מסכת כתובות דף ק״א עמוד ב׳

נשאת לאחר וכו' אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות - הרשב"א ז"ל ירושלמי (ה"א) הדא אמרה ומעשה ידיה של בעלה. אמר רבי יוסה הדא אמרה הפוסק לזון כלתו מעשה ידיה של בנו. הוא רוצה שתבא אצלו והיא אינה רוצה הדין עמה, דתנינן והם נותנים לה דמי מזונות. ומסתברא דאין נותנין לה לפי ברכת בית אלא נותנין לה כל מזונותיה משלם וכו'. והוא הדין לפוסק סתם לחבירו שהוא חייב לזונו במקום שהוא במזונות שלמים ולא לפי ברכת הבית אלא משלם עכ"לֿ (מ"מ הל' אישות פכ"ג הי"ח). עוד כתב: שאם מתה הבת תוך זמן זה אין לה מזונות כלל שלא נתחייב אלא לזונה לא ליורשיה ולא דמיא לנשאת, דבת איתזוני היא ואלו רצתה מוחלת לזה ומקבלת מזה. והכין איתא בירושלמי (שם) חלתה כמי שנשאת מתה כבר מתה עכ"ל׀ (מגיד משנה הל' אישות פכ"ג הי"ח).

הפקחין היו כותבין שאהא זן את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי. וכתב הרשב"א ז"ל דמסתברא שאם גרשה והחזירה כבר נתבטל תנאו ואף על פי שהחזירה אין לה עליו מזונות, שאין בלשון הזה אלא כל זמן שאת עמי מנשואין אלו כדתניא (ב"ב סג, א) בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו ואם אמר לו כל זמן ששדה זו בידך מכרו לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום. אלמא כל זמן שהוא בידך מקנין ראשון קאמר, הכא נמי מנשואין הראשונים ומפורש מצאתי כן בירושלמי דגרסינן התם (ה"ב) כל זמן שאת עמי מתה אינה עמו נתגרשה מ"ד לכתובה אבל לא לתנאי הכי נמי, מ"ד בין לכתובה בין לתנאי הכי נמי. כלומר לרב הונא דאמר בשלהי הכותב (לעיל כתובות צ, א) גבי מתניתין דקטן שהשיאו אביו וקיימה, ע"מ כתובתה הראשונה קיימה, לא שאנו אלא מנה מאתיים אבל תוספת אין לה, הוא הדין לגרשה ואח"כ החזירה דעל מנת כתובתה הראשונה החזירה אבל לא לתוספת ולא לתנאין, ולר"י דאמר התם אפי' תוספת יש לה הכא נמי גרשה והחזירה יש לה תוספת ותנאין הראשונים שעל דעת כולם החזירה וקיימא לן כרב הונא דהא איתותב ר"י ע"כ לשונוׁ (ר"ן על הרי"ף ריטב"א). ומורי הרשב"א היה למד מן הירושלמי הזה, שאם הסכימו צבור עם אדם אחד שיפטרו אותו ממס זמן קצוב כדי שיבא לדור אצלם או משום הנאה אחרת שעושה להם, שאם מת בנתים חייבים יורשים לפרוע מס על אותן נכסים(ריטב"א).

איתמר האומר לחבירו וכו', רבי יוחנן אמר חייב וכו' - לאו למימרא כשבא עכשיו להתחייב לו כגון שאמר אתם עידי שאני חייב לו מנה, דהא לכולי עלמא אינו חייב, דבדברים בעלמא אינו מתחייב אלא בקנין או בשטר. תדע לך, הרי ערב אינו מתחייב אלא בקנין או במעות, וכדאמרינן במציעא (צד, א) גבי מתנה שומר חנם להיות כשואל, דאקשינן בדברים, ופרקינן בקנין, אי נמי בההיא הנאה דקא מהימן גמר ומשעבד נפשיה. ובפרק הזהב (בבא מציעא נח, א) גבי שומר קרקעות אמרינן הכא במאי עסקינן כשקנו אלא הכא שבא להודות שהלוהו והכי פירושא, אי דאמר להו אתם עידי שהלוני מאי טעמא דמאן דאמר פטור, דהתנן בסנהדרין (כט, א) עד שיאמרו בפנינו הודה לו, אלמא הודה בפני עדים חייב, אי דלא אמר להו אתם עידי מאי טעמא דרבי יוחנן מחייב, דהא מצי אמר ליה משטה הייתי בך. ודחינן, לעולם דלא אמר להו אתם עידי. ולאו בהודה לו אלא כשמחייב לו וכגון שבעל השטר עצמו הודה לו שלא הלוהו מעולם, אלא שזה כתב לו בשטר (כתב) שהוא חייב לו מנה, רבי יוחנן אמר חייב אלימא מילתא דשטרא כמאן דאמר ליה אתם עידי, כלומר, הרי זה חייב בשטר זה כאלו הודה לו בפני עדים שהיה חייב לו. וריש לקיש אומר פטור, לא אלימא מילתא דשטרא, כלומר, כתב ידו של אדם, ואפילו החתים עליו עדים אין כחו של שטר יפה לחייב ולשעבד מי שבא להתחייב עכשיו במה שלא היה חייב מכבר. תדע לך, דחתימת עדים אינה מעלה ולא מורדת בדבר זה, מדמוקמינן פלוגתייהו דרבנן ובן ננס דבסמוך (קב, א) בערב היוצא לאחר חיתום בשכתב בכתב ידו או שהחתים עליו עדים, ואפילו הכי קאמר בן ננס דאפילו מבני חרי לא גבי, והרבה פירושים נאמרו בשמועה זו והוא הנכון. אלא שקצת קשה לרבנו נר"ו לישנא דגמרא דקאמר לעולם, דמהאי לישנא משמע דאמר אי דקסלקא דעתין מעיקרא כשבא להודות פליגי, קא הדר, ואם לפירושו לא הוה ליה למימר לעולם אלא והכא בשכותב לו בשטר מנה אני חייב לך פלוני. ועוד, מאי קאמר אלימא מילתא דשטרא כמאן דאמר להו אתם עידי, דלא שייכי כלל, דעידי חיוב לחוד ועידי שטר לחוד, ואם לדמיון בעלמא לומר כמו שזה קיים כך ענין זה קיים, לא הוה ליה למימר כמאן דאמר אתם עידי, דענין אחר דומה לו, טפי הוה מצי למימר כגון אלימא מילתא דשטרא כמאן דקנו מיניה, ועוד היכי סבירא ליה לריש לקיש דלא אלימא מילתא דשטרא, דהא תנן (קדושין כו, א) נכסים שיש להם אחריות נקנין בשטר, ותניא כתב לו על הנייר או על החרס שדי מכורה לך או שדי נתונה לך קנה. בזו יש לומר דשטרא אקנויי מקנה ואלימא מילתיה, אבל שעבודי לא משעבד, ואחריות שבו אפילו בשטר מתנה משום דשייך כשטרא מעליא, וכענין שאמרו שאני התם דשייך נפשיה בשעבודא דאורייתא (תלמידי הרשב"א בשם רבן מובא בשטמ"ק)ׂ.

והכא במאי עסקינן דא"ל חייב אני לך מנה בשטר - [פרש"י שמסר לו שטר בפנינו וכתוב בו אני חייב לך מנה, מהני לר' יוחנן מדין הודאה ואף על גב דלא אמר אתם עידי דאלימא מילתא דשטרא] אבל מסרו בפני עדים, וזה טוען שלא נתחייב לו ולא הודה לו מעולם, אלא שכתב כעין מזכרת או עפ"י ע"א שהיה רוצה לחתום בו וכעין טופס דשטר בעלמא היה אומר רבנו בשם רבותיו ז"ל דלא מהני כיון דלא חתם לא בתחלה ולא בסוף ואף על פי שנתקיים בבית דין שזה כתב ידוׁ (עפ"י הריטב"א קב, א).