המפרנס אשת חבירו סתם חוזר וגובה ממנו (שו"ת הריב"ש החדשות סי' יט)ֿ.

והאי למה ניחוש לה ומאן דקארי ליה סבר דאף ליבמה חיישינן לצררי כיון דעמד בדין ומכאן דמודה רב פפא בטעמו של רב זביד אלא שיש לומר בזו דאנן לא פרכינן זה אלא לטעמו של רב זביד ופרקינן משום לתרוצי לרווחא דמלתא אבל א"צ לדחוק כן.

איהי אפסדה לנפשה דאמרה גרשני בעלה והקשה רש"י ז"ל וכ"ת כיון ששמעו תגבה כתובתה יחד ממ"נ כו' ותי' דאה"נ והאי דקאמר מתפרנסה והולכת כשהיא אינה רוצה ליטול לשם כתובה דסברה שמא לא מת ונוח לה ליטול לשם מזונות שאם יבא בעלה תהא כל כתובתה קיימת והקשו עליו שאם יבא בעלה האיך תטול לשם מזונות דהא איהי אמרה דגרושה היא ואין לה מזונות לגרושה לכך פי' ר"י ז"ל דכיון שהיא טוענת שהיא גרושה ושמעו בו שמת אין לתת לה כתובה עד שנדע בבירור הדבר דאימור אינה לא גרושה ולא אלמנה אבל מזונות יש לה כשיעור כתובה ממה נפשך ועוד י"ל קרוב לזה דכיון שהודה על עצמה שאינה אלמנה ואינה יכולה לתבוע כתובת' בתורת אלמנה שוב אין לה מכח גרושה שארי אינה נאמנת לומר כן שלא בפני בעלה ואין כאן טעם ממה נפשך אלא לגבי מזונות.

הא לא מיאנה יהבינן לה והוה מצי לאוקמי כשבא ואמר שלא נתן לה צררי וגם לא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אלא דניחא לי' לתרוצי כדמתרץ סתם קטנה לא ספקה ודקארי לה סבר דמתניתא סתמא קתני בכל קטנ' ואפי' במספק' וקושיין הוא לרב פפא אלא דניחא לן לתרוצי לתרווייהו אגב גררא והלכתא כוותי' דרב זביד פי' ונקטינן כחדא משום דהכי אפסיק בי מדרשא בהדדי:

מתני' ועמד א' ופרנס את אשתו פי' שלא בהלוואה דאלו לותה ואכלה לכ"ע חייב כדאמרינן לעיל גבי ממאנת וכדפרי' ובמס' נדרים כתבתי מחלוקת רבותי בזה כי מורי הרשב"א ז"ל סובר דכל שפרנסה סתם בתורת הלואה היא עד שיאמר בפי' שעל בעלה הוא סומך ודעת מורי הלוי (ה"ק) דפרנ' סתם הוא שלא בתורת הלואה ושם כתבתי טעם לשני':

יבמה שלשה חדשים הראשונים ניזונת מנכסי הבעל שמא מעברת היא ואינה ראויה ליבם והרי היא כשאר אלמנות שהרי עכבתה מצד הבעל להבחין בין זרע ראשון לזרע שני ואם לסוף שלשה נמצאת מעברת ניזונת והולכת עד שתלד ואם ילדה בר קיימא ניזונת כל ימי אלמנותה כשאר האלמנות ואם לא נמצאת מעוברת או שהפילה אינה ניזונת לא משל יבם ולא משל בעל לא משל בעל הואיל וקשורה באחר ולא משל יבם הואיל ואינה אצלו אלא כעין ארוסה ואף מעשי ידיה שלה ולא של יבם ואם אין מספיקין לה תתבע יבמה לכנוס או לפטור ומכל מקום אם תבעתו בבית דין ועמד בדין וברח נזונת משל יבם ופוסקין לה בלא שבועה והוא הדין לחלה או לשאר אונסין ובמקומו יתבאר שאם נפלה לפני יבם קטן אין לה מזונות עד שיגדיל:

האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים וחזרה ואמרה מת בעלי שמתירין אותה לינשא ומגבין לה כתובה כמו שיתבאר במקומו רצתה ניזונת ואינה נוטלת כתובה רצתה נוטלת כתובה אמרה גרשני בעלי הואיל ושלא בפניו אומרת כן אינה נאמנת ליטול כתובה אלא ניזונת והולכת עד כדי כתבתה הא ביתר מכתובתה לא ומכאן למדו גדולי הפוסקים במה שאמרו בתלמוד המערב אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובה חייב במזונותיה עד שיפרענה פרוטה אחרונה שאין הלכה כן ומכל מקום גדולי הדורות כתבו שזו שבכאן אינה בפשיעת הבעל הא כל שגירש ברצונו חייב במזונותיה שלא היה לו לגרש עד שימצא עצמו מזומן לפרוע כתובתה וספק גירושיו מיהא בעלה חייב במזונותיה כמו שביארנו בראשון של מציעא ודוקא בעל עצמו אבל אם מת אינה ניזונת שאין מוציאין מיד היורש בספק ואף גדולי המפרשים כתבו שמזו יש ללמדה כשיטת גדולי הפוסקים שמאחר שהוצרכו לומר במגורשת ואינה מגורשת שבעלה חייב במזונותיה ודאי בגרושה ודאית אינו חייב אע"פ שלא נתן לה כתובה:

הורו מקצת גאונים שאין פוסקין מזונות לאשה שהלך בעלה וכו' או שמת אלא כשיצא שטר כתובה מתחת ידה שאם לא כן שמא מחלה כתובתה או נטלתה ויש חולקין אלא שגדולי המחברים מכריעין שבהלך פוסקין הואיל ומזונותיה מן התורה אבל במת לא:

זו שאמרה גרשני וכו' שנתברר בו שמת נוטלת כתובתה בבת אחת ואינה ניזונת ואם לא רצתה ליטול ניזונת עד כדי כתובתה ולא יותר שהרי הפסידה עצמה הואיל ואמרה גרשני:

הממאנת אין לה מזונות ואי אתה יכול לומר ביושבת תחת בעלה שהרי בעלה חייב במזונותיה אלא כגון שהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה כמו שביארנו בפרק אלמנה הא לא מיאנה משלם ולמדת שזו שאמרו במשנה בעמד אחד ופרנס את אשתו שאיבד את מעותיו דוקא פרנס אבל לותה ואכלה מוציאין ממנו כמו שביארנו במשנה וכן אתה למד דבר זה ממה שאמרו ביבמות פרק יש מותרות פ"ה א' בעא ר' יוחנן מר' אלעזר אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש להם מזונות או לא ושאלו בה היכי דמי אלימא ביושבת תחתיו השתא בעמוד והוצא קאי מזוני אית לה לא צריכא כגון שהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה מאי מזוני תנאי כתובה נינהו ומדאית לה כתובה אית לה מזוני וכו' והעלו שיש לה מזונות כמו שביארנו בפרק אלמנה ולמדת מכל מקום שכל שלותה ואכלה הבעל חייב לפרוע:

כבר ביארנו במסכתא זו שמאחר שהמזונות עיקר ומעשי ידיה משום איבה יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ואין הבעל יכול לומר לה צאי מעשי ידיך למזונותיך אלא אם כן מספקת בכך וכבר ביארנוה במקומה במסכתא זו:

וכן מה שנתגלגל כאן במאני דקוניא הן לענין פסח הן לענין יין נסך כבר ביארנוה בשני של פסחים ל' ב' ובשני של ע"ז ל"ג ב':

בפרש"י בד"ה איהי היא דאפסדה כו' וכ"ת כו' תגבה כתובתה יחד כו' שמא לא מת ונוח כו' עכ"ל ר"ל דלכך היא תרצה יותר להתפרנס לעולם ואשמועינן תנא דאינה מתפרנסת אלא עד כדי כתובתה דאיהי אפסדה אנפשה להאמינה שגרשה וקרוב לזה כתבנו לעיל בשם התוס' אבל פירושו תמוה לכאורה דאם היא יודעת באמת שגרשה היאך סבורה שאם יבא בעלה שתהא כתובתה קיימת ואם יודעת בעצמה שמשקרה ולא גירשה כלל למה לא תאמין לעדים שאמרו שמת וסבורה שיבא בעלה ויש ליישב שהוא מפרש בששמעו בו שמת היינו בקול והשתא גם שיודעת בעצמה שמשקרת ולא גירשה סבורה היא לומר שהקול אינו אמת ובעלה חי ואם יבא תהא כל כתובתה קיימת אבל התוס' כתבו לעיל דע"כ איירי בששמעו בו שמת בעדים אלא שמכחישים אותה שאומרים שמת קודם הזמן שאומרת שגרשה ותו לא מידי כמ"ש לעיל ודו"ק:

בד"ה חנן כו' אבל אם הלוה את האשה מעות למזונותיה ע"מ כו' הא לא מיאנה משלם עכ"ל זו היא דעת הרי"ף דלא אמרינן הניח מעותיו על קרן הצבי אלא בפרנסה מעצמו אבל בלוותה ואכלה חייב לשלם ולא כדברי התוס' דאינו חייב לשלם אא"כ פסקו לה בית דין והא דלא מיאנה משלם היינו בפסקו לה בית דין כמ"ש התוס' לעיל ולקמן כמ"ש הרא"ש כל זה באורך ע"ש:

תוס' בד"ה עמד בדין כו' וי"ל דבחלה נמי קנסינן ליה משום דלא כנס כו' עכ"ל הא דלא קשיא הכא לפירוש ר"ח אם כן מאי פריך הואיל ומשום קנס מתפרנסת כמו שהקשו לעיל לפרש"י נראה משום דקנס דהכא משום דלא כנסה מיד דאז היה חייב במזונותיה השתא נמי חייב ושפיר פריך דבברח היבם ליכא למקנסיה מהאי טעמא דאימא דהניח לה צררי משא"כ בחלה אבל לפרש"י לעיל דמשום דלא כנסה ליכא למקנסיה דא"כ בחלה נמי יהא חייב אלא דוקא בברח איכא למקנסיה משום דרוצה לעגנה קשיא להו שפיר מאי פריך ודו"ק:

בא"ד דאי חלה הוא אחר כך פשיטא דאין להפסידה כו' עכ"ל ר"ל התם גבי הגיע זמן דקתני הגיע זמן ולא נשאו חייב לזונה כיון שכבר נתחייב לזונה מיד בהגיע זמנה פשיטא דלא מפקע שיעבודה בחלה הוא כמו באשתו גמורה דלא מפקע שיעבודה בחלה הוא אבל ביבמה לא שנינו בשום מקום דחייב לזונה כשהגיע זמנה אלא בברח אחר שעמד בדין ודומיא דהכי לפרש"י בחלה לא ולפירוש ר"ח נמי דה"ה חלה מכל מקום לא הוה פשיטא ומיהו לא הוו צריכי להכי דאי נמי דאיירי התם נמי בחלה אחר כך תקשי לפרש"י תפשוט התם מהכא דחלה לא כיון דלא אסיק אדעתיה האי תירוצא שכתבו דשאני יבמה דלא אגידה כו' אלא דהאמת קאמרי דהתם בחלה אח"כ פשיטא דאין להפסידה אחר כך כיון שנתחייב כבר בהגיע זמן ודו"ק:

בד"ה הני מאני כו' ועוד אמר רבי מדמסיק כו' משום דמצרפי פירוש שמעורב בהן כו' עכ"ל זו הראיה מפורשת בתוספות פרק אין מעמידין דהא בשלנו איכא יורקא ולא מצריף עכ"ל ע"ש וק"ל:

בד"ה חנן אומר כו' וקשה אם כן אפילו שכרו לא יהא לו דהא תנן כו' דדמי חמורו אינו חייב לשלם לפי שהוא בפניו כו' עכ"ל יש לדקדק מי הכריחם לכל זה אמאי לא תקשי להו בפשיטות כיון דלא שייכא תקנת חכמים בפניו ולכך לא משלם לו כל הפסידות אם כן אפילו שכרו לא יהא לו כדין כל מבריח ארי ויש ליישב לפי' ר"ת דפורע חובו [דמקרי] מבריח ארי בפרק אין בין המודר דוקא בפרנסת אשתו הוא דקאמר משום שיכולה לצמצם ולפרנס דהשתא ליכא לאוכוחי למפטר מבריח ארי בדאיכא פסידא אלא שבאו להוכיח מיהת מהך דנפלה לגינה כו' ולמיפטר משום מבריח ארי מדעתו בדליכא פסידא אם כן כיון דבפניו חשבינן כאילו לית ליה פסידא ואינו משלם לו חמורו שכרו נמי לא ישלם לו משום דהוי מבריח ארי ושכרו נמי לאו משום פסידא ובהכי ניחא מה שכתבו ומשמע לישנא קמא מדעתו אע"ג דאית ליה פסידא פטור וע"כ לא אפשר לפרש כן כו' אדרבה תקשי להו דע"כ מדעתו אע"ג דאית ליה פסידא פטור כמו פורע חובו כמו שהקשו התוספות בפ' הכונס לתירוץ דא"נ מבריח ארי לית ליה פסידא ולפירוש ר"ת ניחא דלא קשיא להו הכא מפורע חובו ומיהו גם [למה] שכתבו לעיל לחלק דלא שייכא תקנת חכמים בפורע חובו ניחא נמי דלק"מ מפורע חובו ודו"ק:

ת"ש היבמה שלשה חדשים הראשונים ניזונת מנכסי יתומים בעל ראשון שמת הואיל ואין יבם יכול ליבמה כל ג' חדשים הראשונים דילמא מעוברת היא ונמצא זה פוגע בערוה ואינה חולצת בתוך ג' חדשים דדילמא הויא לה ולד של קיימא ואיגלאי מלתא למפרע דלא הויא חליצה מעולם כדי להכשירה לכהונה דחליצה פסולה לכהונה והכי מפרש טעמא ביבמות ופרכינן התם ולכרוז ומשנינן איכא דחזו בחליצה ולא חזו בהכרזה ואמרו חליצה כשירה לכהונה הילכך אינה חולצת ולא מתייבמת בשלשה חדשים הראשונים לא משל בעל דמשלשה חדשים ואילך לא מעכב לה בעל ראשון מלאנסובי אלא יבם מעכב לה ולא משל יבם ואי איהו מעכב שאינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם נזונת משל יבם ואע"ג דליתא ליבם הכא פסקי לה ב"ד מזונות אלמא פוסקין מזונות לאשת איש. ומשני אמר לך שמואל האי יבמה למאי ניחוש לה כו' שומרת יבם אינה משועבדת כלל ליבם למעשה ידיה הלכך ליכא למיחש מידי ואהכי פוסקין אבל בעלמא לא. רש"י במהדורא קמא: וכתב הריטב"א וז"ל למאי ניחוש לה כו' ומאן דקרי לה סבר אף ליבמה חיישינן לצררי כיון דעמד בבית דין ומכאן דמודה רב פפא בטעמו של רב זביד אלא די"ל בזו דאנן לא מותבינן זה אלא לטעמו של רב זביד ופרקינן משום לתרוצי לרווחא דמלתא אבל אין צריך לדחוק כן ע"כ: ואי משום מעשה ידיה לא משעבדא ליה ומהכא משמע דאינו זוכה במעשה ידיה עד שתנשא לו וכן הדין בארוסה ואעפ"כ חייב במזונותיה הרא"ה ז"ל:

רצתה נזונת לאלתר ולכשתרצה תטול כתובה רצתה נוטלת כתובתה מיד דקים לן האשה שאמרה מת בעלי נאמנת אמרה גרשני בעלי כיון שלא בפני הבעל אמרה אינה נאמנת דאין האשה נאמנת לומר גרושה אני אלא בפני בעלה משום דחזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה ואמטו להכי אי אתיא לטול כתובתה לא יהבינן לה דלא מהימנא ואי אמרה השתא דלא מהמניתו לי ומחזקיתו לי בחזקת א"א הבו לי מזונות לא יהבינן לה מזונות הואיל ואמרה גרשני נאמר הכי הוא אלא נזונת והולכת עד כדי שתאכל כדי שיעור כתובתה ואם כן הוא כמו שאמרה נתקבלה כתובתה באותן מזונות ואם בתוך כך בא בעלה ואמר לא גרשתיך אין לה כתובה עכשיו אא"כ גרשה או מת. קתני מיהת נזונת והולכת אלמא פוסקין לה מזונות אע"פ שהוא קיים דאי אין פוסקין לא ניתוב לה כלל במזונותיה אלמא פוסקין מזונות לאשת איש ואהכי לא מצינן לדחויי לה הכי כי אמרה הבו לי או כתובה או מזוני. בששמעו בו שמת לאחר שאמרה גרשני דכיון שמת פוסקין לה מזונות הואיל ומעיקרא לא הימנו לה ב"ד תו לא מצו לאחזוקה בחזקת גרושה אלא בחזקת אלמנה הלכך כי אתיא אחר מיתה למתבע מזוני בחזקת אלמנה לא מצינן לדחויי לה אלא יהבינן לה מזוני עד כדי כתובתה. אי הכי דאלמנה חשבינן לה מאי שנא עד כדי כתובתה ליתוב לה מזוני שלא בכתובה כאלמנה דעלמא. איהי דאפסדה אנפשה דאמרה גרשני ואימא דגרושה היא. רש"י במהדורא קמא:

וז"ל תלמידי רבינו יונה בפירושם על ההלכות רצתה נזונת כו' כדין כל אלמנה שבעולם ודוקא כשאמרה מת בעלי כדי שיתירוה לינשא ותנשא לכשתרצה אבל אם אמרה מת בעלי ותני לי כתובתי אינה נאמנת. אמרה גרשני בעלי כו' עד כדי כתובתה כו' פי' עד כדי כתובתה מתפרנסת ממה נפשך שאם לא גרשה הרי יש לה מזונות דקי"ל פוסקין מזונות לאשת איש ואם גרשה אע"פ שאין לה מזונות יש לה כתובה ולפיכך מספק נותנין לה מזונות כשיעור כתובתה וכי מטו מזונות עד כדי כתובתה פקעה כתובתה במזונותיה ולא שקלה בתר הכין כלל ובגמרא הקשה מברייתא זו לשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לאשת איש דאם איתא דאין פוסקין הוה לן למימר דשמא אינו אמת שגרשה בעלה אלא אשת איש היא ולא ניתן לה מזונות כלל והוצרך להעמיד הברייתא בששמעו בו שמת פי' שיצא קול על פי עד א' שמת בעלה. ומקשינן ומ"ש עד כדי כתובתה פי' אא"ב שלא שמעו בו שמת וס"ל דפוסקין מזונות לאשת איש היינו דנותנין עליה חומרי גרושה וחומרי אשת איש חומרי אשת איש דאין לה כתובה אלא מזונות וחומרי גרושה דאין לה אלא שיעור כתובתה אלא אי אמרת בששמעו בו שמת הוה לן למימר דנזונת והולכת אפילו יותר מכדי כתובתה כמו כל אלמנה שבעולם ומפרקינן דאפסדא אנפשה דאמרה גרשני בעלי ולפיכך אין לה מזונות אלא נוטלת מזונות כשיעור כתובה על יד ובשבועה. ויש להקשות לשמואל דאוקמה בששמעו בו שמת למה אינה נוטלת כל הכתובה ביחד ותירץ רש"י דעצה טובה קמ"ל כי שמא אינו אמת שמת בעלה ואם יבא היום או מחר כיון שלקחה בתורת מזונות תשאר הכתובה קיימת אבל אם היתה לוקחת ביחד לפרעון הכתובה היינו אומרים שמיד שנפרע מחלה הכתובה ומחלה המזונות הבאים מכח הכתובה. ורבינו שמשון תירץ דמיירי בשמכחשת את העד כגון שאמרה גרשני בעלי בניסן והעד אומר שמת בעלה באדר ולפיכך אינה נוטלת הכתובה ביחד וכיון דמכחשת את העד חיישינן להתפסת צררי אבל נותנין לה מזונות על יד דמשום חששא דצררי אין לנו לסגפה ברעב א"נ בשמעה שמת בעלה ומכחשת השמועה ואומרת גרשני לא נאמין אותה לענין שתגבה הכתובה במגו שהיתה יכולה לומר מת בעלי משום דה"ל מגו לאפוקי ממונא ומגו לאפוקי ממונא לא אמרינן אבל לענין שתקח על יד למזונותיה איתא ולא חיישינן להתפסת צררי דמגו כי היכי דלא ניחוש להתפסת צררי אמרינן. מפי מורי הרב נר"ו ע"כ:

והריטב"א כתב וז"ל והקשה רש"י וכ"ת כיון ששמעו בו תגבה כתובתה יחד ממה נפששך כו'. ותירץ דאה"נ והאי דקאמ' מתפרנסת והולכת כשהיא אינה רוצה לטול לשם כתובה דסברה שמא לא מת ונוח לה לטול לשם מזונות שאם יבא בעלה תהא כל כתובתה קיימת. והקשו עליו שאם יבא בעלה היאך תטול לשם מזונות דהא איהי אמרת דגרושה היא ואין מזונות לגרושה לכפר"י דכיון שהיא טוענת שהיא גרושה ושמעו בו שמת אין לתת לה כתובה עד שנדע ברור הדבר דאומר אינה גרושה ולא אלמנה אבל מזונות יש לה כשיעור כתובתה ממה נפשך. ועי"ל קרוב לזה דכיון שהודית על עצמה שאינה אלמנה ואינה יכולה לתבוע כתובתה בתורת אלמנה שוב אין לה מכח גרושה שהרי אינה נאמנת לומר כן שלא בפני בעלה ואין כאן טעם מ"נ אלא לגבי מזונות ע"כ: איכא דמקשי מיהת למקצת הגאונים דסברי דאין אלמנה נזונת ביותר מכדי כתובתה אלא בכדי כתובתה ואי משום הא לא אריא דשאני הכא דאיהי הוא דאפסיד אנפשה דאמרה גרשני בעלי וכיון דכן מהימנא לענין פסידא דידה ואי אתיא לגבות כתובתה כולה בבת אחת לא מהימנא דחיישינן דלמא לאו גרושה היא ולאחרי שנזונת בכדי כתובתה אין נותנין לה עוד מזונות דחוששין שמא גרושה היא וכבר נתקבלה כתובתה אעפ"כ אין דבריהם נראין כמו שכתבתי למעלה. הרא"ה ז"ל:

אי אתה יכול לומר דהאי דקתני ממאנת אין לה מזונות דהיינו ביושבת תחת בעלה כלומר כל זמן שיכולה למאן אין לה מזונות שהרי בעלה כו'. דכיון דתקנו רבנן קדושין דנשואין לקטנה כגדולה ודאי שויוה רבנן לכל מילי בר ממיאון. ועמדה ומיאנה בין בפניו בין שלא בפניו ואין לה מזונות שלוותה ואכלה בעודה יושבת תחתיו. טעמא דמיאנה הא לא מיאנה כל זמן שהוא במדינת הים אי תבעה מזונות יהבינן לה ואי לוותה ואכלה לכי אתי בעל משלם אלמא פוסקין מזונות לאשת איש. רש"י במהדורא קמא: הא לא מיאנה יהבינן לה והוה מצי לאוקמה כשבא ואמר שלא נתן לה צררי וגם לא אמר לה צאי מעשה ידיך אלא דניחא ליה לתרוצי כדמתרץ דסתם קטנה לא ספקה ודקארי ליה סבר דמתניתין סתמא קתני בכל קטנה ואפי' במספקת וקושיין הוא לרב פפא אלא דניחא לן לתרוצי לתרווייהו אגב גררא. הריטב"א ז"ל: פתריתו בה כולי האי לשון תמיה א"נ קושיא הוא פתריתו בה כולי האי וכי להכי אתיתו בה דמפרשיתו לה הכי. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

והלכתא כרב הונא כו' אגב גררא דמזונות דפסקי כרב דנקט לה לדרב הונא ודרב זביד נמי איידי דאיירי לעיל דאמר אימר צררי אתפסה נקט לה הכא להאי הלכתא כך פי' הראב"ד. תלמיד הרשב"א. והריטב"א ז"ל כתב וז"ל והלכתא כרב זביד פי' ונקטינן כחדא משום דהכי אפסוק גבי מדרשא בהדדי ע"כ: חיורי ואוכמי שרו דוקא בצונן אבל בחמין אפילו חיורי אסורי כדאיתא בפסחים. תלמיד הרשב"א: מתני' ועמד אחר ופרנ' את אשתו שלא ברשות ב"ד והאשה לא בקשה ממנו בהלואה וגם בעלה לא צוה לו אלא הוא הלך מעצמו ונתן מזונות סתם א"נ אמר לה תקחי אלו המזונות כי כשיבא בעליך הוא יפרעני ולפיכך היה אומר חנן כיון שהוא עושה מעצמו אבד מעותיו ובני כהנים גדולים אומרים ישבע כמה הוציא ויטול פי' בני כהנים גדולים מודים הם דמי שנותן מתנה לחברו אינו יכול לחזור ולתבוע ממנו אבל בזה כיון שחברו חייב בדבר ולא אמר זה המפרנס שהיה נותן לה לשם מתנה אלא שנתן סתם היו חושבים שהיה חייב לפורעו וישבע כמה הוציא ויטול. תלמידי רבינו יונה. וכתב הריטב"א וז"ל ועמד אחד ופרנס את אשתו פי' שלא בהלואה כו' ובמס' נדרים כתבתי מחלוקת רבותי בזה כי מורי הרשב"א נר"ו סובר דכל מאי שפרנסה סתם בתורת הלואה הוא עד שיאמר בפי' שעל בעלה הוא סומך ודעת מורי הלוי דפרנס סתם הוא שלא בתורת הלואה ושם כתבתי טעם שניהם. ע"כ:

ה"ג אמר ר' דוסא בן הרכינס כדבריהם כלומר כדבריהם של כהנים כן הוא. על קרן הצבי שרץ עם מעותיו ואין מגיעו דכיון דפרנס את אשתו שלא מדעתו אין לו עליו כלום. רש"י במהדורא קמא. ושמעתי דלהכי נקט על קרן הצבי משום דהצבי כשמזדקן הקרן שלו מועיל הרבה והוא הולך מקום שבל יראה ובל ימצא ותוקע קרנו שם בא' מנקיקי כדי שלא ימצא לעולם כך שמעתי מפי חכמים דורשי רשומות:

גמרא המודר הנאה מחברו שוקל כו' פי' אם ראובן נדר שלא יהנה משמעון יכול שמעון לתת בעבורו מחצית השקל שהיו חייבין כל ישראל לתת באדר ויכול לפרוע החוב שהוא חייב ולהחזיר לו אבידתו ובמקו' שנותנין שכר הבטול בהשבת אבידה תפול הנאה להקדש שאם יניח לו שכר בטול נמצא שנהנה ממנו ולפיכך או יקח זה שכירותו כפועל בטל או אם לא ירצה לקחת אותו יתנו אותו להקדש ובמסכת נדרים מביא לשון אחר דמפרש דמיירי בשנדרו שניהם שלא יקבלו הנאה זה מזה ולפיכך אמר תפול הנאה להקדש שאם זה המוציא יקח השכירות נמצא שנהנה ממנו וכ"ת ומאי הנאה אית ליה והלא שכירותו הוא לוקח נוכל לומר שהנאה יש בדבר שלוקח שכירות בעבור טורח מועט. תלמידי רבינו יונה. והריטב"א כתב וז"ל מה שפרש"י כאן תפול הנאה להקדש לפי שמודרין זה מזה לא דק דאפי' בהא למה יהא המחזיר אסור בשכרו דלאו מחבריה אתהני ושכר טרחו הוא נוטל אלא הכא מיירי שהמחזיר יקר רוח שאינו רוצה לטול שכרו אסור לעכבו ולקבלו במתנה ולפיכך תפול הנאה להקדש ע"כ. ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל ובמקום שנוטלין שכר על השבת אבדה כגון אגר בטלה דשלו קודמת לכל אדם דהשתא הא קא מהני ליה דלא בעי למשקל מניה אגרא יטול מודר אותו שכר שהיה ראוי ליתן למחזיר ויתננו להקדש דהשת' לא מתהני מידי מיני' ואיכא דמוקים לה להך סיפא בנדרים כגון שנכסי הבעל אבידה אסורין על עצמו למלאכה ופלוגתא התם בנדרים דאיכא דאמרי נכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר ולא מהדר ליה דקא מהני ליה פרוטה דרב יוסף דאי מתרמי ליה עניא וכו' ואיכא דאמרי דמהדר ליה ומשום פרוטה דרב יוסף לא שכיח ע"כ:

תוספות בד"ה עמד בדין וברח בפ' החולץ פירש"י דוקא ברח כו' משמע לפי דבריו דקנס הוא ותימה א"כ מאי פריך עכ"ל. בספרים שלפנינו מצאנו בפרש"י בפ' החולץ להיפך דלא כתב רש"י דוקא ברח אבל חלה לא אלא דבמה שמפרש רש"י שם דקנסינן ליה משמע להו דוקא ברח אבל חלה לא אלא דא"א לפרש כן בכוונת התוספות דהא לגירסא זו שפיר מצינן לפרש שיטת רש"י כמו שיטת רבינו חננאל ז"ל דמסקו התוספות כאן דבחלה נמי קנסינן ליה כיון שלא רצה ליכנוס מיד וא"כ מה הקשו התוספות עוד בתר הכי וא"ת לפרש"י דמפרש דוקא ברח אבל חלה לא אע"כ שגירסת התוספות בפירוש רש"י בפ' החולץ מצאו כתוב להדיא זה הלשון ממש דוקא ברח כו' אלא דאף לפ"ז לא ידענא מאי קשיא להו דלמא הא דכתב רש"י שם בפ' החולץ דוקא ברח משום דקנסינן ליה היינו דסמיך אמסקנא דהכא דמסקינן אי משום מעשה ידיה הא לא משעבד לה והיינו ע"כ משום דניזונת משום קנס דאי מדינא הוי משועבד למעשה ידיה כמו שהקשו התוספות בסמוך משא"כ המקשה דהכא דע"כ נראה מבואר דקס"ד דמשעבדא ליה למעשה ידיה דאל"כ לא הוי מקשה מידי כדמשנינן וא"כ ע"כ הוי סבר דה"ה לחלה וצ"ע:

בא"ד ומיהו קשה כו' אמאי אמרינן בסמוך דלא משעבדא ליה למעשה ידיה עכ"ל. ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם בזה בהא דפשיטא להו דאי לא הוי טעמא דמזונות משום קנס אלא מדינא כמו בארוסה שהגיע זמנה ולא ניסת הוי משעבדא ליה למעשה ידיה והא ודאי ליתא דהא בהגיע זמנה גופא לא אשכחן דמעשה ידיה לארוס ואדרבא הלכה פסוקה היא דהארוס אינו זוכה בשום דבר עד שתיכנס לחופה ואע"ג דאפשר לומר דשאני יבמה דלא מיחסרא מסירה לחופה אפ"ה הלכה מרווחת היא שהיבם אינו זוכה בשום דבר עד שתיבעל וכן הוא בפוסקים במוסכם שאינו זוכה במעשה ידיה כ"א בג' חדשים הראשונים שניזונית משל בעל ואף בזה לא למדנו אלא מתשובת הרא"ש ז"ל כמו שהובא בב"י אה"ע סי' ק"ס ודקדק ופקפק קצת גם בזה ואף את"ל דכל זה היינו לפי האמת שתירצו התוספות דאף בחלה הוי משום קנס אלא שבכל זה לא הונח לי כיון דלא אישתמיט בתלמודא בשום דוכתא שהיבם זוכה בשום דבר קודם שתיבעל כ"א לענין נדרים אשכחן פלוגתא בהא מילתא ומטעמא דכל הנודרת ובאמת שכבר העירותי בזה באריכות בפ' אע"פ ואין כאן מקומו להאריך כיון דמ"מ יש לתמוה טובא אמאי פשיטא להו האי סברא שיזכה היבם במע"י מחמת מזונות טפי מארוסה שהגיע זמנה ולא נשאת שאינו זוכה אף כשאין לה אב וכן בבוגרת ולדעתי צ"ע גדול ליישב שיטת התוס' בזה ודו"ק:

גמרא ת"ש האשה שהלכה היא ובעלה כו' ומתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה ופירש רש"י דעד כדי כתובתה יהבינן לה ממה נפשך או משום מזונות או משום כתובתה והא דלא דמי לטענו חיטין והודה בשעורין כתבו התוספות ס"פ הכותב בד"ה מתוך שיכול לומר לא גרשתיך דשאני הכא דאפשר שאם היה בא היה מודה ע"ש:

שם הכי נמי כששמעה בו שמת ומ"ש עד כדי כתובתה והא דקס"ד שתתפרנס יותר מכדי כתובתה אע"ג שמודית שנתגרשה כתבו התוספות לעיל בשמעתין דאיירי שהעדים מכחישין אותה ואומרים שמת קודם שאומרת שגירשה וכמ"ש מהרש"א ז"ל בכוונתן אלא דלפ"ז אכתי איכא למידק דהא גופא מנ"ל למקשה דאיירי בהכי דהא שפיר הוי מצי לאוקמי שאומרין שמת לאחר הזמן שאומרת שגירשה וכיוצא בזה יש לדקדק ג"כ במה שכתבו התוספות שם דא"א לאוקמי ששמעו בו שמת ע"י קול דא"כ לא הוי מקשה הכא מידי ומ"ש עד כדי כתובתה כו' ולפ"ז אכתי תיקשי אסברת המקשה גופא אמאי לא מוקי לה בקול ואף למה שמפרש בסמוך בל' רש"י דאפשר שאין משיאין אותה ע"י קול ומה"ט אין מגבין אותה כתובתה מ"מ כיון דהתוספות כתבו כן לעיל בשם רבי ואיהו גופא מפרש דטעמא דשמואל בששמעו בו שמת לא תליא בכתובתה אלא משום דליכא הוכחה ששלח לה צררי וא"כ שפיר הוי מצינן לאוקמי בהכי ששמעו ע"י קול ומתפרנסת עד כדי כתובתה ממה נפשך אם האמת שגירשה נוטלת בכתובתה ואם לא גירשה נוטלת במזונותיה דהא ליכא הוכחה דצררי דאפשר שהקול אמת אלא דמשמע לתלמודא דהא דגירשני בעלי מתפרנסת היינו דמתפרנסת מיד שאומרת שנתגרשה וא"כ איירי ע"כ שאומרין שמת קודם שאומרת שגירשה ואמת דלעיל קאי דהיינו שמת בודאי בענין שמשיאין אותה ומגבין כתובתה ע"י כך וסבר רבי בפשיטות דאין משיאין ע"י קול כדפרישית לעיל וא"כ היינו בעדים ולפ"ז נראה דמה שמצאנו בכל הגמרא שלפנינו ובפירוש רש"י כאן ה"נ כששמעה בו שמת טעות נפל בספרים אלא דגרסינן ששמעו בו שמת ועיין בסמוך:

רש"י בד"ה איהי היא דאפסדה אנפשה כו' וכ"ת תגבה כתובתה יחד אין ה"נ כו' עד סוף הדיבור. ועיין במהרש"א דע"כ לשיטת רש"י ז"ל האי שמעו בו שמת היינו ע"י קול ולפ"ז ע"כ ס"ל לרש"י דמשיאין ע"י קול וגובית כתובתה דאלת"ה בפשיטות הו"מ לפרש דהא דאין גובית כתובתה יחד היינו דמשום דאין משיאין אותה ומש"ה כ"ש דלא גביא כתובתה דמהיכי תיתי כדפרישית לעיל אלא דנראה דוחק לפרש כן בשיטת רש"י כיון שכמעט כל הפוסקים כתבו דאין משיאין ע"י קול ולענ"ד נראה יותר לפרש בשיטת רש"י דשמעו בו שמת היינו ע"י ע"א דלבתר דמוקי ר"פ ברייתא לעיל בשמעו בו בע"א שפיר שייך לפרש כאן לשון ה"נ בששמעה בו בע"א והשתא לפ"ז בין אם נפרש ע"י ע"א או ע"י קול שפיר שייך נמי לשון גירסת הספרים בגמרא שלנו כששמעה בו שמת וסיפא ארישא קאי שהיא אמרה שמת בעלה ע"י ששמעה כן בע"א או בקול אלא שאומרת שנתגרשה קודם לכן כנ"ל ועדיין יש לי לדקדק כיון שאומרת שגרשה בעלה ולא מהימנינן לה א"כ אין להאמין ג"כ שמת בע"א או בקול דהא ביבמות דף קט"ז ע"ב מיבעיא לן בגמ' בע"א בקטטה אי מהימן ומפרשינן התם דקטטה היינו שאמרה גרשתני אלא דיש לחלק ואין להאריך כאן בזה מיהו השתא דאתינן להכי דלפרש"י שמעו בו שמת היינו בע"א או בקול יש לי לומר דבחנם נדחק רש"י לפרש בהא דלא גביא כתובתה יחד מהאי טעמא דמסיק אלא דבפשיטות מצינן לפרש אליבא דהלכתא דע"פ ע"א או בקול אינה גובית אלא עיקר כתובה דמספר כתובתה נלמד לכשתנשאי לאחר תיטלי משא"כ תוספת כתובה דלאו מספר כתובה נלמד אין יכולה לגבות אלא ע"פ שני עדים ככל דיני ממונות וכן הוא להדיא בש"ע אה"ע סימן י"ז בשם גדולי הפוסקים ולא מצינו שום חולק נמצא דלפ"ז טוב לה יותר להיות מתפרנסת והולכת עד כדי כל כתובתה דהיינו בין עיקר ובין התוספת כן הוא באמת ע"פ הדין דממה נפשך אם נתגרשה כמו שאומרת יש לה עיקר ותוספת ואם לא נתגרשה נוטלת בתורת מזונות כיון דשריא לאינסובי כדמסיק ר' פפא לעיל ועוד נראה לי לפרש בדרך אחר אליבא דכל הפירושים דמה שאינה גובית כתובתה יחד היינו משום דא"כ היתה צריכה לישבע מש"ה ניחא לה טפי ליטול בתורת מזונות דאינה צריכה לישבע דקי"ל כחנן דתשבע בסוף ולא תשבע בתחלה ומכ"ש לפי שיטת החולקים על הרמב"ם ז"ל דבאלמנה כ"ע מודו דאין צריכה שבועה למזונות כמו שהארכתי לעיל כן נ"ל ודוק היטב:

גמרא ת"ש כיצד אמרו ממאנת כו' טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה. ולכאורה יש לתמוה דמאי קושייא הא ודאי דיהבינן לה אם הוא מודה שלא התפיסה צררי ולא א"ל צאי מעשה ידיך וקיבלה ע"ש מיהו לפירוש התוספות לעיל דלעולם לא מחייב בלוותה ואכלה אלא כשפסקו לה ב"ד דאל"כ יאמר הבעל גם עכשיו צאי מעשה ידיך שאם לא היו מלווין לה היתה מצמצמת א"כ דייק הכא שפיר דמסתמא הא דקתני בממאנת לוותה ואכלה היינו שפסקו לה הב"ד וא"כ תיקשי לשמואל דאמר אין פוסקין משא"כ לסברת הרא"ש ז"ל שהבאתי לעיל ולשיטת מהרש"א ז"ל שכתב לעיל דיש לרש"י ז"ל שיטה אחרת דלא כדברי התוספות א"כ קשה מנ"ל למידק הא לאו הכי יהבינן לה והיינו שהב"ד פוסקין לה דלמא בלוותה מעצמה איירי ובהכי הוא דדייקינן דבלא מיאנה חייב לשלם כפירש"י בסמוך במתניתין וצ"ע בסמוך:

משנה מי שהלך למ"ה ועמד א' ופרנס את אשתו חנן אומר איבד את מעותיו ופרש"י דוקא עמד ופרנס אבל אם הלוה את האשה ע"מ שתשלם לו תובעה והיא תובעת הבעל ומשלם כדאמר לעיל הממאנת ולוותה כו'. ולכאורה אין ראיה זו מוכרחת דהאיכא לאוקמי האי דלעיל כבני כ"ג אלא דבלא"ה לא ידענא מאי הוצרך רש"י להביא ראיה על זה דודאי מילתא דפשיטא היא דהא בכולה שמעתין ובפ' אין בין המודר משמע דטעמא דפטרי בני כ"ג היינו משום דהו"ל כמבריח ארי מנכסי חבירו שפרע חובו של חבירו שלא מדעתו וא"כ היכא דהלוה לה מעיקרא ע"מ שתשלם דלא שייך האי טעמא מהיכא תיתי לפטרה ואין לפרש נמי כוונת רש"י לאפוקי מסברת התוספות דאין הבעל חייב לשלם אא"כ פסקו לה הב"ד וכמו שכתב מהרש"א ז"ל כאן להדיא דרש"י לא ס"ל בזה כשיטת התוספות דלעיל ולענ"ד לא יתכן לומר כן דא"כ מאי מייתי רש"י ז"ל ראייה מהך דממאנת דדייקינן מיניה לעיל דאדרבא לכאורה הך סוגיא דממאנת מסייע טפי לשיטת התוספות כדפרישית בסמוך ולפי שיטה זו באמת מתניתין דהכא נמי איירי ע"כ שפסקו לה ב"ד והנראה בזה דעיקר דברי רש"י ז"ל וראייתו היינו לאפוקי מסברת הרשב"א ז"ל שהביא הר"ן ז"ל בשמעתין דהרשב"א מפרש להיפוך דוקא כשהלוה לאשה ע"מ שיפרע הבעל איירי ואפ"ה מדמה לה למבריח ארי ע"ש לכן הוצרך רש"י לפרש דליתא:

גמרא ת"ש האשה שהלכה כו' גירשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה הכי נמי כששמעו בו שמת. כתב ר"י אלפסי ז"ל בזה"ל וש"מ דליתא להא דגרסינן בגמרא דבני מערבא אדם שגירש אשתו ולא נתן לה כתובתה חייב במזונותיה עד שיפרענה עד פרוטה אחרונה דאי איתא להאי מימרא הו"ל למתני (באומרת גרשני) מתפרנסת והולכת עד שתפרע כל כתובתה ואע"ג דאוקמי שמואל להא מתניתא כששמעו בו שמת, האי שינויא בעלמא דלית הלכתא כוותיה, עכ"ל הטהור. ביאור דבריו נ"ל דלשמואל דמוקי בשמעו בו שמת וא"כ רשאים הב"ד ליתן לה כל כתובתה ביחד והא דקתני מתפרנסת עד כדי כתובתה היינו כמ"ש רש"י דהיא אינה רוצית ליטול כתובתה ביחד או בדרך שכתב מוהר"ש איידלס (בתוס' ד"ה ששמעו) א"כ ממילא לא נסתר מימרא דבני מערבא מסוגיין דהא הב"ד רוצים ליתן לה כל כתובתה כאחד אלא דהיא אינה רוצית ופשיטא דכה"ג אין לה מזונות וע"ז כתב הרי"ף ז"ל דהא לית הלכתא כוותיה אלא כרב ולא מוקמינן בשמעו בו שמת ואין הב"ד רשאין ליתן לה הכתובה ביחד וכיון דמ"מ לא יהבינן לה מזונות כ"א בפרעון כתובתה מוכח דלא כבני מערבא. אבל הר"ן פירש בענין אחר, והוא דהרי"ף ס"ל דגם לבני מערבא אם מת הבעל אחר שגירשה אין היורשין חייבין לזונה, ומש"ה אלו היו מוקמינן בשמעו בו שמת לא היה סתירה למימרא דבני מערבא. וק"ל למה מיאן בפירושנו שנראה פשוט (אב"ה וכ"כ בהפלאה) וי"ל דהר"ן ס"ל כריטב"א שכתב ליישב קושית רש"י (שהקשה כיון דשמעו בו שמת תגבה כתובתה יחד) וכתב דכיון דהיא אומרת שהוא חי הוי הודאת בע"ד ומאמינים לה לחובתה שהוא חי, ומה דאומרת דנתגרשה היא מוכחשת מהעדים שאומרים שבאותו זמן שאומרת שגירשה כבר היה מת וממילא הגירושין שקר, (ביאור דבריו דדמי להאי (דפ"ו דשבועות) אתו סהדי דאוזפי' ופרעי' דאמרינן כל האומר לא לויתי כו' והאי דמתפרנסת עד כדי כתובתה ולא אמרינן נמי הודאת בע"ד דלא מת וא"כ עדיין חי והוא גיטה לא נתן לה ואף מזונות לא ניהוב לה, נלענ"ד דכיון דהטעם דאין פוסקין משום חשש צררי ובהא דאומרת דלא התפיסה צררי נאמנת דעל זה אינה מוכחשת מעדים, וכיון דבאמת יש להב"ד עדים שלפי עדותם ראוי ליתן לה מזונות ראוי להאמין לה שלא התפיסה צררי כיון דאנן ידעינן שהאמת כן ע"י העדים שמגיע לה מזונות ורק להגבותה הכתובה כולה כאחד בזה שפיר אמרינן דהודאת בע"ד דהוא חי וע"פ העדים דנין אותה שאינה גרושה ואין לה זכות ליטול כתובתה ביחד) וכיון דהר"ן ס"ל כהריטב"א אין הב"ד רשאין ליתן לה כתובתה ביחד, מש"ה מיאן בפירושנו בדעת הרי"ף: אבל מלבד שאני מגמגם טובא בדמיון שדימה הריטב"א לאומר לא לויתי, דלדעתי התם בדוקא קתני אתו סהדי דאוזפיה ופרעיה אבל אלו העידו על הפרעון לחוד לא היינו דנין כיון שפרע מוכח דלוה והוא ע"י אמירת לא לויתי מודה שלא פרע, דכיון דזה דלוה מוכח רק אם נחזיק דברי עדים שפרע מש"ה לא שייך לומר דהודאת בע"ד דלא פרע מסלק עדותן של פרעון דלפי הצד דלא פרע ממילא לית לך עדות על הלואה, ובדקדוק נקט הש"ס דאמרי אוזפיה ופרע דהוי עדות מיוחד על ההלואה וא"כ בהאי דהריטב"א דליכא עדים במפורש דלא גירשה אלא כיון דמעידים דלא היה חי באותו זמן ממילא לא גירשה בזה ל"ש לומר הודאת בע"ד שהוא חי, ולגבי גירושין הוכחשה מהעדים דכל שאתה אומר שהוא חי לית לך עדות שלא גירשה ויהיה צורך לומר להריטב"א דלא בדוקא קתני דאמרי אוזפיה וזה צ"ע טובא. מלבד כל זה גם אם נימא דהר"ן ס"ל כהריטב"א מ"מ ל"ל הכי דיקשה לפ"ז על תירוצו דהר"ן דגרושה שמת הבעל אין היורשין חייבין לזונה, הא אם נפרש דעדים מעידין שמת קודם זמן שנתגרשה בו לפי דבריה ממילא אינה בכלל גרושה שמת בעלה דאם האמת שהוא חי באותו שעה שאומרת שגירשה, מה"ת לנו לומר שמת אח"כ אלא ע"כ ס"ל להר"ן דשמעו בו שמת היינו אחר זמן שאומרת שגירשה וא"כ שוב יוכלו ליתן לה כל הכתובה יחד, וקשה למה לא פירש דברי הרי"ף כפשטן ואין הכרח ליסוד זה דגרושה שמת בעלה אין לה מזונות. וי"ל דהר"ן מפרש לישנא ה"נ בשמעו בו שמת היינו שמיעה ע"פ עד אחד כדמסיק ר"פ לעיל והיינו שהעד מעיד שמת אח"כ ובזה הדין דנותנין לה רק עיקר כתובה כיון דמתירין אותה להנשא הוא בכלל מדרש כתובה אבל תוספת כתובה לא מגבינן לה דלא שייך ביה מדרש כתובה, (וכמ"ש הרמב"ם והכי פסקינן בש"ע) וס"ל להר"ן כי היכי דבמזונות אלמנה אם קבלה מקצת כתובתה ניזונית בשביל השאר ואף בקבלה כל עיקר כתובתה ניזונית בשביל התוס' דהוי כקיבלה מקצת כדאמרינן ר"פ אע"פ תוספת כתובה ככתובה נ"מ למוכרת ולמוחלת ופירש"י כך דבמכרה כתובה ולא תוספת הוי רק כנתקבלה מקצת כתובתה ויש לה מזונות ה"נ הדין בגרושה להירושלמי, ושפיר הוקשה להר"ן דמה בכך ששמעו שמת מ"מ מוכח דלא כבני מערבא, דהא הב"ד אין רשאין להגבותה התוס' בשביל עיקר כתובה שרוצים ליתן לה עדיין אינה מפסדת המזונות דזהו דינו רק כמקצת כתובה, ונסתר מ"מ מימרא דבני מערבא. אבל גם בזה עדיין לא עלתה ארוכה לדברי הר"ן דמלבד לשמואל היה אפשר לומר דמתני' מיירי באין לה תוספת כתובה, אלא אף אם נדחוק ונימא דהיה דחיקא ליה להר"ן לומר כן מ"מ יקשה מה הועיל בתירוצו הא פשיטא דבגרושה לפנינו וניזונית ובא עד אחד לומר עתה מת בעלך דאינו נאמן להפסידה מזונות והוי כמו כל עד אחד דעלמא דאינו קם לממון ונאמנותו דעד אחד במת בעלה רק בעוד שהוא בעלה, וא"כ עדיין יקשה דלבני מערבא אמאי אין נותנין לה מזונות דאם אתה אומר דנתגרשה ממילא אין משגיחין בעדות העד אחד שמעיד שמת, וא"כ ע"כ הר"ן מפרש ששמעו שמת בשני עדים והדרא קושייתנו לדוכתא, או דאין התחלה לקושיתו או דלא הועיל בתירוצו, וד' יאר עיני.