גופא דעובדא — תחלת הדברים מה לשון שלחת לו:
ינחם כתיב — אין לך לומר פתח בשום אות אא"כ אל"ף או ה' סמוכין לו או ע"פ הנקודה שתחתיה והיא באה במקום אות כאילו כתוב ינאחם וכיון שלא כתיב כאן אל"ף על כרחך ע"פ מסורת הכתב אתה קורא ינחם וזהו המנוחם עצמו כלומר כאבל המתנחם:
מר וזח — מי שנפשו מרה ודעתו זחה ומעותקה מעליו:
נעשה שר לסרוחים — לגדולים הבאים לנחמו:
מתני' המשליש מעות לבתו — מסר מעות ביד שליש לצורך בתו לקנות שדה או נדוניא לכשתנשא:
והיא אומרת — לאחר שנשאת:
נאמן בעלי עלי — שלא יעכבם לעצמו תנם לו והוא יקנה לי שדה כשארצה:
יעשה שליש כו' — יקנה השדה ואין שומעין לה דמצוה לקיים דברי המת:
וכי אינה אלא שדה — וכי מה תועלת לו לקנות אפילו אין כאן מעות אלא כבר נקנה השדה והיא רוצה למוכרה הרי היא מכורה הלכך שומעין לה:
בד"א — בגמרא מפרש מאן קתני לה:
בד"א — ששומעין לה:
גמ' מן הנשואין הרשות בידה — שאף האב לא עלה בדעתו למוסרם ביד שליש אלא עד שתנשא דמשנשאת הבעל זכאי לאכול פירות:
מאי בינייהו — בהי פליגי בגדולה או בקטנה:
דר"מ סבר הרשות בידה — דהאי דקאמר ר"מ מן הנשואין הרשות בידה אפי' בקטנה נמי אמר:
אימא סיפא — דמתני':
הא מרישא שמעינן מינה — דלא א"ר יוסי שומעין לה אלא בגדולה מדקא מייתי טעמא למילתיה וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למוכרה אלמא בגדולה הראויה למכור שדות קאמר:
אלא ר"מ — וע"כ כי אמר בברייתא נמי מן הנשואין הרשות בידה בגדולה אמר ולא בקטנה:
אלא גדולה מן האירוסין איכא בינייהו — דקאמר ר' מאיר מן האירוסין יעשה שליש שלישותו ואפילו היא גדולה וקא א"ל רבי יוסי כיון דגדולה היא שומעין לה:
הלכה כר"מ — טעמא משום דמצוה לקיים דברי המת:
אילפא — שם חכם:
תלא נפשיה — גופא דעובדא במס' תענית משום דאותבוהו לרבי יוחנן ברישא כשהלך אילפא בסחורה כי אתא אמרו ליה אי הוה יתיב מר וגריס לא מר הוה מליך אזל תלא נפשיה באיסקריא דמכותא בכלונסות ארזים שתולים בה וילון הספינה:
מכותא — וילון:
אמר כל מאן דאתי כו' — כלומר אע"פ שהלכתי בסחורה לא שכחתי תלמודי ויש בידי לתקן כל הברייתות שסידרו רבי חייא ורבי אושעיא [בתוספתא שלהן אמינא להן סמך במשנתנו של הש"ס שסדר רבי ולהכי נקט רבי חייא ורבי אושעיא] לפי שהן עיקר כדאמרי' בעלמא כל מתניתא דלא מיתניא בי ר' חייא ור' אושעיא לא תותבו מינה בבי מדרשא:
תנא ליה — שנה לפניו ברייתא זו ושאלו למצוא לה סמך במשנה שסדר רבי:
שקל — חצי סלע:
וראוין — שאינן נזונין בפחות:
נותנים להם סלע — דאי הוה ידע שיתייקרו המזונות ויצטרכו לסלע לא הוה אמר:
אל תתנו — הרי מיחה בידם ולא עשאן יורשים אלא בענין זה:
אם מתו — בלא בנים:
אין נותנין להן אלא שקל — שאין לנו להפסיד את הבאים אחריהם והואיל ועשה את האחרים יורשים אחריהם ודאי דווקא שקל קאמר כדי שתפול ירושה אחריהם לאותן אחרים:
הא מני — היכא דאמר להו אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל ואע"ג דסוף סוף כולהו נכסי דידהו נינהו לא יהבינן להו בקוטנן אלא שקל בשבת והמותר יזונו מן הצדקה וליכא לאקשויי עלה הא דאמר בפ' נערה לא כל כמיניה שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הצבור דהתם הוא דאמר אל תקברוהו מנכסיו ונכסי דידיה נינהו הלכך לא צייתינן ליה לקוברו מן הצדקה כדי להעשיר את בניו אבל הכא נכסי לאו דיתמי נינהו כי אם לפי צוואתו:
