מסכת כתובות דף ס״ו עמוד א׳

בעי רב פפא עשתה שתים בבת אחת מהו, בעי רבינא שלש וארבע מהו. פירש ר"ח ז"ל דאליבא דר' עקיבא קא בעו, דאלו לרבנן בין העדפה שלא על ידי הדחק בין העדפה שעל ידי הדחק דבעל הויא, ומינה שמעינן דהלכתא כר' עקיבא. אבל רבינו האי גאון פסק כתנא קמא, ואמר, דבעיא דרב פפא ורבינא אליבא דרבנן שייכא, והכי קא מבעיא להו, דדילמא עד כאן לא קאמרי רבנן בהעדפה שעל ידי הדחק דלבעלה הוי, אלא משום דמכל מקום מלאכה אחת היא, וכל שהיא עושה במלאכה אחת דבעל הוי, אבל שתי מלאכות לא תקינו לה רבנן, משום דלא שכיחי כולי האי למעבד בבת אחת. ואתא רבינא למימר דאפילו כשתמצא לומר דשתי מלאכות בבת אחת נמי שכיחי ודבעל הוו, שלש וארבע דלא שכיחי דלא עבדא להו בבת אחת צריכה.

מתקיף לה רב בר רב חנן אלא מעתה בייש בסוסתו של חבירו, הכי נמי דבעי למיתן ליה בשת. ומדשקלי וטרי אליבא דר' יהודה, שמע מינה הלכתא כוותיה, וכן פסק רבנו האי גאון ז"ל.

וסוס בר בשת הוא - כלומר אטו בר הכי שיתבייש האדון בחבלתו.

מתני' - הפוסק מעות לחתנו וכו' יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן. ותהו בה בירושלמי (בפרקין ה"ב) ולאו דברים הנקנין באמירה הן. ומשני, פוסק הוא על מנת לכנוס. ופירש הרב אלפסי ז"ל: בסוגין דהכי קאמר, כל הפוסק לחתנו דעתו על מנת לכנוס. וכיון שמת חתנו ולא כנס, אינו חייב לתת לאחיו.

ולך אי אפשי ליתן - פירש רש"י ז"ל: לך אי אפשי ליתן אלא או חלוץ, או יבם, אבל לאחיו יתן או תשב עד שתלבין ראשה. ותימה הוא, דהא קיימא לן (לקמן כתובות קט, א) כאדמון דאמר יכולה היא שתאמר אלו פסקתי אני לעצמי וכו', אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות, או כנוס או פטור. אלא יש לפרש, דאלו אחיו, היה יכול להוציא ממנו בדיינים, דדברים הנקנין באמירה הן (עי' קדושין ט, ב) אבל יבם לא. ובשם רבנו האי גאון ז"ל אמרו: דדוקא בפוסק מעות לחתנו כגון שאמר לו כשתכנוס את בתי אתן לך כך וכך, וכשמת חתנו אף על פי שאם היה החתן כונס קנה באמירה דשעת קדושין, עכשיו שמת יכול לומר ליבם לאחיך הייתי רוצה לתת. אבל בפוסק לבתו, כגון שאמר בשעת קדושין כך וכך אני נותן לבתי הרי קנתה הבת, ואף על פי שמת חתנו שאינו יכול לומר לא פסקתי לבתי אלא על מנת שתבוא לידי נשואין עם הראשון, דמכל מקום לבתו פסק ובתו קנתה. נראה שהוא ז"ל מה שאמרו בירושלמי (שם) פוסק הוא על מנת לכנוס, לומר בשפסק מפורש על מנת לכנוס, שלא כדברי רבנו אלפסי ז"ל. אבל לפי מה שפירש רבנו אלפסי ז"ל אפילו באומר כך וכך אני נותן לבתי, לא פסק אלא על מנת לכנוס, וזהו שכתב הרב אלפסי ז"ל בפירוש הירושלמי וחזינא מאן דפירש לה פירושא אחרינא, ואנן לא סבירא לן אלא האי דכתיבנא.

וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש - פירש רש"י ז"ל: מפני שדרך הנועדים למזמוטי חתן וכלה לשומם חומש יותר, להתייקר. ופירוש שום במנה ושוה במנה. כלומר, ושוה מנה בשוק אין לו אלא מנה כנגד מנה שכתב לה בכתובתה, דלא אמרו פוחת חומש אלא בשום הנעשה בבית החתן שדרכן לעלותו להתיקר. וקשה לפירושו מדאמרינן בגמרא (סז, א) זהב הרי הוא ככלים, מאי לאו ככלים של כסף דפחתי לא ככלים של זהב דלא פחתי. אלמא טעמא לא משום עילוי שומא הוא אלא משום דפחתי בתשמישתן, וכדגרסינן בירושלמי (בפרקין ה"ג) מה ראו חכמים לומר כספים מוסיף שליש ובשום פוחת חומש, שמו חכמים דעתו של איש שרוצה לישא וליתן בכספים ולהוסיף שליש, ושמו דעתה של אשה שרוצה לכלות כליה ולפחות חומש. כלומר, שהאשה כשפוסקת להכניס אפילו כספים שורת הדין אין הבעל רשאי ליגע בהם, אלא יעמדו בידו מיוחדין לה משום שבח בית אביה, ולפיכך עשו להם חכמים תקנה דניחא להו לתרוייהו, הבעל שישא ויתן וירויח בכספים, וניחא לה לאשה שיוסיף לה שליש בשבח. אבל כשהכניסה שום מפני שהיא מכלה אותם ופוחתין והולכים ניחא לה שתשמש בהם, ויקבלם הבעל בכתובתה בפחות חומש, משום פחתן שהן פוחתין בתשמישה.

והא דתנן שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה - פירש ר"ח אם אמרה לו בלשון הזה שום במנה שוה מנה אני מכנסת לך, אין לו אלא מנה, שכיון שפירשה שוה מנה אינו יכול לומר לה הכניסי לי שום שאקבלנו במנה, דהיינו מנה וחומש. אבל אם פסקה להכניס לו שום במנה סתם חייבת לו ל"א סלעים ודינר. והראב"ד ז"ל פירש: שום מנה, אם פסקה לו שום מנה והכניסה לו בשעת נשואין שום השוה מנה, אין מוספת לו כלום, אלא אותו המנה המביאה לו בשום הוא פוסק לה פחות חומש, מפני שהלשון הזה שום מנה אינו אלא שום השוה מנה. אבל אם פסקה להכניס לו מנה והכניסה לו שום תחת אותו מנה, היא מוספת לו חומש כדי שיכתוב לה מנה בכתובתה, והיא גופא קא משמע לן, שאף על פי שהתנית להכניס לו כספים אילו רצתה מכנסת לו שום כנגדן, ובלבד שתוסיף את החומש.