מסכת כתובות דף ב׳ עמוד ב׳

[נסתחפה שדהו - איכא דמקשי (הרמב"ן), דהא גבי קטלנית דמזלה גרים. ולאו מילתא היא, דהתם בקטלה דבעל תליה בדידה, דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו, אבל הכא לענין פריה ורביה, כל עכובא דאתי מחמתיה אתי, דאיהו הוא דמפקד אפריה ורביה].

לא נשאו לא קתני אלא לא נישאו - מסתברא דהכי פירושה לא נישאו לא קתני, מדלא תני אוכלות משלהם, או לא נישאו אוכלות משלו, אלא על כרחך לא נשאו קאמר, כלומר, אם לא נשאו הן לו אוכלות אי נמי יש לומר שכן היו רגילין לשנות בבית המדרש, נשאו בחירק ולא נשאו בקמץ, ואף על פי שבין נָשְׁאוּ לְנִשְׁאוּ אין הבדל והיכר בכתיבתן, מכל מקום סומכין היו על רגילות הקריאה (עי' גליון הש"ס). ודכוותה אמרינן בנדרים פרק אין בין המודר בראשו (לה, א) אמר רב אשי דיקא נמי דקתני שניתנה לו ולא קתני שנתנה לו, ואין בין ניתנה לו לנתנה לו שום הפרש רק בקריאתן לבד.

אלא לאו דאתניס כי האי גוונא - ופשוט מינה מיהא חדא דהיינו חלתה היא [מעלה לה מזונות. א"נ כיון דאמר אם תמצי לומר תפשוט תרתי קמייתא] ואנן לא פשטינן, דתפסת מרובה לא תפסת.

רב אשי אמר כל אונסא לא אכלה - בין דאיתנוס אינהו בין דאיתנוס אינהי דיש טענת אונס בממון, ומשנתינו דהגיע זמן ולא נשאו דמעכבי אינהו מדעת.

ואיידי דתני רישא בדידהי נותנין לבתולה שנים עשר חודש ולאלמנה שלשים יום

תנא נמי סיפא בדידה - כלומר שלא נשאו הן ולא העיכוב מחמתם כלל ואפילו מחמת אונס דידהי דנשאו לא משמע אלא שאינן נשואות. ומשמע שאינן נשאות או מחמתן או מחמת הבעל, והכא בשלא נשאו מחמת הבעל.

אלמא קסבר רבא אין טענת אונס בגיטין - מסתברא דמשום הכי קא מאריך בלישניה, לומר לך דדוקא היכא דליכא אלא טענת אונס לבד, כלומר שנתעכב דרך שתיקה מחמת אונס, אבל היכא דנאנס ונתעכב ואמר הריני מתעכב מחמת אונסי, אינו גט, ואונס זה לרבא דמבטל הגט, ולא שהאונס מבטלו אלא עכוב זה מחמת האונס לפי שגלה דעתו בגטו, ורבא הוא דאמר דגלויי דעתא בגיטא מילתא היא. והלכך מאן דאמר שאינו יכול לקיים תנאו מחמת אונסו גטו בטל וכדאמרינן התם בריש פרק השולח (גיטין לד, א) ההוא דאמר להו אי לא נסיבנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא, כי מטא תלתין יומין אמר להו הא טרחנא, אי משום אונסא אין אונס בגיטין אי משום גלויי דעתא פלוגתא דאביי ורבא היא, דאלמא כל מאן דאמר נאנסתי גלויי דעתא הוא וגטו בטל לרבא. והיא גופא קא משמע לן דאין גט לאחר מיתה אפילו במקום דאין האונס מבטלו, כגון גבי זה גיטך לאחר מיתה. אי נמי באם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש והתנה בפירוש שלא יבטל הגט מחמת אונס מיתה.

ודילמא לאפוקי מדרבותינו - כלומר, סיפא דמתניתין דהיינו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש, דעלא הוא דתנינן ורבותינו התירוה לינשא. ומסברתם דרבותינו קאמר ולא מדרבותינו ממש, דרבותינו היינו ר' יהודה הנשיא בן בנו של רבינו הקדוש, כדאמר רבי יוחנן בפרק (המגרש) [מי שאחזו] (גיטין עו, ב) ר' יהודה הנשיא בנו של רבן גמליאל ברי יהודה, ולא הודו לו כל סייעתו, אלא מסברתו הוא דקאמר, ויש לנו כיוצא בזה הרבה בתלמוד. וגדולה מזו אמרו בפרק האיש מקדש (קדושין מז, ב) גבי התקדשי לי בשטר חוב, רבי מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרי אינה מקודשת, ואוקימנא פלוגתייהו בין במלוה על פה בין במלוה בשטר, ואמרינן במלוה על פה במאי פליגי בדרב הונא אמר רב וכו', מר סבר כי קאמר רב בפיקדון אבל במלוה לא, ומר סבר לא שנא מלוה ולא שנא פיקדון, ומדאמרינן מר סבר כי קאמר רב בפקדון, הוה משמע דבדרב ממש פליגי, וליתא, אלא בסברתיה דרב קאמר. וכיוצא בו ממש ביבמות בריש פרק כיצד (יח, א) דאמרינן: הוא הדין דאע"ג דלא עבד בה מאמר שניה מחלץ חלצה יבומי לא מתיבמה, והאי דקתני מאמר לאפוקי מדבית שמאי דאמרי מאמר קונה קנין גמור, קא משמע לן דלא, ולא דבית שמאי ממש קאמר, דאילו לדבית שמאי אף על פי דקונה קנין גמור ואפילו נשאה נמי יבומי מתיבימה, דהא לדידהו צרות מותרות נינהו, אלא לאפוקי מסברתייהו דבית שמאי קאמר. ודברים פשוטים הם, אלא שראיתי מקצת מרבותינו [המפרשים ז"ל] שנתקשו בזה ואינו. ורבינו חננאל פירש: רבותינו, היינו רבינו הקדוש, וגם שם בפרק (המגרש) [מי שאחזו] (גיטין שם) יש ספרים שכתוב בהם: ר' יהודה הנשיא בנו של רשב"ג הורה ולא הודו לו כל סיעתו.

ודילמא לאפוקי מדרבותינו - חבורא חבורתא בהא מילתא, וקשה להו לאפוקי מדרבותינו נמי מרישא שמעינן לה, וקתני זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום, ואילו לרבותינו דאית להו זמנו של שטר מוכיח עליו כר' יוסי חולצת היא, דהוה ליה כמעכשיו ולאחר מיתה דקתני גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת. ויש מי שתירץ, דר' יוסי עדיפא מדרבותינו דר' יוסי אפילו לאחר מיתה פליג, ואמר דזמנו של שטר מוכיח עליו כאלו אמר מהיום ולאחר מיתה, וכל שכן באם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש ומת בתוך שנים עשר חודש דלא אתני בהדיא במיתה, ורבותינו מודו ליה באם לא באתי אבל בלאחר מיתה דהתנה בפירוש בלאחר מיתה פליגי עליה, דלאחר מיתה קאמר ולא מחיים, ובהא לא עדיף זמנו של שטר כמעכשיו. ומיהו, בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו (ב"ב קלו, א) מודו ליה לר' יוסי משום דאיכא לקיומיה זמנו של שטר בגופן של נכסים, ותנאה דלאחר מיתה בפירות. וא"ת אכתי הא תנא ליה רישא, הרי זה גיטך אם מתי, לא אמר כלום, ואלו לרבותינו הוי גט, דזמנו מוכיח עליו, באם לא באתי, והוה כמהיום אם מתי, לדעת רבותינו, כדאיתא התם בשילהי קורדיאקוס (גיטין עו, א). יש לומר, אי לאו סיפא הוה אמינא דוקא כדאתני במיתה בפירוש הוא דפליגי תנא דמתניתין דלא אמר כלום, הא באם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש הוי גט, כרבותינו דהתירוה לזו בפירוש לינשא קמ"ל. וזה התירוץ נראה יפה, וניחא לי בהא הא דאמרינן בפ' קורדיאקוס (גיטין שם) תנא, רבותינו התירוה לינשא, אמר ר' יוחנן ר' יהודה הנשיא בן בנו של רבן גמליאל ברבי יהודה ולא הודו לו כל סיעתו ואמרי לה כל שעתו.

אמר אביי הכל מודים היכא דאמר לה לכשתצא חמה מנרתיקה לכי נפקא קאמר לה. ולא נחלקו אלא באם תצא, מר סבר לה כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, ומר לא סבר כר' יוסי. ולכאורה משמע מדקאמר הכל מודים דכל כשתצא חמה מנרתיקה כולהו בחדא סברא קיימי ביה בין למר בין למר לא אמר ולא כלום, דאי למר חולצת ולמר אינה מגורשת כלל, אם כן לאו הכל מודים בה, דלכי נפקא קאמר, דהא לרבותינו מספקא להו אי מהשתא קאמר, אלא ודאי אפילו לרבותינו לא אמר כלום. וע"כ ר' יוסי לית ליה הכין, מדאמרינן התם (גיטין עו, ב) בגמרא: זה גיטך אם מתי זה גיטך לאחר מיתה אמר רב הונא ולדברי ר' יוסי חולצת, פשיטא, מדסיפא לרבנן חולצת רישא נמי לר' יוסי חולצת, אלא מפשט פשיט להו דלאחר מיתה לר' יוסי כאלו אמר מהיום ולאחר מיתה, דזמנו של שטר מוכיח עליו. ואעפ"י שכתבתי בפ' קורדיאקוס (שם) בענין אחר משמן של ראשונים נוחי נפש, זה נראה לי יותר. והלכך לאחר מיתה לאפוקי מדר' יוסי, ואם מתי נמי לא מוכחא אי מפקא מדרבותינו באם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש, וסיפא דהיינו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש לאפוקי ממש מדרבותינו. וא"ת מכל מקום מדרבותינו מיהא נשמעיניה דאין טענת אונס בגיטין, מדהתירוה להנשא, אין הכא נמי, אלא כל היכא דמציא לאיתנויי מתניתין לא בעי למידק מדרבותינו, וכי דחינן מתניתין דמעכשיו אם לא באתי, מת דוקא, כי היכי דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם אידחי נמי הא דרבותינו, דדילמא מההוא טעמא נמי התירוה לינשא.

אלא מהא דההוא דאמר להו אם לא איתיניה מהאידנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא. כלומר לעדים נתנו ואמר להו אי לא אתינא עד תלתין יומין ליהוי גיטא והבו לה, ואתיה אפילו לר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, ואפילו בעל פה, ומשום הכי אי בעי לבטוליה מצי לבטולי, כדמשמע בפרק השולח (גיטין לד, א) דפרכינן מינה לרבא דאמר גלוי דעתא בגיטא מילתא היא, ופריק התם לבטלי קא אתי לקיומי תנאיה קא אתי והא לא אקיים, דאלמא אי בעי לבטולי בהדיא מבטל ואילו יהביה ניהליה תו לא מציא לבטולי לר' יוסי, דהוה ליה כמהיום אם לא באתי דלא מציא לבטולי לכוליה עלמא. ותדע לך דאלו נתקרע הגט או שנשרף תוך שנים עשר חודש מגורשת, אלמא גט גמור הוא. אלא ודאי דאמר להו לסהדיה, וזמנו הכתוב בתוכו לשלישות הגט לא מעלה ולא מוריד. ואי נמי בדיהביה ניהליה, ואתיא כרבנן ובדלית ביה מעכשיו, והראשון נראה עיקר.

אלא רבא סברא דנפשי' קאמר - כלומר מסברא דנפשיה קא מפרש להו למתניתין בהכי, מת דוקא אבל חלה לא, ובסיפא מת והא הדין לחלה, משום דאין טענת אונס בגיטין, דסברא הוא דרבנן בכי הא מילתא תקוני מתקנינן משום צנועות ומשום פרוצות, והני מתניתין למידק מיניהו דוקיה תניה להו, ולא שיהא רבא מתקן כך מסברא דנפשיה, כן נראה לי.

משום צנועות ומשום פרוצות - ה"ג, משום צנועות דאי אמרת לא ליהוי גיטא זמנין דלא אניס דאניס ומיעגנא ויתבה. ומשום פרוצות דאי אמרת לא ליהוי גיטא זמנין דאניס וסברא לא אניס, וקיימא ומנסבא, ונמצא גט בטל. כך היא הגירסא ברוב הספרים. ויש לפרש כך: משום צנועות, דאי אמרת לא ליהוי, זימנין דלא אניס, ואע"ג דשרינן לה לאינסוביה דלא מחזקינן ליה כאנוס, דזיל בתר רובא, ורובא דאינשי לאו מינס אניסי, ותו דאוקי גברא אחזקתיה וכי נפק לאו אנוס הוא, ואפילו בחולה תנן, נותנו בחזקת שהוא קיים, אפילו הכי תדאג מלינשא, והיינו דקרי להו משום צנועות. ומשום פרוצות, דכי שרינן לה לאינסובי קימא ומינסבא, ולא דיקא שפיר, דמימר אמרה כיון דאתני ולא אתא, קים לי בגויה דלא חאיש לתנאיה, והיינו דקאמרי להו פרוצות, משום דלא דייקו שפיר. ויש ספרים דגרסי: בפרוצות, דאמרה לא אניס. והכל עולה לטעם אחד. דה"ק זימנין דאניס ואיהי לא דייקא ואמרה בדדמי דלא אניס, דמימר אמרה אי איתה דאניס קלא אית ליה, וקימא ומינסבא.