מסכת כתובות דף ק״ט עמוד א׳

גמ' במה דברים אמורים אברייתא קאי:

איפכא מיבעי ליה אם באת לכוף את האב איפכא מסתברא טפי לפי שהגדולה תנאה תנאי:

אפי' בברייתא כשפסקה היא לעצמה:

הכי גרסינן א"ר זירא אמר רבה בר ירמיה שני דברים שאמר חנן הלכה כיוצא בו שבעה דברים שאמר אדמון אין הלכה כיוצא בו מאי קאמר כו' - כיוצא בו דחנן רבן יוחנן בן זכאי כיוצא בו דאדמון רבן גמליאל:

אין הלכה כיוצא בו שלא ראה את דבריו אלא בשלשה שהיה לו לראות את דבריו בכולם:

מתני' העורר על השדה כו' ראובן מערער על שדה שביד שמעון ואומר לוי שמכרה לך גזלה ממני:

והוא חתום על שטר המכירה שכתב לוי לשמעון כשמכרה לו:

אדמון אומר יכול הוא שיאמר מה שלא ערערתי בשעה שלקחת מלוי וחתמתי בתוך השטר עד לפי שלוי אדם חזק וקשה להוציאה מידו ונוח לי שתהא בידך שאוציאנה ממך בדין:

תשב עד שתלבין ראשה פי' רשב"ם הא דאמר רב גידל בריש הנושא (לעיל כתובות דף קב:) עמדו וקדשו קנו הני מילי דקדשו מיד מתוך התנאי או לאחר זמן והזכירו התנאים בשעת קידושין אבל התנו עתה וקדש לאחר זמן ולא הזכירו התנאים לאו דברים הנקנים באמירה הם ובכי האי גוונא הכא תשב עד שתלבין ראשה ולא מצי תבע ליה בדינא והלשון משמע כן ועמדו וקדשו משמע מתוך התנאי וקשה לי מירושלמי אהא דתנן הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן ופריך ולאו דברים הנקנים באמירה הן ומשני כשפסק על מנת לכנוס ומאי קשה אפי' פסק על מנת שלא לכנוס אפ"ה יכול שיאמר לו לך אי אפשי ליתן דמיירי בשלא עמדו וקדשו מתוך התנאי ומיהו לא קשה כולי האי דאי כשלא עמדו מתוך התנאי היכי קאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן מ"מ אין נראה לרבי פירושו דמכאן אין שום ראיה דהא דקאמר תשב עד שתלבין ראשה כשאין לו לאב כלום ליתן או הבעל אינו רוצה לטרוח ולהביאו לדין אבל אם היה רוצה להביאו בדין הוה ליה ליתן ומיהו הא לא משמע הכי לרבי לפרש כשאין לו כלום ליתן מדבעי למימר כופין לאב ור"ש בירושלמי מוקי דרב גידל בנשואין ראשונים ומתניתין דהכא בנשואין שניים ואני חפשתי בירושלמי ומצאתי בריש אע"פ דהך דרב גידל דוקא בנשואין הראשונים ודוקא באב הפוסק ע"י בתו ולא אשה ע"י בתה ולא אח על ידי אחותו:

ואפילו בברייתא אמר ליה אין כל מקום קאמרינן תימה היכי מצי למיפסק הלכתא כתרווייהו כברייתא וכמתני' והלא דברים סותרין זה את זה דבמתני' קתני אילו אני פסקתי כו' וברייתא קתני כסבורה אני י"ל הכי פי' ואפי' בברייתא כלומר למאי דסבירא ליה לתנא דברייתא דבפסקה היא בעצמה פליגי קא אמרת דהלכתא כוותיה וא"ל כל מקום קאמרינן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:

שני דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו פי' בקונטרס כיוצא בו דחנן רבן יוחנן בן זכאי כיוצא בו דאדמון ר"ג וקשה לרבי חדא דלישנא לא משמע הכי ועוד מה לו להזכיר בדברי חנן כיוצא בו והא לא מיירי חנן אלא באותן שני דברים דוקא והוה ליה למימר הלכה כחנן ותו לא הלכך נראה לרבי כפר"ח כיוצא בו בדינים אחרים הדומין לאלו והלכה כמותו ולא כיוצא בו כלומר בדינין הדומין לאלו אין הלכה כמותו ודומה להא דאמר בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מח:) דאמר להו רב נחמן הבו דלא לוסיף עלה פי' הכינו עצמכם שלא תוסיפו עליה ללמד ממנו דבר הדומה לו:

אדמון אומר השני נוח לי והראשון קשה הימנו אע"ג דלית הלכתא כאדמון בהא דהא לא קתני בה רואה אני את דברי אדמון לא תיקשי דמסקינן בחזקת הבתים (ב"ב דף מג:) עלה דההיא מכר לו שדה אין מעיד לו עליה ומוקי לה בראובן שגזל משמעון ומכרה ללוי ואתא יהודה וקא מערער דלא ליזיל שמעון לאסהודי ללוי משום דניחא ליה דתיקום ארעא ביד לוי דאמר הראשון נוח לי והשני קשה הימנו הכא לא היה לו לחתום ולעשות דבר הנראה הודאה משום ניחותא דשני אבל התם לאו הודאה היא:

אדמון אומר השני נוח לי והראשון קשה הימנו אע"ג דלית הלכתא כאדמון בהא דהא לא קתני בה רואה אני את דברי אדמון לא תיקשי דמסקינן בחזקת הבתים (ב"ב דף מג:) עלה דההיא מכר לו שדה אין מעיד לו עליה ומוקי לה בראובן שגזל משמעון ומכרה ללוי ואתא יהודה וקא מערער דלא ליזיל שמעון לאסהודי ללוי משום דניחא ליה דתיקום ארעא ביד לוי דאמר הראשון נוח לי והשני קשה הימנו הכא לא היה לו לחתום ולעשות דבר הנראה הודאה משום ניחותא דשני אבל התם לאו הודאה היא:

עשאה סימן לאחר מתוך הלשון משמע דאעורר קאי כגון שמכר אחת משדותיו ועשאה סי' בשם המוחזק ובגמ' הכי פי' לא שנו אלא לאחר אבל לעצמו לא איבד כלומר אם מכר מערער אחת משדותיו למוחזק לאו הודאה היא דאי לאו דעבדי הכי לא היה המוחזק קונה שדה ממני ואני הייתי צריך למעות ולא גרסי' מזבין אלא זבין ובירושלמי משמע כרש"י שהביא בפי' ר"ח ולא סוף דבר שעשאה העורר סימן לאחר אלא אפילו עשאה אחר לאחר והעורר חתום בעד איבד זכותו:

לא שנו אלא עד אבל דיין לא דתני רבי חייא כו' הקשה ה"ר יצחק ב"ר ברוך דהכא משמע דאין הדיינים מעידין על מה שכתוב בשטר אלא על חתימת העדים וקשה מהא דאמר בחזקת הבתים (שם דף נב.) אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמו אמר רב עליו להביא ראיה ומסיק ראיה בקיום השטר אלמא דעל ידי חתימת הדיינים אנו יודעים שהשטרות שלו הם אלמא אכולה מילתא קמסהדי ותירץ רבי דהתם ודאי אית לן למימר דדיינים רמו אנפשייהו לאסהודי לגמרי שהרי היו יודעים שהיה נושא ונותן בתוך הבית וסתמא דמילתא לאו דידיה הוא הלכך אי לאו דידעי דשלו היה לא היו מקיימין אלא בשם היתומים:

כופין אותו למאן כו', אדרבה איפכא כו' כלומר, יותר היה לנו לכופו בבתו גדולה שפסקה לפניו ותנאה תנאי ושתק מקטנה שאין בדבריה כלום (רשב"א בשטמ"ק).

הלכה כיוצא בו פרש"י כיוצא בו דחנן היינו רבי יוחנן בן זכאי וכיוצא בו דאדמון היינו רבי גמליאל והקשו עליו ז"ל דא"כ פשיטא דכיון דהלכה כחנן הלכה כרבי יוחנן דהא אמרו דבר אחד ועוד היכי ס"ד לומר בסמוך הלכה כאדמון ולא כיוצא בו והרי שניהם אמרו דבר אחד וי"ל דכי אמרי' הלכה כמותו וכיוצא בו באנו לומר שהלכה כמותו לפי שיש כיוצא בו כלומר שיש מכריע כדבריו ולא הוה יחידאה והאי ס"ד לומר הלכה כאדמון ולא כיוצא בו כבר פירש רש"י ז"ל דה"ק שאין הלכה כר"ג לפי שלא ראה דברי אדמון אלא במקצתם והי' לו לראו' כל דבריו וזה שאמר במסקנ' יש מהם שהלכה כמותו וכו' עד כל מקום שאמר ר"ג וכו' וזה מכריע פי' רש"י ז"ל ולא כדברי מי שפי' שהלכה כמותו וכיוצא בו וכו' לומר שלמדין מדבריו לכיוצא בהם והלכה כמותו ולא כיוצא בהם שאין למידין מהם וכההיא דאמרי' בעלמא הבו דלא לוסיף עלה ולהאי פי' לא מתפרשו מה שהביאו במסקנ' כל מקום שאמר ר"ג וכו' וא"ת לפי' רש"י ז"ל מה יש להם שאין הלכה כמותו ולא כיוצא בו דהא בשאר דברים דלא דבר ר"ג ליכא כיוצא בו וי"ל כי באו לומר שאפי' נמצ' בשום ברייתא תנא אחרינ' שמכריע כדברי אדמון לא נסמוך אלא על אותם שפסק ר"ג כמותו במשנתינו ומה שאמר הלכה כב' דברי' שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו ואע"פ שלא מצאו לו דברי' אחרי' אפי' לדבריו כבר פי' שבאנו לומר הלכה כמותו מפני שיש מכריע עמו:

מתני' חתום עליה בעד פרישנא בפרק חזקת הבתים דדוקא חתום כיוצא בו דעביד מעשה ולאפוקי הא דאמר לי' זיל זבין או שהיה שם בשעת המכר ושתק והיה נראה לומר דאפילו הוא לבדו חתום על השטר הוי הודאה אלא שיש לומר שזה אינו דיכול למימר דכיון שלא היה שם ע"א לא חשי' שטרא ולא חיישי' לה. איבד זכותו. פי' ואפילו יש לו עידי זכות או עידי גזילה ואין לחבירו עידי מקח. עשאה סימן לאחר איבד זכותו פי' רש"י ז"ל עשאוהו המוכר סימן לאחד כי בשדה שמכר לאחרים סיים אותו בשדה זו שקנאה על שמו ועורר זה חתום בשטר ההוא והיינו דאמרי' לקמן דדוקא לאחר אבל אם מכרה לעצמה של נגזל שהוא עורר אע"פ שאותו השטר יוצא מתחת יד העורר והוא כמודה בו לא איבד זכותו דאמר עורר אי לאו דעבדי הכי לא הוי מזבין ליה ניהלי והא דאמרי' בירושלמי לא סוף דבר עשאוה סימן לאחר אלא אפילו אחר לאחר והוה חתום עליה עד איבד את זכותן והכי פי' לא סוף דבר שעשאו' המוכר סימן לאחר אלא אפי' א' מן השוק שעשאו פי' לזו על שם המוכר זה והעורר חות' עלי' עד איבד זכותו:

ואיכא דקשיא לי' דלישנא דעשאו' סימן לא משמע המוכר אלא העורר דאיירי בההוא רישא בהדיא לכך פי' עשאה העורר לקרקע זו סי' לא' מן השוק על שמו של מוכר זה איבד זכותו ואמר בירושלמי שאפי' עשאה אחר לאחר והעורר חתם עליה עד איבד את זכותו ולפ"ז גרסי' בסמוך אי לאו דעביד הכי לא הוה זבין לה כי העורר הו' שעשאה סימן והו' היה מוכר שדה הסמוכה לזה למוכר הזה ועשאה לזו סי' באותו המכר על שמו של מוכר ולכך הוא טוען שאלמלא שעשה כן והיה סבור המוכר שצירוף ב' השטרות כא' לא היה לוקח ממנו השדה האחר הסמוכה לזו שמכר לו ופי' נכון הוא אלא שלא מצינו נוסחא זו בכל הספרים שלנו ובעיקר הדין אין המחלוקת בין הפי' וכלהו איתנהו ולכ"ע מודה אדמון בסיפא שהרי זה לא נתרוקנה השדה מרשות בעלי' כדי שיאמר השני נוח לי:

המשנה החמשית והיא חוזרת לענין החלק השני והוא שאמר הפוסק מעות לחתנו ופשט את הרגל אמרו חכמים תהא יושבת עד שילבין ראשה אדמון אומר אלו אני פסקתי לעצמי אהא יושב עד שילבין ראשי אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון אמר הר"ם פי' פשט לו את הרגל ר"ל ארך את הדרך אמ' עד שתלבין ראשה גוזמא והכונה עד שתתן מה שנדר והלכה כאדמון:

אמר המאירי הפוסק מעות לחתנו ר"ל ששדך לו בתו וקדשה ולא נשאה עדין אלא שקדשה על סמך תנאי שביניהם ופסק לו בנדוניתו כפי מה שהתנו ופשט לו הרגל כלומר שהלך לו האב בדרך רחוקה או מת לו שאף על המיתה בני אדם רגילים לומר לשון פשיטת הרגל ומכל מקום ענינו בכל צד שלא יהא האב יכול לפרוע לו את נדוניתו שאלו יש לו נכסים בין שהוא כאן בין שהלך מגבין לו מכח דברים הנקנים באמירה אלא שהלך או שאין לו והיא תובעת שישאנה בלא נדוניא אחר שאין בידה מה לעשות או שיגרשנה תהא יושבת עד שתלבין ראשה או שתביא נדוניתה והוא נושא אשה אחרת ואין כופין אותו להוציא הוא עשה שלא כהוגן אף אנו עושין לו שלא כהוגן ופירשו בגמרא לדעתם דוקא בגדולה שאף היא הרגישה ברמאות אבל קטנה ודאי כופין אותו ואדמון אומר שאף בגדולה כופין אותו לגרש שהרי היא אומרת אלו אני פסקתי על עצמי הדין כן אלא אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס בלא נדוניא או כפי מה שאוכל או פטור והלכה כאדמון ולמדת מיהא שאם היא פסקה על עצמה הכל מודים שתהא יושבת עד שתלבין ראשה ואפילו בחיי האב ואין יכולה לומר סבורה הייתי שאבא נותן לי ומה שנאמר בגמרא כנגד זה אין הלכה כן וכן מה שאמרו כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני וכו' הלכה כמותו ואפילו בבריתא לא מבריתא הנזכרת בגמרא נאמרה שהרי אותה הבריתא כנגד המשנה היא אלא פירושו שאם ימצא בריתא במקום אחר לאדמון שיאמר עליה רבן גמליאל רואה אני וכו' הלכה כמותו ויש פוסקין בה אף בבריתא הנזכרת בסוגיא זו ואע"פ שהיא סותרת המשנה הם מישבים בפירוש משנתנו אלו אני פסקתי על עצמי לאחר מיתת אבי אבל בחיי האב יכולה היא לומר סבורה הייתי אבא נותן לי וכו' ומה שאמר מתניתין דלאו כי האי תנא אדרבנן קאי אבל אדמון אף בפסקה על עצמה כך הוא ובחיי אביה פסקה ומכל מקום אף בפסקה על עצמה יראה לי שכל שהדבר ניכר לב"ד שלא היה שם דרך רמאות אלא אונס או דבר שהיה כדאי לטעות כופין אותו וגדולי הפוסקים כתבו שעכשו שתקנו ליתן גט למורדת לאלתר אף בפסקה היא כל שטוענת או כנוס או פטור כופין אותו ומכל מקום אם מת והניח נכסים מגבין לה כפי מה שהתנה ואם פסקה היא על עצמה בלא האב מגבין לה באומד האב אפילו ממטלטלי כמו שהתבאר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה הששית והוא מענין החלק השלישי והוא שאמר העורר על השדה והוא חתום עליה בעד אדמון אומר השני נוח לי והשני קשה ממני וחכמים אומרים אבד את זכותו עשאה סימן לאחר אבד את זכותו אמר הר"ם באור זאת ההלכה דרך משל ראובן מכר שדה לשמעון והיה לוי מכלל העדים שהעידו בשטר המקח אחר בא לוי העד והוציא בזה הקרקע על שמעון ואמ' שהוא שלו וראובן גזל אותה ממנו אדמון אומר הדין עמו בזאת הטענה ולא נוכל לומר לו איך חתמת בשטר המכירה שהוא ישיב היה טוב לי שתצא מידי ראובן שהוא יותר חזק ממני עד שתגיע ליד שמעון שהוא ציית לדינא ועתה אדון עמו ואוציאנה ממנו וחכמים אומרים שעדותו בשטר היא הודאה למכר ראובן וקיום המקח ואין לו לערער על שמעון כלום והכל מודים שלוי אם עשאה סימן לאחר כשהיו ממצרים את הקרקע ואמ' דרך משל אשר במערבו הקרקע הפלוני אשר לשמעון והיה לוי עד בזה השטר הנה הוא לא יוכל לערער על שמעון בזה הקרקע בשום פנים כי מאשר העיד כבר אמת היותה שלו וזה כלו בעדות בעקר השטר אבל אם היה דיין ועדותו בקיום השטר לא אבד את זכותו לפי שהוא יאמר לא ידעתי מה יכלול זה השטר לפי שאין מחוייב לדיין שיקח השטר ואז יקיימהו אמנם יראו עדות העדים לבד ואין הלכה כאדמון:

אמר המאירי העורר על השדה והוא חתום עליה בעד כלומר שראובן מכר קרקע לשמעון ולוי חתום על המכירה בעד ואחר כך בא לוי זה החתום ומערער עליה ואומר שראובן המוכר גזלה ממנו ומביא עדים שהיה של אבותיו ואף ראובן אין לו בה חזקה בטענת מקח שנמצא לוי זוכה בדין אלמלא חתימת ידו שנראה ממנה שהוא מודה בה שמראובן היתה ואע"פ שמביא עדי אבות שמא הוא מכרה לראובן אדמון אומר שאין חתימתו מזקת לו שאף הוא אומר נוח לי במכירה זו שתצא מיד ראובן שהוא תקיף וקשה ולא ציית דינא ותבא לידי שמעון שהוא נח וחכמים אומרין איבד את זכותו שהודאה גמורה היא שאם מטעם שהוזכר היה לו להודיע כן לעדים בחשאי והלכה כחכמים ולא כאדמון וכן הדין אם קודם המכר היה לוי זה מערער לראובן וכשמכרה ראובן לשמעון חתם בה בעד ואין צריך לומר אם שמעון טוען כן אלא אף אם אינו כאן אנו טוענין לו שטוענין ללוקח וכל שכן אם מכרה המערער והמחזיק חתום על המכר שאף לאדמון איבד המחזיק את זכותו שאין כאן לומר השני נוח לי וכו' שהרי היה הוא מוחזק בה אלא שלבי נוקפי בזו שמא לא נאמרה אלא לאוקומי ארעא הא לאפוקה לא עשאה סימן לאחר אבד את זכותו פירוש זו לא הוצרכה אלא לאדמון שאע"פ שחולק בחתם עליה בעד מודה הוא שאם לוי זה המערער מכר קרקע בסמוך לזה וכשמצר לו את המצרים הזכיר מצר פלוני שדה של שמעון במחזיק בו שזו הודאה גמורה היא ואינו יכול עוד לחלוק ולערער עליו ועל זו אמרו בגמרא שאם טען זה תלם אחד עשיתי לו נאמן כמו שיתבאר ואם תאמר שאף לוקח רוצה בכך אחר שרואה שראובן או שמעון מוחזקין בה ואם יאמר לוי מצר פלני קרקע שלי אין הלוקח מקבל הימנו היה לו לומר מצר פלני קרקע שפלני מחזיק בה היום ולא שיאמר קרקע של פלני והוא הדין אם קנה המערער והמוכר ממצר לו אותו קרקע בשם פלני המחזיק ופירשו בתלמוד המערב לא סוף דבר שעשאה העורר סימן לאחר כגון שהיה קרקע הסמוך לזה שלו ומכרו אלא אפילו עשאה אחר סימן לאחר כגון שהיה קרקע זה סמוך לזה של דן ומכרו לנפתלי ולוי זה חתום עליה איבד את זכותו אף לאדמון וכל שכן אם המחזיק בעצמו עשה סימן לאחר על שמו והמערער חתום בה שאין כאן טעם שני נוח לי ועל זו האחרונה אמרו בגמרא לא שנו אלא לאחר אבל אם מחזיק זה מכר ללוי עצמו וממצר קרקע זה על עצמו לא איבד לוי את זכותו שאף הוא אומר אי לאו דעביד הכי לא הוה מזבין ליה ניהלאי ואפילו במסירת מודעא חושש הוא שמא יבא לידי גלוי ויפסיד מקחו והוא הדין אם המערער מוכר למחזיק וממצר על שמו של מחזיק שאף הוא אומר אלמלא כן לא היה זה לוקחה והייתי מפסיד שהמצרן מרבה בדמים ונמצאת למד לפי הסוגיא שעשה סימן לאחר אתה צריך לפרשה בשהמערער עושה אותה סימן ועליה אמרו שאם אמר תלם אחד וכו' נאמן וכן אתה צריך לפרשה כשהמחזיק עושה אותה סימן וזה חותם ועליה אמרו דוקא לאחר והוא חתום אבל לעצמו לא והוא הדין במערער למחזיק ומכל מקום לא נאמר כן בשתיהן אלא בעדות שאין העדים חותמיו על השטר אלא אם כן קראוהו אבל אם באו לקיימו בפני ב"ד ולוי זה חתום באחד מן הדיינין בשטר ההנפק לא איבד את זכותו שאף הוא יכול לומר לא הייתי יודע מה היה בשטר שדייני הקיום אינם טעונין לקרות את השטר קודם שיקיימוהו ויחתמו בקיומו אלא שיתברר להם על חתימת העדים שהיא כתיבת ידם ומתוך הדברים אתה למד שכל שאין המערער חתום בה אע"פ שעדים אחרים חתומים בה אין חתימתם מזקת למערער כלום ואין אומרין אכלה מילתא קא מסהדי שהרי אף לענין העלאה משטרות ליוחסין ביררנו בפרק שני שאין מעלין כלומר שאם כתוב בשטר אני פלני כהן לויתי מפלני וכו' אין מעלין אותו לכהנה בכך דאמנה שבשטר מסהדי ולא אשאר מילי וכל שכן בדבר שבממון:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:

בפרש"י בד"ה בד"א אברייתא קאי עכ"ל משום דמשמע ליה הא דגדולה תנאה תנאי בפסקה לעצמה ולא כמ"ש התוספות בשם הירושלמי דאיירי מתני' בפסק במעמדה ולכך הוי תנאה דגדולה תנאי ושפיר קאי אמתניתין מיהו יש לדקדק דנהי דמשמע ליה לרש"י דתנאי גדולה הוי תנאי בפסקה לעצמה דוקא מכל מקום מצי קאי אמתניתין שאמר אדמון יכולה כו' אילו אני פסקתי לעצמי אשב כו' ואהא קתני בד"א בגדולה כו' דהשתא ניחא טפי דקאי אדברי אדמון דהלכתא כוותיה אבל אי קאי אברייתא לא קאי אלא אתנא קמא ויש ליישב דע"כ פסיקא ליה לתלמודא דקאי אברייתא דאי אמתניתין היכי בעי למימר אילימא כופין לאב איפכא מבעיא ליה דמשמע דאי הוה תני איפכא בד"א שפסקה לעצמה תלבין כו' בקטנה אבל בגדולה כופין לאב לכ"ע משום דתנאה תנאי הוה ניחא וזה אינו דאם כן מהאי טעמא מכ"ש ברישא בפסק האב דתנאו תנאי וכופין אותו ואמאי קתני תלבין אבל אברייתא ניחא דבפסק האב לא תשב ותלבין אלא שאומרת מה אני יכולה לעשות וכופין הבעל ולא איצטריך לומר כופין לאב ודו"ק:

תוס' בד"ה תשב עד כו' ורבי שמע דבירושלמי מוקי כו' ואני חפשתי כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה שני דברים כו' ולא כיוצא בו כלומר בדינין אחרים הדומין כו' עכ"ל ולפירוש זה גרסי' לקמן בשמעתין יש מהן שאין הלכה כמותו ולא כיוצא בו דהכי בעי למימר מעיקרא בכל ז' דברים וק"ל:

בד"ה ל"ש אלא עד כו' שהרי היו יודעים שהיה נותן כו' לא היו מקיימין אלא בשם היתומים עכ"ל דמסתמא זה הנותן ונושא בתוך הבית הלך בפני הב"ד עם העדים לקיימן ודו"ק:

גמרא מתניתין דקתני מחלוקת אדמון וחכמים בשפסק לו האב לעצמו דלא כי האי תנא. רש"י במהדורא קמא:

לא נחלקו אדמון וחכמים כו' פי' ותנא דמתניתין סבר כשפסקה אביה בלחוד הוא דקתני אדמון אומר לו או כנוס או פטור אבל פסקה היא על עצמה אפי' אדמון מודה שתישב עד שתלבין ראשה כדקתני אלו אני פסקתי ע"ע אני אשב עד שאלבין ראשי ואע"ג דקי"ל דכל מקום שאמר אני רואה את דברי אדמון הלכה כמותו ואפי' בבריית' לא מהך בריית' אמרו דהך בריית' פליגא אמתני' דס"ל לתנא דלא אמרו אדמון ולא ר"ג ראה את דבריו אלא כשפסק אביה וכדתנן בהדיא אדמון אומר אלו אני פסקתי על עצמי אשב עד שאלבין ראשי וכיון דקיימא לן כמתניתין ממילא אדחייא הך ברייתא אלא הכי קאמר אם תמצא ברייתא שראה רבן גמליאל דבריו של אדמון הלכה כמותו והם ידעו אותה דקי"ל כתנא דידן וכן פסק רבינו הגדול אבל ר"ש כתב אפילו בברייתא כשפסקה היא על עצמה ואינה עולה כהוגן דהא פליגא אמתניתין אא"כ נדחוק ונאמר דלא פליגא ברייתא אמתניתין במלתא דאדמון אלא בדרבנן ותנא דברייתא מוסיף הוא דאדמון אפילו בפוסקת על עצמה פליג משום טעמא דסבורה הייתי כו'. והא דקאמר במתניתין אלו אני פסקתי לעצמי בפוסקת לאחר מיתת אביה או שפסקה בפי' מנכסי עצמה. וא"ת הא מנ"ל לרב נחמן דקא מתמה מי קאמר במשנתי' י"ל מדקאמר כל מקום ולא קאמר במשנתי' לאתויי הך ברייתא קאמר אלמא לא פליגא אמתני'. הרמב"ן ז"ל:

וכתבו תלמידי רבינו יונה בפירושיו על ההלכות וז"ל וכתב הרי"ף דקי"ל כתנא קמא דידן ר"ל הלכה כת"ק דמתניתין דמוקי פלוגתייהו בפוסק מעות לחתנו ואליבא דאדמון דהא רבן גמליאל פסק כמותו ויש לתמוה על דבריו דהיכי מפיק לה לברייתא מהלכה דבהדיא אמרינן בגמ' אמר רב יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו א"ל רבא לרב נחמן אפילו בבריתא מי קתני במשנתינו כו'. דאלמא משמע בהדיא דהלכה כברייתא וכיון דחזקיה ורבא ורב נחמן ס"ל דהלכה כברייתא היכא מפקינן לה מהלכה אלא ודאי הלכה כאדמון בין במתניתין בין בברייתא ומאי דאמרינן מתניתין דלא כי האי תנא לט בא לומר שאין הלכה כברייתא אלא לומר דבפוסק מעות לחתנו מודים חכמים שיכולה לומר או כנוס או פטור וכשפסקה היא על עצמה נחלקו והלכה כאדמון הלכך בתרוייהו יכול לומר או כנוס או פטור ומ"מ צריך ענין זה לפרש דהכא קאמר אדמון שאם פסקה היא על עצמה יכולה לומר היא או כנוס או פטור ובמתניתין קאמר שיכולה היא לומר אלו אני פסקתי וכו' דמשמע שאם פסקה היא על עצמה אינה יכולה לומר או כנוס או פטור כו' ע"כ מפרשי רבני צרפת דהכי קאמר אלו אני פסקתי לעצמי אחר מיתת אבי ולא הייתי נותנת כפי מה שפסקתי הייתי יושבת עד שילבין כו'. אבל הכא פ' על מה כו' ומאי דקתני בברייתא על מה נחלקו על שפסקה היא על עצמה ר"ל שפסקה היא על עצמה בחיי אביה. עוד נרא' להרב מורי נר"ו לפרש בדרך אחרת נכונה יותר דמאי דתנן במתני' אלו פסקתי אני לעצמי בחיי האב מיירי וה"ק אלו פסקתי אני לעצמי שלא במעמד אבי הייתי יושבת עד שילבין ראשי והאי דקתני בבריי' על מה נחלקו על מה שפסקה היא על עצמה רוצה לומר שפסקה שלא במעמד אביה ואפילו הכי ס"ל לאדמון שיכולה לומר כסבורה אני שאבא נותן עלי כו' וכן מוכח בירושלמי דמוקי לה עלי כו' בגדולה אבל בקטנה כופין אותו ושיילינן למאן אילימא לאב איפכא מסתברא כלומר היה לו לומר להפך בד"א בקטנה דמעשה קטנה לאו כלום הוא אבל בגדולה כופין אותו והיאך היה עולה על דעת שום אדם לומר שאם היא גדולה ופסקה על עצמה שיכופו לאב אלא ודאי כשפסקה במעמד אביה מיירי ולפיכך היה חושב לומר שיכופו לאב ע"כ. וז"ל הרשב"א על מה נחלקו כו' פירוש בפני אביה ושתיקתו בהודאה אבל בפוסקת שלא בפני אביה לכ"ע תשב עד שתלבין דכיון דפסקה שלא בפני אביה אינה יכולה לומר מה אני יכולה לעשות והוא נמי לא פסיק לה כלום ובכי הא לא אמרינן שתיקה כהודאה ע"כ:

תנא בד"א בגדולה כו' הא כתיבנא לעיל דהתוספות סוברין דעלה דמתני' קאי ומוקמינן לה למתניתין כשפסק אביה בעומדת וניחא להו הך שקלא וטריא וכמו שכתבו לעיל אבל רש"י כתב בד"א אברייתא קאי. פי' לפי' דס"ל לרש"י דמתניתין בשפסק אביה בלחוד מיירי שלא במעמדה הלכך לא שייך לחלק בין קטנה לגדולה לענין כפיות הבעל דאסיק בגמרא דכיון דהאב פסק שלא במעמד בתרי אפילו בגדולה נמי למה לא יכופו לבעל ליתן גט ואם תשאל אי קאי אברייתא דפסקה היא על עצמה היכי ס"ד למימר כופין לאב דכיון שהיא פסקה על עצמה היאך יכופו לאב וכל שכן כשהיא גדולה. תשובתך הא תירצה הריטב"א ז"ל ודייק תירוציה מלשון הרב עצמו וכדכתיבנא לעיל לשון תנא משמע טפי דקאי על המשנה וכמו שפירשו התוספות דלא מצינו תנא דקאי עלה דברייתא בשום מקום. והרא"ש כתב וז"ל בד"א פירש רש"י אברייתא קאי דאי אמתני' בשפסק האב מה שייך לומר אילימא לאב איפכא מיבעי ליה כיון דפסק האב מה לי קטנה מה לי גדולה אבל אברייתא שפסקה היא במעמד האב מסתברא למימר דבגדולה דתנאה תנאי ופסקה במעמדו הוי כאלו פסק הוא בעצמו אבל קטנה אין מעשה קטנה כלום ע"כ. וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא בד"א אברייתא קאי ולרבנן קא מהדר וה"ק בד"א שתהא יושבת עד שתלבין ראשה בגדולה כשפסקה הגדולה על עצמה אבל קטנה שפסקה לעצמה כופין. איפכא מסתברא גדולה שתנאה הוי תנאי כופין האב ליתן מה שפסקה היא על עצמה קטנה דאין תנאה תנאי דהא אין מעשה קטנה כלום אין כופין אותו ליתן גט קטנה אין תנאה תנאי וכופין אותו ליתן גט גדולה תנאה תנאי ואהכי יושבת עד שתלבין ראשה ע"כ. והרשב"א כתב וז"ל כופין אותו למאן כו' אדרבה איפכא כו' כלומר יותר היה לנו לכופו בבתו גדולה שפסקה לפניו ותנאה תנאי ושתק מקטנה שאין בדבריה כלום:

ואפילו בברייתא קאמר חזקיה דהלכה כאדמון ואע"ג דאיהי גופה פסקה על עצמה הואיל ואמר ר"ג בברייתא רואה אני את דברי אדמון בכל מקום קאמר ואפילו בברייתא ומתניתין דקתני אדמון אומר אלו אבי פסקתי לעצמי כו'. דמשמע דהיכא דפסקה היא תשב עד שתלבין אדמון לדבריהם דרבנן קאמר להו דלדידיה אפילו פסקה איהי יכולה היא שתאמר כסבורה אני כו' כדאמר בברייתא. ל"א שמעתי לא אפילו בברייתא אי קי"ל דמחלוקת חכמים ואדמון הכי הוא כדתני ליה ר' יוסי בר יהודה כך שמעתי גמגום. רש"י במהדורא קמא. וכבר האריכו בזה הרמב"ן ז"ל ותלמידי רבינו יונה ז"ל וכדכתיבנא לעיל ועיין בהר"ן על ההלכות:

הלכה כיוצא בו פי' רש"י כיוצא בו דחנן היינו רבן יוחנן בן זכאי וכיוצא בו דאדמון היינו רבן גמליאל והקשו עליו ז"ל דא"כ פשיטא דכיון דהלכה כחנן הלכה כר' יוחנן דהא אמרו דבר אחד ועוד היכי ס"ד לומר בסמוך הלכה כאדמון ולא כיוצא בו והרי שניהם אמרו דבר אחד וי"ל דכי אמרינן הלכה כמותו וכיוצא בו באנו לומר שהלכה כמותו לפי שיש כיוצא בו כלו' שיש מכריע בדבריו ולא הוי יחידאה והאי דס"ד לומר הלכה כאדמון ולא כיוצא בו כבר פירש"י דהכי קאמר שאין הלכה כר"ג לפי שלא ראה דברי אדמון אלא במקצתם והיה לו לראות כל דבריו וזהו שאמר במסקנא יש מהם שהלכה כמותו כו'. עד כל מקום שאמר רבן גמליאל וכו' וזה מכריע בפי' רש"י ז"ל ולא כדברי מי שפי' דהלכה כמותו וכיוצא בו כו' לומר שלמדין מדברים לכיוצא בהם והלכה כמותו ולא כיוצא בו לומר שאין למדין מהם וכההיא דאמרינן בעלמא הבו דלא לוסיף עלה ולההיא פירושא לא מתפרש מה שהביאו במסקנא כל מקום שאמר רבן גמליאל כו'. וא"ת ולפרש"י ז"ל מה יש מהן שאין הלכה כמותו ולא כיוצא בו דהא בשאר הדברים שלא דבר גמליאל ליכא כיוצא בו וי"ל כי באו לומר שאפילו נמצא בשום ברייתא תנא אחרינא שמכריע כדברי אדמון לא נסמוך אלא על אותן שהכריע רבן גמליאל כמותו במשנתינו ומה שאמר הלכה כשני דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו ואע"פ שלא מצינו לו דברים אחרים כבר פירשנו שבאנו לומר הלכה כמותו מפני שיש מכריע עמו. הריטב"א. אבל הרשב"א פירש כיוצא בו דחנן פורע חובו של חבירו שלא מדעתו וכיוצא בו דאדמון טענו חטים ושעורים והודה לו בא' מהן וא"ת כיוצא בו דחנן למאי אצטריך דהשתא א' פרנס את אשתו דאיכא למימר שלא על דעת שתהא אשתו מתה ברעב אמרת פטור פורע חובו של חבירו שלא מדעתו דאיכא למימר מפייס הוינא ביה ומחיל לי לא כ"ש דפטור איכא למימר משום דבעי למימר כיוצא בו דאדמון אמר נמי כיוצא בו דחנן ע"כ. וכ"פ התוס' בשם ר"ח וכיוצא בו בדינין הדומין להו קאמר וקשה לשיטת התוספות דאמרינן לקמן ויש מהן שאין הלכה כמותו אלא כיוצא בו ואם העיקר אין הלכה כמותו בו היאך נפסוק הלכה בכיוצא בו. וי"ל דהכי קאמר אלא כיוצא בו כגון הא דמפריך בגמרא לקמן עלה דמתניתין דהעורר על השדה אמר אביי לא שנו אלא עד אבל דיין לא אבד זכותו כנ"ל: משמיה דחזקיה ואע"ג דהיינו גברא אגברא קא פריך משום דרבה בר ירמיה לא פליג לעולם אחזקיה דגברא רבה הוה כדאמרינן בעלמא יהודה וחזקיה בני חייא הוו ותו דחזקיה הוה תני בברייתות. רש"י במהדורא קמא: אין הלכה כיוצא בו כרבן גמליאל דלא הודה לו אלא בג' ופליג עליה אשארא אלא בכולהו הוי הלכה כמותו כאדמון ולא כרבן גמליאל דפליג עליה באידך דבהנך דלא רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון ודאי הוה פליג עליה. רש"י במהדורא קמא. ודוק דרבן יוחנן בן זכאי אמר יפה אמר (ר') חנן לפי שבכל דבריו פסק כוותיה ורבן גמליאל לא קאמר אלא רואה אני את דברי אדמון פי' רואה אני את דבריו בזה ולא בזה:

אמר אין היכא דאמר ר"ג רואה אני כו' הוי ודאי הלכה כאדמון אבל היכא דלא אמר אין הלכה כמותו. ויש מהן שאין הלכה כמותו אלא כיוצא בו כלומר כרבן גמליאל דלא הודה לו אלא בג' ואשארא פליג עליה הא כיצד כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני הלכה כמותו לא אמר לא. רש"י במהדורא קמא:

מתני' אדמון אומר השני נח לי כו' ולית הלכתא בהא כאדמון דהא לא קתני בה רואה אני את דברי אדמון. וא"ת והא טענה מעלייתא היה כדאיתא בחזקת הבתים עלה דההיא מכר לו שדה אין מעיד לו עליה ומוקי לה בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי ואתא יהודה וקא מערער עליו דלא ליתי שמעון לאסהודי ללוי משום דניחא ליה דתיקום ביד לוי דאמר הראשון נח לי וי"ל דהכא לא היה לו לחתום לעשות מעשה דבר שנראה הוראה משום ניחותא דשני אבל התם שאינו עושה מעשה חיישינן שמא יעיד שקר משום ניחותא דראשון. לשון הרא"ש. והיה נראה לי דאפילו הוא לבדו חתום על השטר הויא הודאה ולא שי"ל שזה אינו דיכול למימר דכיון שלא היה שם עד אחר לא חשי' שטרא ולא חיישינן לה. הריטב"א ז"ל. ורש"י כתב והוא חתום על שטר המכירה שכתב לוי לשמעון כשמכרה לו ע"כ. משמע דבשטר גמור הוא חתום: וז"ל רש"י במהדורא קמא העורר על השדה וטוען דשל אבותיו הוא ומכרה גזלן לאחר והוא חתום השטר המכירה בעד להיות עד מן המכירה. אדמון אומר יכול הוא לומר השני נח לי לבא עמי לדין לכופו בדין ולהוציאה מידו לכך לא ערערתי בשעת מכירה איבד הואיל ולא ערער ע"כ:

בתוספות בד"ה תשב עד שתלבין ראשה כו' מ"מ אין נראה לרבי פירושו כו' דהא דקאמר תשב כו' כשאין לו לאב ליתן כלום או שהבעל אינו רוצה לטרוח כו' ומיהו הא לא משמע לרבי לפרש כשאין לו ליתן מדבעי למימר כופין לאב עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהין בזה דנהי דלמאי דהוה בעי למימר כופין לאב היינו כשיש לו מ"מ למסקנא דכופין לבעל שפיר מפרשינן לה בין כשאין לו לאב או שהבעל אינו רוצה לטרוח ונ"ל דלזה בעצמו כיון רבי שרוצה לומר דאף אם יש לו לאב ואין הבעל רוצה לטרוח אפ"ה שייך פלוגתא דאדמון ורבנן ולאפוקי ממה שכתבתי בסמוך בשיטת הפוסקים דביש לו לאב לכ"ע צריך הבעל לטרוח כיון שיש לו מקום לגבות או לאידך גיסא כמו שכתבתי בשיטת רש"י בפ' מציאת האשה דביש לו לאב אדמון נמי מודה דאין כופין לבעל אלא לאב וכתבתי ג"כ דשני לשונות של רש"י פליגי בהכי ועל זה רוצה רבי לפרש דל"ש יש לו ל"ש אין לו שייך פלוגתא דאדמון ורבנן והשתא מסיק שפיר ומיהו לא משמע לרבי לפרש לשון פשט הרגל דוקא כשאין לו ולפ"ז נאמר דביש לו לאב לא פליגי ומסיק דא"א לומר כן כיון דלמאי דבעי למימר כופין לאב ע"כ דשייך פלוגתייהו ביש לו א"כ למסקנא נמי לא אשכחן דאידחי הך סברא להיפך כן נ"ל בכוונת התוספות ודו"ק:

בד"ה ואפילו בברייתא כו' תימא היכי מצי למיפסק הלכה בתרוייהו כו' והלא סותרין זה את זה כו'. ולכאורה אין זה תימה כ"כ דשפיר מצינן למימר דר"ג ס"ל כאדמון דברייתא בעיקר דינא וה"ה כאדמון דמתניתין בעיקר דינא אבל במאי דקאמר אדמון אילו אני פסקתי לא ס"ל כוותיה כדאשכחן נמי במתניתין דלעיל בכדי שמן וקנקנים דר"ג ס"ל כאדמון ועדיפא מאדמון דר"ג מחייב אפילו בטענו חיטין והודה בשעורין ואדמון פוטר כדפרישית לעיל באריכות אלא דשאני התם דהאי דינא דפוטר אדמון בטענו חיטין והודה בשעורין לא שמעינן ליה להדיא אלא מדיוקא משא"כ הכא דאדמון קאמר בפירוש אילו אני פסקתי לא ניחא להו להתוס' לפרש דהא דקאמר ר"ג רואה את דברי אדמון לא קאי נמי אהא וק"ל:

בד"ה לא שנו אלא עד כו' וקשה מהא דאמר בפ' חזקת כו' ומסיק ראיה בקיום השטר אלמא דע"י חתימת הדיינים כו' עד סוף הדיבור. מיהו בחדושי הרמב"ן ז"ל בפ' חזקת מצאתי שמפרש הא דאמרינן ראיה בקיום השטר בענין אחר דאחר שנתקיים השטר כראוי אין צריך גדול האחים שום ראיה משום דס"ל לר' ששת כרב דעל האחין להביא ראיה וכתב כן ליישב קושית התוספות דהכא וכתב שכן הוא בתשובת רבינו נסים גאון ע"ש קצת באריכות ומסיק שכן עיקר וכן נראה מל' רש"י כאן שהדייני' א"צ לקרות כלל:

תד"ה תשב עד וכו' ומיהו לא קש' כולה האי כו' היכי אמר לאחיך הייתי רוצה ליתן וכו': תוכן כוונתם מבואר דקושי' הירושלמי דאם בלא קנין מה חילוק בין אחיו הלא חתנו בעצמו ג"כ לא היה יכול לתבוע הממון למאי דקיי"ל דא"מ להלבין ראשה. אע"כ דמיירי בקנין ושפיר הקשה הירושלמי. הוכרח הירושלמי לתרץ דאמדי' דעתי' דהקנין היה רק בזמן שיכנוס. אבל לא קודם שיכנוס. ובאמת עדיין יש לעיין דמנ"ל להירושלמי זאת אימא הקנין דכבר זכה אחיו הוא יורש אותו כמו במת רגע אחר הנישואי'. ומתני' דלעיל מיירי בלא קנין. והחילוק בין חתנו לאחיו הכי הוא. והיינו דהרי באמת ת"ק דאדמון סבר תשב עד שתלבין דא"צ לכונס' אף דהפסיקה הי' בלא קנין. מ"מ יכול לטעון אנכי לא חייב עצמי לכונס' רק אם יקיים התנאי הפסיקה, רק אדמון לא ס"ל כן מטעם אלו אני פסקתי לעצמי וכו'. אבל מ"מ נראה דהדין ברור אף אם ארוס' אית לה כתובה. או בכתב לה. אינה יכולה לומר רק כנוס או פטור. בלא כתובה. אבל א"צ ליתן הכתובה דבזה בודאי יכולה לומר לא שעבדתי נפשי רק אם יקיים הפסיקה. וכ"ז נראה באם הוא עצמו קיים ורוצה לכונסה עם הפסיקה וזה אינו רוצה ליתן. יכול לגרשה בלא כתובה. אבל אם הוא מת יכולה לומר ליבם או כנוס או חלוץ עם כתובה. דהרי באמת מיד שמת הי' שעבודה על נכסי המת. רק אם כונס' היא מכנסת הנכסים בתורת נצ"ב. וא"כ יכולה לתובעו שיתן לה כתובה או שיחלוץ. דאם היה המת קיים. היה מקיים התנאי ליתן הפסיקה וממילא במיתתו נתחייב בכתובה ומה שהיבם טוען שהוא רוצה לכנוס ויתנו לו הפסיקה. לאו טענה הוא דהרי באמת אחיו לא קנה המעות. וגם מטעם הפסיקה דהרי לא פסק עמו ואם אחיו היה קיים הייתי נותן לו הפסיקה. ונראה ברור דצריך היבם או לכנוס או לחלוץ וליתן כתובה, וא"כ שפיר יש לפרש המתני' בלא כתובה והמתני' קאמר רק יכול לומר לאחיך הייתי רוצה וכו' וא"כ או כנוס או חלוץ ותן כתובה, ודוק היטב: