מסכת כתובות דף צ׳ עמוד א׳

אם גט קודם לכתובה הרי כתב לה כתובה שנית כשהחזירה:

מתני' כתובתה קיימת שכתב לה כשהוא קטן ולגבי גר כתובה שכתב לה בהיותו עובד כוכבים:

גמ' אלא מנה מאתים שהן תנאי ב"ד דאילו בשטר לא גביא דחספא בעלמא הוא:

חידשו קטן משהגדיל וגר משנתגייר אם הוסיפו כלום על כתובה ראשונה:

מה שחידשו וקא סלקא דעתין מה שחידשו על מנה מאתים:

אף מה שחידשו על תוספת ראשונה:

אכולה מילתא על כל הכתוב בשטר כתובה:

הדרן עלך הכותב

לא שנו אלא מנה ומאתים כו' וא"ת א"כ מאי קמ"ל מתני' שעל מנת כן קיימה אפי' לא כתב לה מעולם יש לה כתובה וליכא למימר דאשמועינן דטרפא ממשעבדי אע"ג דלית ליה קלא להאי שטרא והא על כרחך לא גביא ממשעבדי דמוקדם הוא ואתי לטרוף לקוחות מה שמכר קודם שנתגיירה ואפוטרופוס קודם שהגדיל וי"ל דאשמועינן היכא דנשאה בתולה אע"ג דכשגדלה או נתגיירה כבר היא בעולה אפי' הכי יש לה כתובה מאתים שעל מנת כן קיימה שיהא עכשיו כתחלת נישואיה:

הדרן עלך הכותב

מתני' מי שהיה (מכאן עד הסוף מועתק מתוס' ר' שמשון) מדקתני הראשונה קודמת מכלל דאי קדמה שניה ותפסה לא מפקינן מינה - אע"ג דבסיפא קתני קודמין ליורשי ראשונה והתם אפי' קדמו יורשי ראשונ' ותפסו מפקינן מנייהו כדמשמע בסמוך דפשיטא ליה להש"ס דמוציאין מידה ההוא ניחא דאיכא למימר דאיידי דתני רישא קודמין תנא נמי בסיפא קודמין:

שמע מינה בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה תימה מה סברא היא זו דלא יהא בעל חוב אלא כלוקח דמלוקח גופיה קטריף בעל חוב ראשון ותירץ רשב"ם דבעל חוב מאוחר עדיף מלוקח שלא תנעול דלת בפני לווין וכן לכתובת אשה משום חינא וכי תימא אי מה שגבה גבה איכא נעילת דלת מבע"ח הראשון לא היא הואיל ויכול לקדום לא ימנע מלהלוות אבל אי מה שגבה לא גבה איכא נעילת דלת שמפסיד בע"ח מאוחר לגמרי אע"ג דבריש פרק שני דערכין (דף ז:) אמרינן היו בידו ה' סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ונתן ד' לשניה ואחת לראשונה יצא ידי שתיהן מאי טעמא בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה פי' דכשנתן ד' לשניה היינו כפי אשר תשיג ידו שלא היה יכול ליתן החמישית לערך שניה לפי שהיה משועבד לראשונה וכשנתן אחת לראשונה נמי יצא משום דהיינו נמי כפי אשר תשיג ידו שלא היה לו יותר שכבר נתן לשניה ומה שגבה גבה וה"ה אחת לשניה וארבע לראשונה ומ"מ חזינן התם דאמרי' בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה אע"ג דלא שייך התם נעילת דלת ולקמן פריך לה ר"ח אהא דמסקי' בשילהי פירקין דמה שגבה לא גבה לכו"ע והתם אמרינן מה שגבה גבה ותירץ דגבי הקדש ודאי מה שגבה גבה דאין לחוש הואיל והכל הקדש עוד תירץ דהתם במטלטלין לפיכך מה שגבה גבה אבל במקרקעי מה שגבה לא גבה והא דאמר בשילהי המניח את הכד (ב"ק דף לג: ושם) קדמו בעלי חובות והגביהו בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב לא עשו ולא כלום ופריך בשלמא הזיק עד שלא חב ניזקין קדמו אלא חב עד שלא הזיק בעל חוב קדם ואפי' הזיק עד שלא חב נמי בעל חוב קדים וגבה ש"מ בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה אע"ג דהתם במטלטלי מיירי לא קשיא מידי דשור תם שמזיק כמקרקעי דמי כדאמר התם דאית ליה קלא כיון דנגח תורא נגחנא קרו ליה וכענין זה היה רגיל רבינו תם לפרש שמע מינה מה שגבה גבה ממטלטלי דלכל הפחות במטלטלי אית לן לאוקמא ומוקמינן מתניתין כר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה והא דמתמה עלה הש"ס דמסיק נמי שמע מינה מה שגבה לא גבה היינו נמי בכתובה דוקא ובבעל חוב דאדעתא דהני לא נחית לקנות שעבודא אבל במטלטלין דלוקח דאדעתא דהני מטלטלי נחת דינא הוא דאמרינן דאין יכול להוציא מידם והא דבעו לאסוקי נמי לקמן פלוגתא דבן ננס ורבנן בבעל חוב מאוחר שקדם וגבה הוי נמי במטלטלי אבל במקרקעי לא לימא שום תנא מה שגבה גבה וצריכא למימר השתא דהא דאמר לקמן לכולי עלמא מה שגבה לא גבה ובערכין מסיק מה שגבה גבה הקדש שאני דלא מצי לשנויי משום דבערכין מטלטלין משום דלקמן נמי במטלטלי איירי כדפירשנו ועוד יש לומר דבערכין מלוה על פה הלכך מה שגבה גבה וקסבר מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא וחזר רבינו תם מתירוץ זה דלרבי מאיר גופיה מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לכתובה כמו שהוכחתי בשילהי האשה שנפלו (לעיל כתובות פא: ד"ה ר"מ) ומפרש ר"ת הך סוגיא במקרקעי וה"ק ש"מ מה שגבה גבה ואתי הך סתמא כבן ננס דמסיק שמואל לקמן דפלוגתייהו בבעל חוב מאוחר שגבה ואע"ג דטריף מן הלקוחות בעל חוב שאני כדפירשנו לעיל כדי שלא תנעול דלת ולי נראה כתירוצו הראשון דבמטלטלי איירי הכא ואתיא כרבי טרפון דאמר לעיל (כתובות דף פד.) מי שמת והניח מלוה או פקדון ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתן לכושל שבהן מיהו ק"ק לאיכא דאמרי דמסיק שמע מינה מה שגבה לא גבה היכי שמע מינה דלמא מתני' במקרקעי דלכולי עלמא לא גבה:

מדלא קתני אם קדמה שניה ותפסה אין מוציאין מידה מכלל כו' תימה לי אדרבה אימא איפכא מדלא קתני קדמה שניה ותפסה מוציאין מידה מכלל דאי קדמה שניה ותפסה אין מוציאין מידה ואומר רבי דטפי הו"ל למיתני אין מוציאין כדי שלא נטעה לפרש קודמת לגמרי דומיא דסיפא:

שמע מינה בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה קשה, דהא משמע דטעמא דמאן דאמר מה שגבה גבה לאו משום דסבירא ליה דשעבודא לאו דאורייתא, דהא שמואל סבירא ליה כמאן דאמר מה שגבה לא גבה, מדמוקמינן לקמן (כתובות צד, א) פלוגתייהו דרבנן ובן ננס דמתניתין דהראשונה נשבעת לשניה כו' והרביעית נוטלת בלא שבועה כבעל חוב מאוחר שקדם וגבה, דרבנן סברי לא גבה ובן ננס סבר גבה, ומסתמא לא שביק שמואל רבנן ועבד כבן ננס דיחיד הוא אצל רבים, ואיהו גופיה אמר (קדושין יג, ב) דמלוה על פה אינה גובה לא מן היורשין ולא מן לקוחות, דשעבודא לאו דאורייתא, אלמא לא שייכי מה שגבה גבה בטעמא דשעבודא לאו דאורייתא ואפשר לומר דאפילו למאן דאמר מה שגבה גבה, סבירא ליה דשעבודא דאורייתא, אלא דלגבי מלוין אמרו משום שלא תנעול דלת בפני ומאן דסבירא ליה לא גבה סבר שאין זה נעילת דלת, דניחא ליה למלוה בהא. ועוד שאם אתה נועל בפני אחד אתה פותח בפני אחר (תלמידי הרשב"א בשטמ"ק בשם רבנו).

קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת ופי' והוא שבעל לאחר שהגדיל לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכן מפורש בירושלמי:

לא שנו אלא מנה מאתיים הקשה ר"ת ז"ל א"כ מאי קמ"ל אפי' לא כתב לה כתובה מעולם אית לה כתובה בתנאי ב"ד ותירץ דסד"א היכא דלא כתב לה מעולם עדיף טפי דסמכ' אתנאי ב"ד אבל היכא דכתב לה בגיות או בקטנות ארעא טפי לא חשיב הוה כ"כ ולית לי' קלא ולא טרפה ממשעבדי באותה כתובה דלא שטרא מעלי' הוא קמ"ל ואחרים תרצו דהוה קמ"ל דכשבא לקיימה עכשיו היא בעילה אצלו כיון דכשנשאה בתולה הי' לה כתובה מאתיים והיינו דקתני שע"מ כן קיימה וא"צ לכל זה דבוודאי בלאו הכי טובא נמי קמ"ל שזה לאחר שהגדיל או לאחר שנתגייר לא עשה בו מעשה נישואין כלל אלא דכיון שבעל כדברי הירושלמי בעילתו זו היא כניסתו והוה ס"ד דבהא לא תקנו רבנן מידי קמ"ל ור"י אמר אפי' תוס' יש לה פי' שאמרו חכמים ז"ל שהוא מקיים לה עכשיו כשבעל מה שכתב לה בתחל' דאלו מחמת כתיבתו הראשון חספא בעלמא וכשגובה אינה גובה מכח השטר ההוא שהרי אין שעבודו שעבוד ולא עוד אלא שהוא שטר מוקדם לענין זה אלא שהוא לראי' על מה שכתב לה בתחילה כי באותו הסך קיים ונשתעבד לה עכשיו וליכא למיחוש שמא יגבה בו בו מזמן ראשון כמו שחשו בשטר מוקדם דהא פסולו מוכח מתוכו וכן פי' בתו' ואסיקנא דהלכתא כרבה ואין לה אלא מנה מאתיים אבל תוס' אין לה וכן הלכתא:

פרק עשירי מי שהי' נשוי מי שהיה נשוי שתי נשים ומת הראשונה קודמ' לשנייה ויורשי הראשונה קודמים ליורשי השניי' ובמסכת שבועות פרק כל הנשבעין אקשינן לרב ושמואל דאמרי מת הלוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה כבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה ואין אדם מוריש שבוע' לבניו ואוקימנא למתני' כשנשבעה ומתה א"נ בגרושה ומתה בחיי הבעל דה"ל מת מלוה בחיי לוה, גרסינן בירושל' מתני' לענין כתובה אבל לענין מזונות שתהין שוות וכן הוא בתוס' ג"כ נשאת הראשונה ומתה וכו' כולא מתני' מתפרשא בתלמודא והא דקתני סיפא ואם אמרו היורשים הרי אנו מעלי' על נכסי אבינו יפה דינר אין שומעי' להם אלא שמין את הנכסים בב"ד ויש אומרים להכי הדר ותני שמין את הנכסי' בב"ד לומר שאף על פי שיש זמן ששוי' הנכסים שהם עלוין כיון דהשתא לא שוה לי' אין לנו אלא כפי שומת ב"ד במקומן ושעתן וי"ל עוד שאף על פי שבא אדם מעלמא יהיה מעלה בשומתן אין שומעין לו אלא שמין את הנכסים בב"ד:

גמרא מדקתני הראשונה קודמת לשניי' ולא קתני הראשונה יש לה והשניי' אין לה מכלל דאי קדמ' השנייה ותפסה לא מפקינן מינה פי' רש"י ז"ל דע"כ כשאין אלא כתובה אחת קאמר דאי לא מאי נפקא לן מינה דקודמת משמע לכתחילה אבל אם קדמה שניי' ותפסה לא מפקינן מינה:

וא"ת והא סיפא דקתני שניי' ויורשי' קודמים ליורשי הראשונה והא אפי' בדיעבד וי"ל דבעלמא כי הוה קתני על החוב לשון קדימה משמע לכתחילה הכא נמי אית לן לפרושי קודמת ברישא לכתחילה וסיפא לא דק ונקטי' אגב רישא והא דאמרינן תפס' לאו דוקא דהא מתני' במקרקע מיירי ואית בהו דין קדימ' דאלו במטלטלין אין להם דין קדימה אפי' לכתחילה ועוד דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה ולא משמע דהוה סתמא כר"מ וא"כ תפסה לאו דווקא דתפסה בגוביינא בב"ד שהגבו' והיינו דאמר ש"מ ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ופרקינן לעולם אימא לך מה שגבה לא גבה ומאי קודמת לגמרי כדתנן בן קודם לבת ומיהו דקארי לה סבר דהתם הוא דליכא למטעי אבל היכא דאיכא למטעי לא תנא לשון קדימה סתם אלא לכתחל'.

איכא דאמרי מדלא קתני אם קדמה שניה ותפסה לא מפקינן מינה פי' דמשמע ליה להאי לישנא כיון דבשום דוכתא אשכחן לשון קדימ' בדיעבד דהכי עדיף לן למימר נמי דרישא דומי' דסיפ' בדיעבד ודחינן לעולם אימא לך מה שגבה גבה כיון [דהא] דמלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין שאם אין ב"ח גובה מנכסים אין לך שילוה לחבירו דהא ידעי דלמחר מכר ליה נכסים ומפסיד מלוה לגמרי משא"כ בזו שאם אתה נועל דלת קצת בפני מלוה ראשון אתה פותח בפני מלוה אחרון ועוד דאפי' מלוה ראשון לא חייש כולי האי כיון דידע לכתחילה איהו קדים וגוביינ' בב"ד קלא אית ליה ומלוה אחרון נמי הדר ומוזיף על דעת דאם קדם וגבה לא מפקינן מיניה ומ"ד מה שגבה [לא] גבה דבהא נמי איכא משום נעילת דלת בפני הלווין. ורבי' הגדול ז"ל פי' דהאי פלוגתא שייכא בפלוגתא דעלמא בשעבוד' אי דאורייתא או לאו דאורייתא דמ"ד מה שגבה גבה קסבר שעבודא לאו דאוריית' ואין מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים אלא בתקנתא דרבנן שלא תנעל דלת בפני לווין ובפני ב"ח ליתא להאי טעמא כדפי' רש"י ז"ל ומ"ד מה שגבה לא גבה קסבר שעבודא דאורייתא ומלוה בשטר טרפה מנכסים משועבדים ואפי' מלוה [על פה] היתה טורפת אי לא משום דלית ליה קלא הלכך לגבי ב"ח מאוחר נמי מפיק מיניה דאמר ליה שעבודא גבך היא. ובזה יובן מה שפסקו הגאונים ז"ל דמה שגבה לא גבה משום דהא קמ"ל שעבודי' (לאו) דאורייתא ואית דקשיא להו האי פסקא הא דאמרינן בערכין אמר רב אדא בר אהבה היה בידו חמש סלעים ואמר ערכי עלי נותן ד' לשניי' ואחת לראשונה יצא ידי שניהם מ"ט ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ולאו קושיא היא דהתם במטלטלין דלית ביה דין קדימה אפי' למ"ד שעבודא דאוריית' אין עיקר שעבוד' עליה ותו דהתם אפי' מקרקע שהכל הקדש מוציא מידי שיעבו' דכולם זכי והתם הכי קאמר מ"ט ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה הקדש מה שגבה גבה והא דתנן לקמן בסוף פרקין השניי' מוציא מיד הלוקח והראשונה מיד השנייה דש"מ ב"ח מאוחר שקדם מה שגבה לא גבה לא הוה ראייה להאי פסקא דא"כ הו"ל למידק התם עלה בתלמוד' הכי אבל י"ל דשאני התם שאף האשה שהיא ב"ח מוקדם בא לגבות אלא שהלוקח מסלקה מפני שכתב לה דין ודברים אין לי עמך על שדה זו מדידה הוא דאסתלק ולא מן השניי' שהי' ב"ח מאוחר וכשבאה השנייה לגבות הראשונה מניחה מפני שאינה יכולה לטרוף עד שתצא מרשות הלוקח עליה לכשתבא לרשותה תטרוף ממנה לכאלו נעשית לה יד ובכי הא וודאי מה שגבה לא גבה והראב"ד תירץ דלהכי לא דייקי עלה בגמרא ש"מ מה שגבה לא גבה משום דמצי לאוקמי כשהיתה אותה השדה אפותיקי מפורש לראשונ' ובהא דכ"ע מה שגבה לא גבה דארעא דב"ח מוקדם חשיב ומדכתי' בפרק שור שנגח את הפרה גבי שור תם שהגביהו בעלי חובות לא עשו ולא כלום וק"ל א"כ ה"נ כי אתינן למידק מה שגבה לא גבה אמאי לא דחינן דדלמא מתני' כשהי' הקרקע אפותיקי מפורש לראשונה וי"ל דמתני' דמן דידן גוביינ' דידהו וקדימתן אתא לאשמועי' אי איתא דאפותיקי מפורש הוא הו' לי' למתני' בההיא משא"כ התם דדין חזרת חליל' אתא לאשמעינן כנ"ל לפי שיטה זו ודין:

והא דאמרינן דגבי מטלטלין אין בהם דין קדימה לכתחילה וחולקין בשוה ואם קדם מאוחר וגבה גבה אמר רבי' ז"ל בשם רבו רבינו הגדול ז"ל שאם שעבד לראשון מטלטלין אגב מקרקעי חזר דינם כקרקע וכשם שטורפין מן הלקוחות כך טורפין מב"ח מאוחרים למ"ד שמה שגבה לא גבה דפסקי' כוותיה ולעולם לא אמרינן מה שגבה לא גבה אלא בדליכא ב"ח כלל אבל בדאיכא ב"ח לראשון ואפי' זבורית לא מפקינן מידי ב"ח מאוחר אא"כ ה"ל אפותיקי מפורש כי היכי דלא מפיק מנכסי' משועבדי':

ולענין ביאור זה שאמרו בגט וכתובה ומיתה שגובה שתי כתבות פירושה במקום שאין כותבין כתבה שגובה אחת בגט ואחת בעידי מיתה וזה שהוציאה כתובה הוא שנזדמן וכתב לה:

מה שביארנו למעלה במה שאמר מיגו דיכיל למימר לא גירשתיה וכו' והוקשה לנו היאך יכול לומר לא גירשתיה והלא האשה שאמרה וכו' כבר תירצנוה לדעת גדולי המחברים לענין תוספת וכן פירשנוה בפנים אחרים הואיל ולתביעת כתבה היא באה אינה נאמנת לענין כתובה והדברים מראים לשניהם שלינשא מיהא נאמנת ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שלא לינשא לכתחלה אלא שאם נשאת לא תצא וכן שחולצת ולא מתיבמת אבל לגבות כתובה לא ואף גדולי הדורות מסכימים לחוש לה כמו שכתבנו בבבא בתרא פרק נחלה וכן נראה:

ונשלם הפרק ת"ל:

מי שהיה נשאוי וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק האחד עשר שהוא בא לבאר בענין מי שהיה נשאוי הרבה נשים היאך דנין בהם לגובינת כתבותיהן או בבניהן כשבאים לגבות כתבות אמותיהן ושזה החלק יתבאר בזה הפרק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים החלק הראשון במי שהיה נשאוי שתי נשים על אי זה צד קודמת אחת לחברתה ועל אי זה צד אינה קודמת השני כשהיתומים תובעים כל כת אחת שבהן כתובת אמן מדין כתובת בנין דכרין על אי זה צד גובין אותה ועל אי זה מפקיעין אותה מהם השלישי במי שהיה נשאוי כמה נשים ואין הנכסים מספיקין לכל הכתובות על אי זה צד חולקות והיאך האחת נשבעת לחברתה הרביעי במי שהיה נשאוי שתי נשים ומכר והראשונה מחלה שיעבודה ללוקח והשניה תובעת הימנו היאך דנין בה:

זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תבאר החלק הראשון והוא שאמר מי שהיה נשוי לשתי נשים ומת הראשונה קודמת לשניה ויורשי הראשונה קודמין ליורשי השניה נשא את הראשונה ומתה נשא את השניה ומת הוא שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה אמר הר"ם פי' כאשר נשבעה האלמנה שבועת התורה כמו שצריך לכל אלמנה שתשבע ואז תגבה הכתובה כמו שיתבאר אחר זה ואם מתה אחר זה אז יתבעו יורשיה כתובתה אולם מתה קודם השבועה אבדה הכתובה לגמרי לפי שהעקר אצלנו אין אדם מוריש שבועה לבניו ואמרו שניה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה ירצה בו לירושת כתובת בנין דכרין שיורשי שניה יורשין כתובת אמן אם נשאר להן דבר ואמנם יתחייב זה הדין להיות האחת מתה בחייו והשניה אחר מותו אולם כאשר מתו שתיהן בחייו אין דין כתובת בנין דכרין עד שיניח יתר על שתי כתובות דינר כמו שיתבאר בזה הפרק:

אמר המאירי מי שהיה נשאוי שתי נשים וכתובת האחת קודמת לשל חברתה כגון שנשא האחת בניסן והשנית באייר ומת בחיי שתיהן ואין נכסיו מספיקין לכתובת שתיהן הראשונה קודמת לשניה ואם מתו הן ובאים יורשיהן לגבות כתובתן מיורשי הבעל יורשי הראשונה קודמין וכן אם מתה הראשונה יורשיה קודמין לשניה ובבריתא ראיתי על זו במה דברים אמורים בכתובה אבל למזונות שתיהן שוות וכן ראיתי לגדולי המחברים שהביאוה ופירשו הטעם מפני שאין דין קדימה במטלטלין ומכל מקום נראה שדבריהם נאמרו בזמן הזה שתקנת הגאונים לגבות הכתובה וכל תנאיה שהמזונות בכללם מן המטלטלין וכל שכן בהתנה בהדיא על הכתובה ועל המזונות או על הכתובה ועל תנאיה דרך כלל הא מכל מקום לדין התלמוד שאינה ניזונת אלא מן הקרקע הראשונה קודמת ואני תמה תקנת הגאונים לדעתה נתקנה ותימא לא ניחא לי בהאי תקנתא הואיל ומשום תקנתא דידה היא אלא אף בשניזונת מן הקרקע יראה שאין להן דין קדימה ואם אין מזונות מספיקין לשתיהן חולקות בשוה הואיל ושעת החיוב מגעת בבת אחת והוא כלוה ולוה ואחר כך קנה דיחלקו וכן כתבוה גדולי המפרשים בהגהותיהם ומכל מקום כל שהכתובה נגבית ליורשים דוקא כשנשבעו האלמנות בחייהן שלא נפרעו מכתובתן כלום שאם לא נשבעו אין יורשים שלהם נוטלין כלום שהרי אין אדם מוריש שבועה לבניו ואע"פ שיכולין לישבע שבועת היורשים ר"ל שלא פקדתנו אימא מכל מקום צריכין הן לישבע אותה שבועה בעצמה שהאם היתה צריכה לישבע ואינן יכולים נשא את הראשונה ומתה בחייו שנמצא הבעל יורש אלא שמתקנת חכמים בניו נוטלין אחר מיתתו כתבתה מדין כתובת בנין דכרין ונשא שניה ומת הוא שניה ויורשיה אם נשבעה היא ומתה קודמין ליורשי הראשונה מפני שהשניה בעלת חוב ויורשיה גובין חוב של אמם ויורשי הראשונה אינם אלא יורשים ומה שנשאר נוטלין אותו הראשונים משום כתובת בנין דכרין אפילו לא נשאר עוד להם לחלק ביניהם ושמא תאמר והלא התבאר במשנה השניה שכל שהבנים באים לירש כתובות של אמותיהן כגון מי שהיה נשאוי שתי נשים ומתו שתיהן בחייו ואחר כך מת הוא והיתומים מבקשים כל כת שבהן כתובת אמן כגון שהיתה הכתובה האחת יתירה על חברתה שאם לא ישתייר שם אחר הכתובות מותר דינר שיתקיים בו נחלה דאוריתא אין נוטלין אלא חולקין בשוה שלא נאמר דין כתבת בנין דכרין אלא היכא דלא מיעקרא נחלה דאוריתא ואף בזו הרי כשנטלה שניה שמת הוא בחייה או יורשיה כתבת אמן מתורת חוב והאחרים נוטלים כתבת אמן מתורת כתבת בנין דכרין אין שם במה תתקיים נחלה דאוריתא דהא סתמא קתני שניה ויורשיה קודמין אע"ג דליכא מותר דינר ואי מישתייר מידי נוטלין אותו בני הראשונה מתורת כתבת בנין דכרין ונמצא שאין לבני השניה כלום מצד אביהם שהכתובה חוב הוא שנתחייבו לאמם שהם יורשים אותה:

למדו מכאן בגמרא כתובה נעשית מותר לחברתה כלומר אותה כתבה שנוטלת שניה או יורשיה חוב גמור הוא שהם פורעים מתפישת הבית ובאותו פירעון מיקיימא נחלה דאוריתא והדר שקלי אינהו כתובת בנין דכרין וכן אתה למד ממנה שלא סוף דבר שדין כתובת בנין דכרין נאמר בשמתו שתיהן בחייו אלא שהכתובה האחת מרבה משל חברתה שמכל מקום הואיל וכל אחד גובה מאותו צד אע"פ שזו גדולה מזו אין כאן חשש אינצויי אלא אף כשמתה אחת מהן בחייו ואחת לאחר מותו יש לבני אותה שמתה ראשונה כתבת בנין דכרין ואין חוששין לאינצויי כלומר שיאמרו בני השניה אתם יורשים כתובת אמכם מנכסי אבינו שהיתה שלו מן הדין ואנו אין נוטלין בהן מאותו הצד כלום שהרי כתבת אמנו חוב היתה שאלו רצת אמנו למכרה לאחרים היתה רשאה בכך אעפ"כ אין חוששין ונוטלין בני הראשונה כתובת בנין דכרין וזהו שאמרו שניה ויורשיה קודמין מקדם הוא דקדמי הא אי איכא יתר על כתובת השניה שקלי בני הראשונה ואי אתה מפרש קודמין לנחלה ר"ל קודמין ליטול כתובת אמם קודם שיחלוקו ולא שיטלו בני ראשונה כתובת אמם שאם כן היאך הוא קוראם קודמין ליורשי הראשונה והיאך אלו יורשי הראשונה והלא אין להם ירשת אמם ואע"פ שבגמרא דחקו בה דאיידי דתני שניה ויורשיה תנא יורשי ראשונה אין לסמוך בה וזהו שאמרו אתם בני בעלת חוב אתם טלו כתובת אמכם וצאו ואנו נטול השאר בכתובת אמנו ואין הלכה כדברי האומר כבר קפצה נחלה מיורשי ראשונה לשניה כלומר שאין ליורשי ראשונה כתובת בנין דכרין ומדקאמר בסתם כבר קפצה וכו' משמע אפילו יש שם מותר אלא יש להם ואף בלא מותר שהרי נצטרף בה דין כתובה נעשית מותר וזהו שלא הוצרך לומר שניה ויורשיה קודמין ושארא איכא מותר דינר שקלי בני הראשונה מדין כתובת בנין דכרין דהא אפילו ליכא מותר שקלי דכתובה נעשית מותר כחוב דעלמא שאין בו ספק שכל שפרעו חוב של אביהם אותו פירעון נקרא מותר וכן שאם יש שם מותר והוא משועבד לבעל חוב אין השיעבוד מפקיע שלא יהא קרוי מותר כמו שהתבאר בגמרא הא מכל מקום כל שמתו שתיהן בחייו אין בני שתיהן נוטלין כתובת בנין דכרין אלא אם כן נשאר אחר הכתובות מותר דינר להתקיים בו נחלה מן התורה וכך אתה למד ממשנתנו שכתובת בנין דכרין אין הבנים טורפים אותה מן המשועבדין שמכר אביהם דיירתון תנן כמו שהתבאר שאם כן היה לבני הראשונה לטרוף מבני השניה אלא שאין נוטלת אלא מבני חרי על הדרך שהתבאר ובזו שכתובה נעשית מותר יש מי שאומר שאם היתה כתובה ראשונה אלף ושל שניה ת"ק דינרין ואין שם אלא ת"ת דינרין ונטלו בני השניה ת"ק דינרין ונשאר ג' מאות שאין בני ראשונה נוטלים כלום שהרי אף כשלא היתה שם כתובה שניה אלו היו נוטלין הם כתובת אמם לא היה מותר שם שהרי אין הממון מספיק אף לשיעור כתובתם ולא נאמר כן אלא כגון שכתובתה של זו אלף ושל זו חמש מאות ויש שם מותר או אף כגון שכתובת כל אחת אלף ויש שם אלף ות"ק שכשנטלו בני שניה אלף ת"ק דינרין שאם לא היתה כתובת השניה היתה שם כתובת הראשונה ומותר ת"ק דינרין ואף בזו יש שעושין עצמם כמספקים בה אלא אם כן יכולים ליטול כל כתובתם אלא שבודאי נראה בה שנוטלין וכן בזו של אחת בחייו ואחת במותו יש אומרין דוקא בשמתה שניה קודם שתגבה כתובתה דהללו והללו באים לירש אבל אם כבר גבתה שניה כתובתה ואלו בני ראשונה נוטלים כתובת אמן אין לשניים כלום לא מצד אב ולא מצד אם ודאי אתו לאינצויי וליתא דכי היכי דדייקינן ביורשיה דמקדם הוא דקדמי הא אי איכא שקלי הכי נמי דייקינן בשניה דמיקדם הוא וכו' הא איכא שקלי ויש מחזקין את דבריהם דאי אמרת לא שקלי הרי אחת בחייו ואחת במותו מועטין ונתרבו נינהו שהרי בשעת מיתת אביהם אינם ראויים ליטול שהרי שנייה קיימת:

תוספות בד"ה ש"מ בע"ח מאוחר כו' אע"ג דהתם במטלטלי איירי לק"מ דשור תם כו' עכ"ל ר"ל דמלישנא דש"מ משמע דאיכא לאסתפוקי ביה ומהכא תפשוט ליה א"נ דאית ביה פלוגתא ומהכא תקשי למאן דלית ליה הכי ובמטלטלין לפי' ר"ח ליכא מאן דפליג ביה דמה שגבה גבה אבל במקרקעי שפיר קאמר ש"מ בע"ח כו' דאית ביה פלוגתא בשלהי פרקין לקמן וק"ל:

בא"ד וכענין זה היה רגיל ר"ת לפרש ש"מ מה שגבה גבה במטלטלי כו' עכ"ל לאו ממש כפירוש ר"ח דלפירוש ר"ח הך דשלהי פרקין והך סוגיא דשמעתא והך דהמניח במקרקעי מוקי לה ולפום הסברא דבעי למימר הכא מה שגבה גבה נ"ל כתירוץ רשב"א דבע"ח מאוחר עדיף מלוקח אבל ר"ת היה רגיל לפרש כענין זה דהיינו לחלק ג"כ בין מטלטלין ובין מקרקעי אבל מוקי הך סוגיא דהכא ודשלהי פרקין ודמניח את הכד דהיינו במטלטלין אבל במקרקעי לכ"ע לא גבה ולא עדיף כלל בע"ח מאוחר מלוקח אלא אדרבה לוקח עדיף במטלטלין מהאי טעמא שכתב דאדעתא דהני מטלטלין נחית ומיהו ק"ק בסוף דבריו שכתב וצ"ל השתא הא דאמר לקמן לכ"ע מה שגבה לא גבה ובערכין כו' הקדש שאני כו' לא הוה צריך לכל זה דודאי למאי דקאמר שמואל לקמן דפליגי בבע"ח מאוחר כו' ע"כ לא מתוקמא אלא במטלטלי אבל למאי דמסיק דלכ"ע לא גבה מתוקמא במקרקע ולא תקשי ההיא דערכין דס"ל במטלטלין דגבה ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד ואתיא כר"ט דאמר לעיל מי שמת והניח מלוה או פקדון כו' עכ"ל יש לדקדק דהא לר' טרפון נמי מטנטלי דיתמי לא משתעבדי לכתובה והתם שאני משום דהני מטלטלין לא ברשותייהו קיימי כמו שפרש"י והתוס' שם ומיהו בהא י"ל דהכא נמי איירי בכה"ג שהמטלטלין מונחים ביד האחרים אבל קשה אמאי קאמר הכא דיורשי ראשונה קודמין כו' אמאי לא ינתן לכושל שבהן ובשלמא למאן דמפרש התם לכושל שבהן היינו לכתובת אשה משום חינא הכא דתרוייהו כתובת אשה הן משום חינא נותנין לראשונה אבל למ"ד לכושל שבראיה דהיינו למאוחר בשטרו אמאי קאמר הכא דנותנין לראשונה אדרבה לשניה ה"ל ליתן שהיא המאוחרת ויש ליישב (*) ודו"ק:

וז"ל הר"י מטראני ואם כתובה קודמת לגט נמצא שזה הגט על נשואי אותה הכתובה נעשה ואינה גובה אלא מחמת הגירושין והאי דתני שהמגרש את האשה והחזירה וכו' הכי קאמר ואע"פ שהחזירה ומת ובאת לגבות כתובה שנייה בעידי מיתה בעבור נשואין האחרונים אינה גובה שכיון שלא כתב לה כתובה אחרת באלו הנשואין ואין בידה אלא כתובה הראשונה על דעת כתובה הראשונה החזירה ע"כ: מתני' ה"ג קטן שהשיאו אביו וכתב אביו לאשתו כתובה גדולה בשמו של קטן כתובתה קיימת לכשיגדיל ואפי' התוספת ואף על פי שאין מעשה קטנה כלום. שעל מנת כן קיימה לכשיגדיל ולא ערער על כתובתה. וכן גר שכתב כתובתה גדולה לאשתו בגיותו ונתגייר כתובתה קיימת ואפי' תוספת ואף על שקנין הגוי אינה כלום מפני שעל מנת כן קיימה בכניסתו ליהדות. רש"י ז"ל במהדורא קמא: והר"י מטראני כתב וז"ל קטן שהשיאו אביו וכו' שעל מנת כן קיימה ולא אמרינן כיון שאין נישואי קטן כלום גם מה שכתב לה בעודו קטן אינו כלום ועכשו כשהגדיל והיא תחתיו הויא לה ככונס את הבעולה שאין לה אלא מנה אלא אמרינן כיון שכתב לה מאתים בעודו קטן עכשו כשהגדיל וקיימה על דעת אותה הכתובה קיימה ודוקא אם הגדיל אבל אם מת בעודו קטן אין לה כלום שאין נשואי הקטן נשואין ואין כתובתו כתובה וכמפותה בעלמא היתה עמו ודוקא אם כתב לה כתובה בקטנותו אבל אם כנסה בקטנותו ולא כתב לה עכשיו כשהגדיל וקיימה אין לה אלא מנה כבעולה שאין לומר כאן על דעת כתובה הראשונה קיימה שהרי לא כתב לה ע"כ:

ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל קטן שהשיאו כו' כלומר אע"ג דנשואי קטן אינם נשואין ואין האשה צריכה ממנו גט זהו כשגרשה קודם שגדל אבל אם משהגדיל קיימה יש לה עיקר כתובה ואמרו בירושלמי והוא שבעל אחר שהגדיל דכיון שבעל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומסתמא לשם קדושין בעל כו' ואית דבעו מימר שאסור לאדם להשיא בנו קטן ואם השיאו הוו להו הברכות של אירוסין ונשואין לבטלה וגם רבינו משה כתב שאין משיאין את הקטן ואין זה נראה אלא ודאי מותר להשיאו דאם איתא שהיה איסור בדבר היכי מיירי מתניתין בדבר שיש בו איסור וכן הורה הלכה למעשה הרב ר' שלמה מן ההר ז"ל ע"כ. וכתבו בתוספות שאינה טורפת לקוחות בשטר זה לא מזמן נישואים ראשונה ולא משעה שהגדיל לפי שהשטר בעצמו אינו כלום ועוד שמוקדם הוא ופסול שהרי זמנו כשהיה קטן ואינו כלום עד שיגדיל אלא אין שטר זה כלום אלא שכתובתה קיימת עליו על פה כמו שכתוב בשטר ולא אמרינן בעולה היא ואין לה אלא מנה. ריב"ש ז"ל: גר שנתגייר ואשתו עמו כגון גוי שנשא בת ישראל ובגיותו כתב לה כתובה ועכשו נתגייר וקיימה כתובתה קיימת ואע"פ שכל מה שכתב לה בגיותו אינו כלום שעל מנת כן קיימה ואם לא כתב לה כתובה בגיותו עכשו כשנתגייר ומקיימה אין לה אלא מנה כבעולה ודוקא אם נשא בת ישראל שהיא בת כתובה אמרינן כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה אבל אם נשא גויה בגיותו וכתב לה כתובה ונתגיירו וקיימה אין לה אלא מנה שאין כתובה לכנעניות וכל מה שכתב לה בגיותן הבל הוא ובטל. ה"ר ישעיה מטראני. וכתב עליו ריב"ש דאינו נראה כלל שהרי אין גם כתובה לבת ישראל שנשאת לעכו"ם ואע"פ כן אומרין שעל דעת כתובתה הראשונה קיימת ועוד דלא משמע דמתני' מיירי באיסורא בבת ישראל הנבעלה לעכו"ם ועוד דלישנא דגר שנתגייר ואשתו עמו בכולי תלמודא רוצה לומר שנתגיירה אשתו עמו אלא ודאי בעובדת כו"ם שנשאת לעכו"ם היא ואע"פ שמה שכתב לה אינו כלום מכל מקום כשקיימה יש לנו לומר שקיימה על דעת שתהא כתובתה קיימת כמו שכתב לה אלא דלמאן דאמר בגמרא דדוקא מנה מאתים אבל תוספת אין לה והכי אסיקנא נראה שאין לה כל מה שכתב לה אלא מה שהיה ראוי להיות לה בשעה שנשאה אם היה אז גדול ובגר אם היה אז גר והיא גיורת ולדבריו מתני' בגר מיירי כגון שנשאה קטנה פחותה מבת שלש שנים ויום א' דאז הוי לה כתובה מאתים דבתולה היא אבל בגדולה הרי אפי' בשעה שנשאה לא היתה ראויה אלא למנה דהא כבעולה חשבינן לה כדאיתא בפרקא קמא דמכילתין. עכ"ל ריב"ש:

וז"ל תלמידי רבינו יונה גר שנתגייר ואשתו נתגיירה עמו אם כתב לה כתובה בעודה עכו"ם ובעל אחר הגרות כתובתה קיימת והא קמשמע לן שאע"פ שעכשו כשבעל אחר הגירות לא היתה בתולה אפי' הכי כתובתה קיימת מאתים אם נשאה בתולה שעל מנת כן הגר אחר שנתגייר כו'. דוקא עיקר כתובה הוא דאית לה מטעם דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אבל תוספת לית לה אבל אם חדשו התוספת אחר הגדלות ואחר הגירות נוטלת כפי מה שחדשו. זו שיטת רש"י אבל ר' משה כתב גר שנתגייר ואשתו עמו אין לה אלא מנה דמאי דאמרינן כתובתה קיימת שעל מנת כן קייימה רוצה לומר שיהיה לה מנה אע"פ שלא כתב לה כתובה דעל מנת כן קיימה אבל כיון שעמדה בחזקת הפקר בעודה עכו"ם כו' והשתא לא צריכי' לדחוקי ולאוקומי מתניתין כשכתב לה כתובה מאתים בעודה עכו"ם ע"כ:

גמ' לא שנו אלא מנה מאתים לא שנו דכתובתן קיימת אלא מנה מאתים דתקון לה רבנן אפילו בדלא כתב לה אבל תוספת לית לה דאדעתא דתוספת לא קיימה. רש"י במהדורא קמא. ואם תאמר מאי קמשמע לן מתני' דקתני שעל מנת כן קיימה אפי' לא כתב לה מעולם אית לה כתובה בתנאי בית דין ואומר רבינו תם סלקא דעתך אמינא היכא דלא כתב לה עדיף טפי דסמכה אתנאי ב"ד אבל היכא דכתב לה סמכה אשטרא דלית ליה קלא כיון שנכתב בקטנות ובכגיו' ולא טרפה ממשעבדי קמשמע לן. ואם תאמר היכי גביא באותה כתובה מן הלקוחות והא שטר מוקדם הוא ופסול ויש לומר דאין לפסלו בשביל שטר מוקדם דהא קטן אין מכירתו מכירה בקרקעות וליכא למיחש שתטרוף שלא כדין ומיהו קשה מעכו"ם שנתגייר וקטן נמי יכול להיות שמכר האפוטרופוס לצורך הלכך נראה דלא גביא ממשעבדא בהך כתובה ומתני' אתיא לאשמועי' דאע"פ שעתה כשהגדיל הקטן ונתגייר העכו"ם היא בעולה יש לה כתובה מאתים שעל מנת כן קיימה שיהא עכשיו כתחלת נשואי'. לשון הרא"ש ז"ל. והריטב"א כתב דאין צריך לכל זה דודאי בלאו הכי נמי טובא קמשמע לן שזה לאחר שהגדיל או לאחר שנתגייר לא עשה בה מעשה נשואין כלל אלא דכיון שבעל כדברי הירוש' בעילתו זו כניסתו והוה סלקא דעתין דבהא לא תקון רבנן מידי קמשמע לן. ע"כ: ורב יהודה אמר אפילו תוספת יש לה פי' שאמרו חכמים שהוא מקיים לה עכשו כשבעל מה שכתב לה בתחלה דאלו מחמת כתיבתו הראשון חספא בעלמא הוא וכשגובה אינה גובה בכח השטר ההוא שהרי אין שעבודו שעבוד ולא עוד אלא שהוא שטר מוקדם לענין זה אלא שהוא לראיה על מה שכתב לה בתחלה כי באותו הסך קיים ונשתעבד לה עכשו וליכא למיחש שמא יגבה בו מזמן ראשון כמו שחשו בשטר מוקדם דהא פסולו מוכיח מתוכו וכן פירשו בתוספות. הריטב"א ז"ל:

מיתיבי חדשו נוטלת מה שחדשו כו' ואיכא למידק טובא חדא דמשמע דקא מותיב ומשני מהן ללאו בלא טעם כלל ועוד דמשמע דמעיקרא מהך ברייתא גופא דאסיק קא מותיב מינה וכדקאמרן והא לא תני הכי חדשו כו' מעתה קשיא מאי קא משני אימר אף מה שחדשו והרי בסיפא קתני בהדיא לא חדשו בתולה גובה מאתים כו' ועוד אמאי לא אייתו כולה ברייתא כי היכי דלא לדחיי' אידך ונימא אף מה שחדשו ועוד מאי קא מהדר ורב יהודה מתני' אטעיתיה הוא סבר כו' ומה לנו להודיע טעותו. וראיתי ה"ר ישעיה מטראני שכתב בפסקיו וז"ל מיתיבי חדשו נוטלין מה שחדשו לא חדשו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה תיובתא דרב יהודה פי' אם חדשו אחר שהגדיל הקטן לכתוב לאשתו שום דבר וכן הגר לאחר שנתגייר נוטלין נשותיהם מה שחדשו ואם לא חדשו וקיימום בסתם בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה מה שכתבו להן מתחלה ודוקא מנה מאתים אבל תוספת יש לה וקשיא לרב יהודה ואהדר רב יהודה מתני' אטעיתיה איהו סבר כתובתה קיימת אכולה מלתא קאי פי' על כל מה שכתב לה מתחילה ואפילו תוספת ולא היא אעיקר כתובה קאי כדמפרש בברייתא. ע"כ. ומשמע לי לפי דבריו דהכי בעי לפרושי שמעתין דמעיקרא רב יהודה לאו לתרוצי ברייתא קא אתי דהא ודאי ברייתא לא מתרצא בהכי אלא הכי קאמר דהדין כך דנוטלת אף מה שחדשו וסמי ברייתא מקמי מתני' דאיהו סבר דכי קתני מתני' כתובתה קיימת אכולה מלתא קאי והיינו דקא מהדר רב יהודה מתני' אטעיתיה כו' פירוש מעיקרא מתרצי' לך אימא אף מה שחדשו לאו לתרוצי ברייתא קא אמינא אלא הכי קא אמינא דלפי טעותו של רב יהודה אימא אף מה שחדשו וסמי ברייתא מקמי מתני' ולא היא אעיקר כתובה קאי כדמפרש בברייתא. כנ"ל פירוש לפירושו ודוחק לפרש כן: ורש"י במהדורא קמא כתב וז"ל חדשו בכתובה לאחר שהגדיל קטן וגר לאחר שנתגייר שהוסיפו בכתובתן קטן שהגדיל וגר שנתגייר נוטלת מה שחדשו והוסיפו על כתובתן חדשו אין גביא תוספת דמעיקרא כשהוא קטן או כשהוא גוי אכולא מלתא כלומר אכולא כתובה בין אעיקר בין אתוספת קאמר דקיימת ע"כ. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל חדשו קטן משהגדיל וגר משנתגייר אם הוסיפו כלום על כתובה הראשונה. מה שחדשו וקס"ד מה שחדשו על מנה מאתים. אף מה שחדשו על תוספת ראשונה ע"כ. ויש לי לפרש פי' לפירושו דחדשו היינו שכתב לה ואוסיפית לך אקמיית' הלכך הרי הוא מקיים עכשו מאי דכתב לה בעודו קטן או גוי והוסיף לה נמי וכדקאמר ואוסיפית לך אקמייתא ומאן דמותיב סבר דאע"ג דכתב לה הכין לא קאי הך תוספת אכל מאי דכתיב בכתובה אלא אמנה מאתים בלחוד ולהכי דייקינן דדוקא משום דחדשו נוטלין תוספת הא לאו הכי אין נוטלין ורב יהודה סבר דקאי נמי אתוספת ולהכי נוטלת אף מה שחדשו והיינו נמי פלוגתייהו במתני' דמ"ס דכי קיימה אמנה ומאתי' בלחוד קיימה ומ"ס אכולה כתובה קיימה והיינו דמסיק רב יהודה מתני' אטעיתיה כו'. פי' אטעיתיה לפרש כן הברייתא דבחדא שיטתא קא אזיל והא דקתני סיפא דברייתא לא חדשו בתולה גובה מאתים כו' לדעת רב יהודה הכי קתני כו' חדשו נוטלת מה שחדשו פי' אף מה שחדשו ואפילו לא בעל אחר שהגדיל כדאמר בירושלמי דהא קיימו להדיא דכתב לה ואוסיפית לך אקמייתא דמשמע דקא מקיים אף מה שכתב לה בקטנותו לא חדשו בתולה גובה מאתים כו' פירוש ואפילו לא בעל דמה שיש לה בתנאי ב"ד לא שני לן בין בעל ללא בעל אבל תוספת אפילו לרב יהודה לית לה אלא כשבעל ורב הונא אפילו כשבעל אין לה אלא מנה מאתי' וכשלא בעל לית לה כלל אפילו עיקר ומשמע להו דמתני' איירי כשבעל ולהכי פליגי בתוס'. א"נ דלרב יהודה הא דקתני סיפא לא חדשו בתולה גובה מאתים כו' אתא לאשמועינן דאפילו כתב לה בקטנותו או בגיותו בציר מהכי אפ"ה בתולה גובה מאתים כו' וניחא למאי דפירשנו דקתני רישא דמתני' חדשו נוטלת מה שחדשו דפשיטא דמה שיעשה בגדלותו או אחר שנתגייר דהרי הוא קיים ובמאי דכתיבנא ניחא. עוד יש לפרש חדשו כו' פי' לא שכתב לה ואוסיפית לך אקמייתא דלא נזכר קמייתא כלל אלא שחדש לה כתובה קס"ד דמיירי כגון שלא היה לה מעיקרא אלא מנה מאתים והלכך למה לי למתני דנוטלת מה שחדשו פשיטא דמנה מאתים יש לה ומה שהוסיף לאחר שהגדיל נמי יש לה אלא ודאי הא אתא לאשמועינן חדשו אין לא חדשו לא ומשני אף מה שחדשו דמעיקרא כתב לה נמי תוספת והשתא חדש לה עוד תוספת והא אתא לאשמועי' דלא תימא דהשתא בטל מה שכתב לה מתחלה ואין בדעתו אלא בתוספת זו שכתב לה משהגדיל קא משמע לן דנוטלת הכל בין מה שהוסיף לה בקטנותו ומה שחדש לה עכשו מיהו לשון רש"י דייק כלישנא קמא שכתב חדשו קטן מהשגדיל כו' אם הוסיפו כלום על כתובה הא'. ע"כ. אלמא דבלשון תוספת כתביה מה שחדש כנ"ל: וריב"ש כתב וז"ל חדשו אין לא חדשו לא פי' אלמא אי לא כתב לה עתה אין לה תוספת שכתב לה מתחלה דהא לאשמועינן שאם חדשו נוטלת מה שהוסיפו עתה פשיטא אלא לאשמועי' אתא משום דיוקא למימר דאם לא כתב עתה תוספת אין להם ואע"פ שכתוב בכתובה הא' ודחי אימא אף מה שחדשו כלומר כשהכתובה הא' היה בה תוספת ועתה בשנייה הוסיפו יותר גובה אף מה שחדשו ולגופא לא אצטריכא אלא לאשמועינן דאם לא חדשו היו נוטלות מה שכתוב בכתובה הא' ואפילו התוספת כרב יהודה ע"כ. ולא תירץ כל הצורך בשמעתין דאכתי איכא למידק קצת ממאי דדייקי' לעיל. דוק: סליק פרק תשיעי

מי שהיה נשוי שתי נשים וכו' ויורשי הראשונה קודמין כו' במסכת שבועות פרק כל הנשבעין אקשי' מהא לרב ושמואל דאמרו מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה כבר נתחייב שבועה מלוה לבני לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ואוקימנא למתני' כשנשבעה ומתה ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל יורשי הראשונה. אם מתו נשיו אחריו עד שלא הספיקו לגבות. פי' דלא מחסרי אלא הגבי' אבל כבר נשבעו. עוד אוקמוה התם בגרושה ומתה בחיי הבעל דהוה ליה מת מלוה בחיי לוה. ורש"י פירש כאוקמתא קמייתא וכדכתי' כנ"ל ואיכא למידק אמאי לא ערבינהו המה ויורשיה כדקתני בסיפא וליתני הראשונה ויורשיה קודמין לשניה ויורשיה כדקתני סיפא שניה ויורשיה קודמין כו' ואיברא דבסיפא לא מצי למתני קודם לראשונה דהא כבר מתה מיהו מ"מ קשיא אמאי לא קצר ברישא דלערבינהו המה ויורשיה ובמאי דכתי' ניחא קצת דחלוקי' יורשיהן מהם דבעינן שלא יהו מחוסרין שבועה משום דאין אמש"ל ובגמ' נתרץ זה יפה בס"ד. וכתבו תלמידי ר' יונה ז"ל דלא היה צריך למתני ויורשי הראשונה קודמין ליורשי שניה אלא איידי דאמר בסיפא יורשין תנא נמי ברישא יורשין ע"כ. ואי לענין מוריש שבועה דכתבי' מסיפא שמעינן לה ואפשר דהא אתא לאשמועי' דאע"ג דקדמה שניה ונשבעה ולא הספיקה לגבות עד שמתה ושוב נשבעה הראשונה ולא הספיקה לגבות עד שמתה דקא קדם חיוב בני השניה דאין ליורשין כלום עד שתשבע אמן אפי' הכי יורשי הראשונה קודמין ואע"ג דממאי דקתני הראשונה קודמת כו' מצינן למשמע הכי מ"מ מייתורא דמתני' הוא דשמעי' הכי כנ"ל. גרסינן בירוש' מתני' לענין כתובה אבל לענין מזונות שתיהן שוות וכן הוא בתוספות ג"כ. הריטב"א ז"ל:

נשא ראשונה ומתה נשא שניה כו' לאו בדוקא נקט דנשא את השניה אחר מיתת הראשונה דה"ה נשא את שתיהן בבת אחת אלא שמתה הראשונה בחייו והשניה לאחר מותו וזהו שכתב רש"י ז"ל נשא ראשונה ומתה בחייו. ע"כ. פי' אין הכונה אלא שמתה ראשונה בחייו ודוק כנ"ל:

גמ' מדקתני הראשונה קודמת לשניה וכו' הוה מצינן לפרושי דהכי קא דייק תלמודא דהשתא דתני הראשונה קודמת כו' הוצרך נמי למתני ויורשי הראשונה קודמין ליורשי השניה לאשמועינן דהיורשין נמי אי קדמו ותפסו מה שתפסו תפסו דיש מקום לחלק בזה בין אינהו גופייהו דהוו להו בעלי חובות עצמן ליורשיהן דוק ותשכח ואי הוה תני הראשונה יש לה והשניה אין לה ממילא דגם ליורשין לית להו דמהיכא תיתי להו כיון דלמורישיהן אין להם והלכך הו"ל למתני הכי כדי לקצר ולפי' זה ניחא דמאי קאמר ולא קתני הראשונה יש לה וכו' אדרבה התנא דרכו לקצר ולא להאריך וזה הלשון היינו אריכות ועדיפא טפי דנקט הראשונה קודמת דהיינו קצור. ומיהו רש"י לא פירש כן דכתב מדקתני. לישנא דקודמת ולא קתני כו'. ע"כ. משמע דלישנא דקודמת גופה קא דייק ולא דייק לה מכח האריכות כדכתי'. ותריץ נמי מאי דאקשי' הלא התנא דרכו לקצר והיכי אמרינן דליתני לשון ארוך דכיון דלישנא דקודמת לא דייק דרך התנא להאריך קצת למנקט לשון ברור כנ"ל והק' בתוספות ומאי האי דיוקא והא בסיפא קתני שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה והתם אף אם תפסו יורשי הראשונה מפקי' מינייהו כדמשמע בסמוך דקא משני איידי דתני שניה ויורשיה כו' ואין לומר דכדי לדחויי קאמר הכי ומיהו אפשר דלמאי דקס"ד השתא מה שגבה גבה דה"ה בסיפא לא מפקי' מינייהו דהא ודאי משמע דפשיטא ליה לתלמודא דמוציאין מידה והדרא קושיין לדוכתיה ותירצו בתוספות דבסיפא ניחא דאגב רישא נקט האי לישנא:

מי שהיה נשוי פרק עשירי

משנה מי שהיה נשוי ב' נשים ומת הראשונה קודמת לשניה יורשי הראשונה קודמים ליורשי שניה. ואיכא למידק דטפי הוה ליה למתני דיורשי הראשונה קודמים לשניה עצמה מדקתני סיפא שניה ויורשיה קודמים ליורשי ראשונה ועוד דאמאי פלגינהו לתרי בבי והו"מ למתני בבא א' הראשונה ויורשיה קודמים לשניה ויורשיה ויותר מזה קשיא לי בסוגית הגמרא פרק כל הנשבעין דף מ"ו ע"א הובא בשמעתין בלשון הרי"ף והרא"ש ז"ל דמקשינן אדרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו מסיפא דמתניתין דקתני שניה ויורשיה קודמים ליורשי ראשונה ומוקמינן לה כשנשבעה ומתה ובזה הלשון הביאו הרי"ף ז"ל דכל שלא נשבעה אין יורשי שניה נוטלין כלום וא"כ אמאי לא דייקינן הכי ארישא דמתניתין דהיינו מציעתא דקתני יורשי הראשונה קודמים ליורשי שניה וצריכין נמי לאוקמי כשנשבעה הראשונה ומתה דאל"כ אין קודמין. ומתון כך היה נ"ל לכאורה להביא סיוע לשיטת בעל העיטור שהביא הטור בא"ע סי' קי"ב דאף שלא נשבעה אפ"ה שקלי יורשין בתורת בנין דיכרין וסובר דלענין תקנת בנין דיכרין אין צורך לשבועה אלא שהטור כתב עליו ולא נהירא וכן תמהו עליו קדמאי ובתראי וביחוד בספר נתיבות המשפט דף ר"פ כתב עליו שהוא נגד סוגיא דפרק כל הנשבעין דמוקמינן דוקא כשנשבעה ומתה ע"ש. ולמאי דפרישית אדרבא לא מיבעיא דליכא תיובתא להאי סוגיא לבעל העיטור מסוגית הש"ס ולשון הרי"ף ז"ל אלא אדרבא סייעתא איכא דמדלא דייקינן הכי אבבא דמציעתא ע"כ היינו משום דהתם אפילו בלא שבועה נמי יורשי הראשונה קודמין בתורת בנין דיכרין כמו שאבאר דאפילו למ"ד ירתון תנן היינו לענין דלא טרפי ממשעבדי דהיינו מלקוחות כבע"ח גמור משא"כ לענין היכא דתרוייהו אתו בתורת בנין דיכרין לעולם דשייך בהו דין קדימה כדאשכחן דגובה בכתובת בנין דיכרין ממתנת שכ"מ אע"ג דכיורשין שווינהו רבנן ועדיפי מיורשין שהן קודמין ליורשין ואפ"ה כב"ד עדיפי ממתנת שכ"מ כ"ש דעדיפי משאר יורשים ואפילו משאר כב"ד כיון דאיקרו בני חורין ושייך בהו קדימה וה"נ אשכחן במתנת שכ"מ גריד' אע"ג דכירושה שוויו' רבנן אפ"ה שייך בהו קדימה כדאיתא בהניזקין הובא בש"ע וטור בשם הרמ"ה ז"ל וא"כ א"ש דיורשי הראשונה קודמין משא"כ בבבא דסיפא דקתני יורשי שניה קודמין ליורשי ראשונה ע"כ צריך לאוקמי כשנשבעה ומתה דאל"כ לא שייך לומר דיורשי שניה קודמין דהא בתורת בנין דיכרין אדרבא יורשי ראשונה קודמין אע"כ דמה שהם קודמין היינו משום שרוצין לגבות בתורת חוב אמן ממש דבהא ודאי קודמין דמיקרי משעבדי לגבי ראשונה ובנין דיכרין לא טרפי ממשעבדי וא"כ דבתורת חוב שקלי שפיר מסיק הש"ס והרי"ף דלא מצי למישקל בני שניה קודמין ליורשי ראשונה אא"כ שנשבעת על כתובתה וא"כ הוי סייעתא טובא לשיטת בעל העיטור. אלא דאפילו לפי שיטת רוב הפוסקים החולקים על בעל העיטור נמי מצינן לפ' מציעתא דמתניתין לענין כתובת ב"ד ואיירי שמתו שתי הנשים בחייו ואין כאן אלא היורשין דהכי משמע ריהטא דלישנא דמתניתין שלא הזכיר במציעתא ממיתת הנשים אחר בעליהן כדקתני סיפא וא"כ שפיר קאמר דיורשי ראשונה קודמין ליורשי שנייה לענין כתובת ב"ד כדפרישית דלא מיקרי משעבדי אלא בני חורין. ואי תיקשי לכל הפירושים היאך מצי איירי מציעתא כלל לענין כתובת ב"ד דקודמין לשניה הא ליכא מותר דינר על שתי הכתובות ואנן מותר דינר בעינן כדקתני אידך מתניתין דלקמן מצינן למימר דהכא איירי שאין כאן קרקע אלא כדי כתובה הראשונה אבל מטלטלין איכא טובא אלא שאין יורשי השניה יכולין ליטול כב"ד דהא לא גביא ממטלטלין משא"כ יורשי ראשונה שהן מוקדמין נוטלין הקרקע דהאיכא מותר דינר על הראשונה דהא קי"ל כת"ק דאידך מתניתין דמטלטלין הוי שיור דלא מיעקרא נחלה דאורייתא משא"כ באידך מתניתין דלקמן דאיירי שיש כאן קרקע כדי שתי הכתובות כדקתני אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כו' משמע שיש כאן קרקע כדי שיעור שתיהן אלא דאפ"ה כיון שאין כאן מותר דינר מטלטלין א"כ אם יטלו שניהן הקרקעות כדינן בתורת כב"ד תו לא מיקיימא נחלה דאורייתא מש"ה לא תקנו בכה"ג כלל ואפילו יורשי הראשונה נמי הפסידו זכותן אבל הכא במשנתינו שאין כאן קרקע כלל אלא כדי הראשונה שהן מוקדמין וא"כ תו לא שייכי בני השניה בתורת כב"ד כמו בא' בחייו וא' במותו להחולקים על בעל העיטור או במוחלת כתובתה לבעלה אליבא דכ"ע דלא אמרינן שיפסידו בני הראשונה בכך כיון דלא חיישינן לאינצויי בכה"ג ומיקיימה שפיר נחלה דאורייתא במטלטלין כן נראה לי נכון ליישב סוגיא דשבועות ולשון הרי"ף ז"ל וממילא רווחא שמעתין בדיוקא דמתניתין דקתני יורשי ראשונה קודמין ליורשי שנייה וכדפרישית כך היה נראה בעיני לכאורה אלא לפי שלא מצאתי לשום מפרש שיפרש מציעתא דמתניתין לענין כב"ד אלא הא דקתני יורשי הראשונה קודמין ליורשי שנייה היינו שמתו שתיהן לאחר מותו ונוטלין בתורת חוב אמן ממש דוקא ומכלל דבריהם למדנו דפשיטא להו דלא שייך קדימה כלל לענין כב"ד משום דירתון תנן והו"ל כי יורשים ממש דלית בהו קדימה כלל והא דקדמי למתנת שכ"מ היינו משום דכב"ד חל בשעת מיתה ממש משא"כ מתנת שכ"מ אינו חל אלא לאחר גמר מיתה כדאיתא בח"מ סי' רנ"ג וא"כ לפ"ז הדרא קושיא לדוכתא מסוגיא דשבועות ומלשון הרי"ף ז"ל ומדיוקא דמתניתין מיהו לענין סוגיא דשבועות אכתי מצינן למימר דלא פסיקא ליה לתלמודא לאקשויי מבבא דמציעתא כיון דאיכא למידחי מיהא דאיירי לענין כב"ד דהא בלא"ה איכא למ"ד יסבון תנן ופלוגתא דתנאי היא בפ' יש נוחלין וטרפי אפילו ממשעבדי וא"כ שפיר יורשי ראשונה קודמין ומש"ה מקשה מסיפא ולבתר דמוקי לה כשנשבעה ומתה ה"ה דמציעתא נמי בהכי איירי דוקא למ"ד דירתון תנן דהכי קי"ל אלא דאכתי לשון הרי"ף ז"ל קשה אמאי מייתי הא מילתא דכשנשבעה ומתה איירי לענין סיפא דיורשי השניה קודמין ולא כתב כן נמי אבבא דמציעתא דיורשי הראשונה קודמין דוקא כשנשבעה ומתה ואפשר דלישנא דגמרא דפרק כל הנשבעין נקיט הרי"ף ז"ל וה"ה למציעתא ודוחק ועדיין צ"ע:

מיהו בענין דיוקא דלישנא דמתניתין נראה עוד דודאי אם נאמר דקי"ל כלישנא קמא דבסמוך דבע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה והיינו אם נפרש כמסקנת התוס' דאיירי לענין מטלטלין וכמו שאבאר א"כ א"ש דהא דלא קתני מציעתא יורשי ראשונה קודמין לשנייה היינו משום דניחא ליה למיתני קודמין ליורשי שניה למידק מיניה דוקא קודמין אבל אי תפסי אפילו יורשי. שניה אע"ג דהו"ל תפיסה לאחר מיתה מהני משא"כ אי הוי תני קודמין לשניה לא הוי דייקינן אלא אי קדמה השניה ותפסה מחיים לא מפקינן מינה משא"כ תפיסה דלאחר מיתה אפשר דלא מהני מש"ה קתני לגבי יורשי שניה דלא שייך בהן תפיסה מחיים אלא לאחר מיתה ואפ"ה מהני כן נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

קונטרס אחרון משנה מי שהיה נשוי כו' יורשי ראשונה קודמין ליורשי השנייה וכתבתי דמדלא קתני יורשי הראשונה קודמין אף לשנייה עצמה יש להביא ראיה לפסק העיטור שהביא הטור א"ע סי' קי"ג דאף שלא נשבעת על כתובתה שקלי בניה כתובת בנין דיכרין וכתב בספר נתיבות המשפט שהוא נגד סוגיא ערוכה דפרק כל הנשבעין ולמאי דפרישית אדרבא סוגיא דפרק כל הנשבעין מסייע ליה ונתיישב ג"כ לשון הרי"ף ז"ל ואף ע"ג דראיה גמורה ליכא אפ"ה תיובתא נמי ליכא:

גמרא מדקתני הראשונה כו' ולא קתני כו' ונראה דדייק הכי משום דפשיטא ליה דמשנה שאינה צריכה היא דאטו לא ידעינן דכתובה גביא אפילו ממשעבדי כ"ש דקודמת לשניה אע"כ דאתא לאשמעינן דאפילו בדיעבד לא מהני דלא תימא כסברת הרשב"ם או כשיטת ר"ת וא"כ הו"ל למיתני בהדיא אע"כ דלקושטא דמילתא אתא לאשמעינן דדוקא לכתחילה קודמת ולא בדיעבד אם תפסה והשתא א"ש נמי הא דקאמר איכא דאמרי מדלא קתני אם קדמה והיינו נמי כיון דמתניתין לגופא לא איצטריך אלא לדיוקא א"כ ממילא משמע דדיוקא להאי גיסא דאי לאידך גיסא הו"ל למיתני בהדיא דלשון קודמין משמע טפי להאי גיסא וללישנא קמא איפכא ובזה נתיישב מה שדקדקו התוספות בד"ה מדקתני:

תוספות בד"ה ש"מ דבע"ח מאוחר כו' תימא מאי סברא היא זו כו' ותירץ רשב"ם דב"ח מאוחר עדיף מלוקח כו' עכ"ל. למאי דמפ' הרשב"ם ז"ל דאיירי במקרקעי הא דאמרינן בשמעתין דאי קדמה ותפסה היינו שהגבוה הב"ד קודם שידעו מכתובה הראשונה או שהגבוה היורשין דאל"כ לא שייך תפיסה במקרקעי אפילו היא מוחזקת בה כמו שכתב הרא"ש ז"ל בפרק הכותב בשם רבינו יונה ז"ל לענין דאקני בלוה ולוה דמה שגבה מעצמו לא מיקרי תפס אע"ג דהתם מהני תפיסה בב"ד. והואיל ואתא לידן ענין דאקני יש לדקדק אמאי לא מוקמינן לשקלא וטריא דשמעתין ולדיוקא דמתניתין נמי לענין דאקני דאם קדמה השניה ותפסה בב"ד לא מפקינן ובשלמא לפירוש הרשב"ם ז"ל א"ש דניחא ליה לאוקמי בפשיטות אפילו בסתם קרקעות שהיו לו בשעת הלואה אלא לפירוש ר"ת שרצה לדחוק ולאוקמי מתניתין ושקלא וטריא דשמעתין במטלטלין ומוקי למתניתין כר"מ או כרבי טרפון ואמאי לא מוקי לה ככ"ע ולענין דאקני ואי משום דקשיא ליה לישנא דמתניתין דקתני ראשונה קודמת לשניה ואי בדאקני אפי' לכתחלה קי"ל דיחלוקו א"כ למאי דבעי ר"ת לאוקמי במטלטלין נמי תיקשי ליה בכה"ג אמאי קתני הראשונה קודמת הא קי"ל דבמטלטלין אין בהן דין קדימה ויחלוקו אע"כ כמו שמפרש בחידושי מהר"י מטראני בזה דודאי עיקר דינא דמתניתין דקודמת היינו במקרקעי אלא דמדיוקא דלא קתני והשניה אין לה מפרש ר"ת דהיינו משום דזימנין דיש לה כגון במטלטלין ותפסה ואם כן בכה"ג הוי מצי לאוקמי נמי עיקר דינא דמתני' בקרקעות שהיה לו קודם נישואין ודיוקא דמתני' ושקלא וטריא דשמעתין היינו לענין דאקני מה שקנה אח"כ והנראה מזה דלפי' ר"ת צריך לפרש דיוקא דמתניתין דומיא דעיקר דינא ודלא כפירוש מהר"י מטראני אלא שסובר ר"ת דבמטלטלין לכתחילה נמי יהבינן למוקדם והא דקי"ל אין קדימה במטלטלין היינו לענין קדם ותפס וזהו כשיטת הרמב"ן ז"ל שהביא הב"י סימן ק"ד בח"מ וכמשמעות לשון הש"ע תחלת סימן הנ"ל ועיין שם בסמ"ע באריכות שתמה על סברא זו וצ"ע ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בא"ד ובענין זה היה רגיל ר"ת לפרש עיין במהרש"א מיהו בעיקר לשונו של רבינו תם משמע לכאורה דמה שכתב דלכל הפחות במטלטלין אית לן לאוקמי היינו דמיתוקמא דיוקא דמתניתין לכל הפחות במטלטלין אבל עיקר דינא דמתניתין הוא מיתוקם שפיר במקרקעי וכדפרישית בסמוך בשם מהר"י טראני אלא דאפילו הכי איכא למידק דר"ת סובר דבמטלטלין לא שייך כלל האי דינא דיחלוקו אלא דאי לא תפיס חד מינייהו נותנין להמוקדם וכשיטת הרמב"ן ז"ל ולשון הש"ע שכתבתי בסמוך דאל"כ מאי מדייק הכא בגמרא מדלא קתני והשניה אין לה ש"מ בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה דלעולם מה שגבה לא גבה דלא מהני תפיסה אלא דאפ"ה לא מצי למיתני והשניה אין לה דהא נוטלת מיהו חציה במטלטלין אע"כ דלית ליה לר"ת דין חלוקה במטלטלין אלא היכא שזמן שניהם שוה דאפי' בקרקעות חולקין וכן בלוה ולוה וקנה אבל במטלטלין שהיו לו בשעת הלואה נותנין למוקדם תחלה אלא הא דקי"ל אין דין קדימה במטלטלין היינו לענין אם תפסה שניה דלא מפקינן מינה וכן מוכח מדבריו דבעי לאוקמי סוגיא דבן ננס ורבנן לקמן נמי במטלטלין ואס"ד דשייך דין חלוקה במטלטלין א"כ לרבנן דבן ננס נהי דס"ל מה שגבה לא גבה אכתי צריכה לישבע כדי שלא תפסיד הראשונה חצי המטלטלין אע"כ למ"ד מה שגבה לא גבה אפילו לכתחלה נמי יהבינן כולהו להמוקדם בדליכא קרקע וא"כ ממילא דאפילו למ"ד מה שגבה גבה נמי הכי ס"ל דלענין דינא דלא תפסה הא לא אשכחן דפליגי ועוד דאי ס"ד דפליגי למה לי לאוקמי פלוגתייהו בקדם וגבה הו"ל למימר דלכ"ע לא מהני תפיסתה דהו"ל תפיסה בטעות אלא דפליגי בעיקר דינא דמטלטלין דלרבנן אית לה דין קדימה ויהבינן למוקדם לחוד ולבן ננס יחלוקו ומש"ה צריכה לישבע אלא על כרחך דלית ליה לר"ת דין חלוקה במטלטלין כנ"ל לכאורה מפירושו ובלא"ה נראה כן לפמ"ש כמה פעמים במכילתין בשם ר"ת בבכורות דף נ"ב שסובר דתקנת הגאונים דאורייתא וכתבתי משום דס"ל שיעבודא דאורייתא ועיקר שעבודא דאורייתא במטלטלין כתיב יוציא אליך העבוט כדאיתא בס"פ גט פשוט ע"ש ברשב"ם ובלשון התוספות דעכ"פ מיניה לכ"ע אמרו וא"כ ה"נ כיון דמיניה טריף ממילא דלמוקדם יהבינן דהא חל שיעבודה מעיקרא ופסידא דלקוחות לא שייך הכא והיינו נמי טעמא דהרמב"ן ז"ל וטעם החולקין נראה דקיימי בשיטת ר"י שכתב לעיל דף פ"ו בד"ה לאשה דכל היכא דלא טריף מלקוחות הו"ל כאילו דינן שוה ועיין מ"ש שם ועדיין צ"ע ודו"ק ומה שדקדק מהרש"א ז"ל בדבריהם במה שכתבו וצריכא למימר השתא דהא דאמר לקמן לכ"ע מה שגבה לא גבה ובערכין כו' וכתב דבלא"ה לא קשה מידי דהא לאידך אוקימתא דאמרינן לכ"ע מה שגבה לא גבה איירי מתני' דלקמן שפיר במקרקעי ודאי שכדבריו כן הוא דהא מוקי פלוגתייהו בשמא תכסיף והיינו במקרקעי אלא דאפ"ה מדאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה דכ"ע מה שגבה לא גבה היינו לענין דינא דמטלטלין לאפוקי ממאי דאמר שמואל דפליגי במטלטלין קאמר איהו דלא פליגי שכך הסוגיא בגמרא וק"ל:

קונטרס אחרון תוס' בד"ה ש"מ בע"ח מאוחר כו' ובענין זה היה רגיל ר"ת לפרש כו'. וכתבתי בפנים דמשמע להדיא דר"ת ז"ל סובר דהא דקי"ל אין קדימה במטלטלין היינו דוקא לענין אם קדם המאוחר וגבה אין מוציאין ממנו משא"כ לכתחלה נותנין למוקדם תחלה וכדמשמע מפשט לשון הש"ע ח"מ סי' ק"ד והוא שיטת הרמב"ן ז"ל ועיין בפנים שכתבתי מילתא בטעמא דר"ת לשיטתו שכתבו התוס' בשמו במס' בכורות דף נ"ב דתקנת הגאונים דאורייתא ונ"ל בטעם דברי ר"ת דמדאורייתא אין לחלק כלל בין מטלטלי למקרקע דהא עיקר שיעבוד דאורייתא ילפינן מיוציא אליך העבוט דכתיב במטלטלין ובזה נתיישב היטב מה שהקשו בתוס' ס"פ גט פשוט וכתבו דלא ידע רבי מאי קאמר ולמאי דפרישית בפנים א"ש עיין עליו אף שקצרתי כאן ובמקום אחר הארכתי יותר וכמדומה לי שכן עולה ג"כ מלשון חידושי הרשב"א ז"ל מה שנדפס מקרוב בשילהי מס' קידושין ע"ש. אלא שהלשון מגומגם וכן מבואר להדיא ג"כ בלשון הראב"ן ז"ל בפשיטות ואף דמ"מ הקשה הסמ"ע שם שפיר בריש סי' ק"ד מלשון הש"ע דנראה דלא נחית להכי מרן הב"י מ"מ במה שכתב הסמ"ע בפשיטות והדרכי משה שכל הפוסקים חולקין על הרמב"ן ז"ל ואיהו גופא לאו להלכה אמר הרי לפנינו דאדרבא הרבה מגדולי הקדמונים קיימי בהך שיטה וכמדומה לי שלא ראיתי בכל גדולי הקדמונים מי שכתב בהדיא להיפך זולת ממה שנראה לי מלשון הרמב"ם ז"ל בפי"ז מהל' אישות שהבאתי לעיל בק"א בסי' רט"ו שכתב והדבר ידוע שאין דין קדימה במטלטלין אף שגם זה אינו מוכרח כ"כ דאפשר דמיתמי דוקא איירי אבל מיניה דידיה שייך דין קדימה לכתחלה אלא דמל' ר"י שהבאתי בסי' הנ"ל מבואר להדיא דאין דין קדימה אף לכתחלה היכא דלא טרפינן מלקוחות דהו"ל כאין בו זמן וכמ"ש בזה שם סי' רט"ו ולענ"ד הוי ספיקא דדינא ועדיין צריך תלמוד ובאמת לא ראיתי בשום מחבר אף מהאחרונים שהרגיש בלשון התוספות דבכורות שכתבו דתקנת הגאונים דאורייתא ובר מן דין הרי הבאתי בפנים כאן בשמעתין כמה הוכחות שכן הוא שיטת ר"ת ז"ל ודו"ק:

תד"ה לא שנו כו' וליכא למימר דאשמועינן דטרפה ממשעבדי אע"ג דלית ליה קלא. ק"ל דמ"מ גם בלא כתובה גובית ממשעבדי בתנאי ב"ד גם מ"ש דע"כ לא גבי ממשעבדי דמוקדם הוא יקשה דל שטרא מהכא הא גובית ממשעבדי בתנאי בית דין ויהיה מוכרח מזה דבכתובה מוקדמת לא טרפו ממשעבדי אף מזמן דנשואין וצ"ע לדינא:

במתני' גר שנתגיירה אשתו עמו כתובתה קיימת שעמ"כ קיימה לא ידעתי בלא"ה אמאי לא קם ההתחייבות מעידן דהיה נכרי ואיך מצינו דנכרי א"י לשעבד עצמו:

גמרא מדקתני הראשונה קודמת לשניה כו' מכלל דאי קדם שניה ותפסה לא מפקינן מינה. וא"ת הא בסיפא נמי קתני קודמים אף דאי תפסו יורשי ראשונה מפקינן מינה י"ל דבסיפא קתני שניי' קודמת לאורויי דמקדם הוא דקדמי הא איכא שקלי הראשונה, דא' בחייו וא' במותו יש לה כב"ד וכדדייק בסמוך, ואם היה קתני והראשונה לית לה היה ס"ד דאף באיכא לא שקלי משא"כ ברישא שפיר דייקינן דלתני שניה אין לה דזהו פשיטא דאם איכא שקלי גם הם, ובתוס' נדחקו בזה:

תד"ה ש"מ וכעין זה היה רגיל ר"ת לפרש ש"מ מה שגבה גבה ממטלטלין. ק"ל דלפ"ז מאי פרכי' בב"ק ש"מ וכו' הא התם אף דהוי מטלטלי מ"מ כיון דיכול הניזק לגבותה מלקוחות אית לה קלא שפיר יכול לטרוף מב"ח מאוחר דלא עדיף מלוקח כמו במקרקעי דלכ"ע מה שגבה ל"ג מה"ט דלא עדיף מלוקח וכקושית תוס', וצע"ג. תו קשה לי לשיטות הפוסקים דמע"פ מוקדם ומבש"ט מאוחר מבש"ט קודם דמבש"ט הוי משועבדים לגבי המלוה ע"פ א"כ מאי פרכי' אלא חב עד שלא הזיק הא בע"ח קדים הא אף בשטר אין לו שיעבוד על השור דהוא מטלטלין והוי כמע"פ והניזק דשעבודו על השור לגבות ממשעבדי הוא כמלוה בשטר מאוחר: