מסכת כתובות דף ס״ו עמוד א׳

דמעשה ידיה ושייך למימר שיהא שלו דמעשה ידיה תחת מזונות:

קונם שאני עושה לפיך מה שאני עושה יהא קונם לפיך:

אינו צריך להפר דמשעבדא ליה ואפי' לשמא תעדיף נמי לא חיישינן דאי מעדפה נמי לבעל הוא:

שמא תעדיף והעדפה דידה הוא וחייל עלה קונם:

ה"ג והא כי אתא רבין כו' וקס"ד מציאתה כהעדפה שלא על ידי הדחק היא והיכי פליגי בה:

שלא ע"י הדחק כגון שהיא עירנית ובעלת מלאכה:

ע"י הדחק כגון שדחקה עצמה והעדיפה:

ומשני אמר רב פפא מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק היא דרוב מציאות צריך לחזר אחריהם כגון דגים שנשארו ביבשה או צבי שבור או לחפש סימא בקרקע:

והא כי אתא רבין כו' זאת גרסת הקונטרס וקשה דמאי פריך דכי היכי דהעדפה הויא דבעל ה"נ מציאתה הויא דבעל והא בריש סוגיא משמע דטפי הוי מציאתה לעצמה מהעדפה דקאמר השתא העדפה אמר ר"ע דלעצמה מציאתה לא כל שכן אם כן שפיר אפשר להיות דהעדפה לכולי עלמא הויא דבעל ובמציאתה הויא פלוגתא ועוד קשה לפירוש הקונטרס דאמר רב פפא תירוץ הוא זה לא הוה ליה למימר אלא מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי ולא הוה ליה למימר פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן ונראה כגרסת רבינו חננאל דלא גריס והא אלא גרס כי אתא רבין א"ר יוחנן בהעדפה שלא ע"י הדחק כו' ומילתא באפי נפשה היא ולפרושי פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן אתא דאיירי במתני' במציאתה ומעשה ידיה ומפרש רבין דבהעדפה דמעשה ידיה שלא על ידי הדחק כולי עלמא לא פליגי דבעל הוי משום מעה כסף כי פליגי בהעדפה דע"י הדחק דהוי כעין מציאה דפליגי נמי בה דעל כרחך מציאה דאמר ר"ע לעצמה מיירי בדלא בטלה ממלאכה דאי בטלה ממלאכה הויא חייבת שכר הפקעתה דקא בטלה בשעת הגבהת מציאה ועלה קאי רב פפא וקאמר מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי כלומר הא לא קא מיבעיא ליה דהא שמעינן מדרבא דקא מדמה לעיל מציאה להעדפה שע"י הדחק ורבין דקאמר דפליגי בהעדפה ע"י הדחק א"כ פליגי נמי במציאתה כגון דמגבהת מציאה עם מעשה ידיה אלא בעי רב פפא עשתה לו שתים בבת אחת מהו למציאתה מדמינן לה והוי לעצמה לר' עקיבא או דלמא הוי של בעל דכל זה הוא מעשה ידיה כיון דהוי בשעת מלאכה והוי במקום מעה כסף והעדפה שעל ידי הדחק דאמר רבי עקיבא דהוי שלה היינו שעושה מלאכה בשעה שבני אדם ישנים תיקו והא דלא קאמר רב פפא פשיטא לי מציאתה כהעדפה משום דלא קאמר מציאה כהעדפה דע"י הדחק דמי מסברא דנפשיה אלא ממילתיה דרבין ר"ת:

מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי הכא משמע דמציאתה תחת מזונות כמו מעשה ידיה מדמדמי מציאה להעדפה ואף על גב דאמר בפ"ק דב"מ (דף יב:) דמציאת האשה לבעלה כי היכי דלא תיהוי לה איבה לא קשה מידי דמעשה ידיה נמי משום איבה הן כדאמרינן בפ' אע"פ (לעיל כתובות דף נח: ושם) קסבר מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה ומיהו קשה דאמרינן בהאשה רבה (יבמות דף צ: ושם) גבי לא זה וזה זכאין במציאתה ובמעשה ידיה ומפרש טעמא בגמרא דאין זכאין במציאתה טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה משום דלא תיהוי לה איבה הכא תיהוי לה איבה וגבי מעשה ידיה קאמר טעמא מאי אמור רבנן דמעשה ידיה לבעלה משום דקא מיתזנא מינייהו הכא לית לה מזוני ואי מציאה תחת מזונות ה"ל למנקט בתרוייהו חד טעמא או משום איבה או משום דמיתזנא מינייהו:

אלא מעתה בייש סוסתו כו' תימה מאי פריך והלא במתניתין אינו נותן לאשה בושת שלם ולאיש לבד דמי בשתו אלא מחלק האשה נותנין לבעל ואם כן אם לא היתה האשה בת בושת שלא היו נותנין לאשה גם לבעל לא היה נותן כלום ומאי פריך מבייש סוסתו דלאו בת בושת היא:

עני בן טובים דאית להו זילותא לכל בני משפחה שעליהם לשומרו מן המכים אותו אבל עשיר בן טובים שאין עליהם לשמור אותו אין מתביישין עליו בני משפחה:

פחות חומש בקונטרס פירש שני טעמים חדא משום שפוחתין ואותו טעם משמע מתוך הגמרא (לקמן כתובות דף סז.) דקאמר מאי לאו בכלים של כסף דפחתי ובירושלמי נמי אמר שמואל שמו דעתה של אשה שהיא רוצה לכלות כליה וטעם אחר דדרך לשומם יותר חומש לכבוד הכלה ולחבבה על בעלה ונראה דזה הטעם דקדק מדאיצטריך לאשמועינן שומא רבה ושומא זוטא דאם היתה עשירה דמשתמשת בכולן והן פוחתין כך לי רבה כמו זוטא אבל לטעמא ששמין יותר לכבוד הכלה שייך לחלק בין רבה לזוטא כמו שפי' בקונט' בגמ' ולכך נקט בקונטרס בגדים ופרקמטיא בגדים שמשתמשים בהן ופוחתין ופרקמטיא לאו דוקא לסחורה דא"כ הוו כמו כספים והיה מוסיף שליש (אלא לאו דוקא) אלא כלומר שאין משתמשין בהן כגון בגדים שאינן תפורין וכיוצא בהן:

שום במנה ושוה מנה פירש בקונטרס שהכניסה לו שום לקבלו עליו בשטר הכתובה במנה והיה שוה מנה בשוק לכל אדם ופירושו מגומגם ונראה כפירוש רבינו חננאל דמיירי כגון שפסקה להכניס לו בזה הלשון דכשאמרה שום במנה שוה מנה רוצה לומר שתכניס לו שום במנה שיכתוב לה בכתובתה ולא ישוה אותו שום אלא מנה אין לו אלא מנה בלבד ואין צריך שישוה שלשים ואחד ודינר אבל שום במנה סתם היא נותנת שלשים ואחד ודינר דהכי קאמרה ליה שתכניס לו שום במנה שיכתוב לה בכתובתה הלכך צריכה להוסיף חומש:

בעי רב פפא עשתה שתים בבת אחת מהו, בעי רבינא שלש וארבע מהו. פירש ר"ח ז"ל דאליבא דר' עקיבא קא בעו, דאלו לרבנן בין העדפה שלא על ידי הדחק בין העדפה שעל ידי הדחק דבעל הויא, ומינה שמעינן דהלכתא כר' עקיבא. אבל רבינו האי גאון פסק כתנא קמא, ואמר, דבעיא דרב פפא ורבינא אליבא דרבנן שייכא, והכי קא מבעיא להו, דדילמא עד כאן לא קאמרי רבנן בהעדפה שעל ידי הדחק דלבעלה הוי, אלא משום דמכל מקום מלאכה אחת היא, וכל שהיא עושה במלאכה אחת דבעל הוי, אבל שתי מלאכות לא תקינו לה רבנן, משום דלא שכיחי כולי האי למעבד בבת אחת. ואתא רבינא למימר דאפילו כשתמצא לומר דשתי מלאכות בבת אחת נמי שכיחי ודבעל הוו, שלש וארבע דלא שכיחי דלא עבדא להו בבת אחת צריכה.

מתקיף לה רב בר רב חנן אלא מעתה בייש בסוסתו של חבירו, הכי נמי דבעי למיתן ליה בשת. ומדשקלי וטרי אליבא דר' יהודה, שמע מינה הלכתא כוותיה, וכן פסק רבנו האי גאון ז"ל.

וסוס בר בשת הוא כלומר אטו בר הכי שיתבייש האדון בחבלתו.

מתני' הפוסק מעות לחתנו וכו' יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן. ותהו בה בירושלמי (בפרקין ה"ב) ולאו דברים הנקנין באמירה הן. ומשני, פוסק הוא על מנת לכנוס. ופירש הרב אלפסי ז"ל: בסוגין דהכי קאמר, כל הפוסק לחתנו דעתו על מנת לכנוס. וכיון שמת חתנו ולא כנס, אינו חייב לתת לאחיו.

ולך אי אפשי ליתן פירש רש"י ז"ל: לך אי אפשי ליתן אלא או חלוץ, או יבם, אבל לאחיו יתן או תשב עד שתלבין ראשה. ותימה הוא, דהא קיימא לן (לקמן כתובות קט, א) כאדמון דאמר יכולה היא שתאמר אלו פסקתי אני לעצמי וכו', אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות, או כנוס או פטור. אלא יש לפרש, דאלו אחיו, היה יכול להוציא ממנו בדיינים, דדברים הנקנין באמירה הן (עי' קדושין ט, ב) אבל יבם לא. ובשם רבנו האי גאון ז"ל אמרו: דדוקא בפוסק מעות לחתנו כגון שאמר לו כשתכנוס את בתי אתן לך כך וכך, וכשמת חתנו אף על פי שאם היה החתן כונס קנה באמירה דשעת קדושין, עכשיו שמת יכול לומר ליבם לאחיך הייתי רוצה לתת. אבל בפוסק לבתו, כגון שאמר בשעת קדושין כך וכך אני נותן לבתי הרי קנתה הבת, ואף על פי שמת חתנו שאינו יכול לומר לא פסקתי לבתי אלא על מנת שתבוא לידי נשואין עם הראשון, דמכל מקום לבתו פסק ובתו קנתה. נראה שהוא ז"ל מה שאמרו בירושלמי (שם) פוסק הוא על מנת לכנוס, לומר בשפסק מפורש על מנת לכנוס, שלא כדברי רבנו אלפסי ז"ל. אבל לפי מה שפירש רבנו אלפסי ז"ל אפילו באומר כך וכך אני נותן לבתי, לא פסק אלא על מנת לכנוס, וזהו שכתב הרב אלפסי ז"ל בפירוש הירושלמי וחזינא מאן דפירש לה פירושא אחרינא, ואנן לא סבירא לן אלא האי דכתיבנא.

וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש פירש רש"י ז"ל: מפני שדרך הנועדים למזמוטי חתן וכלה לשומם חומש יותר, להתייקר. ופירוש שום במנה ושוה במנה. כלומר, ושוה מנה בשוק אין לו אלא מנה כנגד מנה שכתב לה בכתובתה, דלא אמרו פוחת חומש אלא בשום הנעשה בבית החתן שדרכן לעלותו להתיקר. וקשה לפירושו מדאמרינן בגמרא (סז, א) זהב הרי הוא ככלים, מאי לאו ככלים של כסף דפחתי לא ככלים של זהב דלא פחתי. אלמא טעמא לא משום עילוי שומא הוא אלא משום דפחתי בתשמישתן, וכדגרסינן בירושלמי (בפרקין ה"ג) מה ראו חכמים לומר כספים מוסיף שליש ובשום פוחת חומש, שמו חכמים דעתו של איש שרוצה לישא וליתן בכספים ולהוסיף שליש, ושמו דעתה של אשה שרוצה לכלות כליה ולפחות חומש. כלומר, שהאשה כשפוסקת להכניס אפילו כספים שורת הדין אין הבעל רשאי ליגע בהם, אלא יעמדו בידו מיוחדין לה משום שבח בית אביה, ולפיכך עשו להם חכמים תקנה דניחא להו לתרוייהו, הבעל שישא ויתן וירויח בכספים, וניחא לה לאשה שיוסיף לה שליש בשבח. אבל כשהכניסה שום מפני שהיא מכלה אותם ופוחתין והולכים ניחא לה שתשמש בהם, ויקבלם הבעל בכתובתה בפחות חומש, משום פחתן שהן פוחתין בתשמישה.

והא דתנן שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה פירש ר"ח אם אמרה לו בלשון הזה שום במנה שוה מנה אני מכנסת לך, אין לו אלא מנה, שכיון שפירשה שוה מנה אינו יכול לומר לה הכניסי לי שום שאקבלנו במנה, דהיינו מנה וחומש. אבל אם פסקה להכניס לו שום במנה סתם חייבת לו ל"א סלעים ודינר. והראב"ד ז"ל פירש: שום מנה, אם פסקה לו שום מנה והכניסה לו בשעת נשואין שום השוה מנה, אין מוספת לו כלום, אלא אותו המנה המביאה לו בשום הוא פוסק לה פחות חומש, מפני שהלשון הזה שום מנה אינו אלא שום השוה מנה. אבל אם פסקה להכניס לו מנה והכניסה לו שום תחת אותו מנה, היא מוספת לו חומש כדי שיכתוב לה מנה בכתובתה, והיא גופא קא משמע לן, שאף על פי שהתנית להכניס לו כספים אילו רצתה מכנסת לו שום כנגדן, ובלבד שתוסיף את החומש.

גמרא גרסת רש"י ז"ל כי אתא רבין אמר ר"י בהעדפה שלא ע"י הדחק כ"ע לא פליגי פי' רש"י וקס"ד דמציאה כהעדפה שלא ע"ג הדחק דמי וקשה דמעיקרא מאי סבר ולבתר מאי סבר דהא לא יהיב לן רב פפא בהא שום טעמא והנכון כגרסת הספרים כי אתא רבין וכו' ומימרא באפי נפשה היא והא דאמר רב פפא מציאת האשה פי' רש"י ז"ל הזקן דה"ק פשיט' לי דמציאתה כהעדפה ע"י הדחק דמי אבל עשתה שני מלאכות מבעי לי' וכו':

מתקיף לה רבה בר בר חנה וסוגין כולה אליבא דר"י בן בתירא דאלו לרבנן בשתה ופגמה שלה לפום גירסא דייקנא ולכך פסק ר"ת ז"ל הלכה כר' יהודה בן בתירה משום דסוגין כוותיה וכן פסק הרמב"ם ז"ל והוסיף עליו בד"א כשחבלו בה אחרים אבל חבל בה הבעל חייב לשלם מיד כל הנזק והצער והבושת הכל שלה ואין הבעל אוכל פירות ואם רצתה ליתן דמים לאחר נותנת וכזה הורו הגאונים ז"ל והבעל מרפא אותה כדרך שהוא מרפא כל חולי ע"כ והשיג עליו הראב"ד בספר השגות תימא הוא למה ישלם לה את הכל שהרי הוא נוטל שליש או שני שלישים ולמה כשחבל בה הוא (למה) ישלם לה את הכל ואולי טעה בדבר הגאונים ז"ל שלא אמר לו על מה שראוי לה וקנסו אותו שלא יאכל שום פירות דבהכי תיקן רבנן אבל בפוסק לבת שאמר בשעת קדושין כך וכך עשה שלא כהוגן ל"ל יאמרו כן לעיקר החבלה שאף זכותו בחבלה מדרבנן הוא ונימא כשחבל בה לא תקינו רבנן ולא עוד אלא דטעמא רבה איכא בהא דהא לכך אמר ר' יהודה שיהא לו חלק בבשתה ופגמה מפני שיש לו בזה בושת וצער מפני שהוא כגופו כדאיתא בשמעתין וכן פי' בירושלמי וא"כ כשחבל בה הוא ולא חשש על בשתה ופגמה הרי אין לו זכות בה ואם נתבייש או נפגם הוא בייש ופגם לעצמו ומיהו בתוספ' שנינו שלא כדבריו וז"ל דקתני בין שחבלו בה אחרים בין שחבל בה איהו מוציאין מידו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות:

וכי סוס בר בושת הוא פי' כלומר [וכו'] האדון מתבייש מחמת שבייש סוסו. בייש עני בן טובי' [דאית] להו זילותא לבני משפחה קפדין עליו עיין בתוס':

מתני' הפוסק מעות לחתנו יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך א"א ליתן הקשו בירושלמי ולאו דברים הנקנים באמירה הם פי' בתמיה לומר דכיון שזכה האח בחייו הרי אחיו זה שהוא מייבם יורש כל זכותו ופרקינן פוסק הוא ע"מ לכנוס ופי' רבינו האי ז"ל דמתני' כשפסק בפי' האב ע"מ לכנוס ולא נהיר לפי לשון הירושלמי וגם בגמרא דילן דשבקו למתני' כצורתה לפיכך הנכון כמו שפי' הרי"ף שסתם הפוסק דעתו ע"מ לכנוס וכיון שלא כנס אחיו לא זכה בו וחזינן מאי דכתיב פי' אחרינא ואנן לא סבירא לן אלא מאי דכתבינן ואומרים כי כוונת הרי"ף ז"ל ע"פ רבינו האי גאון ז"ל וכתבו בשם רבינו האי ז"ל דדוקא בפוסק ממון לחתנו אבל בפוסק לבתו שאמר בשעת קדושין כך וכך שאמר לו לכשתכנוס את בתי אתן לך כך וכך אני נותן לבתי הרי קנתה הבת ואע"ג שמת חתנו שאינו יכול לומר לו לא פסקתי לבתי אלא על מנת שתביא לידי נשואין עם הראשון דמ"מ לבתו פסק ובתו קנתה ע"כ, ואומרים רבותינו שזה הוא לפי פי' שפי' בירושלמי אבל לדעת הריא"ף אפי' באומר אני נותן לבתי כך וכך לא פסק אלא ע"מ שיכנוס ודוקא שפסק לה בשעת קדושין אבל אב שנתן לה מתנה לבתו ארוסה לנדונייתא זכתה לגמרי ואע"פ שארוס מת או שבטלו הקדושין והוא שהקנה לה כראוי וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל והא דתנן ולך א"א ליתן פי' רש"י ז"ל אבל לאחיו הי' נותן או שתשב עד שתלבין ראשה ע"כ ואין זה נכון אליבא דהלכתא דקי"ל כאדמון דאמר בפ' בתרא דמכילתין יכולה היא שתאמר אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשית או כנוס או פטור הלכך אף באחיו אם היה בחיים ולא שום האב רוצה ליתן אינו כופה לבתו אלה יוציא מן האב בדיינים אם יכול דדברים הנקנים באמירה הם ולדידיה בין שיוציא מן האב ובין שלא יוציא כופין אותו לכנוס או לפטור:

(מתני') פסקה להכניס לו אלף דינר הוא פוסק כנגדם חמשה עשר מנה פי' מפני שהוא משתכר במעות לכך מוסיף לכתוב לה השליש יותר וכן פי' בירושלמי וכן פירש"י וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש פי' רש"י ז"ל לפי דרך הנועדים למזמוטי החתן והכלה לשומן חומש יותר משווין לכבוד הכלה לחבבה על בעלה והוא אין לו לקבל עליו בנכסי צאן הברזל אלא בשווי'. שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה שאם פסק לבתו שום במנה כלומר שיכתוב לה כתובה במנה השוה מנה בשוק אין לו אלא מנה ואינו יכול לומר כיון שיש לי [ליתן] לבתו במנה תנו לה מנה וחומש שלה. לא אמרו לפחות החומש בכתובתה אלא דכלים הנישומים בבית הכלה שמוסיפים על שווים חומש אם תתן שום מנה יש לו ליתן חומש יותר כדקאמרת ואזיל. זו שיטת רש"י ז"ל אבל בירושלמי נתנו טעם אחר לדבר וכן אמרו שם מה ראוי לומר בכספא מוסיף שליש ובמטלטלין פוחת חומש שמו דעתו של איש רוצה הוא ליתן בכספי' להוסיף שליש שמו דעתה של אשה שרוצה לכלות כליה ולפחות חומש ע"כ ושורת הדין שהנדוניא שהאשה מכנסת לבעלה שלא יהא הבעל רשאי ליגע בהם אלא שתהא עומדת קיימת ומיוחדים בעין משום שבח בית אביה ולפיכך עשו חכמים תקנה דניחא לתרווייהו שאם הם כספים שישתכר בהם הבעל ויקויים לה שליש יותר [ואם הם כלים] שתשמש היא בהם משום בית אביה ויקבל עליו פחות חומש מפני פחיתת תשמישן ולשון התלמוד דילן משמע כפי' זה דאמרי' בתלמודא מאי לאו בכלים של כסף דפחתי לא בכלים של זהב דלא פחתי דאלמא פחת שומתן מפני פחת תשמישן דלישנא דפחת הכי משמע וכדאמרי' בפ' דלעיל והלא פוחתין והולכין ודוחק היא לפ' דפחתי שפוחתין מהם משומתן והא דקתני סיפא שום במנה ושום מנה אין לו אלא מנה פי' רבינו חננאל שאם אמרה לו לו בלשון הזה שתכניס לו שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה אע"פ שלא הכניסה לו אלא מנה יכתוב לו מנה בכתובתה שכן משמעות הלשון הזה וכל תנאי שבממון קיים אבל אם פסקה לו סתם להכניס לו שום במנה נותנת לו החומש יותר בין שנשום בבית החתן ובין ששוה מנה בשוק אמרינן בירושלמי דלעיל אמר ר' יוסי הדא אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו. ויש אומרים שאין זה אלא במקום שפוחתין החומש כדי שתשמש בהם וזה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב שלא ימכור כלי אשתו לכתחילה משום שבח בית אביה ואם מכרם מכורים אבל רבותינו אומרים שאין מכורים וכל היכי דאמר רבנן לא ליזבין לא הוי זביני כדאיתא בפרק אלמנה לכ"נ ובירושלמי הזה כן פירושו דכיון שהוצרכו לתקן להוסיף בכספם שליש ולפחות חומש מכלים ש"מ שכל נדוניא ראוין להיות קיימים ואין הבעל רשאי למכרם כלל וכן עיקר. ומה שהחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש פי' רש"י ז"ל אם שמו הם תחלה והכניסה לו בין שום גדול ובין שום קטן הוא כותב בשטר פחות חומש עכ"ל והוא לשון סתום אבל הוא מתברר ממה שכתוב בתלמודא על הא דאמרינן תנא שומ' דידה וקתני שומא דידיה שפי' זי"ל דקרי שומא דידיה היכא דקתני חתן פוסק כי היא מכנסת לו השום בתחילה והיא שם אותו לכותבו בכתובה וקרי שומא דידה היכא דקתני היא נותנת לו כי הוא כותב לה הכתובה בתחלה ואח"כ שמה היא נדונייתה ונותנת לו ואשמעי' הך סיפא שאפי' כשהיא נישו' בבית החתן מוסיפין על שוויה חומש ולכך הוא פוסק לה בכתובה שכתב לה פחות חומש בין בשום גדול בין בשום קטן כדקתני גבי שומא דידה זה תורף פי' ז"ל ולפי פי' הירושלמי ופי' רבינו חננאל ז"ל ופי' ר"י ז"ל מה שהחתן פוסק מכלים שלו שנותן לה להיות תחת מעות שהכניסה לו אף הוא פוסק פחות חומש דבהנהו נמי איכא משום שבח בית אבי' והיא רוצה לכלותם ולפחות שומא:

קנם שאיני עושה לפיך אינו צריך להפר שהרי משועבדת היא לו למעשי ידיה ואפילו העדיפה יתר על שיעור המוטל עליה אפילו על ידי הדחק הכל שלו ולא סוף דבר במלאכה אחת שהדבר מצוי לדחוק בו אלא אפילו עשתה לו שלש מלאכות או ארבע ביחד כגון שהיתה עושה מלאכתה ושומרת קשואים ומחממת בחיקה ביצים להוציא מהם אפרוחים או ביצי תולעים שעושים מהם המשי שהנשים מחממות אותם בחיקן וכן שהיא מלמדת עם כל אלו שיר לנשים ויש לה שכר מכל אלו ומכל מקום יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו וכבר ביארנוה בפרק אע"פ וקצת גאונים פסקו שהעדפה שעל ידי הדחק לעצמה ואין נראה כן:

הרוקק בבגדו של חברו אינו חייב בבשת ואין צריך לומר אם בייש בהמתו של חברו הגיע בו הרוק או שהעביר טליתו ונשאר בחוץ בלא טלית או שפרע ראש האשה בכל אלו וכיוצא בהם חייב בבשת:

זה שביארנו שהרוקק בבגדו של חבירו אינו חייב בבשת פירושו אף כשהוא לבוש וכן הדין בבהמה אפילו היה הוא רכוב עליה ומכל מקום ראיתי לקצת מפרשים שכתבו שאם רקק על הבגד כשהוא לבוש חייב בבשת שהרי נתבייש הלובשו וכן בבהמתו אם היה רכוב עליה אף הוא מתבייש בכך והם מפרשים בסוגיא זו אלא מעתה בייש סוסתו של חברו פירוש בעוד שאינו רכוב עליה הכי נמי דבעי למיתב בשת ואף אשתו כבהמתו היא והקשה וכי סוס בר בשת הוא כלומר וכי יש לבעל הסוס בשת בשביל מה שעושין לסוסתו מה שאין כן באשתו שהוא מתבייש בבשתה ואין לומר שמבשתו של סוס הוא אומר כן שאם כן מהו שאמר אלא רקק בבגדו לימא ליה נמי וכי בגד בר בשת הוא אלא שמבעל הסוס הוא אומר וזה ששאל אלא רקק בבגדו של חבירו פירושו שהשאיל בגדו לחברו ללבוש ובא אחר ורקק בבגדו בשעה שזה לובשו וקא בעי הכי נמי דבעי אידך למיפלג ליה בבשת שהרוקק משלם לו דודאי הרוקק חייב לשלם לזה שהוא לבוש אע"פ שלא נגע בבשרו אבל האי מי מחייב למיפלג בהדיה עם בעל הבגד על הדרך שאתה אומר באשה שתהא מחלקתה עם בעלה ולר' יהודה בן בריתא פריך ועל מה שהבעל נוטל בו דלתנא קמא ליכא קושיא דהא אמר דהכל שלה ואין דמיון ממנה לבהמה שהבהמה אינה בת דעת והאשה בת דעת אלא על מה שהבעל נוטל הוא מקשה והא תנן וכו' אבל בבגדו לא כלומר אבל בבגדו שאינו לובשו פטור ומאחר שכן בהשאילו אין הלובשו ראוי לחלק עם בעל הבגד כלום ואף באשתו נאמר כן ומשני אשתו גופו הוא ולפירוש זה הוא הדין דהוה מצי לפרושי הכי בסוסתו שהשאילה לאחר לרכוב אלא שהיה קרוב לטעות בו שיבא בה מצד הסוס אחר שהוא בעל חיים:

אע"פ שהבעל חולק בבשתה של אשתו אינו כן באחד מבני משפחה שנתבייש אע"פ שכלם מתביישים עמו ולא סוף דבר בעשיר שעליו לשמור את עצמו ואין בשת האחרים מרבה על מה שעושים לו אלא אפילו עני ששמירתו מוטלת עליהם ובשתם מרבה במה שעושין לו אין חולקים עמו בדמי בשתו לא אמרו אלא באשתו מפני שהיא כגופו:

המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן פסקה להכניס לו אלף דינר הוא פוסק כנגדם חמשה עשר מנה כנגד השום הוא פוסק פחות חומש שום במנה שוה מנה אין לו אלא מנה שום במנה נותנת שלשים ואחת ודינר ארבע מאות נותנת חמש מאות כשחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש פסקה להכניס לו כספין סלעו נעשית ששה דינרין החתן מקבל עליו עשרה דינרין לקופה לכל מנה רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה אמר הר"ם פי' אמר כי כאשר הביאה האשה בנדוניא זהב בעין יכתוב לה בתוספת החצי וכאשר הביאה בגדים ותכשיטין יכתבו בחסרון החומש ושום הוא הערך והשעור אשר ישערו בה דברים אשר הביאה וטעם זה שהזהב בעין יועיל לו ויעשה בו סחורה והבגדים והתכשיטין יועילו לה לפי שהיא תלבשם ותתקשט בהם ולזה אם פסקה אלף דינרין כותב לה ט"ו מנה אשר הן אלף וה' מאות ואמר שום במנה נותנת אלף סלע ודינר ירצה בו שהיא כאשר הביאה שום שלא יכתוב לה מנה בכתובה אלא אם כן היה זה הבגד או זה התכשיט והדומה לו ל"א סלע ודינר אחר אשר יבא כללו זה לקכ"ה דינר לפי שהסלע ד' דינרין וכן לפי מה שאנחנו כי כאשר הביאה שום חמש מאות כתב לה ד' מאות ואמנם זכר שני משלים להודיעך שהשום תמיד בחסרון החומש מעט יהיה או הרבה ואמרו גם כן סלעים נעשה ו' דינרין ענינו לפי מה שביארנו שהענין יכתוב בתוספת החצי לפי שסלע ד' דינרין אמנם כפל הענין ואם היה כבר קדם לו המשל פסקה להכניס אלף כותב לה ט"ו מנה להודיעך גם כן שהעין לעולם בתוספת החצי מעט יהיה או הרבה ואפי' לא הביאה אלא סלע יכתוב לו ו' דינרין וקופה הוא קופה של בשמים ר"ל מה שיצטרך אליה מבעל הריח והדומה לזה והלכה כרשב"ג בכל מה שקדם זכרונו מתוספת וחסרון וזולת זה:

אמר המאירי הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו ונפלה לפני יבם מן האירוסין והיבם תובע מה שפסק לאחיו יכול הוא לומר ליבם או חלוץ או כנוס בלא פסיקה זו ואע"פ שיש בידו ליתן יכול הוא לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך איני רוצה ליתן שאלו לא היה בידו מה לפרוע אף לראשון היא יכולה לומר אלו פסקתי על עצמי וכו' אלא אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור כמו שיתבאר בפרק אחרון אבל זו שבכאן אף ביש לו ליתן נאמרה ופירשו בגמרא שלא סוף דבר בשראשון תלמיד חכם ושני עם הארץ אלא אף בראשון עם הארץ ושני תלמיד חכם שמכל מקום איפשר שאינו חפץ במדותיו ובטכסיסיו ואף כשמדותיו טובות איפשר שהוא יודע בו דבר שמגיס את דעתו ממנו ובתלמוד המערב הקשו ולאו דברים הנקנים באמירה הם כלומר ומאחר שקנאם הראשון אף כשמת יהא שני יורשו ותירץ פוסק הוא על מנת לכנוס כלומר שאף מן הסתם אין פסיקתו אלא לכשיכנוס ולא קנאם לגמרי עד שיכנוס וכבר מת קודם שיכנוס וכתבו גאוני הראשונים בדבר זה דוקא בשפסק לחתנו כלומר לכשתכנוס את בתי אתן לך כך וכך אבל אם פסק לבתו כלומר הריני נותן לבתי כך וכך קנתה בתו באמירה וכל הנושאה תובע פסיקתה בדין ואין הדברים נראין שהרי על דעת אותם נשואין הוא מתנה ליתן שאם אין התנאי על סמך נשואין לא היו נקנין באמירה הא כל שהקנה לבתו סתם הקנאה הראויה אין ספק שאין האב יכול לחזור והנושאה תובעו בדין פסקה להכניס לו אלף דינרין במעות שהם עשרה מנה הוא כותב לה כנגדן ט"ו מנה השליש יותר שכך היה המנהג שכל שהיתה מביאה פרוטה כותב לה בעלה שקבל הימנה בנדוניתה השליש יותר ואם תבא לידי גוביינת כתבתה גובה ט"ו מנה מלבד התוספת שהוא מוסיף לה בנדבתו אם ירצה והיה להם מנהג זה מצד שהאשה לא היתה נהנית באותה נדוניא כלום אלא שהבעל נושא ונותן ומשתכר בהן והוא הדין בכל שהכניסה לו דברים העומדים לסחורה והוא שאמרו בגמרא ס"ז א' בשמים של אנטוכיא הרי הן ככספים וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש כלומר אם לא הכניסה לו מעות אלא שהתנת להכניס בגדים וכלי תשמיש בשומת אלף דינרים אין הבעל חייב לפי אותו מנהג לקבלם עליו בכתבה אלא בפחות חומש ר"ל שמנה מאות דינרין וכשתבא לגבות כתבתה גובה אותן שמנה מאות מפני שהיא משתמשת בבגדי נדוניתה ומכלה אותן ואין הבעל יכול למכרן ודיה שיקבל הבעל אחריותן בפחות חומש וכן הדין לכל כלי תשמיש ובתלמוד המערב אמרו מה ראו בכספים אחד ומחצה ובשום פחות חומש אמ"ר יוסי בר חנינא שמו דעת האשה שרוצה היא לבלות כליה ולפחות חומש שמו דעת האיש שהוא רוצה לישא וליתן בכספים ולעשותם אחד ומחצה אמ"ר יוסי הדא אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו שום מנה אין לו אלא מנה וכו' כלומר אינה צריכה להביא אלא בגדים הנישומין במנה ובא להודיע שמאחר שכל שמביאה כלים ובגדים ונישומין אינו מקבלם עליו אלא בפחות חומש צריך אתה לדקדק לפי לשון שבפסק אם התנאי הוא שתביא בגדים בשום מנה או שהוזכר בתנאי שום במנה שכל שנכתב בלשון מנה הוא חוזר על ההבאה כלומר שהבגדים שתביא יהו שוין מנה ולא יקבלם אלא בשמנים אבל אם הזכיר במנה הוא חוזר על הכתיבה כלומר בגדים שיהיו ראויים לקבלם בכתבה במנה ואם כן צריך שתביא בגדים שוין קכ"ה שהם שלשים ואחד סלעים ודינר עד שיקבלם הוא במנה ויש גורסין שום מנה והוא שוה מנה אין לו אלא מנה כלומר שכותב לה מנה בלא תוספת ואינו נראה שאם כן היה לו להזכירה בגמרא עם חתיכות זהב ואמר אחר כן ובארבע מאות וכו' כלומר שאם התנה להביא שום בארבע מאות פירושו שיהיו ראויין לכתוב בהם ארבע מאות והילכך צריך שיהיו שוין חמש מאות ושמא תאמר הא תו למה לי מה לי במנה מה לי בארבע מאות הוא שאמרו בגמרא תנא שומא רבא ותנא שומא זוטא שומא זוטא שום במנה ושומא רבא בארבע מאות ואין אנו גורסין בה וצריכא כמו שכתוב בקצת ספרים שלשון אותה נסחא אי אשמעינן שומא רבא משום דנפיש רווחא והיאך נזכיר לשון ריוח בשומא ויש גורסין אותו ובלא לשון ריוח אלא שגורסין דאי תנא שומא זוטא משום דזוטר זיונה כלומר ואין צריך לו שמש שינערם מיום ליום שאף הוא בעצמו יכול לעשות כן בלא טורח משום הכי סגי ליה בפחיתת חומש אבל שומא רבא וכו' צריכא וכן ראוי לגרוס לשיטתנו שצריך להקדים בגמרא שומא זוטא אשומא רבא ומכל מקום בספרים ישנים אין גורסין בזו וצריכא כלל ומכל מקום יש מפרשין שומא רבא כנגד השום האמור באלף זוז שומא זוטא שום מנה ומקדימין שומא רבא לשומא זוטא כלומר אי תנא שומא רבא התם הוא דפוחתין שהרי אחר חלוק החומש נשאר בכתבתה שיעור שאר כתבות ואין כאן גנאי אבל שומא זוטא שנשאר מעט והויא לה גנאי בהכי אימא לא לפחות צריכא ואי תני שומא זוטא התם דפוחתין דכיון שמיעטה בהבאה דין הוא שיפחתו לה אבל שומא רבא הואיל והביאה הרבה ראוי שלא לפחות לה צריכא וכן מה שאמרו בה תנא שומא דידה ותנא שומא דידיה אנו מפרשין אותה על שום מנה ועל שום במנה ושומא דידיה כשהיא מביאה שומא סתם ופוסק כנגדה פחות חומש והוא שומא דידיה שומא דידה שום במנה שהיא צריכה להוסיף חומש ואין אנו גורסין בה צריכא כלל מה שחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש כלומר כשם שכל שומא שהיא מביאה לו הוא פוחת בקבלתו החומש כך אם הוא מתנה להלבישה בבגדים בשומת חמש מאות דיו שישוו ארבע מאות לכל העולם שדרך לשום בכל מזמוטי חתן וכלה יותר חומש דרך כבוד ויש מפרשין שעל זו אמרו בגמרא תנא שומא דידה ותנא שומא דידיה ומפרשין תנא שומא דידה שום במנה ושומא דידיה מה שחתן פוסק וצריכי דאי תנא שומא דידה התם הוא דפוחתין שדרכן של נותני נדוניא לשום ביתר משווין ואף הוא נוח לו בכך דרך כבוד אבל של בעל דרכו לשום כצמצום ואין פוחתין בה עוד צריכא ואי תנא שומא דידיה התם הוא דפוחתין שאין דרך הכלה להקפיד על החתן אבל שומא דידה שדרך חתן להקפיד אימא לא ניפחות צריכא אלא שאנו מפרשים אותו על הראשונות כמו שביארנו פסקה להכניס לו כספים הוא כותב כנגדן לכל סלע ששה דינרין שהוא שליש יותר והוא הוא שכבר הוזכר והוא שאמרו בגמרא תנא עיסקא רבא ותנא עיסקא זוטא שעליו אמרו וצריכא דאי תנא עיסקא רבא משום דנפיש רווחא אבל זוטא דלא נפיש רווחא אימא לא ליכתוב כלי האי קא משמע לן ואי תנא זוטא משום דזוטר זיונה ר"ל אין עמלו גדול כל כך והחתן מקבל עליו עשרה דינרין לצורך קופה של בשמים להתקשט ולהתבשם בהם לכל מנה ומנה ופירשוה בגמרא דוקא בירושלים להתבשם ביותר ובשאר עיירות מיהא הכל לפי מה שרגילות בהם ושאלו בה בגמרא למנה הנישום או למנה המתקבל בכתבה שהוא פחות חומש ואם תמצא לומר במנה המתקבל יום ראשון או לכל יום ויום ואם תמצא לומר לכל יום ויום שבת ראשונה או לכל שבת ושבת ואם תמצא לומר בכל שבת ושבת שנה ראשונה או כל שנה ושנה ואין לפרש בשאלות אלו שיהא הוא מחזר לומר שבכל יום ויום יהא נותן לה כך שאם כן אוי לו לנושא אשה אלא שנראה לפרש ביום ראשון כלומר שאם לא נתנם לה ביום ראשון שהיא צריכה להם יותר כבר נמחל שיעבוד זה הואיל ועבר יום הברכה ואינה יכולה לכופו ליתנם לה עוד או שמא כל שלא קבלתם ביום ראשון יכולה לתבעם בכל יום ואם תמצא לומר בכל יום נימא דוקא שבת ראשונה הואיל ויש עדין שבעה ברכות בפנים חדשות או כל שבת ושבת ואם תמצא לומר בכל שבת ושבת חדש ראשון הואיל ועדין היא בדין כלה שהרי אין מונעין ממנה תכשיטין כל שלשים יום או כל חדש וחדש ואם תמצא לומר בכל חדש שנה ראשונה הואיל ומכל מקום כל דאמר מחמת הלולא מברך שהשמחה במעונו או כל שנה ושנה ונשארה בתיקו ונראה לפסוק דוקא כל שלשים יום רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה כלומר פסקות אלו כמה שהוא מקבלם ומה שהוא כותב כנגדן הכל כמנהג המדינה וכן הלכה ואף בבריתא אמרו מקום שנהגו שלא לפחות מן השום ושלא להוסיף על המעות אין משנין ממנהג המדינה ואם תאמר ובמקום מנהג מיהא היאך תנא קמא חולק איפשר שתנא קמא סובר שכל שלא התנו אנשי העיר כמנהגם שלא לפחות ושלא להוסיף אלא שאין נוהגין לפחות ולהוסיף כל שבאין לדין על כך מוסיפין ופוחתין שהרי צד דין יש בדבר שהנישום ראוי לפחות והמעות ראויים להוסיף ומכל מקום הלכה כרבן שמעון בן גמליאל או שמא אף רבן שמעון בן גמליאל לא בא אלא לפרש הא כל שאין בעיר מנהג ידוע או שהיא עיר חדשה דין הוא שיפחתו ויוסיפו ומעתה אין לנו להאריך בפירוש משנה זו אע"פ שהרבה מפרשים פירשוה היא וסוגיא שלה ר"ל שומא רבא ושומא זוטא שומא דידיה ושומא דידה בדרך אחרת ואף גדולי הרבנים וגדולי המפרשים בכללם שהרי לא הוצרכנו בה לענין פסק אלא לדרך ביאור לבד ומשנה ראשונה ר"ל של פוסק מעות לחתנו ומת שיכול הוא לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן וכו' הלכה פסוקה היא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרכים שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה והא כי אתא כו' דאיירי במתני' במציאתה ומעשה ידיה כו' עכ"ל פלוגתייהו במעשה ידיה ודאי דמפורש בהך מתני' דנדרים אבל פלוגתייהו במציאתה אינו מפורש במתני' אלא בברייתא דמייתי לעיל ואפשר דנקטו מתניתין לגבי מציאה דהיינו מתניתין דהכא דמפורש ביה מלתיה דת"ק דס"ל דמציאתה לבעלה סתמא קתני אפילו שע"י הדחק וק"ל:

בא"ד דהא שמעינן מדרבא דקא מדמה כו' ורבין דקאמר דפליגי כו' עכ"ל צ"ע בדבריהם דהכא קאמרי דמתרוייהו נשמע כן דמרבא נשמע דמדמינן מציאה להעדפה ורבין קאמר דבהעדפה שע"י הדחק פליגי א"כ במציאה נמי שע"י הדחק פליגי ובסוף דבריהם לא נקטו אלא דממלתיה דרבין נשמע כן דמדמינן מציאה להעדפה ולעיל כתבו בהיפך דרבין גופיה דמוקי לה בהעדפה שע"י הדחק היינו משום דהוי כעין מציאה דפליגי נמי בה כו' ודו"ק:

בד"ה אלא מעתה כו' והלא במתניתין אינו נותן לאשה בושת שלם ולאיש לבד כו' מאי פריך מבייש סוסתו כו' עכ"ל ר"ל דאי הוה נותן לאשה לחוד בושת שלם וגם לאיש הוה פריך שפיר כיון דנותן לאשה בושתה משלם אמאי נותן כלל לאיש בושת כמו דאינו נותן לחבירו בבייש סוסתו אבל השתא דאינו נותן לאיש אלא מחלק האשה דקארי לה מאי קארי לה כיון דסוסתו לאו בר בושת הוא ליכא כאן כלל דמי בושת ודו"ק:

בד"ה פחות חומש כו' ב' טעמים חדא משום שפוחתין כו' וטעם אחר דדרך לשומם יותר חומש לכבוד כו' עכ"ל ר"ל דהיכא דליכא הני ב' טעמי אינו פוחת חומש דאם לא כן מאי משני לקמן לא בכלים של זהב דלא פחתי ומה שכתבו התוס' גבי פרקמטיא אלא כלומר שאין משתמשין בהן כו' מיהו ודאי דפחתי כשיהיו נתפרין וק"ל:

העדפה שלא על ידי הדחק דעמלנית היא דיכולה להעדיף בריוח בלא השכמה וע"י הדחק דאינה עמלנית כל כך ואינה יכולה להעדיף אלא אם כן תשכים ותעדיף. בגליון דרש"י ז"ל כתיבת יד ולקמן אכתוב מה שכתב רבינו חננאל ז"ל בזה:

ה"ג והא כי אתא רבין כו' וקס"ד מציאתה כהעדפה שלא על ידי הדחק היא והיכי פליגי בה. ומשני אמר רב פפא מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק היא דרוב מציאות צריך לחזור אחריהם כגון דגים שנשרו ליבשה או צבי שבור או לחפש סימא בקרקע. לשון רש"י ז"ל והבינו התוספות לשונו של רש"י ז"ל דהכי פריך תלמודא כי היכי דהעדפה הוי דבעל הכי נמי מציאתה הוי דבעל. והקשו עליו דמאי פריך מהעדפה למציאה והא לעיל אמרינן דשייך טפי להיות מציאתה לעצמה מההעדפה דקאמר השתא ומה העדפה אמר רבי עקיבא לעצמה מציאתה לכ"ש וא"כ אפשר דהעדפה לכ"ע הוי לבעל ובמציאה (מה) פליגי.

ולי נראה דרש"י ס"ל דכי פריך תלמודא והא כי אתא רבין כו' לאו דסברינן למימר דהעדפה הויא מילתא באפי נפשה ומציאתה הויא מילתא באפי נפשה אלא דבעינן לדמויינהו אהדדי אלא הכי קסבר דמציאתה היינו העדפה גופה דמה לי מה שהיא מעדפת בטויה על מה שפסקו לה חכמים בטויה והמציאה ג"כ הויא לה כמלאכה שהיא עושה שטורחת להגביה ולישא אותה אלא דקס"ד דהויא לה כהעדפה שלא על ידי הדחק ומעתה לא תקשי ולא מידי דבריש סוגיא דפרכינן השתא ומה העדפה כו' היינו משום דמצינו דפליגי ת"ק ור' עקיבא בהעדפה וע"כ בעינן לפרושי במאי פליגי והילכך אית לן למימר דהיינו טעמייהו דת"ק סבר כי תקינו מעשה ידיה לבעלה לא חלקו בזה כלל וכל מעשה ידיה הויא לבעל ואפילו מה שהעדיפה על מה שפסקו לה חכמים אלא שחכמים רצו לפסוק לה שלא תפחות מזה ורבי עקיבא סבר לא תקנו מעשה ידיה לבעל אלא מה שפסקו ומה שהעדיפה הויא לדידה. ומעתה תקשי דכ"ש מציאתה דהשתא ומה העדפה דשייך למימר שיהא שלו דמכל מקום היינו מעשה ידיה ממש ותקנו מעשה ידיה תחת מזונות ס"ל לרבי עקיבא דלא היתה בכלל מה שתקנו תחת מזונות כ"ש מציאתה דאף על גב דמכל מקום מעשה ידיה מקרי וכדכתיבנא מכל מקום לאו היינו מעשה ידיה ממש אבל השתא במאי דקאמר דבין בהעדפה שלא על ידי הדחק כו' עיקר חילוקו היינו לחלק בין מה שתעשה יותר על מה שפסקו לה חכמים על ידי הדחק או שלא על ידי הדחק דמה שתעשה שלא על ידי הדחק הרי הוא בכלל מעשה ידיה שתקנו תחת מזונות ומה שתעשה על ידי הדחק לא תקנו תחת מזונות וכיון שכן אין לחלק בין מציאה להעדפה דמה לי מה שהעדיפה במלאכה עצמה שהיא עושה או במלאכה אחרת ומציאה למלאכה אחרת דמיא דמכל מקום הרי הרויחה יותר על מה שפסקו לה חכמים והילכך קשיא כיון דבהעדפה שלא על ידי הדחק כ"ע לא פליגי דבעל הויא היכי פליגי במציאה מציאה היינו העדפה שלא על ידי הדחק ממש ומשני רב פפא מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי ובכל הספרים כתוב פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן: ועוד הקשה הריטב"א ז"ל על פרש"י וגירסתו דמעיקרא מאי סבר כד הוה ס"ד דמציאה כהעדפה שלא על ידי הדחק דמיא ולבסוף מאי סבר בדאמר לן רב פפא דכהעדפה שעל ידי הדחק דמיא דהא לא יהיב לן רב פפא בהא שום טעמא. ורש"י ז"ל תירץ קושיא זו בלשונו ז"ל דאיכא מציאה דבאה שלא בטורח ורבי עקיבא ורבנן פליגי בכל מציאה ולהכי הוה קשיא לן היכי פליגי בה ומשני רב פפא דכיון דרוב מציאות צריך לחזר אחריהם כגון דגים וכו' וכדפרש"י ז"ל הילכך פליגי רבי עקיבא ורבנן דס"ל לר' עקיבא דלא תקנו במציאתה שתהא לבעלה כלל אפילו הבאה שלא על ידי הדחק כיון דרוב מציאות צריך לחזר אחריהם ורבנן סברי כיון דאיכא מציאה דבאה שלא על ידי הדחק וע"כ צריך למהוי דבעל הילכך לא חלקו רבנן בתקנותיהם וכל מציאתה לבעל ואפילו הבאה על ידי הדחק ולהכי נקט רב פפא פלוגתא דר' עקיבא ורבנן דאי לא הוה קאמר הכי הוה משמע דקא משני מהן ללאו דמאן דפריך הוה ס"ד דמציאה כהעדפה שלא על ידי הדחק דמי ואיהו קא מהדר ליה דכהעדפה שעל ידי הדחק דמי והא ודאי דחיקא טובא לכך האריך רב פפא בלשונו וקאמר פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן לומר דהא ודאי איכא מציאה דבאה על ידי הדחק ואיכא מציאה שלא באה על ידי הדחק אלא דפליגי רבי עקיבא ורבנן דמר עביד עיקר ממציאה שלא ע"י הדחק ומר עביד עיקר ממציאה הבאה על ידי הדחק כנ"ל פי' לפי' של רש"י ז"ל: ורבינו ישעיה מטראני גריס וז"ל והכא כי אתא רבין אמר בהעדפה שלא על ידי הדחק דכולי עלמא דבעל הויא פי' במעה כסף שהוא נותן לה כי פליגי בהעדפה שעל ידי הדחק פי' לרבנן אתו לתרוצי מתניתין דלא תיפוך אלא ת"ק סבר מציאת האשה לעצמה ולית ליה תקנת איבה שגם ההעדפה הוא של בעל משום דמעשה ידיה לבעל אבל מציאתה לה שתהיה זוכה בה כאמה העבריה הקנויה בדמים ורבי עקיבא סבר לבעלה דאית ליה תקנת איבה ומאי דקשיא לך מהעדפה אמאי אמר רבי עקיבא דלא הויא לבעל ולא חייש לאיבה באיזו העדפה פליג ר"ע ואמר דהויא דאשה באותה שעושה על ידי הדחק שמצערת עצמה לנדד שינה מעיניה בלילות דהתם ליכא איבה אבל מה שמעדפת בלי שום דוחק אלא שהיא בעלת מלאכה יותר משאר חברותיה דבעל הויא ומציאה נמי בלי דוחק הויא הילכך אי לא יהיבי לה לבעלה הויא לה איבה. אמר רב פפא מציאתה על ידי הדחק כהעדפה שלא על ידי הדחק דמיא דמודה בה ר"ע פי' רב פפא אתי לדחויי לדרבנן ולאוקמי מילתיה דרבא דאמר איפוך ואמר מי סברת דמציאתה כהעדפה שלא על ידי הדחק דמיא דמודה בה ר' עקיבא לא דמיא אלא להעדפה שעל ידי הדחק שרוב מציאות אדם צריך לחזר אחריהם כגון דאקפי נהרא בבור והרודף אחר צבי שבור והחופר בקרקע למצוא סימא והילכך אי אמר ר"ע מציאת האשה לבעלה קשיא דידיה אדידיה אלא ודאי איפוך ותני הכי מציאת האשה לבעלה ר' עקיבא אומר לעצמה ע"כ. וכפי שיטה זו הוה מצינן למגרס והא ופריך אמאי דאפיך רבא ומשני רב פפא דשפיר אפיך. והתוספות ז"ל גרסי כגירסת ר"ח ז"ל דלא גריס והא ומפרשינן דמילתא באפי נפשה היא הא דרבנן ואתא לפרושי פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן דאיירי במתניתין במציאתה ובמעשה ידיה ומפרש רבין דבהעדפה דמעשה ידיה שלא על ידי הדחק הויא דבעל היינו משום מעה כסף ומעה כסף היינו תחת מותר ולא תחת מציאתה הילכך מציאתה הויא לעצמה כי פליגי בהעדפה דעל ידי הדחק דהויא כעין מציאה דפליגי נמי בה ואף על גב דלא דמי דבשלמא מעשה ידיה הרי כבר עשתה מה שפסקו לה חכמים ולהכי מה שתעדיף על ידי הדחק ס"ל לרבי עקיבא דהויא לעצמה אבל מציאה דהויא בשעת מלאכתה ובטלה ממלאכתה איכא למימר דלכ"ע לבעלה ולהעדפה שלא על ידי הדחק דמיא מכל מקום להעדפה שעל ידי הדחק דמיא וכי היכי דפליגי במציאה הכי נמי פליגי בהעדפה שעל ידי הדחק דע"כ מציאה דאמר ר"ע לעצמה מיירי בדלא בטלה ממלאכה דאי בטלה ממלאכה הויא חייבת שכר הפקעתה דקא בטלה בשעת הגבהת מציאה וקא א"ר פפא הא לא קא מבעיא לי דמציאה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי.

ואם תשאל אמאי קאמר רב פפא מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי הוה ליה למימר איפכא העדפה שע"י הדחק כמציאתה דמי דהא בעי עלה רב פפא עשה לו שתים וכו'. אי מדמינן לה למציאתה. תשובתך איידי דקאי רב פפא עלה דרבנן ורבין נקט הכי דהא שמעינן מדרבא דקא מדמה לעיל מציאה להעדפה ורבין דקאמר דפליגי בהעדפה על ידי הדחק אם כן פליגי נמי במציאתה כגון דמגבהת מציאה עם מעשה ידיה ולכך לא מבעיא ליה במציאה אלא בעי רב פפא עשתה לו שתים כו' ככתוב בתוספות:

וז"ל הרא"ש ז"ל נראה כגירסת ר"ח ז"ל כי אתא רבין אמר רבי יוחנן ולא גרסינן והא דמילתא באפי נפשה היא ולפרושי פלוגתא דר' עקיבא ורבנן אתא אגב דאיירי לעיל במציאתה ובמעשה ידיה ומפרש רבין דבהעדפה דבמעשה ידיה שלא על ידי הדחק כ"ע לא פליגי כו'. אף על גב דבמציאתה פליג ר' עקיבא דע"כ מציאה דקאמר ר' עקיבא לעצמה מיירי שלא על ידי הדחק כגון שלא בטלה ממלאכה דכי בטלה ממלאכה היתה צריכה ליתן לבעלה ביטול המלאכה שבטלה בשעת הגבהת המציאה ומשמע מציאתה לעצמה ואין לבעל כלום חלק בה מכל מקום בהעדפה מודה הואיל ובא ממעשה ידיה ועלה קאמר רב פפא מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק כלומר בהא לא קא מבעיא לי דהא שמעינן מדרבין דאמר דפליג בהעדפה שעל ידי הדחק אם כן פליגי נמי במציאתה שעל ידי הדחק כגון שמגבהת המציאה עם מעשה ידיה ואפילו הכי אמר ר' עקיבא לעצמה ובעי רב פפא עשתה מלאכות הרבה בבת אחת מהו להגבהת מציאה עם מלאכתה דמי והויא לעצמה או דילמא כיון דמעשה ידיה הן הוי הכל לבעל והא דאמר רבי עקיבא שהעדפה שעל ידי הדחק שלה לא הוי אלא כשהיא עושה מלאכה בשעה שבני אדם ישנים והא דלא קאמר רב פפא פשיטא משום דלא קאמר דמציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק אלא מתוך דברי רבין ולא מסברא דנפשיה. ע"כ: העדפה שלא על ידי הדחק כגון שהיה דרכה לטוות משקל חמשה סלעים ונזדמן לה פשתן טוב נמשך בטויה ועשתה ששה סלעים וכיוצא בזה או כגון שהיה דרכה לאכול ככר ונזדמן לה ככר שלישתו ועריכתו טובה ואכלה ושבעה והותירה וכיוצא בזה דברי הכל לבעל הוא כי פליגי בהעדפה שעל ידי הדחק כגון שישבה לטוות בלילה שלא כדרכה ודחקה עצמה ועשתה משקל יותר מחמש סלעים או הרעיבה עצמה והותירה ממזונות ת"ק סבר לבעלה מאי טעמא כיון דזמנין דנפלה בחולי ממה שדחקה עצמה למלאכה או במיעוט אכילתה וצריכה רפואה והבעל חייב לרפאותה הילכך העדפה זו לבעל הוא ור' עקיבא אומר לעצמה. ר"ח. מלקוטי הגאונים ז"ל:

מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי כתבו בתוספות משמע דמציאתה תחת מזונות כמעשה ידיה מדמדמי מציאה להעדפה. וקשה דבפרק האשה רבה [יבמות צ ב'] גבי לא זה ולא זה זכאין במציאתה ובמעשה ידיה משמע דמציאתה משום איבה ומעשה ידיה תחת מזונות ולמאי דכתיבנא לעיל לשיטת רש"י ז"ל דהעדפה היינו מציאה עצמה ניחא דאיכא למימר דהעדפה ומציאה תרווייהו כהדדי נינהו ומשום איבה ומעשה ידיה עצמן דהיינו מה שפסקו לה חכמים תחת מזונות אבל לשיטת התוספות דהוו תרי מילי מציאה לחוד והעדפה לחוד העדפה בכלל מעשה ידיה הוא ובעינן לדמויינהו אהדדי אי לא דמחד טעמא הוו לא מצינן לדמויינהו הילכך משמע דמציאתה תחת מזונות כמו מעשה ידיה דהעדפה תחת מזונות הויא וק"ל כנ"ל. ובגליון רש"י כתיבת יד כתוב מציאתה כהעדפה דעל ידי הדחק דמי אי אפשר דלא בטלה פורתא כגון שרצתה לאחר הצבי שבור או דילמא כי אמרינן מציאתה לבעלה היכא דקא בטלה ממעשה ידיה שהרי עשתה שתים שלש מלאכות או ארבעה בבת אחת לא קא בטלה ממעשה ידיה שע"י הדחק או לא ע"כ. ויש בזה הלשון קצת טעיות ומיהו הענין טוב ודוק ותשכח:

בעי רב פפא עשתה שנים בבת אחת מהו וכו' פי' ר"ח דאליבא דר' עקיבא קא בעו דאלו לרבנן העדפה שלא על ידי הדחק ושעל ידי הדחק דבעל הויא ומינה שמעינן דהלכתא כרבי עקיבא אבל רבינו האי גאון ז"ל פסק כת"ק ואמר דבעיא דרב פפא ורבינא אליבא דרבנן שייכא והכי קא מבעיא להו דדילמא ע"כ לא קאמרי רבנן בהעדפה שעל ידי הדחק דלבעל הוי אלא משום דמכל מקום מלאכה אחת היא וכל שהיא עושה במלאכה אחת דבעל הוי אבל שתי מלאכות לא תקינו לה רבנן משום דלא שכיחי כולי האי למעבד בבת אחת ואתי רבינא למימר דאף כשתמצא לומר דשתי מלאכות בבת אחת נמי שכיחי ודבעל הוי שלש וארבע דלא שכיחי דלא עבדא להו בבת אחת צריכה. הרשב"א ז"ל: ורבינו ישעיה מטראני ז"ל כתב דהלכתא כרבנן חדא דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דכמה סתמי סתם ר' כרבנן הכא דתנן מציאת האשה לבעלה כרבנן והכי נמי תנן בשנים אוחזין ואף על גב דבעיא דרב פפא ורבינא שייכי אליבא דר' עקיבא לאו דס"ל כוותיה אלא דייקי אמילתא למידע טעמא דידיה ולעולם לא ס"ל כוותיה ומשום הכי לא שבקינן אורחא דהלכתא דקי"ל הלכה כרבים והלכה כסתם משנה. ע"כ:

מתקיף לה רבא בר רב חנן בריש פרק המפקיד עלה דאתקיף לה רמי בר חמא והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו'. הקשה הריטב"א ז"ל על רש"י דפירש שם דקאי אמתני' דלישנא דמתקיף לה לא אתמר בשום דוכתא כדקשיא ליה גופיה דמתניתין לכך פי' שם בענין אחר ומהכא תקשי עלה דליתא לקושייתו דהא הכא קשיא ליה גופא דמתני' ונקט לישנא דמתקיף ואפשר דמשום דאדר' יהודה בן בתירא פריך נקט לישנא דמתקיף ומצינו בפרק שבועת העדות לשון מתקיף על תנא דברייתא מתקיף לה רבה בר עולא או או דביטוי יוכיחו דף ל"ד א':

גמרא ומה העדפה דמעשה ידיה כו' ר"ע אומר יפר שמא תעדיף ויש לדקדק דאכתי מנ"ל לרבא דס"ל לר"ע כל העדפה לעצמה דילמא לעולם לר"ע נמי העדפה לבעל. אלא דאפ"ה ס"ל דיפר דשמא תאמר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת המותר. דלשיטת רוב הפוסקים מצית למימר הכי. ונהי דלעיקר מעשה ידיה לא חייש ר"ע שתאמר איני ניזונית כו' כיון דלא שכיח שתאמר כן כמ"ש התוספות לעיל דף נ"ח בד"ה שמא יגרשנה אפילו לר"י בן נורי דחייש למילתא דלא שכיח דשמא יגרשנה וכ"ש לר"ע אבל לענין מעה כסף נראה דשכיח טפי דמעה כסף דבר מועט הוא שפיר חייש ר"ע שתאמר כן. מיהו למאי דפרישית לעיל דלכ"ע לא מציא למימר איני נוטלת מעה כסף אא"כ אמרה ג"כ איני ניזונית ואיני עושה א"כ ודאי לא שכיח ומקשה שפיר ודו"ק:

שם והא כי אתא רבין כו' כך גירסת רש"י ומפרש דקס"ד מציאתה כהעדפה שלא ע"י הדחק היא והיאך פליגי בה והקשו עליו בתוספות דלעיל מקשה בריש סוגיין להיפך. בר מן דין קשיא לי מאי קס"ד לדמות מציאה להעדפה שלא ע"י הדחק. דהא לקמן בר"פ אלמנה ניזונית קאמר בגמרא להדיא דטעמא דמ"ד מציאת אשה לבעלה היינו משום איבה דוקא. ובהעדפה שלא ע"י הדחק לאו מטעמא דאיבה אתינן עלה. אלא שתקנו לו תחת מעה כסף כדאיתא לעיל דף נ"ח בסוגייא דמקדיש מעשה ידי אשתו וכדמשמע נמי בפרק אע"פ במשנה ואם אינו נותן מעה כסף כו' וכדמשנינן לעיל דאהעדפה קאי. ולכאורה נראה דהא דפשיטא ליה לרבין משמיה דר' יוחנן דהעדפה שלא ע"י הדחק לכ"ע לבעל היינו משום דמסתמא ליכא מאן דפליג אהאי תקנתא דתחת מעה כסף וכמו שאבאר עוד בלשון התוספות. ונלע"ד ליישב שיטת רש"י ז"ל חדא מגו חדא דאדרבה מהאי סברא גופא מקשה הש"ס שפיר מדרבין ארבא דקאמר איפוך ומוקי למתני' דהכא ודפרק נערה דף מ"ו דמציאת האשה לבעלה כרבנן וא"כ תו ליכא למימר דטעמא דהעדפה לכ"ע לבעלה היינו תחת מעה כסף כדמשמע במתניתין סוף פרק אע"פ דהא כיון דס"ל לרבנן דאפי' מציאתה לבעלה היינו ע"כ משום איבה דמזונות לפירש"י. א"כ מהאי טעמא גופא אף בלא תקנתא דמעה כסף הוי העדפה לבעלה נמי משום איבה דמזונות. דשייך בהעדפה טפי מבמציאה כדמקשה בריש סוגיין מהאי סברא גופא. אע"כ דלקושטא דמילתא למאי דס"ד השתא לרבי יוחנן ע"כ לא תקנו העדפה תחת מעה כסף אלא משום איבה. אלא דלאחר כך תקנו מעה כסף תחת העדפה. והא דפשיטא ליה לרבי יוחנן דר"ע נמי אית ליה העדפה לבעל היינו משום דר"י סובר סברא פשוטה דלכ"ע זוכה הבעל בכל מה שזוכה האב אדרבה יתר עליו הבעל לענין פירות וכיון דבאב לא שני לן בין עיקר מעשה ידיה להעדפה שלא ע"י הדחק דהא לא נתנו שיעור ועוד דמהיקשא דבת לאמה העבריה ילפינן דהעדפה לאביה כמו באמה לרבה. א"כ כ"ש בבעל דמתקנת חכמים יפה כחו מכח האב. אבל בהעדפה על ידי הדחק פליג שפיר משום דבאב נמי לא פסיקא לו אי הוי לאב. ולכאורה נ"ל ברור דאדרבה לכ"ע העדפה שעל ידי הדחק לא הוי לאב כיון דמהיקשא דאמה ילפינן ובאמה ועבד עברי גופא נ"ל דהעדפה שע"י הדחק לעצמן. דכתיב לא ירדה בו בפרך. ואמרינן נמי וכי יעלה על דעתך שע"ע עובד בין ביום בין בלילה וא"כ נראה דמה שעובד בלילה לעצמו. ועוד דהכי מוכח להדיא בפ"ק דמציעא דמציאה שע"י הדחק היכא שאין בטל ממלאכתו הוי לעצמו. א"כ ה"ה להעדפה שע"י הדחק למאי דס"ד השתא. ולפ"ז מקשה שפיר כיון דלרבי יוחנן פשיטא ליה מסברא דנפשיה שזוכה הבעל בכל מה שזוכה האב. א"כ האיך פליג במציאה הא ודאי לכ"ע מציאתה לבעלה כמו לאביה דקס"ד דהוי כמו העדפה שלא ע"י הדחק ומדאורייתא לאביה לכ"ע וע"ז מסיק הש"ס דמציאה כהעדפה שע"י הדחק וא"כ דר"ע דלית ליה טעמא דאיבה בהעדפה שעל ידי הדחק ה"ה דלית ליה במציאה ובאב גופא נמי ס"ל לר"ע דהעדפה ומציאה שע"י הדחק לעצמה וכן באמה העבריה ולרבנן נמי לא הוי מציאת הבת לאביה מדאורייתא אלא מדרבנן משום איבה וכן באמה העבריה כמו שהעליתי לעיל בפרק נערה דף מ"ז בלשון התוספות בד"ה משום איבה ע"ש כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל לפי שיטתו בר"פ אלמנה ניזונית דאיבה דמציאה היינו איבה דמזונות מיהו בסמוך בלשון התוספות אפרש בענין אחר ודוק היטב:

קונטרס אחרון תוספות בד"ה והא כי אתא רבין כך גירסת רש"י כו' וכתבתי ליישב שיטת רש"י לנכון ומתוך כך העליתי דנ"ל ברור דהעדפה שע"י הדחק של הבת לכ"ע לא הוי לאב כיון דמעשה הבת לאביה לא ידעינן אלא מהקישא דלאמה ובאמה ועבד גופא נראה לי שהעדפה על ידי הדחק לעצמן כדמוכח בפרק קמא דמציעא עיין בפנים:

רש"י בד"ה ה"ג והא כי אתא רבין כו' וקס"ד מציאתה כהעדפה שלא ע"י הדחק היא והיכי פליגי בה עכ"ל. לכאורה היה נראה לי להוכיח דרש"י סובר כשיטת הר"מ הלוי שהביא הרא"ש ז"ל דבאינה ניזונית לכ"ע מציאתה לעצמה. וא"כ מקשה שפיר דע"כ פלוגתא דר"ע ורבנן בניזונית איירי. משא"כ אם נאמר דרש"י סובר כשיטת הרא"ש ז"ל דבאינה ניזונית לרבנן נמי לבעל. א"כ מאי מקשה הכא לר"ע ממציאה אהעדפה דילמא הא דפליג ר"ע אדרבנן וקאמר מציאת האשה לעצמה היינו באינה ניזונית ופליגי ר"ע ורבנן בפלוגתא דהרמ"ה ז"ל והרא"ש ז"ל דודאי בהכי ניחא לן טפי מלומר דלר"ע אף בניזונית פליג דלעצמה. ומוקמינן לכולהו מתני' דמציאת האשה לבעלה דלא כר"ע. ובשלמא להרא"ש גופא לא קשה מידי דבלא"ה לא גריס כגירסת רש"י אלא כגירסת התוספות דכי אתא רבין לאו קושיא היא אלא מילתא באנפי נפשה משא"כ לגירסת רש"י אי הוי ס"ל כשיטת הרא"ש לדינא לא הוי מקשה הכא מידי דנהי דבתחילת סוגיין לא שייך למידק הכי כיון דההיא דקונם שאני עושה לפיך ליכא לאוקמי באינה ניזונית כמ"ש התוספות לעיל דף נ"ח א"כ מקשה שפיר מכח כ"ש משא"כ הכא לבתר דמסקינן איפוך ודאי מצינן לאוקמי פלוגתא דר"ע ורבנן בהכי וצ"ע ודו"ק:

תוספות בד"ה והא כי אתא רבין כו' זאת גירסת הקונטרס וקשה כו' וע"ק לפ"ה כו' עכ"ל. כבר כתבתי ליישב שיטת רש"י באריכות אלא אף למאי דלא נחתו התוספות לפרש כן אכתי נ"ל לפרש בע"א דודאי בריש סוגיין ע"כ הוי צ"ל דהעדפה שלא ע"י הדחק עדיף ממציאה לגבי הבעל דאל"כ כ"ש דהוי קשה טפי דרבנן אדרבנן אלא דלא הוי פסיקא ליה להקשות דרבנן אדרבנן משום דאיכא לאוקמי הא דמציאת האשה לבעלה באינה ניזונית אלא דלפ"ז כ"ש דקשה דר"ע אדר"ע. ועי"ל דלא פסיקא כ"כ דרבנן דנדרים ס"ל דהעדפה לבעל דאפשר דהא דקאמרי אין צריך להפר היינו משום דלא חל נדרה דאין אדם מקדיש דשלב"ל. אלא דלקושטא דמלתא לא ניחא ליה לפרש כן כמ"ש התוספות לעיל בדף נ"ט בד"ה א"צ להפר ע"ש. וא"כ ע"כ דלמאי דתני קמיה דרבא ס"ל דלרבא העדפה עדיף ממציאה. וא"כ מקשה שפיר דר"ע אדר"ע. משא"כ לבתר דמסקינן איפוך הדרינן לסברא חיצונה שאין לחלק כלל בין מציאה להעדפה שלא ע"י הדחק ומדפשיטא ליה לרבי יוחנן דהעדפה לר"ע נמי לבעל ומפיק לישנא דר"ע ממשמעותא. ע"כ היינו משום דמשמע ליה דר"ע במציאה אית ליה דלבעלה כדתני תנא קמיה דרבא מעיקרא. ולפ"ז ע"כ נאמר דהא דקאמרי רבנן מציאת האשה לעצמה באינה ניזונית איירי. ואהא מסיק שפיר דמציאה כהעדפה שע"י הדחק דמי וא"כ שפיר הוי פלוגתא דר"ע ורבנן בניזונת וכדמפיך רבא ובר מן דין נמי קשיא לי דנהי דהתוספות לא משמע להו לפרש כפירש"י משום הך קושיא אכתי הו"מ לקיים מיהא גירסת רש"י דגרסינן והא כי אתא רבין כו' ולפרש דהא גופא מקשה הש"ס. אהא דפשיטא ליה לרבא בריש סוגיין דהעדפה עדיף ממציאה. ומקשה דליתא להאי סברא דהא כי אתא רבין אמר רבי יוחנן דפלוגתא דר"ע ורבנן בהעדפה שע"י הדחק. וא"כ הוי משמע ליה דהעדפה כי האי ודאי גרע ממציאה. ואהא מסיק הש"ס שפיר דמציאה כהעדפה שע"י הדחק. ואפשר דה"נ דגריעא מינה אלא דלא איכפת לן בהא כיון דאשכחן בהדיא דפליגי נמי במציאה וכדאפיך רבא ומהכא גופא קאמר ר' יוחנן שפיר למילתיה כיון דאשכחן פלוגתא דר"ע ורבנן במציאה דגריעא טובא כח הבעל ממילא אית לן לאוקמא נמי מילתא דר"ע בקונם בהעדפה כי האי דדמי קצת למציאה. ולא בהעדפה שלא ע"י הדחק דעדיף טובא. ולפ"ז מדוייק היטב לשון פלוגתא דר"ע ורבנן. ולענ"ד נראה דמה שנדחקו התוס' לפרש בע"א כמו שאבאר היינו משום דבלא"ה היה גירסת הספרים שלהם כגירסת רבינו חננאל ז"ל אלא דרש"י לא נתיישב לו זו הגירסא ומש"ה גרס בע"א והא כי אתא רבין בלשון קושיא. וכיון דלשיטת רש"י נמי צריך לדחוק בלשון הסוגיא מש"ה ניחא להו טפי לקיים גירסת הספרים שלהם כגירסת ר"ח כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד לכך נראה כגירסת ר"ח כו' עד סוף הדיבור ולא ידעתי ליישב אריכות דבריהם לנכון אלא משום דרוצין לתרץ מאי דהוה קשיא להו הא דקאמר מציאה כהעדפה פלוגתא דר"ע ורבנן ולכאורה לדבריהם קשה יותר דתלי תניא בדלא תניא דהא מציאה פלוגתא דר"ע ורבנן מפורש להדיא בברייתא למאי דמפכינן לה לכך הוצרכו לפרש דעיקר מימרא דר"ע לאשמעי' דפלוגתא דמציאה היינו נמי ע"י הדחק בדלא בטלה ממלאכתה דומיא דהעדפה וכ"כ הרא"ש ז"ל והיינו דתלי לה ר"פ מציאה בהעדפה. ונהי דרבנן הוו קאמרי איפכא. דפלוגתא דהעדפה ע"י הדחק משמע ליה הכא מפלוגתא דמציאה דהוי פשיטא ליה דאיירי בהכי ממש כיון דבמימרא דרבנן גופא לא נזכר מענין מציאה אלא ר"פ מפרש הכי למילתא דרבנן והיינו משום קושיא דרבא בריש סוגיין כמ"ש התוספות להדיא דר"פ מדרבין ורבא הוא דדייק הכי. מש"ה תלי שפיר מציאה דלא מפורש דאיירי מעל ידי הדחק בהעדפה דמפורש במילתא דרבין כן נ"ל בכוונת לשון התוספות ונתיישב מה שדקדק מהרש"א ודו"ק. מיהו במה שכתבו דהעדפה שלא ע"י הדחק לכ"ע לבעל משום מעה כסף לא ידעתי למה הוצרכו לפרש כן בפירושם טפי מלפי' רש"י ולפמ"ש לעיל ביישוב שיטת רש"י יש ליישב ואין להאריך ולכפול הדברים אלא דבעיקר פירושם בזה שכתבו דהעדפה שלא על ידי הדחק לכ"ע לבעל משום מעה כסף כבר כתבתי שיש לתמוה בדבר דכיון דלקושטא דמילתא לרבנן אפילו מציאה והעדפה שע"י הדחק לבעל והיינו ע"כ משום איבה וא"כ כ"ש דבעיקר העדפה שלא ע"י הדחק אין צורך לתקנתא דתחת מעה כסף אלא משום איבה ודוחק לומר דתקנתא דהעדפה תחת מעה כסף היינו דוקא אליבא דר"ע דלית ליה תקנתא דאיבה. דא"א לומר כן דתיקשי סתמי דמתני' אהדדי סתם משנה דר"פ אעפ"י דקתני ואם אינו נותן מעה כסף וכו'. וסתם מתני' דהכא דמציאת אשה לבעלה מיהו לענין מציאה לחוד היה באפשרי לפרש דבריהם לפי שיטתם לעיל דף מ"ז בד"ה משום איבה דהא דאמרינן מציאת אשה לבעלה משום איבה היינו איבה דקטטה וכמ"ש הרא"ש ז"ל בשמעתין בשם הירושלמי דשמא תגנוב משל בעלה ותאמר מציאה מצאתי. ולפ"ז מצינן למימר דלא שייך האי איבה דקטטה אלא במציאה לחוד שאין לה קצבה משא"כ בענין העדפת מעשה ידיה שתוכל לברר והוא דבר שיש לו שיעור וחשבון לא שייך האי איבה דקטטה ולא תקנו לו אלא תחת מעה כסף. אלא דכיון דהתוספות מדמו העדפה שעל ידי הדחק למציאה וכמ"ש בסמוך בד"ה מציאתה ומשמע דאידי ואידי משום איבה דמזונות והוא מוכרח לפירושם א"כ מה צורך לתקן העדפה שלא ע"י הדחק תחת מעה כסף אטו מי גריעי ממציאה והעדפה שע"י הדחק שתקנו משום איבה לחוד אם לא שנאמר דשתי תקנות הוו ויש ליישב עוד בדרך אחר בדוחק ודו"ק:

בא"ד אלא בעי ר"פ עשתה לו שתים כו' והוי לעצמה לר"ע כו' עכ"ל. ולפ"ז נראה לכאורה מדבריהם דלר"פ הוי הלכה כר"ע בהאי מדבעי ר"פ אליביה כסוגיית הש"ס בכל מקום ובאמת כתב הרי"ף ז"ל דאיכא מרבוותא שפסקו כר"ע אלא דמסתימת לשון התוספות לא משמע כן ועוד דלעיל דף נ"ח פסק שמואל הלכה כר"י בן נורי בההיא דקונם. א"כ משמע דלגמרי הלכה כמותו דדוקא משום שמא יגרשנה צריך להפר ולא משום העדפה. מדלא קאמר הלכה כר"ע. ועיין במה שכתבתי שם בזה. ועוד כיון דלר"פ מציאה כהעדפה שע"י הדחק דמי א"כ הא קי"ל הלכה פסוקה דמציאת אשה לבעלה כסתם מתני'. ואף לפמ"ש בסמוך דלפי' התוס' הוי כשיטת הרא"ש ז"ל דמציאה שע"י הדחק הוא דמדמה לה ר"פ להעדפה שע"י הדחק אלא דבזה יש לי ג"כ לדקדק א"כ מעיקרא מאי הוי קשיא ליה לרבא בריש סוגיא דר"ע אדר"ע דילמא הא דאמר ר"ע בברייתא מציאת אשה לבעלה היינו מציאה שלא על ידי הדחק. מיהא בהא אפשר דהוי פשיטא ליה לרבא דרבנן נמי לא הוו פליגי לומר שהיא לעצמה וטפי הוי קשיא דרבנן אדרבנן אבל קמייתא קשיא. ואם נאמר דר"פ לא ס"ל כשמואל א"כ לא הוו מקשו התוספות מידי בסמוך בד"ה מציאתה מסוגיא דיבמות כיון דהא דר"פ לאו הלכה פסוקה היא ועדיין צ"ע ועיין בספר נתיבות המשפט בדף ר"ח ודוק ועיין עוד בסמוך:

בד"ה מציאתה כהעדפה כו' ומיהו קשה דאמרינן בהאשה רבה כו' עד סוף הדיבור. הא דלא קשיא להו בפשיטות אפי' בלא סוגיא דהכא אהא דבהאשה רבה פלגינהו למציאתה ומעשה ידיה בתרי טעמי ולעיל פרק אעפ"י משמע דמעשה ידיה נמי משום איבה. אלא משום דבהא הוי מצינן למימר דאיבה דמעשה ידיה היינו איבה דמזונות כדקאמר בהדיא משא"כ האי איבה דמציאה היינו איבה דקטטה כמו שפירשו התוספות לעיל פרק נערה דף מ"ז בד"ה משום איבה ומש"ה פלגינהו שפיר מתרי טעמי משא"כ מסוגיא דהכא קשיא להו שפיר דמשמע דמציאה והעדפה נמי משום חדא טעמא הוא והיינו ע"כ איבה דמזונות דאשכחן אפילו בעיקר מעשה ידיה בפרק אף על פי. וא"כ אמאי פלגינהו בהאשה רבה לתרתי כן נראה לי בכוונתן. אלא דאכתי לא ידענא מאי קשיא להו דהא משמע דלפירושם בדבור הקודם הא דקאמר ר"פ הכא מציאה כהעדפה היינו אליבא דרבנן הוי לבעל דוקא ולר"ע לעצמה וכבר כתבתי ג"כ בסמוך דלשיטתם הוי הלכה כר"ע. וא"כ לר"ע ודאי מצינן למימר דמשום איבה דמזונות לא חייש כלל אלא בעיקר מעשה ידיה כדאמרי' פרק אע"פ אבל במציאה שלא ע"י הדחק הוי טעמא משום איבה דקטטה. ולפ"ז א"ש סוגיא דהאשה רבה אליבא דהלכתא אליבא דר"ע. ואפשר דקושית התוספות דהכא הוי לפירש"י. אלא דלפ"ז בלא סוגיא דהכא הו"מ להקשות כן בהאשה רבה דהא רש"י ז"ל כתב להדיא בר"פ אלמנה ניזונית דמציאת אשה לבעלה הוי משום איבה דמזונות כמו איבה דעיקר מעשה ידיה דפרק אע"פ. וא"כ אמאי פלגינהו בתרתי ויש ליישב בדוחק. מיהו לפירש"י נראה דבפרק האשה רבה ניחא ליה למימר במעשה ידיה טעמא דפסיקא דאף לר"ע דלית ליה כלל טעמא דאיבה אלא דמעשה ידיה תחת מזונות ממש אפ"ה לית לה כנ"ל ודו"ק היטב ותו לא מידי:

רש"י ד"ה שע"י הדחק, כגון שדחקה עצמה והעדיפה, נראה בעליל מלשון רש"י ז"ל דמפרש והעדיפה היינו שעשתה יותר מה' סלעי', ובאמת תמהני דאף דבס"ד דפלוגתיי' בהעדפה שלא ע"י הדחק. ע"כ העדפה היינו היותר על ה' סלעים דבלא"ה לענין מאי נקרא העדפה, אבל למסקנא דפלוגתייהו בדוחק. היינו שדחק' ועשתה בלילה. א"כ י"ל אף אם עדיין לא הגיע לה' סלעים. מ"מ כיון דא"צ לעשות רק כל היום כפי כחה. וזו עינה נפשה לעשות הרבה ס"ל לר"ע דהוא לעצמה. ועיין: