מסכת כתובות דף ס״ה עמוד ב׳

אמר אביי חמישין זוזין פשיטי ממאי מדקתני וכו' - ובלאו הכא נמי מצינו למפשטא מדרב יוסף דאמר בפרק קמא דקדושין (יא, ב) שכל כסף של דבריהם מדינה. אלא דעדיפא ליה למפשטיה מגופה דמתניתין, ואפילו למאן דלא מודי בדרב יוסף והכין אורחא דתלמודא.

אמר אביי נקיטינן מותר בלאות אלמנה ליורשין - פירוש: אף על גב דבחיי הבעל שלה, וכל שכן מותר מזונות דאפילו בחיי הבעל נמי לבעל, ומשום הכי לא איצטריך ליה לאביי לאשמעינן אלא מותר בלאות דמותר מזונות פשיטא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ח מה' אישות ה"ד), וגרסינן בירושלמי (בפירקין ה"ו) הדא דתימא אשת איש, אבל באלמנה בין הותירה מזונות בין הותירה בלאות שלה הן. וגירסא אחרת ראיתי בירושלמי, בין הותירה מזונות בין הותירה בלאות שלה, ואינה נראית דמה טעם מותר בלאות שלה תתבזה ותתבזה כדאיתא בגמרין. והראב"ד ז"ל (שם בהשגות) כתב: דמותר מזונות אלמנה לעצמה, מדגרסינן בירושלמי בפרק אלמנה נזונת (ה"א) רב יהודה בשם ר' אבהו בשם ר' יוחנן מציאתה שלה, הותירה מזונות, אשת איש שמציאתה שלו הותירה מזונותיה שלו, אלמנה שמציאתה שלה הותירה מזונותיה שלה. ונראין דברי הרמב"ם ז"ל דשיטת גמרין הכין מכרעא דלא מפליג אביי אלא בבלאות, משום דבאשת איש שלה, אבל במותר מזונות הרי היא כאשת איש, דאי לא הוה ליה למימר וחלופין באלמנה, וכדאמרינן לעיל (כתובות ס, א) גבי חלב מהלכי שתים וחילופין בדם.

מתני' - ואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה. אוקימנא לה בשמעתא דמקדיש מעשה ידי אשתו דמותר מעשה ידיה קאמר, אבל עיקר מעשה ידיה שלו דמעשה ידיה תחת מזונות, והא דקתני ואם אינו נותן לה, לאו למימר דבדידיה תליא מלתא, דאילו אינה יכולה לכופו והיא גם היא יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה, אם כן לא הועילו חכמים כלום בתקנתם. אלא הכי קאמר אם הוא אינו מעלה לה מעה כסף והיא שותקת לא ויתרה מותר מעשה ידיה. וכתב הרמב"ן נ"ר, והוא הדין למזונות ומעשה ידיה, אלא רבותא קא משמע לן שאפילו במעה כסף שאינה צריכה לו כל כך לא אמרינן היא ויתרה.

גמרא - מאי אוכלת, רב נחמן אמר אוכלת ממש ורב אסי אמר תשמיש. ואם תאמר, למאן דאמר תשמיש בשבת אמאי מחייבינן ליה, תינח דבבית אפל אי בעי שרי, אלא לחיוביה אמאי לא סגיא דלאו הכין. ויש לומר, דמיירי בטייל ופועל שעונתן שתים בשבת, וכיון שהוא משהה אותה על ידי שליש לא חייבוהו לאכול עמה בשתי לילות, אלא א' בלילה וא' ביום, ורבנן דפליגי עליה לומר שהוא חייב להשלים עונותיה אחת בליל אחת מימות השבוע ואחת בליל שבת, וקיימא לן כרב נחמן דאמר אכילה ממש.

הא דקתני אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה. ודייקינן, מאי טעמא לאו משום דבעי למיכל בהדה, תמיה לי. דאם כן אפילו בשאינה מניקה נמי כל שבנה פחות מבן שש, והוה ליה למיתני ואם יש לה ולד פחות מבן שש מוסיפין לה על מזונותיה, ויש לומר, דמשום פוחתין ממעשה ידיה נקט לה במניקה, דמניקה דוקא שהיא מתבטלת בהנקתו הוא שפוחתין לה ממעשה ידיה, אבל מכאן ואילך אין פוחתין לה ממעשה ידיה. אלא שמוסיפין לה על מזונותיה, כן נראה לי.

מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה וירושתה והוא אוכל פירות בחייה - פירוש: ואם מתה יורשה, ובחייה הוא אוכל פירות נכסי מלוג שלה. ורש"י ז"ל נראה שהוא גורס וירושתה הוא אוכל פירות בחייה, וחדא קתני, כלומר אם נפלה לה ירושה הוא אוכל פירות בחייה. ואינו נכון בעיני, דלמה ליה למיתני וירושתה, לא הוה ליה למתני אלא והוא אוכל פירות בחייה, וטפי הוה עדיף למיתני הכי דהוי בכלל בין כשנפלו לה בירושה בין שנתנו לה במתנה, וכאידך דתנינא בנערה שנתפתתה (מו, ב) ומקבל את גיטה ואינו אוכל פירות בחייה יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה, ולא קתני וירושתה אינו אוכל פירות בחייה. ומיהו בתוספתא (פ"ד ה"א, ע"ש) מצאתי מפורש כדברי רש"י ז"ל דתניא התם יפה כח האב מכח הבעל וכח הבעל מכח האב, שהבעל אוכל פירות בירושתה בחייה מה שאין כן באב.

בשתה ופגמה שלה - וצערא לא איצטריכא ליה למיתני, דפשיטא דצערא דידה הוי, כדאמרינן בפרק החובל (ב"ק פז, א) צערא דגופא לא תקינו ליה רבנן. ושבת דבעל הוי, דהא מעשה ידיה שלו. ובאומרת איני נזונת ואיני עושה פשיטא דדידה הוי, משום הכי כיון דתני מעשה ידיה לבעלה תו לא איצטריך למיתני שבת וריפוי דרופא לדידיה בעי למיתן, דהא איהו מחייב לרפאותה. ואי אמדנוה לעשרה יומי ועבדן לה סמא חריפא ואיתסיאת בחמשה (עי' גיטין יב, ב) צערא אית לה בגויה ודידה הוי.

ר' יהודה אומר בזמן שבסתר לה שני חלקים - פירוש: בין אבושת בין אפגם קאי, וכדאמרינן בגמרא בשתה ופגמה איצטריכא ליה פלוגתא דר' יהודה ורבנן, אלמא ר' יהודה בין בבושת בין בפגם פליגי. אף על פי שאין נראה כן מן התוספתא, דגרסינן התם בבבא קמא פרק תשיעי (ה"ה) החובל באשתו, בין שחבל בה הוא בין שחבלו בה אחרים, מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ר' יהודה בן בתירה אומר בושת בזמן שבסתר לה שני חלקים. ושמא בתוספתא נקט בושת לרבותא, וכל שכן בפגם דהוא מצטער בו יותר.

שלו ינתן לו מיד, ושלה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות - וכתב הרמב"ם ז"ל (הלכות חובל פ"ד הט"ז) במה דברים אמורים בשחבלו בה אחרים, אבל חבל בה הבעל חייב לשלם לה מיד כל הנזק והצער והבשת, והכל שלה, ואין לבעל בהן פירות, ואם רצתה ליתן לאחר הדמים נותנת, וכזה הורו הגאונים, והבעל מרפא אותה כדרך שמרפא כל חלייה, ויש נותנים טעם לדבריו משום דמדינא בשתה ופגמה שלה כרבנן, ועל כרחך לא פליג ר' יהודה אלא משום דאית ליה בשת בבשתה ומצטער בפגמה כדגרסינן בירושלמי (בפירקין ה"א) ר' רדיפא ר' אחא בשם ר' בון בר כהנא דלא מחסר לה בסתר מפני מה הוא נוטל מפני צערו שנצטער עמה. והלכך כשהוא בעצמו חבל בה מפני מה נוטל שהוא בייש את עצמו והוא ציער את עצמו. אבל הראב"ד ז"ל (בהשגות שם) השיב עליו בלשון הזה תימה הוא למה ישלם לה את הכל שהרי הוא נוטל בשל אחרים או שליש או שני שלישים, וכשחבל בה הוא למה ישלם לה את הכל. ואולי טעה בדברי הגאונים ז"ל, שלא אמרו אלא על מה שראוי לה וקנסו אותו שלא יאכל משם פירות, דבהכי לא תקון רבנן, והוא עשה שלא כהוגן דין הוא שלא יהא חוטא נשכר, עד כאן. ודברי התוספתא (שם) מסייעין אותו דקתני בין שחבלו בה אחרים בין שחבל בה הוא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.

גמרא - בשתה ופגמה איצטריכא ליה פלוגתא דר' יהודה ורבנן. אבל ירושתה לא איצטריכא ליה, דהא תנן בפרק הכותב (כתובות פג, א), ואם מתה, הבעל יורשה. ותנן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קח, א) האיש את אשתו. ונראה דאפשר עוד לומר, דמדקתני יתר עליו הבעל, איכא למשמע דירושתה דבעל הויא, דהא אב ירית לה.