מסכת כתובות דף נ״ג עמוד ב׳

רב תני עד דתלקחן - פירוש במתניתין, כמו שהיא שנויה עכשיו במשנתינו, ולוי תני במתניתין עד דתיבגרן, וכי אקשינן ולרב אף על גב דבגרה, הוא הדין דקשיא לן למתניתין דקתני הכין, אלא משום דאכתי לא ידעינן דוקא דמתניתין הכי לא מצינו לאקשויי עלה. כן נראה לי. ואיכא מאן דמפרש, דפלוגתא דידהו היא, אבל במתניתין לכולי עלמא עד דתלקחן תניא. והא דלא אקשינן למתניתין מאי דאקשי לרב, משום דאיכא למימר דמתניתין חדא מינייהו נקט ולא דוקא תלקחן, אבל רב ולוי משמע דפליגי אהדדי. ואינו מחוור בעיני, דאם כן, הוה להו לאקשויי ממתניתין ללוי ולישניה הוא הדין לבגר וחדא מינייהו נקט.

כי פליגי בארוסה - פירוש: בשארסוה בימי נערותה אבל כשהיא קטנה לא, וכן פירש ר"ח ז"ל דקטנה לאו כל כמינייהו לארסה כדי לאפקועה ממזונותיה, ומסתברא דאפילו ארסוה לדעתה משום דאין מעשה קטנה כלום, וכדתנן בפרק מציאת האשה לקמן (כתובות סח, א) יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה וכתבו לה במאה או בחמישים זוז יכולה היא משתגדל להוציא מידן מה שראוי לינתן לה. ואף על גב דקיימא לן דפעוטות מתנתן מתנה כדאיתא בפרק הנזקין (גיטין נט, א) והוא הדין למחילתן, הני מילי במטלטלי אבל במקרקעי לא. וקיימא לן כרבא דאמר (לקמן כתובות סט, ב) הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה, כן נראה לי. והראב"ד ז"ל דכתב, אית דמפרשי ארוסה יתומה שקדשוה אחיה ואמה לדעתה כשהיא קטנה והגיע זמנה לינשא, שאיבדה מזונותיה מן האחין, דהא קדושיה קדושין מדרבנן ומזונותיה מדרבנן, אתי דרבנן ודחי דרבנן, לא נראו דבריהן.

הכי גרס רש"י ז"ל - אמר ליה רב חסדא לרב יוסף מי שמיע לך מיניה דרב יהודה ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות וכו', אלא מסתברא לית לה כיון דאירסה לא ניחא ליה דתיתזיל, אדרבה מסתברא אית לה כיון דלא קים ליה בגווה לא נישדי זוזי בכדי. ופירשה: אם יש לה מזונות מן האחים, ואסיקנא לאיכא דאמרי דמסתברא לית לה, ואתיא כרב דקיימא לן כוותיה. אבל גירסת הגאונים ז"ל היא בהפך, מסברא לית לה, כיון דלא קים ליה בגווה לא שדי זוזי בכדי, מסתברא אית לה כיון דארסה לא ניחא ליה דתיתזיל. ופירש ר"ח והרב אלפסי ז"ל, אם יש לה מזונות מיורשי הארוס. וכשמת לאחר שהגיע זמנה לישנא. ונראה, בשכתב לה כתובה היא לפי שיטתן שאמרו דארוסה אין לה כתובה אלא בשכתב לה, והנגיד רב שמואל הלוי ז"ל השיב, דהא תנן (לקמן כתובות צז, א) אלמנה מן הארוסין אינה מוכרת אלא בבית דין מפני שאין לה מזונות, ומילתא פסיקתא קתני לא שנא הגיע זמן ולא שנא לא הגיע זמן, ותו, מאי שייטיה הך בעיא בהך פסקה. ולדידי נמי קשיא לי, דכיון שהגיע זמנה לינשא ואוכלת משלו בחייו, אף הוא בודקה על ידי קרובות, ואפילו תמצא לומר דכיון דקיימא לן כמשנה אחרונה בדיקת חוץ לאו שמה בדיקה, הני מילי משום תרומה ומשום חומר תרומה בלבד, אבל בחולין לא ומאי קאמר דלא קים ליה בגווה. ועוד, דאפילו כשתמצא לומר דבדיקת חוץ לא שמה בדיקה כלל, כיון דבחייו לא מקפיד בה כלל, כל שכן במותו, דאחר מיתה מאי אכפת ליה בסימפון, הרי היא כעבד דלית ביה משום סמפון, ומאי לא שדי זוזי בכדי דקאמר. ופירש הנגיד ז"ל: דביתומה דנתארסה, דכיון דמשום ארוסי הבעל הפסידה מזונות מן האחים אית לה מזונות מן הארוס, דלא ניחא ליה דתיתזיל מחמת ארוסין שלו, הלכך על מנת כן נתארסה לו שיהא זנה. ומיהו לענין הדין, כתב הרמב"ן נר"ו, דמה שכתב רבנו הנגיד ז"ל דכל אלמנה מן הארוסין אין לה מזונות ואפילו הגיע זמנה לינשא, איכא למימר דאית לה כיון שהגיע זמנה לינשא. דגרסינן בירושלמי (כאן ה"ג) הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה מתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, פירוש: אוכלות בתרומה במקום יבם, קתני מיהא אוכלות משלו, ומשום יבם ודאי לא מיתזנה משל בעל אלא לבתר שלשה חדשים נזונת משל יבם, והוא שעמד בדין וברח, אבל בנכסי הבעל אחד יבמה ואחד כל הנשים שוות, ועוד תניא בתוסתפתא (כאן ה"ג) יבמה מה היא למזונות, כל זמן שנתחייב הבעל יבמין חייבין, לא נתחייב הבעל אין יבמין חייבין, וזה לרבות הגיע זמן, ועל אותה משנה נשנית בתוספתא לקמן, ושמעת מינה דאוכלות משל יורשי ארוס לבתר י"ב חדש, עד כאן. ואף ר"ח ז"ל כתב תוספתא זו ביבמות פרק החולץ, היבמה לא תחלוץ. ומיהו יש לבעל הדין לחלוק, דיבמה שאני, דכיון שהיא אסורה לעלמא ואפילו ליבם מחמת זיקתו של בעל, ואפילו לאחר ג' חדשים נפלה קמי יבם מחמת הדין ניתן שתהא נזונת כל שלשה חדשים משל בעל, כיון שאינה יכולה לינשא אפילו ליבם, אף על גב דשאר נשים ארוסות אינן אוכלות, משום דאינן אסורות לבתר ג' חדשים לעלמא דלא אגידן ביה כלל, וצ"ת.

ממאנת יש לה מזונות או אין לה מזונות - יש מפרשים: דאף על גב דארוסה איבדה מזונותיה כרב, מאנת שעוקרת הנשואים לגמרי יש לה או אין לה. וזה כפירוש הראב"ד ז"ל שכתבתי למעלה. אבל לפי דברי ר"ח ז"ל דהיכא דארוסה קטנה לא איבדה מזונותיה מפרשים איפכא, אף על גב דבארוסין גרידא לא אבדה מזונותיה, הא משנשאת ודאי אבדתן אלא אם חזרה ומאנה ועקרה הנשואים לגמרי מעיקרן מי אית לה, או מכיון שנשאת ואבדתן שוב אינה חוזרת ואוכלת.

תניתוה, אלמנה בבית אביה שומרת יבם וכו' - פירש רש"י ז"ל: שנתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין, אבל מן הנשואים אין לה מזונות דעד דתלקחן תנן, ואפילו ללוי בנשואים מודה. ולפי פירושו, האי בעיא אליבא דלוי היא, דאי לרב הא מכיון שנתארסה איבדה מזונותיה ושוב אינה חוזרת ואוכלת. ור"ח ז"ל פירשה: בשנתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה, וכיון שבשעת מיתתו פנויה היא יש לה מזונות מן האחים. ודוקא נתאלמנה מן הארוסין, הא מן הנשואין לא, דכיון שנשאת יצאת מרשות אב לגמרי. וכן פירש הראב"ד ז"ל. וכתב ר"ח ז"ל ושמעינן מהכא דלכולי עלמא ארוסה קטנה יש לה מזונות, וקיימא לן כתנא קמא. ועוד פירש ר"ח ז"ל, כגון שהלך בעלה של קטנה למדינת הים ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה, כמו שיש בפרק שני דייני גזירות (לקמן כתובות קז, ב), ופשטוה להו מיהא אלמנה בבית אביה וכו', ואסיקנא, ממאנת איכא בינייהו, תנא קמא סבר אית לה, ור' יהודה סבר לית לה, וקיימא לן כר' יהודה, עד כאן.