מסכת כתובות דף כ״ח עמוד ב׳

אפוטרופוס מסר נכסיו בידו להכניס ולהוציא לסחורה:

הרי זה לא יצא לחירות ולא אמרינן אי לאו דשחרריה לא הוה יזיף מיניה ולא הוה שביק ליה לנהוג מנהג בן חורין ושמעינן מינה דיש עבד שלומד תורה:

בתרומה דרבנן כגון תרומת חוצה לארץ או פירות המנינהו להני להאכילו על פיהם:

הכי גרסינן דתניא שאין חולקין תרומה לעבד כו' ורישא דברייתא כהנת שנתערב וולדה בוולד שפחתה שניהן יוצאין לגורן ונוטלין חלק אחד שאין חולקין תרומה לעבד כו' הלכך אי אזיל חד מינייהו לא פלגינן ליה דלמא אתי לאחזוקי בכהן ודלמא האי ניהו העבד:

במקומו של ר' יהודה משום הכי אמר אין חולקין:

בהמתן של צדיקים חמורו של רבי פנחס בן יאיר בהכל שוחטין (חולין ז.):

חזא באתריה דרבי יוסי שחלקו לו תרומה בגורן:

ואסהיד באתריה דרבי יהודה ושם לא היו חולקין תרומה לעבדי כהנים:

תנן כמאן דאמר אין חולקין לעבד כו' ואם תאמר והא לא קאמר רבי יהודה דאין חולקין אלא בתרומה דאורייתא דמעלין ממנה ליוחסין אבל מתני' דאוקמינן בתרומה דרבנן דאין מעלין ממנה ליוחסין מודה דחולקין לעבד בלא רבו ואם כן אכתי תקשי ודלמא עבד כהן הוא ולאו מלתא היא דמתניתין איירי שפיר שמעיד שחלק לו תרומה דאורייתא אלא שאינו נאמן להאכילו אלא בתרומה דרבנן:

ומה בהמתן של צדיקים מפורש במקום אחר (גיטין דף ז.):

ושהמקום הזה בית הפרס ולא יותר ובא לטהר:

בית הפרס דרבנן נראה דאפי' במקום הקבר מקילין כמו בשאר שדה ואין לומר דמקום הקבר מטמא באהל ומביא רבינו יצחק ראיה מדתניא בפ"ק דמועד קטן (דף ה:) מצא שדה מצויינת ואינו יודע מה טיבה יש בה אילנות בידוע שנתחרש בה קבר אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר ומאי נפקא מינה כיון שעתה אינו יודע מקום הקבר בין נחרש בין אבד אלא שמע מינה דמקום הקבר טהור כשנחרש ובית הפרס להכי הוי דרבנן משום דהוי ספק טומאה ברשות הרבים אע"ג דבעלמא טיהרו חכמים ספק טומאה ברה"ר היינו היכא שהטומאה מבוררת ולא נולד הספק אלא באקראי ופעם אחרת לא יטמא כיון שמקום הטומאה ידוע אבל הכא שלעולם השדה בספק לא רצו לטהר אע"ג דמדאורייתא טהור:

מנפח בדיעבד אם עשה כבר טהרות אבל בדיקה דלכתחלה מפרש במשנה (אהלות פי"ח מ"ד) כיצד בודקין:

הדרן עלך האשה שנתארמלה

לטבול ולאכול בתרומתו בתרומה דרבנן וא"ת והא אתי לאסוקי מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא. איכא למימר, בתרומות חוצה לארץ דליכא למיחש.

ושהיה חולק עמנו על הגורן, וליחוש דלמא עבד כהן הוא ואם תאמר, אם כן הא דתניא (לעיל כתובות כה, א) חזקה לכהונה, נשיאות כפים וחלוק גרנות ליחוש דילמא עבד כהן הוא. ויש לומר, התם במוחזק בישראל אצלנו, אלא שאינו ידוע לנו אם כהן ואם חלל. ואם תאמר, הכא נמי לישני ליה הכי, כגון דמוחזק לן דאינו יש לומר, דלא אפשר לאוקומה בהכי, מדאיצטריך למתני רישא שהיה יוצא מבית הספר, כדאמרינן לעיל (בסוגיין) דלא קתני לה אלא לאפוקי שאינו עבד.

במקומו של רבי יוסי אין מעלין מתרומה ליוחסין כלומר: משום הכי חולקין לעבד בלא רבו דליכא למיחש למידי. ואם תאמר, מכל מקום הא איכא למיגזר דלמא משחררו ואתו למיתן ליה בחזקת שהוא עבד כהן. יש לומר, כולי האי לא גזרי, דהא משחרר עבדו עובר בעשה (גיטין מ, א), וכדאמרינן לעיל דסמכינן אאסור לאדם שילמד לעבדו תורה, וליוצא בשן ועין דממילא, לא חיישי דלא שכיחא. ואם תאמר, אם כן היכי אקשינן לעיל וליחוש דלמא עבד כהן הוא. יש לומר דלשמא יעשנו בן חורין לא חיישינן, כיון דעבר עליה והשתא מיהא ליכא איסורא, אבל לשמא עשאו חיישינן, כיון דאלו עשאו בן חורין עבדי השתא אסורא. כן נראה לי.

נאמן התינוק לומר משפחה זו טמאה משפחה זו טהורה פירש רש"י ז"ל: והכי איתא בירושלמי (ה"י) תני אין נאמנים, רבי יוחנן בן ברוקה אומר נאמנים, וכלן לא אמרו אלא בגדלן אבל בקטנן לא.

תנן כמ"ד [אין] חולקין תרומה לעבד אא"כ רבו עמו כלו' כר"י דאמר הכי כדאמר ומפרש ואזיל. איכא דקשיא לי' דהא טעמ' דר"י לפי שבמקומו היה מעלין מתרומה ליוחסין והאי בתרומ' דאוריית' היא ואלו מתניתן איכא לאוקמי בתרומה דרבנן וי"ל בתרומה דאוריית' הוא מעיד שראוהו חולק על הגרנות אלא אנן לא מהימנין לי' אלא בתרומה דרבנן וכן תירץ שר ווקוצי ז"ל:

אמר ר' יוסי יכול הוא שיאמר וכו' פירוש אי אתמר לענין כהנות שנתערב ולדה בולד שפחתה דר' יהודא סובר אין חולקין להם תרומה רק לשניהם דוקא ביחד ור' יוסי אומר אפילו לזה שלא בפני זה:

מפני שיכול לומר אם כהן אני וא"ת ניחוש שמא מכרו או שחררו וי"ל דשחררו קלא אית ליה ולא שכיח נמי אלא לדבר מצוה. ומכירה נמי כיון שרבו שני חייב במזונותיהם אין אדם חוטא ולא לו:

ומה בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם וכו' ואפי' למאי דמפרש בתוספת שאין אומרים כן אלא באיסור אכילה הכא איסור אכילה איכא שמאכילין תרומה לבניו שלא כדין. אזיל ואסהיד באתרא דר' יהושיע. פירוש ואחר הי' עמו דהא לר' יהודא אין מעלין לתרומה אלא ע"פ שנים ומשום כבודו הוא דלא חשיב ליה:

קס"ד תחומין דרבנן פי' ובלא גדול עמד דבתחומין אפילו עבד ואפילו שפחה נאמנים כדאיתא בדוכתא וכבר ברירנא לה לעיל. מנפח אדם בית הפרס והולך כבר פרשתי במסכת נדה ובמסכת ברכות בס"ד:

נאמן התינוק לומר משפחה זו פסולה ומשפחה זו כשירה פירש בתוס' דאין נאמנות גמורה שהרי אין הקטן נאמן לא לאסור ולא להתיר אלא לומר שחוששין לדבריו כקול בעלמא כדי להתרחק מאותו משפחה. א"נ נאמן ממש כגון שתי משפחות שהיתה אחת מהם משפחה בפסול אלא דלא ידעינן דהי מינייהו ונאמן לומר זו היא פסולה כיון דדעתיה לאגיוריה מידק דייק ואע"ג דאמרינן בעלמא מי יימר דמזדקקי ליה בדינא נכרי לאו דינא גמור וכסבור הוא דליזדקק ליה עבד נמי דשמא מריה דעתי לשחרורי וזו היא קצבה שתינוק נאמן עליה. ובירושלמי פירש שאם גרשה ומתה נעשין בעל קצבה להודיע שמותר להתערב זרעו בזרעם:

אע"פ שביארנו שאסור ללמד את עבדו תורה מכל מקום אם למדו לא יצא לחירות בכך וכן אם לוה רבו הימנו או עשאו אפטרופוס או שהניח תפילין בפניו או שקרא שלשה פסוקים בבית הכנסת בפניו לא יצא לחירות בכך:

ונשלם הפרק ת"ל:

בד"ה תנן כמ"ד כו' שמעיד שחלק לו תרומה דאורייתא אלא שאינו נאמן להאכילו אלא בתרומה דרבנן עכ"ל דלהאכילו תרומה דאורייתא כיון דמעלין לא הוי סגי אפילו בגדול עמו כמ"ש התוס' לעיל אלא דאשמעינן מתניתין בהעידו עליו שחלקו לו תרומה דאורייתא נאמן להאכילו בתרומה דרבנן אבל אם העידו עליו שחלקו לו תרומה דרבנן אינו נאמן אפילו להאכילו תרומה דרבנן משום הך קושיא דפריך דלמא עבד כהן הוא וק"ל:

בד"ה ושהמקום הזה בית הפרס ולא יותר כו' עכ"ל דהיינו בשדה שמוחזק בו בית הפרס נאמן להקל דעד כאן הוא ולא יותר אבל בשדה שאינו מוחזק בית הפרס אינו נאמן להחמיר וק"ל:

בד"ה מנפח בדיעבד כו' אבל בדיקה דלכתחלה מפורש במשנה כו' עכ"ל אבל בפסחים ס"פ האשה ובמסכת בכורות כתבו בהיפך דבדיקה המפורשת במשנה היינו דיעבד ודהכא לכתחלה ע"ש ודו"ק:

וז"ל הרשב"א ז"ל לטבול ולאכול בתרומתו וכו' ואם תאמר אתי לאסוקיה מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא איכא למימר בתרומת חוצה לארץ דליכא למיחש. ע"כ:

ושהיה חולק וכו' ודילמא עבד כהן הוא וכו'. פי' היכי יהבינן ליה אפומא דהאי אפילו תרומה דרבנן ודילמא עבד כהן היה כשחלקו לו על הגורן ועכשיו נשתחרר או נמכר לישראל. שיטה ישנה: תנן כמ"ד אין חולקין וכו' וכיון דפלגו ליה לדידיה הרי זה כמי שמעיד שראו חולק על הגרנות בחזקת כהן ולא בחזקת עבד מהמנינן ליה להאכילו בתרומה דרבנן:

וכתב הריטב"א ז"ל תנן כמ"ד אין חולקין תרומה לעבד וכו' כלומר כרבי יהודה דאמר הכי וכדמפרש ואזיל. איכא דקשיא ליה דהא טעמא דרבי יהודה לפי שבמקומו היו מעלין מתרומה ליוחסין ההיא בתרומה דאורייתא היא ואילו למתני' אוקימנא בתרומה דרבנן לדברי הכל אין מעלין ממנה ליוחסין. ויש לומר שזה שמעיד עליו בתרומה דאורייתא הוא מעיד שראהו חולק בגורן אלא דאנן לא מהמנינן ליה אלא לתרומה דרבנן. וכן תירץ השר מקוצי ז"ל:

במקומו של רבי יהודה היו מעלין מתרומה ליוחסין וכו' פי' לאפוקי מעבד ולאסוקיה לכהונה נמי. אין מעלין מתרומה ליוחסין פי' ואפילו לאפוקיה מחזקת עבד ולהשיא בת ישראל ולישא ישראל את בתו דדילמא בתורת עבד חלקו לו תרומה. שיטה ישנה:

דילמא עבד הוא פי' עכשיו נשתחרר ונוטל שלא כדין. תנן כמ"ד דאין חולקין תרומה לעבד וכו'. ואם תאמר אכתי קשה דילמא עבד כהן הוה ואפילו ר' יהודה לא קאמר אלא בתרומה דאורייתא דמעלין ממנה ליוחסין אבל בתרומה דרבנן דאין מעלין ממנה ליוחסין מודה דחולקין לו בלא רבו ומתני' אוקימנא בתרומה דרבנן. ולאו מילתא היא דודאי הא דמהימנינן ליה לקטן היינו דוקא בתרומה דרבנן. אבל הא דאמר קטן שהיה חולק עמו בגורן בתרומה דאורייתא קאמר שראו שחלקו לו תרומה דאורייתא בגורן דליכא לספוקי בעבד ועל פיו הוא אוכל בתרומה דרבנן. ואם תאמר לרבי יוסי נהי דאין מעלין מכל מקום הוה ליה למימר שאין חולקין שמא אחר שישתחרר כדפריך הכא תלמודא. ויש לומר משום דלא שכיח כלל שישאל תרומה לאחר שנשתחרר לא בתורת עבד ולא בתורת כהן שירא דילמא יבדקו אחריו ויוציאו עליו קול עבד ולא חיישינן שמא ימכרנו לישראל וישאל תרומה שהרי מזונותיו על רבו ואין אדם חוטא ולא לו ולכולי האי לא חיישינן שיאמר לו צאי מעשה ידיך למזונותיך ותדע שכך הוא שהרי בפרק נושאין מפרש תלמודא טעמא שאין חולקין תרומה לעבד משום דילמא אתי לאסוקיה ליוחסין. ואמאי תולה הטעם בזה לוקמיה אפילו כמאן דאמר אין מעלין והא דאין חולקין משום דחיישינן פן ישאל אחר שישתחרר כדפריך הכא תלמודא וכן מפרש התם טעמא דאין חולקין לאשה משום גרושה אלא ודאי משום דלא שכיח כלל ומכל מקום פריך הכא שפיר דילמא עבד כהן הוה משום דבחששא כל דהו אין להעלותו לתרומה. הרא"ש ז"ל: תנן כר"י דאמר אין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו דסבר מעלין מתרומה ליוחסין וא"כ האי דיהבו ליה בלא רבו בודאי לאו עבד הוא. הרא"ה ז"ל:

במקומו של ר' יוסי לא היו מעלין מתרומה ליוחסין קשיא לן והא מכל מקום נפיק מינה חורבה דזמנין דמשחרר ליה או דנפק בשן ועין ואתי למיתן ליה תרומה ואפשר דלכולי האי לא חיישינן משום דסבירא לן המשחרר עבדו עובר בעשה וכדאמרן לעיל דסמכינן אאסור לאדם שילמוד עבדו תורה וליוצא בשן ועין כיון דמילתא דלא שכיח הוא לא חיישינן ועוד דאית ליה קלא ולא מהדר איהו בבית הגרנות למיתן ליה תרומה דעון מיתה הוא אבל ליוחסין ודאי חיישינן משום מעלה דילמא רוצה לישא מיוחסת כדי לבא בקהל. ומיהו מקשי וניחוש שמא עבד כהן הוא ועכשיו נשתחרר שהרי הוא בחזקת בן חורין ואין רשות רבו עליו וכל שכן לענין יוחסין דחוששין שמא ברח ולא נשתחרר נמי כלל. הרמב"ן. וכן כתב הרשב"א ז"ל: וז"ל הרא"ה ז"ל במקומו של רבי יוסי לא היו מעלין מתרומה ליוחסין. איכא דקשיא ליה אכתי היכי חולקין תרומה לעבד אם אין רבו עמו והא נפיק מינה חורבה דזימנין דנפיק לחרות או דזבין ליה ישראל ואזל ושקיל תרומה ויש לומר לשחרור לא חיישינן כיון דקיימא לן כל המשחרר עבדו עובר בעשה. דנפיק נמי בשן ועין לא חיישינן דמילתא דלא שכיחא הוא. דזבין ליה לישראל נמי לא חיישינן דמשוי נפשיה בעון מיתה דקא אכיל. כיון שרבו חייב במזונותיו. והא דאמרינן דמהימני לומר שהמקום הזה בית הפרס. ליכא לפרושי כגון שהיה בחזקת טומאה. דאהא לאו מהימני לאפוקי מחזקה דאורייתא. אלא כגון שהיה בחזקת טהרה ובזו נאמנים לעשותו בית הפרס לומר שהם תולין עליה לא אוכלין ולא שורפין כיון שהוא מדבריהם. והא דאמר רב יהודה מנפח אדם כו' עד ברגל כתיבנא לה בעירובין ועד כאן היינו באין בשבת וכו' עד סוף פרקא ותו לא מידי: סליק פרק שני פרק שלישי

בתוספות בד"ה תנן כמ"ד כו' וא"ת והא לא קאמר רבי יהודה דאין חולקין אלא בתרומה דאורייתא כו' עכ"ל. ולענ"ד אין זה מוכרח כ"כ דאפשר דאף תרומה דרבנן נמי אין חולקין לו בלא רבו שאין הכל בקיאין להבחין בין תרומה דרבנן לדאורייתא ואתו למיטעי וכמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא דעיקר החשש משום עוברי דרכים שיראו שנותנין לו תרומה ויעידו עליו שהוא כהן וכן משמע מלשון הברייתא דפרק נושאין שכתבתי בסמוך דקתני עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות וכיון דכולהו אף בתרומה דרבנן אין חולקין להם להנך טעמי דמפרש התם. א"כ ה"ה בעבד נמי. ועוד דלחלוק תרומה בבית הגורן בלא רבו או להצריך רבו עמו חשיב כמו לכתחלה דליכא פסידא כ"כ בהכי כמ"ש התוספות להדיא לעיל בד' כ"ד ע"ב בד"ה ואיבעית אימא ע"ש. וא"כ בכה"ג אין לחלק בין תרומה דאורייתא לדרבנן כן נראה לי. והוצרכתי לזה דלפ"ז אין צורך לדחוק לפרש כמו שתירצו התוספות דמתניתין איירי שמעיד דוקא שטבל לאכול תרומה דאורייתא דכל כה"ג לא הו"ל לסתום אלא לפרש. ועפ"ז יש ליישב ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק כמ"ד אין חולקין תרומה לעבד אא"כ רבו עמו ואפ"ה פסק ג"כ דאין מעלין מתרומה ליוחסין והיינו כדפרישית. וכדמשמע מסתמא דתלמודא דפ' נושאין. ועוד דלענין אין חולקין פסק כסתם מתניתין דהכא דבהא קי"ל כרבי יהודה. ובהא דאין מעלין מתרומה ליוחסין פסק כסתם מתני' דלעיל במשנה דוכן שני כהנים דמסקינן דרבנן ור"י פליגי במעלין מתרומה ליוחסין ורבנן ס"ל דאין מעלין. והא דאמרינן במקומו של ר"י היו מעלין לאו משום דהא בהא תליא לגמרי אלא דר"י תרתי אית ליה וכמ"ש בסמוך ואין להאריך יותר ודו"ק:

קונטרס אחרון ע"ב בתוספות בד"ה תנן כמ"ד אין חולקין תרומה לעבד כו' שם כתבתי יישוב נכון על שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק כמ"ד אין חולקין תרומה לעבד אא"כ רבו עמו ואפ"ה פסק כמ"ד דאין מעלין מתרומה ליוחסין ולכאורה הא בהא תליא והו"ל כמזכה שטרי לבי תרי ולמאי דפרישית שם בשיטת התוספות אתי שפיר:

סליק האשה שנתארמלה פרק שני

גמ' היו מעלין מתרומה ליוחסין עיין ברכות דף טז ע"ב תוס' ד"ה אין עומדין:

אֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ, בָּאִין בְּנֵי מִשְׁפָּחָה וּמְבִיאִין חָבִית מְלֵאָה פֵּרוֹת, וְשׁוֹבְרִין אוֹתָהּ בְּאֶמְצַע רְחָבָה וכו'. נראה לי החבית דוגמה להאשה ופירות שבתוכה דוגמה לבנים אשר בקרבה ושוברין אותה באמצע רחבה שהוא מקום הפקר רמז שהבנים היוצאים ממנה אינם הגונים וראוי להפקירם כדבר שאין חפץ בו והאשה הזאת תהיה כשברי כלי חרס שאין בהם תועלת ואין להם תקנה להחזירם להיות כלי! וקרו לה 'קציצה' על שהם קוצצים חבל האחוה והקורבה שיש להם עם זה האיש אשר נשא אשה זו. או יובן קרו לה קציצה, קציץ ה־א כי איש ואשה שזכו שם י־ה ביניהם וזה שלקח אשה שאינה הגונה קצץ אות ה־י מן חיבור היו־ד כי זו היא פגומה. או יובן אם תחתוך מספר ה' שהוא חמשה לשנים יהיה ממנה אותיות 'גב' שהוא רוצה לומר אחור כלומר זה הלך לאחור ולא לפנים כי דבק בבני אדם שאינם מהוגנים. או יובן הכונה זאת האשה שאינה מהוגנת אין ראוי להדבק עמה פנים שלו בפנים שלה אלא יהיה גב שלו בפנים שלה כלומר שאין ראוי לשמש עמה להוליד בנים מזאת.