מסכת כתובות דף מ״ד עמוד א׳

הכא נמי כיון דלא כתב לה צביתי ואוסיפית מאה ומאתים אחולי אחלתיה לשעבודא קמא. אבל תוספת דקאמר רב הונא מזמן הנישואין, היינו תוספת המוסף בכל הכתובות על מנה ומאתים, משום דבכולהו כותבין כן ואיספית לך אמאי דתקון רבנן, הילכך לא אחלתיה לשעבודא קמא וכדקאי קאי כמו שפירש רש"י ז"ל.

אמר רב נחמן שני שטרות היוצאין זה אחר זה בטל שני את הראשון. פירוש: שני שטרי מכר או שטרי מתנה אבל בשטרי הלואה שניהן קיימים, וכן כתב ריא"ף ז"ל וכן פירש רש"י ז"ל, והראיה מההיא דאמרינן (ב"ב קעב, ב) האי מאן דנקיט בתרי שטרי בר חמשין חמשין, ושתי כתובות הרי הן כשטרי מכר, לפי שאדם עשוי ללוות ולחזור וללוות אבל אין דרך לכתוב כתובה ולהוסיף כתובה אחרת אלא אם כן כתב בפירוש, ולימא ואוסיפית לך כך וכך אמנה מאתים וכו'.

אמר רב פפא ומודה רב נחמן דאי אוסיף לה דיקלא לתוספת כתביה - פירש רש"י ז"ל: דאי מזמן ראשון נימא ליה לא ליקני תוספת, ואי מזמן שני אתי למיגבי ליקני עיקר ותוספת כמו שאמרו בשתי והרב בעל הערוך פירש: דלעולם עיקר קרקע גבי מזמן ראשון ודקלא מזמן ומסתברא כדברי בעל הערוך ז"ל, דהא לא קיימא לן כרב הונא במנה מאתים מזמן ראשון ותוספת מזמן שני, היינו משום דכיון דכולהו הדרו וכתבי מזמן הנישואין ומן זמן האירוסין, ושעבודא אחולי אחליה דדעת הכל בכך, אבל במכר למה מחל שעבודו. ובשתי כתובות אחת של מאתים ואחת של שלש מאות שאינה גובה מאתים מזמן ראשון, היינו טעמא משום דאורחא דמילתא דפעמים שאומרת לבעלה אבד שטר כתובתי, ומפני שהוא אסור לקיימה שעה אחת בלא כתובה הוא כותב לה כתובה אחרת, ופעמים שהוא מוסיף לה בשנייה על דעת שהראשונה נאבדה, כמו שאמרו בירושלמי בפרק הכותב (ה"א). אבל במכר או במתנה אני אומר לא נכתב להשני אלא לתוספת לבד וליפוי כח של מקבל ולא לגרע כחו של ראשון.

ראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דמצרא - כלומר, הוא כתב ליפות כחו, שאם יערער עליו בעל המצר, המוכר יטמין שטר המכר ויאמר במתנה נתנה לי, אבל אם נודע שכתב לו שטר אחר של מכר ישיבו לו משום דינא דבר מצרא דלא גרע ממתנה שכתב לה אחריות שיש בו משום דינא דבר (ב"מ קח, ב). וראיתי תשובה לרב נטרונאי גאון דאף על פי שנודע שכתב לו שטר אחר של מכר דכיון שכתב לו שטר מתנה אין בה משום דינא דבר מצרא, ושמא נאמר לפי דבריו דשטר מתנה שיש בו אחריות נכסים שאני לפי ששטר זה בעצמו נידון כמכר ואין כאן מתנה כלל, אבל כתב לו שטר מתנה מוחלט להכי כתב ליה, שאם יערער עליו בן המצרא שלא יהא המכר מכר ויזכה בו מחמת מתנה זו, וצריך עיון.

שניהם במכר ושניהם במתנה בטל שני את הראשון מאי טעמא רפרם אמר אימא אודוי אודי ליה. כלומר, שהשטר הראשון שקר.

רב אחא אמר אימא אחלי אחלוה לשעבודא דקמא - ואיכא נוסחי דאית בהו בהדיא אחולי אחליה לשעבודיה ורפרם ורב אחא אימא קאמרי, ולאו למימרא דמאן דאמר אודויי אודי ליה דוקא קאמר ונפקא מינה היכא דליכא למימר טעמא דאודויי, כגון דסהדי קמא אינהו סהדי דחתימי בתניינא לא בטיל שני את הראשון. ומאן דאמר אחולי אחליה לשעבודיה דוקא קאמר, ונפקא מינה למתנה דליכא משום שעבודא, אלא ודאי שניהם מודין דתרווייהו איתנהו. ולא דמר אמר דטפי איכא למיתלי בהאי טעמא ומר אמר בהאי טעמא, ומיהו היכא דליכא האי טעמא תלינן באידך, ותדע לך דהא אמרי שניהם במתנה בטל שני את הראשון, ולרב אחא דאמר טעמא משום דאחליה לשעבודיה קמא, במתנה דלית בה אחריות הא ליכא למימר הכין, ומאי בטל שני את הראשון, וטעמא דאחולי אחליה טפי עדיף. ומסתבר לפסק הלכה דלא מרעי סהדי בלא ראיה ולא מבטלי שטרי, כיון דאיכא למיתלי הא בטעמא אחרינא.

מאי בינייהו איכא בינייהו אורועי סהדי - כלומר, מרעין להו לגבי האי, ונפקא מינה להיכא דמפיק האי שטרא אחרינא דחתימין בה הני סהדי פסלי לה, אבל לגבי טעמא לא פסלינן להו דלאו כל כמיניה, למיפסל סהדי אכולי עלמא. ואיכא למימר דדוקא נמי היכא דמסהדי סהדי גופייהו דחתימת ידייהו הוא, הא לאו הכין לא מרעינן להו אפילו לגבי דידיה, דאימר דסהדי לא ריעי אלא איהו הוא דציירינהו. ואיכא למימר דמסתמא נמי פסלינן להו לגביה, דאימא האי שטרא אחרינא נמי איהו ציירי עד דאתו עדים גופייהו וקאמרי דחתימת ידייהו הוא.