מסכת כתובות דף י״ט עמוד ב׳

ואמר רב ששת גרסי':

אעולה לא חתמי וכי אמרי חתמנו אין נאמנים להרשיע את עצמן:

על פשיטי דספרא שעל הלוה ליתן שכר הסופר ופעמים שאין לו ונותנו המלוה וחוזר וגובהו ממנו בשעת פרעון ומעכב השטר עליו:

ספר שאינו מוגה תורה נביאים וכתובים:

מוגה מן טעיות שבו:

עדים החתומים בשטר ואמרו אמנה היו דברינו לא הלוהו כלום אלא כתבנו לו לכשיצטרך ילוה לו וזה שיעבד לו נכסיו מעכשיו אם ילוה אפילו לאחר זמן דלאו מוקדם ליהוי לטרוף שלא כדין:

מודעא היו דברינו אם שטר מכר הוא ואמרו עדים החתומים בו המוכר מסר מודעא בפנינו והראנו אונסו והכרנו בו:

אין נאמנין דלא אתי על פה ומרע ליה לשטרא:

אעולה לא חתמי והא דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו היינו למוסרו ללוה ולא למלוה:

אם און בידך הרחיקהו זה שטר פסים ושטר אמנה דהכי משמע לשון און דמעיקרא הוי שקר ואל תשכן באהליך עולה זה שטר פרוע שעתה הוא עולה אבל מעיקרא הוה אמת:

זמנין דמשהי ליה אפשיטי דספרא וע"י אותה שהייה אישתלי ליה שהותא פעם אחרת הלכך לא קרי ליה עולה ומ"ד שטר פרוע היה לו ליזהר אבל אין לפרש דמשום שהייתו אפשיטי דספרא קרי ליה עולה דמה פשע:

אמר רב נחמן עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים ע"כ באין כתב ידן יוצא ממקום אחר איירי דאי כתב ידן יוצא ממקום אחר פשיטא דהכי פריך לעיל ועוד דמר בר רב אשי קאמר דאין נאמנים משום דלא ניתן לכתב ואי בכתב ידן יוצא ממקום אחר אפילו ניתן לכתב פשיטא דאין נאמנים וקשה דאמאי לא מהימני במיגו דהא רב נחמן גופיה אית ליה לעיל מגו לפסול השטר דקאמר כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא דמהימן לומר פרוע במגו דמזויף וכ"ש עדים דאלימי לאורועי שטרא כדאמר במי שמת (ב"ב דף קנד.) ותירץ ר"י דהיינו טעמא דמודעא הואיל ומודים שהשטר נכתב ונמסר כהלכתו שוב לא אתי על פה ומרע לשטרא אפילו במגו ולא דמי לאנוסים וקטנים דמתניתין שאין מודים שהיה שטר כשר כלל אלא סותרין אותו הלכך מהימני במגו דלא שייך כאן לומר דלא אתי על פה ומרע לשטרא שהרי אינם מודים שהיה שטר ואמנה נמי נראה דהיינו טעמא דלא מהימני לרב נחמן דלא מרעי לשטרא הואיל ומודים שהשטר נכתב כדין מדעת הלוה דלא מפרש טעמא דאמנה משום דלא ניתן לכתב אלא מר בר רב אשי אבל לרב נחמן טעם אמנה ומודעא שניהם שוה והא דאית ליה לרב נחמן דנאמן לומר פרוע הוא במגו דמזויף התם נמי לא מרע לשטרא כלל הלכך מהימן במגו ואתי שפיר רב נחמן כרבנן דר"מ וההיא ברייתא דמי שמת (ג"ז שם:) דשטר אמנה הוא זה דאינו נאמן דבעי לאוקמי כר"מ רב נחמן מוקי לה לדברי הכל:

או דלמא תנאי מילתא אחריתי היא פי' לדבר אחר הן באין ולא לעקירת השטר אלא תוספת בעלמא שמפרשים עדותן היאך ועד השתא קיים השטר ואינו נעקר אם יתקיים התנאי הלכך אין כאן הורעת השטר אבל אין לפרש מילתא אחריתי היא לגמרי ולא שייך לעדותן ראשונה כמו שאם היו מעידין שהוא פרוע שהן נאמנים דא"כ מאי פריך בסמוך א"ה אפי' תרי נמי דכיון דתנאי מילתא אחריתי הוא לגמרי תרי נאמנים אפילו בכתב ידן יוצא ממקום אחר אבל חד לעולם אימא לך דלא מהימן כי היכי דלא מהימן לומר פרוע הוא לכך נראה כדפירשנו:

ואם כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנים ופסולי עדות דקתני לא שאומרים שעדיין פסולים דאם כן אמאי אין נאמנים אלא פסולי עדות הוו אז ועתה מודים שהם כשרים וא"ת ומכל מקום אמאי אין נאמנים להימנו במגו דאי בעו אומרים עדיין הם פסולים [וכן בכל] שתי כתי עדים המכחישות זו את זו אמאי לא מהימני בתראי במגו דאי בעו פסלי לקמאי בגזלנותא ואור"י דבשני עדים לא שייך מגו דאין אחד יודע מה בלב חבירו:

אמר רב ששת זאת אומרת הכחשה תחלת הזמה היא וא"ת תקשי לרב ששת ברייתא דמי שמת (ג"ז שם) דקתני אם אמר שטר אמנה הוא אם יש עדים פירוש דשטר אמנה הוא הלך אחר עדים ואם לאו הלך אחר השטר אלמא אע"ג דאין השטר צריך קיום כדאמר הלך אחר השטר שמודה הלוה שכתבו כדאיתא התם [ואפילו הכי] אם יש עדים הלך אחר עדים ולא אמרינן הכחשה תחלת הזמה וי"ל דזאת אומרת קאמר אבל ההיא פליג:

הא דאמר רב נחמן אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו אין נאמנין. יש מרבותינו זצ"ל (בשיטה ישנה, בשטמ"ק) שפירשו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, ואינו נכון דכולה שמעתא בחד גוונא מתוקמא, ועד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי על כרחין כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, דאי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר היכי מהימנינן ליה משום דלמעיקר סהדותיה קא אתי, לא יהא אלא דקאמר דפרעיה באפיה מי מהימן, כיון דלאו מפיו אנו חיין. ועוד דאי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, אמנה היו דברינו צריכה למימר, כיון דעולה הוא וכתב ידן יוצא ממקום אחר, הא לא איצטריך להו למימר אלא שמודעא היו דברינו אין נאמנים, מר בר רב אשי אמר נאמנין. ורבותינו אחרונים ז"ל (רמב"ן; תר"י; רא"ה) פירשו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואפילו הכי לרב נחמן אין נאמנין משום דמודעא ואמנה לדידיה כיון דעקרי ליה לשטרא לגמרי לאו כל כמיניהו, דכיון דמקיימי ליה לשטרא ואיתחזק אפומייהו תו לא מהימניה למיעקריה מעיקריה דלא אתי על פה ומרע ליה לשטרא, ואף על גב דמודעא ניתן ליכתב ואפילו מזמן ראשון השתא מיהא לא איכתביה. אי נמי, איפשר דסבירא ליה לרב נחמן כמאן דאמר התם בפרק חזקת (ב"ב מח, ב) אי מודעא לאו אשקלתא ואי אשקלתא לאו מודעא.

מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנים דלא אתי על פה ומרע לשטרא, אבל

מודעא היו דברינו נאמנין משום דכמאן דכתיב בשטרא דמי, דשטר מודעה ניתן ליכתב עכשיו, וכדאמרינן (ב"ב מ, א) מודעה בפני שנים ואין צריך לומר כתבו, וכיון דאלו בעי למכתב ליה שטר מודעה כתבינן ואפילו מזמן ראשון ועקרא לשטרא, השתא נמי דלא כתיבא כמאן דכתיבא דמיא ואתי שטרא ומרע לשטרא, ולהאי פירושה הא דמר בר רב אשי אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר במודעה היו דברינו נאמנין, וכן פירש רבינו נסים זצ"ל (הובא בבעה"מ), והשתא תרוויהו מלתא פסיקתא קאמרי דלרב נחמן אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר לא מהימני ולמר בר רב אשי באמנה לא מהימנינן כלל ואפילו בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משום דניתן ליכתב מזמן ראשון ולאו עולה היא. אי נמי יש לפרש, מודעא היו דברינו נאמנין אמנה היו דברינו אין נאמנין, האי ניתן ליכתב מודעא ניתן ליכתב שטר זביני, כדי להציל האנוס מיד אונסו, ולאו עולה היא, וכדאמרינן בפרק חזקת (ב"ב מח, ב), מאן דחתום אמודעא שפיר חתם ומאן דחתים אאשקלתא שפיר חתם, האי לא ניתן ליכתב, כלומר, אמנה היו דברינו אין נאמנין, משום דלא ניתן ליכתב שטר אמנה, דעולה היא, ולא משוו נפשייהו רשעים, ולהאי פירושא נמי לצדדין קתני, מודעא נאמנין אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר, ואמנה אין נאמנין אפילו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר, וזה נראה עיקר. ואם תאמר, לרב נחמן מאי שנא מודעא היו דברינו מאנוסין היינו מחמת נפשות דנאמנין דהתם נמי הא עיקרי (עקרי) ליה לשטרא, ויש לומר, דהכא שאני דכיון דקאמרי דשטרא דנא נעשית ברצון המחוייב כשאר שטריה משוו ליה שטרא מעליא, ויש כאן הגדה גמורה, וכיון שכן לאו כל כמינייהו למיעקרא, דאין חוזרין ומגידין, אבל אנוסין היינו הא לא משוו לה שטרא מעליא ואין כאן הגדה גמורה, דהא אמרי אנוסין היינו מחמת נפשות, דלאו משוו נפשייהו רשיעי, מהימני, דאין כאן משום חוזר ומגיד. ואם תאמר, אכתי מאי שנא מקטנים היינו פסולי עדות היינו דנאמנין, אף על גב דעיקרי (דעקרי) לה לשטרא, ואף על גב דקאמרי דאכתיבנא מדעת שניהן והרי היא כמודעא. יש לומר, דהתם נמי לאו אשטר מעליא מסהדי דהא אין מעשה קטנים או פסולים כלום, אי נמי שאני קטנים ופסולין דלא מעיקרי (מיעקרי) לה לגמרי דמכל מקום הא מודו בעיקר מלוה, אבל במודעא ואמנה עיקרי (עקרי) לה לשטרא ולכולה מילתא מעיקרא (מיעקרא) לגמרי.

מודעא ואמנה טעמא מאי דקא עקר לה לשטרא מהכא משמע דטעמיה דרב נחמן באמנה משום דקא עקר ליה לשטרא ואינו חוזר ומגיד הוא, וכדפרישית לעיל. וא"ת, מאי טעמא לא אתי לה משום דאמנה עולה היא ואעולה לא חתומי. תירץ רבינו הרב: דאיכא למימר דשמעיה רבא לרב נחמן דלית ליה ההוא טעמא, אלא כסברא דתלמודא דמקשי לעיל גבי שטר אמנה הוא זה, דקאמר מאן, אי לימא דקאמרי עדים היכי דמי אי בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימני, ורבא נמי דאוקמוה דקאמר לוה ולא אוקמוה דקאמרי עדים ובאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משמע דלית ליה ההוא טעמא דאמר רב אשי דשטר אמנה עולה הוא. ופלוגתא בירושלמי (בפירקין ה"ג) בעדים שחתמו בשטר אמנה אי עולה היא או לא, דגרסינן התם רב הונא בשם רב נאמנין העדים לומר שטר אמנה ושטר פסים הוא ורב אמר אסור לחתום בשטר אמנה ושטר פסים, משהפליג אמרינן בשם רב נאמנין העדים לומר שטר אמנה ושטר פסים הוא זה מלתיה דרב פליגא על מילתיה, אמר ר' חגי לא דרב אמר אסור לחתום לא אמר אלא אסור לקים, כהדה אם אין בידך הרחיקהו (איוב יא, יד) זה שטר אמנה ושטר פסים, כלומר, בחתימה עצמה ליכא איסורא דכיון דמחויב בדבר מאמינו מותר לדית להו בעדים בכך כלום, אבל זה שהוא תחת ידו אסור לשהותו אם לא הלוהו משום שנאמר אם און בידך הרחיקהו.

אמר ליה כי אתו לקמן אמרינן להו זילו קיימו תנאייכו וחותו לדינא ודוקא כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר, אבל כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, דלאו מפיהם אנו חיין, לא מהימני, דהוו ליהו כחוזרין ומגידין, וגריעי מעדים אחרים דמהימני. אע"ג דאמרינן דתנאי מילתא אחריתי היא, לאו למימרא שיהא כמלתא אחריתי לגמרי וכאלו העידו שפרעו בפניהם, אלא לומר דכיון דלא נתקיים השטר קודם לכן ולא הייתה כאן הגדה עד עכשיו, וכשמגידין עכשיו ומבררין עדותן דעל תנאי היה הרי אלו נאמנין כאלו מעידין עליו עדות אחרת, שאף אלו אין עוקרין את השטר אלא מקיימין אותו בלבד בקיומו של תנאי, מה שאין כן במודעא ואמנה שעוקרין אותו לגמרי ומשוו ליה לשטרא כחספא בעלמא והילכך קרינא להו חוזרין ומגידין, אבל בשכתב ידן יוצא ממקום אחר, כיון שהיתה כאן הגדה גמורה מקודם לכן, ובלא שום תנאי שוב אינן יכולין לגרוע כוחו של שטר דחוזרין ומגידין הן ואינן נאמנין, וכן כתב רבינו הרב נ"ר (עי' רשב"א קידושין ס, ב, ד"ה ולענין, דכ"כ לענין גט).

עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי, אמר רב פפא תרוייהו בשטרא מעליא קא מסהדי. כלומר, כיון דאמרי כתב ידינו הוא זה הוה ליה כאלו אמרו שטרא מעליא הוא ובלא תנאי, והא דקאמר תנאי חוזר ומגיד הוא ואין דבריו של אחד במקום שנים. ומשום הכי אתקיף עליה רב הונא בריה דרב יהושע דאי הכי דכחוזר ומגיד חשבת ליה אפילו תרויהו נמי, אי אמרי תנאי היו דברינו לא ניהמנינהו דחוזרין ומגידין הן, אבל בתרוייהו מאי אית לך למימר דלמיעקר סהדותייהו קא אתו, כלומר, למיעקר סהדותייהו מסתמא בדאיכתיב בשטרא דלא אדכר בה שום תנאי ולברורי ולאוקמיה בתנאי, ולאו עקירת שטרא קאמר, דאדרבה כי עקרי ליה לשטרא לא מהימניה וכדאמר רבא מודעא ואמנה טעמא מאי משום דקא עקר ליה לשטרא, אלא עקירת סהדותייהו מסתמא ולברורי קאמרי כדאמרן ועוקרו מסתם ומברר דלא היתה עדות אלא על תנאי זה, חד נמי למיעקר סהדותיה ולברורי דעל תנאי זה חתם.

והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע אבל אנוסין היו פסולי עדות היו הרי אלו נאמנין. פירש רש"י ז"ל (בפירוש המשנה): פסולין, משחקין בקוביא. ואינו מחוור, דאם כן אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין דאגופם של עדים מעידין ונאמנין לפוסלן ולאו תרי ותרי חשבינן להו דאינהו לא מהימניה לאכשוריה נפשייהו, אלא נראה כפירוש שפירש קרובין בנשותיהן. ואם תאמר, השתא נמי להמנינהו משום מגו דאי בעו פסלי להו לעדים עצמן. ויש לומר, דבעדים לא שייך מגו שאין מגו אלא באחד אבל בדבר שאינו מתקיים אלא בעדות שניהם לא שייך מגו, דדילמא בטענה זו הושוו שניהם, בטענה אחרת לא היו משוין לדעת אחת, ואינו דומה למתניתין דכתב ידינו הואזה אבל אנוסין היינו, דנאמנין משום הפה שאסר, דהתם בטולו של שטר תלוי הוא אפילו בדעת אחת מהן, דמה אלו רצה אחד לומר אינו כתב ידי ויבטל השטר, וכבר הארכתי בזה בריש פרק המוכר פירות בסיעתא דשמיא. ויש מי שפירש (הרמב"ן ד"ה ומ"ה), דכיון דהשתא תרי ותרי נינהו בכי האי לא אמרינן מגו דהוה לי' מגו במקום עדים. אי נמי יש לפרש, דאפילו אומר משחקים בקוביא היו דפוסלין גופן של עדים לא מהימני בשכתב ידן יוצא ממקום אחר, דכיון שמתו אינן נאמין לפוסלן דהא אינן בעולם, ואמנה שבשטר הם מעידין, אבל כשהן חיין נאמנין לפוסלן שהרי הן אינן נאמנין להכשיר את עצמן דנוגעין בעדותן הן, והיינו דקתני בברייתא ומתו.

אין נאמנין ומגבי' ביה, תרי ותרי נינהו ואסיקנא,

ומשהי ליה אפשיטי דספרא ומכאן נלמוד שיכול המלוה שלא לתת השטר ללוה ולא לשום אדם עד שיפרע עד פרוטה אחרונה ואם חושש לוה שיפרעהו ולא יתן לו שטרו יפרעם בפני עדים או בפני ב"ד:

וספר שאינו מוגה פירש רש"י ז"ל תורה ונביאים וכתובים וה"ה לספרי התלמוד בזמן שנהנו לכתוב משום עת לעשות לה' ורבותינו ז"ל אמרו כיון שלרבי אמי שעדיין לא נתן התלמוד לכתוב דלא תימא דדוקא סתם ממש כשקנה תורה נביאים וכתובים מכאן ואילך אסור להשהותו משום שנאמר אל תשכן באהלך עולה פירוש ואין שכונה פחותה משלשה ימים:

ואמר ר"נ עדים שאמרו אמנה היה דבריהם אינם נאמנים פי' אפילו כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר כדלעיל ודכוותא נמי במודעה והא דפלגינהו נמי בתרי משום דלא שוה בטעמא לגמרי דהא משימין עצמן רשעים ובמודעא אין משימין עצמן רשעים דהא להציל המוכר עשו כן אלא דמ"מ לא היה להם לעשות כן ושלא כדין עשו כן א"נ דרב אשי מפליג בתרווייהו:

מ"ט זה ניתן ליכתוב וזה לא ניתן ליכתוב פירוש רש"י ז"ל מודעה ניתן לכתוב אע"פ שידעו שנמסר המודעה על המכר ההוא נותן לעדים לחתום בשטר המכר כדי להציל האונס מאונסו אבל שטר אמנה לא נתן ליכתוב וכי אמרו חתמנו משוי' נפשייהו רשעים ותימא מ"ט דרב"נ דאמר דמודעא לא ניתן לכתוב וי"ל דר"נ סבר דמסתמא לא אניס ליה מוכר אשטרא ויכולי' היו לדחותו בכתיבת שטר המכר כיון שכבר הקנה לו השדה בפניהם ודמיא להא דאמרינן בהניזקין גבי סקריקון דרב דאמר בשטר קנה דמסתמ' לא אניס ליה אשטרא ואפי' לשמואל דאמר התם דאפילו בשטר לא קנה דשטר אניס ליה התם בסקריקון וודאי אבל הכא ליכא למתלי בהכי סתמא ומר בר רב אשי סבר בהא נמי חיישי' דאנסי ליה לשטרא כדי לתלות שאין העדים משקרין בדין והלכתא כר"נ דבעי' דרבא דבסמוך בדידיה אזלא דאלו למר בר רב אשי כיון דמודעא מהני כ"ש בתנאי וסוגין נמי בפרק חזקת הבתים כר"נ דהתם פרכינן בהדיא מדר"נ וכן פסק ר' האי והרא"ה ז"ל והרבה מן הפוסקים ז"ל והא דק"ל בתנאי היה דברינו מהני משום דמילתא אחריתי היא כדפסק ר"נ ועבד בה עובדא כי אתי לקמיה:

יש שפירש דאפילו בכתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים ואף ע"ג דאמרינן באנוסים היינו מחמת נפשות דלא משוי' נפשייהו רשעים כלל אמרינן לעיל אין נאמנין שבכתב ידם יוצא ממקום אחר התם הוא דמ"מ עיקר סהדותייהו לחמרי שלא היה שם כשנתקיים התנאי אבל ר"י ז"ל פירש ואחרים עמו דאין נאמנין אלא כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר משום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ותדע דבעי' רבא אפילו מוכח מילתא הכי דאמרינן מודעא ואמנה טעמא מאי דקא עקר ליה לשטרא וכו' אלמא אין עיקר שאלתו אלא אם יהא דין זה כדין מודעא ואמנה דחמירו בהו חכמים שלא להאמינם כלל או לא אבל לא לאפוקי תרי דרגא שיהיו נאמנים אפילו בכתב ידם יוצא ממקום אחר זה אינו במשמע דא"כ הוה ליה לפרושי ותו דאמרינן גבי עד א' אומר תנאי תרוייהו בשטרא מעלי' מסהדי' אלמא שאין השטר מתקיים אלא על פיהם דאי לא הל"ל הא שטרא מעליא היא אלמא כולא שמעתין בהכי מיירי וכן פסק הר"מ ז"ל ומיהו כל הדברים האלו אינם אלא כשאומרים שהיו דבריהם אמנה או תנאי או מודעה כשחתמו אבל אם אומרים שלא ידעו כן כשחתמו אלא שחתמו כדין ואח"כ נודע להם שהודו כן בפיהם לעולם הם נאמנים ואפילו כתב ידם יוצא ממקום אחר דהא לא עקרי סהדותייהו כלל והרי זה כאלו אומר שחזר ומחלו או שחזר ומכרו לו וכבר פרשנוהו כן בפרק בתרא. נמצא ג' דינים בדבר אבל האומר אמנה היה דברינו או אנוסים היינו מחמת ממון וכל דבר שמשימין עצמן רשעים אינם נאמנים אפילו אין כתב ידם יוצא ממקום אחר כל האומר תנאי היה דברינו או אנוסים היינו מחמת נפשות או קטנים היינו וכל דבר שאין משימין עצמם רשעים נאמנים כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר וכל שאומרים שלא ידעו בשום דבר מכל זה אלא לאחר שחתמו ונתנו השטר הרי הם נאמנים אפילו בשכתב ידם יוצא ממקום אחר וכן כשהשטר יוצא מתחת יד העדים נאמנים לעולם לא מצד העדות אלא מדין שליש בעלמא:

בעי מיניה רבא מרב נחמן תנאי היו דברינו מהו מודעא ואמנה טעמא מאי דקא עקרי ליה לשטרא כלומר שלפי דבריהם השטר נעקר לגמרי ולא היה השטר לעולם ולא יהיה וכיון שסותרים מה שחתמו והעידו בשטר אין נאמנים כלל תנאי נמי הא עקר ליה לשטרא שלפי שהשטר מכירה חלוטה היתה וזכה בה הלוקח מיד ולפי עדותם לא היתה חלוטה ואם לא קיים התנאי לא זכה כלל וכיוצא בזה עקירת השטר האחד והעדות האחד והעדות ההיא או דילמא תנאי מילתא אחרינא הוא פירוש שהרי שהשטר המכר ראוי הוא להיות קיים לגמרי אף לעדות זו של עכשיו כשיתקיים זה התנאי ולא יתקיים אלא תוספות העדותן מפני זה לא כתבוהו מפני שנראה להם שאמנה דבר א' הוא והתנאי דבר א' וראוי להאמינם כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר מיהת אמר להו כי אתו לקמן אמרי' להו לבעלי השטר זילו קיימו תנאייכו כלומר שהעדים נאמנים הם שהיו דבריהם תנאי כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואם טוען שקיים תנאיו עליו להביא ראיה כשהתנאי בקום עשה וכדכתיב' במס' קדושין ובמס' גיטין בס"ד:

עד א' אומר תנאי ועד א' אומר אינו תנאי פי' שהיו ב' עדים חתומים בשטר זה אחד אומר זה כתב ידו אבל תנאי היה בו ולא ראיתי שנתקיים שאלו אמר תנאי היו דברינו ונתקיים הרי שטר קיים אפילו לדבריו ועד אחד אומר אינו תנאי שהשנים אומר זה כתב ידי ולא שמעתי ביה תנאי אבל ליכא לפרושי בודאי לא היה בו תנאי ומכחיש את העד דא"כ הוי חד מינייהו משקר. והוה ליה עד אחד הכחשה ואינו כלום:

אמר רב פפא תרווייהו בשטרא מעליא מסהדי כלומר שניהם מודים שהוא כתב ידם כי השטר אמת וכמו שהוא חתמו בלא תנאי האי דאמר תנאי היה בו מבחוץ הוה ליה חד ואין נאמן לעקור של שניהם החתומים שנתקיים על פיהם:

אסור לאדם לשהות שטר אמנה בביתו וכן הדין בשטר פרוע ושטר פסים וענין פסים הוא שמבקש ממנו לכתוב לו שטר שהוא חייב לו כדי שיתראה בו ויחזיקוהו בעשיר וירבו עליו קופצים ועל כל אלו וכיוצא בהם נאמר אל תשכן באהליך עולה:

ספר שאינו מוגה עד שלשים יום מותר לשהותו מכאן ואילך אסור ודבר זה עיקר פירושו בכל ספר אע"פ שאינו ספר תורה אלא הן חומש הן נביאים הן כתובים אע"פ שלא נעשה אלא לקרות בו בינו לבין עצמו וגאוני ספרד פירשוה בספר תורה ומחשש שמא יבוא לקרות בה בצבור ויש מפרשין בה לשיטה זו שאף בנביאים כן שמא יבוא לקרות בהן בצבור בהפטרות ועיקר הדברים כדעת ראשון:

עדים שאמרו מודעא היו דברינו בשעת העדות נאמר כאן לדעת מר בר רב אשי שהלכה כמותו שנאמנין והדברים נאמרו סתם בין בכתב ידם יוצא ממקום אחר בין בשאין יוצא אלא שקצת חכמי האחרונים שבספרד מתקשים בענינה אם כתב ידם יוצא היאך נאמנין והרי חוזרים ומגידים הם עד שפירשו מחלוקת השמועה באין כתב יוצא ולדעתם צריך אתה לפסוק שאם נתקיימה חתימתם מצד אחר אין נאמנין מפני שלדעתם חוזרין ומגידים הם בעיקר העדות אבל אם אין עדים על חתימתן נאמנין אע"פ שלא נכתבה המודעא שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ושימת עצמו רשע אין כאן שאין הדבר דומה לאמנה שאמנה עולה היא ולא ניתן לעדים ליכתב אבל מודעה ר"ל שכתבו העדים שטר מכר וכבר מסר להם המוכר מודעא שאנוס הוא בכך אין עולה אצל העדים בכתיבת שטר המכר ונמצא שטר המכר ניתן ליכתב ואע"פ שכבר נמסרה להם מודעה עליה כדי להציל האנוס מיד אונסו ויש מפרשין ניתן ליכתב על שטר המודעא והכל אמת אלא שלענין פירוש נראה כדעת ראשון ואף הם כתבו בסוגיא זו דדוקא מודעא דמתנה ומכירה דלא נפיק מיניה חורבא אבל דגט הואיל ונפיק מיניה חורבא אין לך עולה גדולה מזו ואין נאמנין והוי גט אלא שאין משיאין ממנו לכתחלה ונראה לי לפרש בדבריהם שאף הם לא אמרוה אלא במודעת הגט הנזכרת בתלמוד שאין בה שום אונס שהרי מודעת הגט אינה צריכה בירור אונס אלא כל שמגלה דעתו בכך מודעתו מודעא בלא שום אונס כמו שיתבאר בשלישי של בתרא מ' ע"ב אבל כל שמוסרה מצד אי זו אונס הן שנודע האונס לעדים הן שלא נודע להם הואיל ומכל מקום הוא מודיעם האונס אין כאן שום עולה אדרבה ראוי להם להצילו ואחר שיעשה וינצל מן האונס אפשר להם לגלות המודעה ומתוך כך נאמנין לגמרי והדברים נראין ומתקבלין:

ולפי מה שכתבו בשמועה זו למדת לדבריהם שמחלוקת רב נחמן ומר בר רב אשי אינו אלא בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואף בזו היה רב נחמן אומר שאף דמודעא אין נאמנין ויש מפרשים הטעם מפני שלדעתו קצת עולה הוא זו אלא שעיקר הדברים כמו שפירשוה גדולי הרבנים דלא אתי על פה ומרע לשטרא וכמו שהוזכרה בשלישי של בתרא מ"ט ע"א בסוגיית המשנה הרביעית והלכה כמר בר רב אשי שלא נאמר הלכתא כרב נחמן בדיני במקום שחולק עם בתראי הא בשכתב ידם יוצא ממקום אחר כלם מודים שאף במודעא אין נאמנין כמו שכתבנו ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שמחלקתם בשכתב ידן יוצא וכסתמה של שמועה זו ואמנה בין בכתב יוצא בין שלא בכתב יוצא כלם מודים שאינן נאמנין דעולה היא אבל מודעא ובכתב יוצא קאמר רב נחמן דאין נאמנין הא בשאין כתב יוצא אף הוא מודה שנאמנין ולמר בר רב אשי שהלכה כמותו אף בכתב יוצא נאמנין וכן כתבוה גדולי המחברים בהדיא וגדולי המפרשים פירשו הטעם שהרי ניתן שטר המכר ליכתב שהרי אנוס הוא למכור ולכתוב שטר המכר והם מה שראו כתבו כמו שנצטוו מבעל הקרקע אבל אותם שהזכרנו למעלה לא נתנו ליחתם ואם תאמר והרי אנוסים היינו מחמת נפשות ניתן הוא ליחתם אין זה כלום שמכל מקום באנוסין היינו מחמת נפשות הם כתבו מה שאינו וכן באמנה היו דברינו ועוקרים השטר לגמרי אבל במודעא המעשה היה מעשה שהרי נתן הדמים וקנה השדה ולא כתבו אלא מה שראו והשטר אינו נעקר בכך שהרי אמת היה אלא שאנוס היה והמודעא דבר אחר הוא וזהו עקר הדברים ורוב מפרשים נסכמים בה עם גדולי המחברים וגדולי המפרשים כסתם השמועה:

וכל שכתבנו במודעא היו דברינו פירושו שקודם שחתמנו מסר המודעא והראנו אונסו שאם אחר שחתמנו הרי אינה מודעא אע"פ שנתברר שהמכר היה באונס דתלוהו וזבין זביניה זביני כמו שיתבאר במקומו:

וכן ממה שכתבנו למדנו שאף בשאין שם כתב מודעא נאמנין ולא אמרו לא אתי על פה ומרע לשטרא אלא לרב נחמן שאין הלכה כמותו וכמו שכתבנוה בשלישי של בתרא בסוגיית המשנה הרביעית:

וזו שכתבנו שצריך שיאמרו מסר המודעא והכרנו אנסו פירושה בשטר מכר שמודעא שלו צריכה בירור אונס אבל מודעא של מתנה ושל גט שאין צריכות בירור אונס אלא גלוי הדעת כמו שביארנו בשלישי של בתרא כל שמסר להם מודעא אין צריך שיהו הם יודעים את האונס כלל:

עדים שאמרו תנאי היו דברינו ר"ל שחתמנו לו ומסרה בפנינו על תנאי שיעשה לו כך וכך והלה טוען שלא קיים לו תנאו נאמנין ואף זו לשיטתנו דוקא בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הא כל שכתב ידם יוצא אין נאמנין בשום ענין:

תוס' בד"ה אמר רב נחמן כו' ותירץ ר"י דהיינו טעמא דמודעא כו' ואמנה נמי נראה כו' עכ"ל רב נחמן נקט בתחלה אמנה אבל עיקר תירוצם אמודעא דבאמנה איכא לפרושי טעמא משום עולה כדקאמר לעיל ומשום דמשמע דאמנה ומודעא טעמם שוה לרב נחמן כתבו ואמנה נמי נראה כו' וק"ל:

בד"ה אמר רב ששת כו' דאין השטר צריך קיום כו' שמודה הלוה כו' ולא אמרינן הכחשה כו' עכ"ל ולולי דבריהם היה נראה דלאו קושיא היא לרב ששת דהא דקאמר הכא רב ששת דתחלת הזמתן היא היינו משום כיון דנתקיים חתימתן בב"ד אילו הוזמו אח"כ היו חייבין עונש ממון ואין מזימין העדים אלא בפניהם אבל התם דלא נתקיימה חתימתן אלא ע"פ הלוה שמודה שכתבו והעדים לא קאמרי אלא דאמנה הוא לא שייך למימר בהו דה"ל תחלת הזמתן שהרי יוכלו לומר דלאו חתימתן הוא ולהכי קאמר שפיר דהלך אחר עדים לבטל השטר משום אמנה ודו"ק:

מ"ט כיון דעולה וכו' פי' משום דשטר אמנה שטר עולה הוא שלא נתן המלוה ללוה שום דבר וסהדי אעולה לא חתימי וכשהם אומרים שחתמו בעולה לא נאמין אותם דאין אדם משים עצמו רשע ומיהו אם העדים אומרים שהלוה אמר להם מתחילה שקבל כבר המעות ואחר כך נתברר מהמלוה דשטר אמנה היה נאמנים דבכה"ג לא משוו נפשייהו רשעים כיון שאומרים שלא ידעו מתחילה דשטר אמנה היה. תלמידי הר"י ז"ל: הקשה הר"מ אמאי לא קאמר לעולם דקאמר מלוה ואינו נאמן לעשות עצמו רשע לומר ששוהא שטר אמנה בתוך ביתו ותירץ דלא קשה דבשלמא עדים אינן נאמנין לעשות עצמן רשעים דאינן עושין בזה שום טובה משל עצמן במה שאומרין שטר אמנה הוא אלא מפסידים למלוה ולא לעצמן ולהכי משוו נפשייהו רשעים אבל מלוה הוא מפסיד לעצמו ולא הוי רשע כיון שבא לעשות תשובה ולהפסיד ממון לעצמו. הרא"ש ז"ל:

אעולה לא חתימי הא דאמרינן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו הני מילי כשמוסרין אותו ללוה אבל הכא מיירי כגון דאמרי אמנה היו דברינו ומסרנוהו למלוה. לשון הרא"ש ז"ל: ובשיטה ישנה כתב זה שטר פסים ושטר אמנה פי' רש"י ז"ל שטר אמנה שהאמין את המלוה שיתן לו המעות וכתב לו שטר קודם שקבל המעות וא"ת והא כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו י"ל הא מוקמי' לה לההיא מתניתין בשטרי אקנייתא ועוד אפי' תימא הכא נמי בשטרי אקנייתא אע"פ שהעדים כותבין וחותמין ללוה אין נותנין למלוה אלא נותנין ללוה והלוה יתן למלוה אם ירצה להשתעבד לו ועוד י"ל הכא נמי בשטרי אקנייתא עסקינן וכגון דאמר כשצוה לכתוב בטוח אני במלוה שיתן לי המעות על כן אשתעבד לו וכתבו לו שטר ואין לנו לכתוב שטר זה כיון שאינו משתעבד לו את עצמו אלא ע"מ שיתן לו המלוה שמא יתן השטר למלוה מפני שמאמין בו והמלוה לא יתן לו המעות ויוציא השטר לראייה שהוא חייב לו. ויש לפרש שטר אמנה שכתב שטר לחבירו שלוה ממנו כדי שלא יחזיקוהו בעשיר ומאמין בחברו שלא יתבעהו ושטר פסים שפייס את חברו שיכתוב לו שטר כדי שיחזיקוהו בעשיר למלוה ובודאי לא נפיק מכלל שטר אמנה אלא דשטר אמנה אין צריך פיוס אבל בזה צריך פיוס לפי שיש לו לחברו לסרב שלא יכתוב לו שטר שהוא חייב לו שמא יתבענו. ע"כ:

אם און בידך הרחיקהו זה שטר פסים ושטר אמנה והיינו לשון און שעיקרו לא היה כלום ואל תשכן באהליך עולה זה שטר פרוע שעתה הוא עולה ועיקרו היה אמת. לשון הרא"ש ז"ל: מ"ד שטר פרוע לא משהי כ"ש שטר אמנה ומ"ד שטר אמנה אבל שטר פרוע זימנין דמשהי ליה אפשיטי דספרא. פי' קי"ל שהלוה הוא שנותן שכר הסופר שכתב השטר למלוה לפי שההנאה שלו היא ואין למלוה בכך הנאה כדתנן כותבין שטר ללוה אף על פי שאין המלוה עמו והלוה נותן שכר ופעמים שנותן המלוה שכר הסופר ותולה אותו על הלוה עד שיפרע ממנו אותה ההלואה ויפרע ממנו גם השכר שנתן לסופר והיינו דאמרינן אבל שטר פרוע זמנין דמשהי ליה אפשיטי דספרא כלומר אינו רוצה לקורעו עד שיבוא הלוה ויתן לו המעות שנתן עליו לסופר בשבילו שכשיודע הלוה שהשטר עדיין לא נקרע מדחיק את עצמו ופורע לו ואם ידע הלוה שכבר נקרע השטר אינו מדחיק את עצמו בהבאת השכר שנתן לסופר אלא מדחה את המלוה מעת לעת. הר' יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל: וכתבו התוס' ז"ל זימנין דמשהי לה אפשיטי דספרא פי' ועל ידי אותה שהייה משתלי לשהותו אחר שפרע לו פשיטי דספרא הילכך לא קרי ליה קרא עולה בהכי ומ"ד שטר פרוע היה לו ליזהר שלא ישהנו אבל אין לפרש דמשום שהיית פשיטי דספרא קרי ליה עולה דמה פשע בזה. וכן כתב הרא"ש ז"ל: וכתב הריטב"א ז"ל ומכאן נלמוד שיכול המלוה לעכב שלא לתת השטר ללוה ולא לשום אדם עד שיתפרע עד פרוטה אחרונה ואם חושש הלוה שיפרענו ולא יתן לו שטרו יפרענו בפני עדים או בפני ב"ד. ע"כ. אבל הר"ן ז"ל כתב דאין לו לעכב את השטר בשביל פשיטי דספרא למ"ד פרוע עיין בפירושיו על ההלכות:

ספר שאינו מוגה פי' שיש בו טעיות בחסרין ויתרין א"נ בהשמטת תיבות ואותיות ומסתבר לן דדוקא ס"ת שקורין בו ברבים א"נ שראוי לקרות בו כגון שהוא על הגויל ואע"פ שהוא של יחיד אבל ס"ת של יחיד הנקרא חומשין אין מדקדקין בו כל כך, הרב יהוסף ן' מיגש הלוי ז"ל. אבל רש"י ז"ל פי' תורה נביאים וכתובים. וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל פרש"י ז"ל תורה נביאים וכתובים וה"ה לספרי תלמוד בזמן הזה שניתנו ליכתב משום עת לעשות לה' ורבינו ז"ל פי' כן לפי שבזמנו של ר' אמי עדיין לא ניתן התלמוד ליכתב ודלא נימא דדוקא ס"ת ממש נקט תורה נביאים וכתובים ע"כ. וכן כתבו תלמידי הרב רבי יונה ז"ל והרא"ש ז"ל:

מכאן ואילך אסור להשהותו משום שנאמר ואל תשכן באהליך עולה פי' ואין שכונה פחותה מל' יום. הריטב"א ז"ל. ועוד שמעתי אל בגימט' אחד ושלשים יום וה"ק שביום אחד ושלשים פי' שכבר עברו הל' יום הרי אתה משכן באהליך עולה:

אמר רב נחמן עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הוא שאם כתב ידן יוצא ממקום אחר פשיטא כדאקשי' לעיל לרב הונא וההיא לא איפרקא ואמנה ודאי לכ"ע עולה היא ואעולה לא חתימי וכן מודעה היו דברינו אין נאמנין אפי' כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ורב משרשיא ברי' דרב אידי סובר מודעה נאמנין כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואיכא דאמרי מודעה נאמנין אפי' כשכתב ידן יוצא ממקום אחר כיון דניתנה ליכתב להציל האנוס מיד אונסו כדפרש"י ז"ל א"נ לאהדורי זוזי אפומא דהאי שטרא כדברי אחרים א"נ ה"ק כיון דמסירת מודעה עצמה נתנה ליכתב דהא אין צריך לומר כתובו לאו עולה היא דאי בעו השתא נמי כתבי ומבטלי שטרא דזביני כדברי הרב ר' נסים ז"ל ולא מסתברא האי פירושא משום דאע"ג דניתן ליכתב מעיקרא שטרא הוה ולאו כמילתא אחריתי דמי. הרמב"ן ז"ל. ועיין הר"ן ז"ל בפירושו על ההלכות:

וז"ל שיטה ישנה עדים שאמרו אמנה היו דברינו וכו' יש שפירשה כשכתב ידן יוצא ממקום אחר ואפ"ה אמר מר בריה דרב אשי מודעה היו דברינו נאמנין לפי שנתנו ליכתב להציל האנוס מיד אונסו וא"ת א"כ אנוסין היינו מחמת נפשות אמאי לא מהימנו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר שהרי ניתן ליכתב להציל ממות נפשם י"ל התם מה שכתבו שקר הוא שלא כתבו במצות הלוה אבל הכא מה שכותבין אמת הוא שהרי הלוה אומר להם והם כותבין במצותו אלא שאין המעשה קיים כיון דמסר ליה מודעה כפרש"י ז"ל. ויש מפרשים כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואמנה היו דברינו אין נאמנין דעדים אעולה לא חתימי ובמודעה היו דברינו נמי אין נאמנין רק עקרי לשטרא ולהלואה לגמרי וא"ת אנוסין היינו קטנים היינו נמי עקרי לשטרא ואמאי מהימנו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר י"ל התם אי עקרי לשטרא ומשוו ליה חספא בעלמא לא עקרי הלואה שהרי אפשר שההלואה אמת והם היו אנוסין בכתיבת השטר או קטנים אבל כי אמרי מודעה היו דברינו עקרי המעשה לגמרי ואומרים שאין הממכר כלום ומר בר רב אשי אמר מודעה וכו' נאמנין והרי זה כקטנים היינו אנוסין היינו אבל באמנה אין נאמנין דלא ניתן ליכתב דעולה הוא. ורבינו נסים ז"ל מפרש טעם נכון דמר בר רב אשי אמר במודעה היו דברינו נאמנים אפי' כשכתב ידן יוצא ממקום אחר דהא אי בעו סהדי למיכתב השתא מודעה מצי כתבי דמודעה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו ואי כתבי השתא מודעה מזמן ראשון ודאי אתיא מודעה ועקרא לשטרא הילכך כי לא כתבי לה משום מגו מהימנו זהו פי' האי ניתן ליכתב ורב נחמן סבר כיון דהשתא מיהא באו בב"ד ולא כתבו לא אמרינן מגו. ע"כ: ותלמידי הרב ר' יונה ז"ל כתבו דשמעתי' כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר כדעת ר"ח ז"ל ורוב הגאונים ז"ל והכריעו כן מדחזינן לעיל באומר שטר אמנה הוא דמוקמינן לה כדקאמרי עדים ודאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ומסתמא רב נחמן דומיא דאוקימתא דסמוכה לה נקטיה למילתיה. וכתבו עוד מודעה היו דברינו אין נאמנין פי' אם אומרים העדים אמת הוא שכתיבת ידינו הוא זה אבל המוכר מסר מודעה תחילה בפנינו והודיע לנו אונסו ומכר זה אין ראוי להיות קיים דכי אמרינן תלוהו וזבין זביניה זבינא ה"מ כשלא מסר מודעא אבל היכא שמסר מודעא לא הילכך אם אמרינן שמסר מודעה אינן נאמנין ואע"ג דלא משוו נפשייהו רשעים שהרי בהיתר חתמו בשטר הראשון כדי להציל אנוס מיד אונסו אפ"ה לא אמרינן הפה שאסר וכו' משום דהוו להו חוזרים ומגידים שמאחר שאמרו שטר מכר היה חוזרים ומגידים ואומרים מודעא וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ויש לשאול היכי ס"ל לרב נחמן שאם אמרו מודעה היו דברינו אינם נאמנים דכיון דמיירי כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימנינן להו מטעם הפה שאסר וכו' והא איפסיקא הילכתא לעיל דעדים שאמרו קטנים היינו וכו' אנוסין וכו' מחמת נפשות נאמנין ולא נדון אותם חוזרין ומגידין והכא במודעה היו דברינו אעפ"י שחתמו בהיתר אינם נאמנים וי"ל דלא דמי דהתם כשטוענים קטנים היינו פסולים היינו וכו' אינן חוזרין ומגידין אלא עוקרים העדות מעיקרו ואומרים כי מתחילה לא היה הדבר כלום ונאמין אותם בהפה שאסר וכו' אבל במודעה היו דברינו אינם עוקרים העדות שמודים הם בעדות הראשון דאמת היה ובהיתר נעשה אלא שמוסיפי' עכשיו ואומרים ענין אחר והוו להו חוזרים ומגידים לפיכך אין נאמנין ומר בר רב אשי פליג במודעא היו דברינו ואומר דנאמנים כיון שבהיתר חתמו מתחילה אמרינן הפה שאסר וכו'. ע"כ:

וז"ל הרשב"א ז"ל הא דאמר רב נחמן אמנה היו דברינו וכו' יש מרבותינו שפי' כשכתב ידן יוצא ממקום אחר ואינו נאמן דכולה שמעתא בחד גוונא מתוקמא ועד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי ע"כ כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דאי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר היכי מהימנינן ליה משום דלמיעקר סהדותיה קא אתי לא יהא אלא דקאמר דפרעיה באפיה מי מהימן כיון דלאו מפיו אנו חיין ועוד דאי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר אמנה היו דברינו צריכא למימר כיון דעולה הוא וכתב ידן יוצא ממקום אחר הא לא הוה אצטריך למימר אלא מודעה היו דברינו אין נאמנים מר בר רב אשי אמר נאמנים. ורבוותא אחרונים ז"ל פירשו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואפ"ה לרב נחמן אינן נאמנין משום המודעה ואמנה לדידיה כיון דעקרי ליה לשטרא לגמרי לאו כל כמינייהו דכיון דמקיימי' ליה לשטרא ואתחזק אפומייהו תו לא מהימני למיעקרי' מעיקרי' דלא אתי על פה ומרע ליה לשטריה ואע"ג דמודעה ניתנה ליכתב ואפילו מזמן ראשון השתא מיהא לא איכתיבא. א"נ אפשר דס"ל לרב נחמן כמ"ד התם בפרק חזקת [בבא בתרא מח ב'] אי מודעא לאו אשקלתא ואי אשקלתא לאו מודעא. מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנים דלא אתי ע"פ ומרע ליה לשטרא אבל מודעא היו דברינו נאמנים משום דכמאן דכתיב בשטרא דמי דשטר מודעא ניתן ליכתב עכשיו וכדאמרינן מודעה בפני שנים ואצ"ל כתובו וכיון דאילו בעו למיכתב ליה שטר מודעא כתבי' ואפילו מזמן ראשון ועקרה לשטר' השתא נמי דלא כתיבה כמאן דכתיב' דמיא ואתי שטרא ומרע שטרא ולהאי פירושא האי דמר בר רב אשי אפי' כשכתב ידן יוצא ממ"א במודעא היו דברינו נאמנים וכן פי' רבינו נסים ז"ל והשתא תרווייהו מילתא פסיקתא קאמרי דלרב נחמן אפי' כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר [לא מהימני ולמר בר רב אשי באמנה לא מהימני כלל ואפי' בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משום דלא ניתן ליכתב דעולה היא ומודעא היו דברינו נאמנים אפי' בשכתב ידן יוצא ממקום אחר] משום דניתן ליכתב מזמן ראשון ולאו עולה היא. א"נ יש לפרש מודעא היו דברינו נאמנים אמנה וכו' אין נאמנים האי ניתן ליכתב מודעא ניתן ליכתב שטר זביני להציל אנוס מיד אונסו ולאו עולה היא וכדאמרינן בפ' חזקת מאן דחתים אמודעא שפיר חתים ומאן דחתים אאשקלתא שפיר חתים האי לא ניתן ליכתב כלומר אמנה היו דברינו אין נאמנים משום דלא ניתן ליכתב שטר אמנה דעולה היא ולא משוו נפשייהו רשעים ולהאי פירושא נמי לצדדין קתני מודעא נאמנים אפי' כשכתב ידן יוצא ממקום אחר ואמנה אין נאמנים אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממ"א וזה נראה עיקר. וא"ת לרב נחמן מאי שנא מודעא מאנוסי' היינו מחמת נפשות דנאמנים דהתם נמי הא עקר ליה לשטרא וי"ל דהכא שאני דכיון דקאמרי דשטרא לא נעשית ברצון המחוייב בשטר משוו ליה שטרא מעליא ויש כאן הגדה גמורה וכיון שכן לאו כל כמינייהו למיעקריה דאין חוזרין ומגידין אבל אנוסין היינו הא לא משוו ליה שטרא מעליא ואין כאן הגדה גמורה דהא אמרי אנוסין היינו מחמת נפשות דלא משוו נפשייהו רשיעי מהימני דאין כאן חוזר ומגיד. וא"ת אכתי מאי שנא מקטנים היינו ופסולי עדות היינו דנאמנים אע"ג דעקרי ליה לשטרא ואע"ג דקאמרי דכתיבא מדעת שניהם והרי היא כמודעא וי"ל דהתם נמי לאו אשטר מעליא מסהדי דהא אין מעשה קטנים או פסולין כלום א"נ שאני קטנים ופסולים דלא עקרי ליה לגמרי דמ"מ הוא מודה בעיקר המלוה אבל במודעא ואמנה הא עקרי לה לשטרא ולכולא מילתא מעיקרא לגמרי. ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל אמר רב נחמן עדים שאמרו אמנה היו דברינו פי' אפי' כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר כדלעיל וכדכוותה נמי במודעא והא דפלגינהו בתרי בבי משום דלא שוו בטעמא לגמרי דבהא משימין עצמן רשעים ובמודעא אין משימין עצמן רשעים דלהציל המוכר עשו כן אלא דמ"מ לא היה להם לעשות כן ושלא כדין עשו אי נמי משום דרב אשי מפליג בינייהו. מ"ט זה ניתן ליכתב וכו' פי' רש"י ז"ל מודעא ניתן ליכתב שאף על פי שידעו שנמסרה מודעה על המכר ההוא ניתן לעדים לכתוב שטר המכר כדי להציל אנוס מיד אונסו אבל שטר אמנה לא ניתן ליכתב כלל וכי אמרו חתמנו משוו נפשייהו רשעים ותמה מ"ט דרב נחמן דאמר דמודעא לא ניתן ליכתב וי"ל דרב נחמן סבר דמסתמא לא אניס ליה מוכר אשטרא ויכולין היו לדחותו בכתיבת שטר המכר כיון שכבר הקנה לו השדה בפניהם ודמיא לההיא דאמרינן בפ' הנזקין [נח א'] גבי סיקריקון דרב דאמר דבשטר קנה דמסתמא לא אנס ליה אשטרא ואפי' לשמואל דאמר התם דאף בשטר לא קנה דאשטרא נמי אניס ליה התם הוא בסיקריקון ודאי אבל הכא ליכא למיתלי בהכי סתמא. ומר בר רב אשי סבר דבהא נמי חיישינן דאנסי ליה אשטרא כדי לתלות שאין העדים הללו משקרין בדין. והלכתא כרב נחמן. דבעיא דרבא דבסמוך בדידיה אזלא דאילו למר בר רב אשי כיון דבמודעא מהימני כ"ש בתנאי וסוגיין נמי בפ' חזקת כרב נחמן דהתם פרכי' להדיא מדרב נחמן וכן פסק רבינו האיי גאון ז"ל והרב בעל העיטור ז"ל. והרבה מן הפוסקים. ע"כ: ובלקוטי הגאונים ז"ל כתוב מודעא היו דברינו פי' שהודיע לנו המוכר את אונסו ואמר הוו יודעים שאנוס אני שהלה הכריחני למכור לו את שדי א"נ שהודיע הלוה שאנוס היה בעת שהעדנו עליו. וז"ל רש"י מודעא היו דברינו אין נאמנין. משום דלא אתי ע"פ ומרע ליה לשטרא וכיון שהגיד שוב אינו מגיד וצריך הוא להביא כת אחרת על המודעא. מודעה היו דברינו נאמנים ואין לומר כאן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דחדא הגדה היא שהמודעה מעשיית השטר הוא שבשעת חתימה הודיע את אונסו. מ"ט האי ניתן ליכתב פי' שטר שנכתב באונס ניתן ליכתב ומותר לכתוב עליו מודעא לבטלו כדאמרינן בפרק חזקת מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם ומאן דחתם אמודעא שפי' חתם. והרב רבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל כתב וז"ל שטר שיש עליו מודעא ניתן ליכתב לפי שהעדות יש לה עיקר שהרי מי שנכתב לו השטר אינו יודע במודעא שנמסרה עליו הילכך אותה עדות יש לה עיקר שהרי העידה מי שנכתב עליו השטר עצמו בכך אלא שהמודעא מבטלת אותו הילכך השטר עצמו ניתן ליכתב אבל שטר שהוא אמנה אותה העדות אין לה עיקר לפי שמעיקרא מבוטלת היא ומי שנכתב עליו השטר כמי שנכתב לו השטר והעדים החתומים עליו כולם יודעים ששטר זה אין לו עיקר ואמנה בעולה הוא וכיון שכן נמצא שטר זה אין לו עיקר ולפיכך כשהעדים אומרים ששטר אמנה הוא אינן נאמנין דהא עולה הוא כמו שבארנו. ע"כ:

בד"ה אר"נ וכו' ע"כ באין כתב ידן כו' פשיטא דהכי פריך לעיל עכ"ל. ולפי מה דפרישית לעיל דהא דפריך פשיטא ולא אמרינן דאשמעינן רב דלא מהימני לומר אמנה במיגו דשטר פרוע הוא היינו משום דרב איירי במודה לוה שכתבו ואומר שטר אמנה הוא וא"כ הרי אומר לא לויתי וכאומר לא פרעתי דמי וא"כ היה באפשר לומר דהכא במימרא דר"נ איירי שפיר בכתב ידן יוצא ממקום אחר ואפ"ה איצטריך ר"נ לאשמעינן דאין נאמנין לומר אפילו היכא דאית להו מיגו דאי בעי אמרי פרוע הוא כגון שאין הלוה טוען לא לויתי או ביוצא מיד היורשים אפ"ה לא מהימני משום דמיגו בשנים לא אמרינן אלא משום דבלא"ה נ"ל דברי התוס' מוכרחים. דע"כ עיקר פלוגתא דר"נ ומר בר רב אשי איירי באין כתב ידן יוצא ממקום אחר אבל בכתב ידן יוצא ממ"א מודה מר בר רב אשי דאין נאמנין לומר מודעא היו דברינו כמ"ש התוס' בפרק חזקת הבתים משום דקשיא לי הא דמקשה הש"ס פ' חזקת הבתים אדרבה בר בר חנא דחתים אמודעא ואאשקלתא מדרב נחמן דאמר מודעא היה דברינו אין נאמנין ומאי קושיא דהא קי"ל בכולה תלמודא הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך וחיורא אע"כ דאפ"ה פריך שפיר דע"כ לא פליג מר בר רב אשי אלא באין כתב ידן יוצא ממ"א אבל בכתב ידן יוצא ממ"א מודה וא"כ קשה אדרבה בר בר חנא דמסתמא כתב ידו יוצא ממ"א כדאמרי' בעלמא דרבנן פקיעי בשמייהו. ועפ"ז יש לדקדק על הש"ך סי' מ"ו שהכריע כשיטת הסוברים דהלכה כר"נ מהסוגיא דפרק חזקת והוא בעצמו הביא שם שיטת הסוברים דמר בר רב אשי מודה בכתב ידו יוצא ממ"א ואם כן אין ראייתו כלום וצריך עיון ואין להאריך כאן:

קונטרס אחרון בד"ה אמר רבי יוחנן עדים שאמרו אמנה היו דברינו כו' ע"כ באין כתב ידם יוצא ממקום אחר וכ"כ בפסקי תוס' דאע"ג דאיכא מיגו לא מהימני אלא שהנקדן בפסקי תוס' כתב על זה וצ"ע כי זה דוקא לרב נחמן אבל למר בר רב אשי דקיי"ל כוותיה לא הוי הכי עכ"ל והשיג בש"ך בח"מ סי' מ"ו ס"ק קי"ז על לשון הנקדן וכתב ע"ז דאשתמיטתיה להנקדן דאיכא פוסקים טובא שפסקו כרב נחמן כו' ע"ש. ולע"ד דברי הש"ך תמוהין בזה כמ"ש בפנים דהא הש"ך גופא כתב דהנך פוסקים שפסקו כרב נחמן היינו משום איבעיא דרבא בסמוך בתנאי היה דברינו ומהסוגיא דפרק חזקת הבתים וא"כ לפי שיטת התוספות דהכא דבכתב ידן יוצא ממקום אחר מר בר רב אשי גופיה מודה וכמ"ש הש"ך בעצמו א"כ אזלו להו הנך ראיות דאבעיא דבסמוך כמ"ש נמי אליבא דהלכתא ובכתב ידו יוצא ממ"א כמו שפירשו כת א' מהראשונים ומכללן רבינו האי גאון ז"ל גופא וכן מהסוגיא דפרק חזקת נמי ליכא ראיה לפ"ז דמסתמא איירי בכתב ידן יוצא ממקום אחר וכמו שכתבתי בפנים מיהו בלשון העיטור באות קו"ף דף ל"ד מצאתיו ראיתי שהביא לשון רבינו האי גאון שפסק כרב נחמן בלאו הנך ראיות דשמעתין ודפרק חזקת אלא משום דהלכה כרב נחמן בדיני ולפ"ז איכא למימר דאף באין כתב ידן יוצא ממקום אחר נמי הלכה כרב נחמן אלא דהש"ך גופא לא נחית להכי דהא לא הביא דעת החולקים אפסק הש"ע שם אלא בכתב ידן יוצא ממקום אחר דוקא ובלא"ה נמי מיהו אין בזה השגה על הנקדן דסוף סוף יפה כתב על פסקי התוספות דצריך עיון דמלשון התוספות שלפנינו ודאי אין הכרע כלל לומר שפסקו כן להלכה דאף במקום דאיכא מיגו לא מהימנא אלא לפרש דברי רב נחמן כתבו כן ואדרבה לכאורה מוכח מפירושם איפכא וכמו שכתבתי בפנים לכן לשון הש"ך בזה צ"ע ודו"ק:

בא"ד ותירץ ר"י דהיינו טעמא וכו' ושוב לא אתא ע"פ ומרע לשטרא וכו'. נראה דהיינו דוקא בעידי השטר אבל עדים אחרים אפי' ע"פ נאמנין לאורועי שטרא דאל"כ לאשמעינן ר"נ בעדים אחרים וכ"כ הש"ך בח"מ סימן מ"ו ע"ש מלתא בטעמא:

בא"ד ואתי שפיר ר"נ כרבנן דרבי מאיר עכ"ל הל' אינו מדוקדק דהא בלא"ה סובר ר"נ כרבנן דר"מ דהא אמר לעיל בשמעתין דאמרינן זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא והיינו כרבנן דר"מ דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אלא כוונתם בזה דלר"נ מודו רבנן באמנה דאין נאמנין וק"ל:

בא"ד וההיא ברייתא דמי שמת וכו' רב נחמן מוקי לה לדברי הכל עכ"ל. אע"ג דהתם לא איירי בעדים שאמרו אמנה אלא שהמוכר טוען כן אפ"ה מדמה להו שפיר דכיון דסבר ר"נ דאפילו בעדים דאית להו מיגו דאי בעי שתקי אפ"ה לא אתי ע"פ ומרע לשטרא כ"ש שהבעל דבר לא מהימן לאורועי שטרא אפילו היכא דאית ליה מיגו כגון בשטר שאינו מקויים מיהו הא דלא מוקי הש"ס בפרק מי שמת ההיא דשטר אמנה אלא כר"מ היינו משום דקי"ל כמר בר רב אשי דהא דבמודעא נאמנין היינו משום דניתן ליכתב אלמא דלדידיה אתי ע"פ ומרע לשטריה היכא דאית ליה מיגו וא"כ בשטר אמנה נמי יש לנו לומר שהבע"ד נאמן היכא דאית ליה מיגו דלגבי הבע"ד לא שייך האי טעמא דלא ניתן ליכתב אלא גבי עדים מש"ה צריך לאוקמי כר"מ כנ"ל אף שמל' הרשב"ם ז"ל בפ' מי שמת לא משמע כן וצ"ע:

בגמ' עד אומר תנאי וכו' והלכתא כרב הונא ברי' דר"י וכתב הר"ן ז"ל שכתב א' מן הראשונים ומהם רבינו האי גאון ז"ל דאפילו בכתב ידו יוצא ממקום א' נאמן ע"א וכן הכריע הוא ז"ל וקשיא לי דא"כ להימן ע"א לומר אנוס הייתי או פסול מחמת קורבה או מודעא ואמנה. ואפילו שכתב ידו יוצא ממ"א אכתי ליהימן במיגו דאי בעי אמר תנאי היה דברי ואפילו התוספות לא כתבו אלא דמיגו בשנים לא אמרינן שאין א' יודע מה בלבו של חבירו משא"כ היכא דע"א נאמן לאורועי שטרא ודאי אית ליה מיגו. ואפשר שהר"ן ז"ל סובר דלעולם לא שייך מיגו אלא בבע"ד אבל בעדים לא שייך כלל מיגו אלא הפה שאסר דוקא דהיינו אי בעי שתיק וכן נראה קצת מלשונו בסוגיא דלקמן גבי קרא עליו ערער ע"ש ויש לי קצת ראיה לסברא זו מסוגיא דיבמות גבי ע"א במלחמה ואין כאן מקומו ועוד שהתוס' בשמעתין לא כתבו כן:

קונטרס אחרון בהא דאמרינן בגמרא ע"א אומר תנאי כו' נאמן וכתב הר"ן ז"ל דאף בכתב ידו יוצא ממ"א נאמן. וכתבתי דמוכח שהר"ן ז"ל סובר דלענין עדים לא שייך כלל מיגו ולא מהטעם שכתבו התוספות לעיל דמיגו בשנים לא אמרינן אלא דאפילו בע"א לא שייך מיגו דאל"כ להימן נמי ע"א שאומר פרוע במיגו דתנאי היה בדבר אע"כ כדפרישית דלענין עדות לא שייך מיגו וכן מצאתי בחידושי הרא"ה ז"ל בסוגיא דבסמוך שסובר כן בפשיטות דלא שייך מיגו כלל לענין עדות דלא הימנוה רבנן בהכי וכ"כ הריטב"א ז"ל:

בתוס' בד"ה א"ר ששת הכחשה וכו' וא"ת תיקשי לר"ש ברייתא דמי שמת וכו' עד סוף הדיבור. ולולי דבריהם היה נ"ל דלק"מ דשפיר אשכחן שטר אמנה בענין דלא הוי הכחשת העדים כלל דמה שאין עדים רשאין לחתום על שטר אמנה היינו דוקא שאין העדים רשאין למסור למלוה או ללוקח דהו"ל עולה אבל ודאי אם כתבו השטר ומסרו למוכר או ללוה רשאין כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר וכו' וכ"כ התו' לעיל בשמעתין בד"ה אעולה לא חתמי וא"כ אפילו העדים עצמן נאמנים לומר שנודע להם אח"כ שהמוכר או הלוה מסר שטר אמנה שלא כדין ואיתרע שטריה דבכה"ג כ"ע מודו דנאמנין כיון דבשעה שחתמו עשו כדין ולא הוי רשיעי כמבואר בח"מ סימן מ"ו והוא מוסכם מהפוסקי' וא"כ א"ש הא דאמרינן פרק מי שמת הלך אחר עדים כגון אם יאמרו העדים שנמסר השטר מיד המוכר ליד הלוקח ונעשה שטר אמנה באותה שעה אבל העדים חתמו כדין ומסרו להמוכר ולפ"ז לא שייך כאן כלל לומר הכחשה תחילת הזמה שאין כאן הכחשת עדים כנ"ל נכון:

גמ' זאת אומרת הכחשה עיין שיטה מקובצת בב"מ דף קב ע"א ד"ה אר"א זאת אומרת בשם רבי סעדי' גאון:

גמרא אלא טעמא דר"מ כדרב הונא אמר רב ור"מ נמי מיירי בעודה הלוה שכתבו, וא"ת לפלוג בלא עדים ובלוה גופיה אי נאמן, וי"ל דבעדים הוי רבותא טפי וכדאיתא לקמן (סוף דף כג) דאי תנא מודה ר"י משום דאיכא דררא דממונא אבל עדים דליכא דררא דממונא אימא לא, הרי דעיקר חדושים דמתני' דגם בעדים אמרינן מגו, ומש"ה גם הברייתא נקט פלוגתייהו בעדים ובתוס' נתקשו בזה ואנכי לא אדע. ובהכי מיושב ג"כ קושית התוס' לקמן שם בשם הרשב"א דהא אצטריך בל"ז גבי עדים לאשמועינן דמהימני במגו לפסול השטר דהא אף דר"מ פליג בסיפא מודה ברישא, והיינו דלאפוקי מדר"מ יקשה דליתני באיהו גופיה לזה קאמר כיון דליכא דררא דממונא:

גמרא אביי אמר לעולם דאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדר' נתן עיין בר"ן שכתב דמהכא מוכח דאין ב"ד מגבי שטרות דאין גופן ממון, דאל"כ ממילא הוי חב לאחרים ול"צ לדר"נ: ותמוה לי הא מיד אח"ז כתב הר"ן לתרץ הא דא"נ אמנה במגו דמחיל, דשיעבודא דר"נ א"י למחול עיי"ש, א"כ ממילא ליתא לראייה זו דאלו מטעם גביית ב"ד היה נאמן במגו דמחיל דלא היו הב"ד יכולין להגבות כיון דמחיל וצע"ג:

גמרא אמר רב ששת זאת אומרת, הכחשה תחלת הזמה פי' דעוכח כמ"ד בב"ק דהכחשה תחלת הזמה היינו דאם מזימים אותם אחר שהוכחשו יש להם דין הזמה ולא אמרינן דהעדות כבר נתבטל בהכחשה אלא דהכחשה תחלת ההזמה, מש"ה צריך לפניהם כמו בהזמה. וקשה לי התינח דאם אפשר לבא לידי הזמה דעתה הכחשה הוי התחלה להזמה, אבל הכא דמתו ולא אפשר לבא לידי ההזמה איך שייך לדונם בדרך הזמה: