ואי צורבא מרבנן הוא — העד:
אפי' לעצמו — של בעל דין דצורבא דרבנן אי לאו דכי רמי אנפשיה מדכר שפיר לא הוה סמיך אספיקא למיקם ואסהודי:
מחסם — מגמגם תמה על רב אשי שהעיד בדבר:
התלוליות — תילי קרקע ודרך בני אדם לקבור בתל משום דאין בני אדם מטין מן הדרך לעבור עליו ועיר ודרך לקמן מפרש להו:
אחד חדשות — שאין זמן רחוק שלא היה כאן תל דאיכא למימר כיון דחדשה היא אם איתא שנקבר שם מת מדכר דכיר ליה אפ"ה טמאות מספק דכיון דסמוכה לעיר איכא למימר אשה יחידה הלכה וקברה שם נפל שלה:
הרחוקות — דאין אשה יחידה הולכת שם:
חדשות טהורות — דאם איתא דנקבר ביה הוו ידעי ליה:
ישנות טמאות — שכבר נשתכח הדבר מן היודעים:
ואיזו היא קרובה — לעיר שאנו אומרים עליה שאף החדשה טמאה חמשים אמה:
ואיזו היא ישנה — שאנו אומרים עליה שאפי' היא רחוקה טמאה ששים שנה:
שאין קרובה הימנה — אבל אם יש קרובה הימנה אפי' היא בתוך חמשים אמה הויא כרחוקה וחדשה טהורה דאם איתא דהלכה אשה יחידה לקבור לא שבקה קרובה הימנה ואזלא לגבי דהך:
שאין אדם זוכרה — שאין אדם אומר זכור אני שלא היה כאן תל ובימי נעשה תל זה כאן:
עילה מצאו — עלילה בעלמא מצאו חכמים והחזיקו בה לתלות עליה ולטהר את ארץ ישראל במסכת נזיר בפרק בתרא אלמא מספיקא לא מחזקינן טומאה בקרקעה של ארץ ישראל:
וטיהרו את א"י — גרסי' ולא גרסינן כל:
דמתרמי בין השמשות — של ערב השבת ואין שהות לילך עד בית הקברות:
ומוכי שחין — שאבריהן נופלין או שחותכין אותן ואבר מן החי מטמא כאבר מן המת כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכט:):
ש"מ — מדקתני לעיל איזו היא ישנה ששים שנה וטעמא משום דלא דכירי לה הוא האי סהדות' כו':
אבל הכא — שעשאוהו עד בדבר אפילו טובא נמי סמכינן אסהדותיה אי מסהיד:
מתני' הרי אלו נאמנין — דאיכא תרי סהדי דמסהדי אכל כתב וכתב:
צריכים לצרף עמהן אחר — שיכיר כתב ידי שניהם דתרי סהדי בעינן אכל כתב וכתב וטעמא מפרש בגמרא:
גמ' כשתימצי לומר לדברי רבי — כשתעמוד לסוף דבריו קסבר על כתב ידן הן באין להעיד כשמקיימין השטר בב"ד לפיכך צריך שנים על כל כתב וכתב:
