מסכת כתובות דף צ״ט עמוד ב׳

שהקטנית בסלע היא קטנית בפרוטה לפי חשבון פרוטות בסלע דמשום דזבין טפי לא מוזלי גביה כדמסיים ואזיל באתרא דמזבני בכני:

בשומא באומד:

כנא כנא בפרוטה אם אתה חפץ יותר שלח עוד וקח ואם רישא חלוק רע ממש קאמר שאינה שוה אלא שלש ודכוותה גבי קטנית דא"ל הבא לי בסלע פולין והביא לו בחצי סלע כשוה חצי סלע ובחצי סלע אחר הביא לו מין אחר אמאי מעל בעל הבית לימא ליה לשוה סלע הייתי צריך פולין:

של כולן מכרן קיים והא הכא דלזבוני בארבע מאה שדרוה ומכרה לראשון במנה דהיינו זבין לי כורא וזבין ליה ליתכא:

בקטיני לא היו שדות הללו יחד ואין ראוין לאדם אחד דמעיקרא אדעתא דהכי נעשית שליח:

פשיטא אמר לשלוחו מכור לי בית כור משדותי לאחד ולא לשנים:

האמר לאחד ולא לשנים ואפילו אם תמצא לומר זבין לי כורא וזבין ליה ליתכא מכרו קיים הכא בטל דגלי דעתיה דקפיד באפושי שטרי:

אמר לאחד סתמא ולא פירש ולא לשנים מי הוי גלוי דעתא או לא:

אמר לאחד סתמא מאי אמר רב הונא לאחד ולא לשנים תימה הא לעיל לא איפשיט בעיין אי חיישינן לאפושי דשטרי והיכי פשיט ליה רב הונא ורב חסדא ומפרש ר"ת דהאי קפידא דאפושי שטרי דלעיל לאו משום זילת נכסים אלא משום שיצטרך לחזור לכל שטר אחר חתימת עדים וקנינין והכא מיירי בשכבר חתמו העדים על שני שטרות דליכא קפידא דאפושי שטרי אלא אפושי בעלי דינין שטורח לו להיזקק היום ולמחר לבא עמהם לדין ורבי מוקי לה סוגיא בשטר אחד דליכא קפידא דשטר אלא קפידא דבעלי דינין ובההיא הוי פלוגתא והכי פירושו אמר לאחד ולא לשנים קפידא שלא ימכור לשנים ואפי' בשטר אחד אמר לאחד סתמא מאי כלומר מהו שימכור לשנים אפילו בשטר אחד אבל דלעיל מיירי בשני שטרות ורבינו חננאל גריס אמר לאחד קפידא דמשמע פשיטא בלא שנים אמר סתמא מאי והך בעיא דמצי א"ל לא ניחא לי דליפשו שטרי עלואי כתב רב אלפס לא איפשיטא בהדיא וסוגיין דמעביר על דבריו הוי וכן כתב רבינו חננאל ורב האי גאון כתב בספר המקח בשער [ששי] דמוסיף על דבריו הוי מדאמרינן פשיטא אמר לאחד קפידא סתמא מאי ואסיקנא לאחד ואפי' לשנים ואפי' למאה אלמא הלכתא כמאן דאמר מוסיף על דבריו הוי כי הוא פירש האי פשיטא על דרך מאי הוי עלה:

אמרו לו אע"ג דטעה שליח פירוש הואיל וסבירא לך דהיכא דלא פירש דבריו הטיל דעתו על השליח לעשות כרצונו דהכי אמרת לעיל לאחד ואפי' למאה הכי נמי לימא דאף בטעותו נתרצה ללכת אחר דעתו וקאמר ליה טעה שליח לא קאמינא דבטעותו לא מסיק אדעתיה להטיל עליו:

הכי גרסי' בכל הספרים והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות פי' רבי אפילו גבי שליח דשמעינן ליה בהמקבל (ב"מ דף קח. ושם) דאמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקעות אפי' זבין במאתים ושויא מאה ולא מצי למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי והוא כמו שליח של מצרן ומשני הני מילי היכא דטעה בעל הבית פי' דההוא חשיבנא ליה כבעל הבית דאע"ג דלבסוף מיקניא ליה למצרן מיהו תחלה כשקנה לצורך עצמו קנה והואיל וכן לא שייך התם לתקוני שדרתיך אבל שליח גמור שבתחלה בתורת שליחות קנה ולא לצורך עצמו לא איבעי ליה למיטעי וא"ת ומאי קמייתי ראיה דשאני לן בין שליח לבעל הבית מדתנן האומר לשלוחו צא ותרום דהתם בעל הבית גמור הוא וזה הם עצמם רב חסדא ורבה בר רב הונא יודעין כן מדלא פרכי ליה אלא ממצרן דדמי לשליח וי"ל דהכי קאמר להו ומנא תימרא דשאני לן בין שליח לבעל הבית דמדפרכיתו לי ממצרן משום דחשביתו ליה כשליח אלמא סליקא אדעתייכו שאני משוה שליח לבעל הבית גמור וזה אי אפשר להשוותם כדמוכח מתני' דהאומר לשלוחו צא ותרום מ"ר. ולפי' הקונטרס קשה חדא שהוא מגיה הספרים וגריס והא אמר מר ועוד דהוה ליה למימר והא תנן הואיל ופריך ממתני' דהזהב (ב"מ דף נו.) ועוד במאי הוו טעו רב חסדא ורבה דלא מפלגי בין שליח לבעל הבית הלא כל עיקר שאילתם ששאלו בתחלה אע"ג דטעה שליח לא תמהו אלא בשליח משום דאיכא למימר לתקוני שדרתיך:

פיחת עשרה או הוסיף עשרה כו' לא דמי לתורם מן היפות דאמרי' באלו מציאות (ב"מ דף כב. ושם) דאין תרומתו תרומה אי לא אמר ליה כלך אצל יפות דהכא איכא למימר להכי אמדתיך כדלקמן אבל יפות ורעות הוי כמו טעות. בפרק ד' דמסכת תרומות (מ"ג) תנן שיעור תרומה עין יפה אחד מארבעים בית שמאי אומרים משלשים והבינונית מחמשים והרעה מששים ומפיק טעמייהו בגמרא בירושלמי דגרסינן התם כתיב זאת התרומה אשר תרימו ששית האיפה מחומר החטים וששיתם האיפה מחומר השעורים יכול יתרום בחטים אחד מששים ובשעורים אחד משלשים פירוש ששית האיפה הוא חצי סאה דאיפה ג' סאין וששית האיפה מחומר היינו אחד מששים דכור שלשים סאה והיינו בחטין אחד מששים ובשעורים אחד מל' דגבי שעורים כתיב וששיתם משמע שתי ששיות של איפה דהיינו סאה מן הכור תלמוד לומר וכל תרומות שיהו כל תרומות שוות שמואל אמר תן ששית על וששיתם ונמצא תורם א' מארבעים פי' שלש ששיות דהיינו סאה וחצי משני חומרין הכתוב בחטין ובשעורין והיינו אחד מארבעים בינונית מנין אמר רבי לוי כתיב וממחצית בני ישראל אחד אחוז מן החמשים כ"מ שאתה אוחז ממקום אחר הרי הוא כזה מה זה אחד מחמשים אף מה שתאחוז ממקום אחר אחד מחמשים והרעה מששים דכתיב ששית האיפה מחומר החטים פירוש קרא כפשטיה ב"ש אומרים משלשים וששיתם האיפה מחומר השעורים וכל הנך קראי אסמכתא בעלמא דשמואל הוא גופיה דאמר חטה אחת פוטרת את הכרי. מ"ר:

רש"א היתה כתובה ארבע מאות זוז מכרה ליה במנה כולם מכרה קיים פי' דאע"ג דהכא לאו שליח ממש היא דהא לנפשיה מזבנא וע"כ של יורשים מידי אם איתא דבשליח בעלמא אפושי שטרא קפידא הוה ופסידא דבה"ב הוא הכא נמי אית לן למקפד דלא תזבן באנפה להוי שום ריעותא ליתמי כל היכא דאפשר בלאו הכי מתני' סתמא קתני דשל כולן מכרן קיים ומשמע אפי' בדאפשר הוה ליה לזבוני כחדא:

פשיטא אמר לאחד קפידא וכו' פירש"י אמר בהדיא לאחד ולא לשנים פשיטא קפידא הוי אמר לאחד סתמא מאי והוצרך רבינו ז"ל לפרש כן משום דמהדרינן לחד ואפילו לשנים דאלמא בעין כשאמר לאחד ואין הלשון משמע כפי' זה כלל לכך פי' הרמב"ן ז"ל אמר לחד סתם פשיטא דקפידא הוה דלהכי טרח לומר זבין לחד לקפידא אבל אמר ליה סתם זיל וזבין לי מאי אקלע רב נחמן אמר להו ואפילו לשנים ואפי' למאה אמרו ליה ואפילו טעה שליח אמר להו טעה שליח לא קאמינא פי' כיון שאתה מנה בזוז כ"כ שיהא כבעל הבית למכור בין ליחיד בין לרבים נימא נמי שיהא כבעל הבית לענין טעות ואמר ליה טעה שליח לא קאמינא.

אמרו ליה אין אונאה לקרקעות והא מר הוא דאמר ואע"ג דהא מתני' היא בפרק הזהב נקט הא מר הוא דאמר משום דארווח במילתא דלעולם אין להם שום אונאה ושום ביטול מקח דאלו במשנתינו בפרק הזהב הא איכא מ"ד אונאה אין להם ביטול מקח יש להם כנ"ל והשתא קס"ד דכיון דארוח לומר שאין שום אונאה לקרקעות שאפילו לענין שליח היה לנו לומר כן ואמר ליה ה"מ היכא דטעה בה"ב אבל טעה שליח אפילו בכל דהו חוזר וכן הלכתא והכי איתא בפ"ב דקדושין והא דאמר ר"נ שליח כדיינין כדפרישנא אומר רבינו תם ז"ל דאע"ג דהכא בשליח ב"ד איירינן ואלו מתניתין התם בשליח דעלמא שהוא לד"ה בכל שהוא אנן הכי פרכינן דבשלמא א"א שליח ב"ד אינו בכל שהוא יכולים לומר דשליח דתרומה שווינהו רבנן כשליח ב"ד משום דיכול לומר בהכי אמדתיך ומיירי דשכיח ביה טעותא הוא אבל השתא דקיימינן לן שאפילו שליח ב"ד אין כחו יפה כב"ד ודינו בכל שהוא א"כ שליח דתרומה כמאן ומהדרינן אפילו לדידן שאני שליח דתרומה דיכול למימר בהכי אמדתיך:

לענין ביאור זה שאמרו כאן והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות והיא משנה שלימה ב"מ נ"ו א' העבדים והשטרות והקרקעות אין להם אונאה אפשר דמתניתין לא איריא בבטול מקח ורב נחמן בא ולימד שיש שם בטול מקח וכן מה שאמרו טעה שליח לא קא אמינא יש שואלים בה שהרי באחרון של בתרא קס"ט ב' אמרו ההיא איתתא דיהבא זוזי לחד גברא למיזבן ליה ארעא זבנה שלא באחריות אתא לקמיה דרב נחמן אמר זבנה את שלא באחריות כלומר שיהא מקחך קיים וזבין את לדידה באחריות ואם כן היאך לא אמרו בטל מקח כי הכא ותירצו גדולי המפרשים שבזו הבחירה היתה בידה אם רצת לבטל המקח בטל ואם רוצה בקיום מקח השליח חייב לה באחריות ויש מתרצין דההיא לא אודעיה שליח למוכר דלגברא אחרינא בעי ליה אלא סתמא לקח וודאי קנה לעצמו הא כל שהודיעו המקח בטל וכן נראה דעת גדולי המחברים ויש מתרצים שבזו השליח פשע פשיעה גדולה שאלו לקח סתם היה שם אחריות שהרי אחריות טעות סופר הוא ונמצא שהוא התנה שלא באחריות וודאי פשיעה גדולה היא זו הא כל שטעה שליח בלא פשיעה המקח בטל:

המשנה החמשית והכונה בה לבאר בה ענין החלק הרביעי והוא שאמר שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל אמר רשב"ג אם כן מה כח בית דין יפה אלא אם כן עשו אגרת בקורת אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים פי' לר"ם אגרת בקורת והוא שתהיה שם שומא והכרזה ויכתבו שהם והלכה כרשב"ג:

אמר המאירי שום הדיינין שפיחתו שתות או הותירו שתות וכו' צריך שתדע שהדיינין יש להם רשות למכור בנכסי יתומים להרבה דברים ויש מהם שהם יכולין למכור בלא הכרזה כגון לכרגא ולמזוני הן של יתומים הן של אלמנה ולקבורה וכן עבדים ושטרות ומטלטלין אין מכריזין עליהם עבדים שמא יברחו מטלטלין ושטרות שמא ישמעו הגנבים וישתדלו לגנבם ושאר הדברים אין להם למכור אלא בהכרזה ויש מקומות שנהגו למכור בלא הכרזה כמו שאמרו בגמרא מעולם לא עשו אגרות בקרות בנהרדעא ומתוך כך דנין בו כפי המנהג ומוכרין שלא בהכרזה ועכשו דברו במשנה זו בצדדים או במקומות שהם יכולין למכור שלא בהכרזה ואמר שאם שמו הדיינין כדי ליתן לבעל חוב שהלוה לדברים אלו ר"ל לכרגא ולמזוני ולקבורה או לאשה למזונותיה וטעו בשומתן או לבעל חוב אחר ולכתובה במקום שאין נוהגין להכריז שיעור טעותם בשתות ואע"פ שבאלמנה שיעורה בכל שהו מיפין כח בית דין להחזירה לשתות והילכך פיחתו שתות שנתאונו היתומים או הותירו שתות ונתאונה בעל חוב או אשה מכרן בטל ואע"פ שאם מכרו קרקעות אין אונאה לקרקעות כבר ביארנו שלא נאמר אלא כשמכר בעל הבית עצמו אבל דיינין שלוחים נינהו וכל שטעה שליח אף בכל שהוא חוזר כאלמנה וכמו שיתבאר ודיינין אף הם כשלוחים הם אלא שאנו מיפים כחם לכבודם על שאר שלוחים להחזיר טעות שבשומתם לשתות ועל זו אמרו שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל ואע"פ שבהותירו היה לנו לומר אין אונאה לקרקעות הואיל ותועלת היתומים הוא פירשו גדולי הרבנים שמאחר שבנתאונה יתום חוזר אף נתאונה לוקח חוזר כדי להשוות מדת הדין ולטעם זה יש לדון שבשליח שטעה עמו לוקח יחזור בכל שהו וכתבו הראשונים שאם השליח הותיר שתות מכרו בטל ואם כן אף ב"ד שרצו לקיים המקח ולהחזיר אונאה אין רשאים דמאחר שאם רצו ב"ד לבטל המקח רשאים אף הלוקח כן ויש מפרשים שלא נאמר כן אלא ביתומים שאם תאמר כן בנתאונו הם מכרן בטל ובנתאונה לוקח קיים ריעות הוא אצל היתומים שאין רוצין ליקח מהן אבל בשליח לא ומכל מקום גדולי המחברים כתבו בהלכות מכירה שאם רצו ב"ד שלא לבטל המכר ולהחזיר אונאה רשאים וכתבו עוד שאם הותירו בשומתם שתות או יותר בקרקע אין הלוקח יכול לחזור ולדבריהם משנתנו מתפרשת במטלטלין דאיכא בהו אונאה אלא שאף במטלטלין כתבו שאם טעו בשתות ורצו שלא לבטל המקח ולהחזיר אונאה רשאים וכן שאם מכרו קרקע או עבדים שוה מנה במאתים אין לוקח יכול לחזור אלא שגדולי המגיהים כתבו עליהם שלפי דבריהם אין הלוקח יכול לחזור ולא לתבוע אונאה ואינו כן שהרי משנת שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו העמידוה בגמרא ק' ב' בדברים שמכריזין עליהם והכריזו כגון קרקעות ואפילו הכי הותירו שתות מכרן בטל או יחזירו האונאה לדעתם שכל שקונה קרקע בשומת ב"ד לא עלה בדעתו שיהא שם אונאה ולדעת זה לוקח משליח אם נתאנה לוקח מקחו קיים שלא אמרו בטל אלא בב"ד שלא עלה על דעת הלוקח לטעות בו כלל ובפחות משתות מיהא מכרן קיים דאלים כח ב"ד מכח שליח ואפילו אונאה אינה חוזרת ואפילו במטלטלין ובמה שכתבו מיהא שמשנתנו העמידוה בגמרא בדברים שמכריזין עליהם לא הבנתי דבריהם ולשיטתנו משנתנו או בדברים שאין צריכים להכריז או במקום שאין נוהגין כן ופירוש הדברים במשנתנו אפילו הכריזו שמאחר שאין צריכין הכרזה אין הכרזתם כלום אלא שלגאוני הראשונים ראיתי בספר המקח שפירשו רישא דמתניתין בדברים שמכריזין עליהם והכריזו ואפילו הכי מכרן בטל וסיפא בדברים שאין מכריזין עליהם והואיל והחמירו על עצמם להכריז במקום שאין צריך המכר קיים ואם לא הכריזו עליהם הולכין אחר השתות וכל שפחתו או הותירו שתות מכרן בטל והוא שכתבו שהדברים שאין טעונין הכרזה או שהוא בשעה או במקום שאין מכריזין כל שבשתות מכרן בטל ואם הכריזו המכר קיים אף במקום שיש שם בטול מקח ובדברים שמכריזין עליהם והכריזו ופחתו או הותירו שתות מכרן בטל ודברים זרים הם אמר רשב"ג אם כן מה כח בית דין יפה ופירשו בגמרא לדבריו שאף עד החצי מכרן קיים כגון שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה הא יתר מכן חוזר וגדולי הפוסקים פסקו בה כתנא קמא אלא שהרבה גאונים פסקו בה כרבן שמעון בן גמליאל ואם עשו אגרות בקרות ר"ל שמכרו הדברים הצריכים הכרזה והכריזו וזהו לשון בקרות שעל ידי הכרזתם אדם הולך לבקרם ואף הם כותבין בשטר שעל ידי הכרזה מכרו וזהו לשון אגרות בקרות אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים הואיל והכריזו אין כאן טעות בפשיעה אלא לפי מה שנזדמנו הקופצים ויראה אף ביתר מן החצי ויש חולקין בזו ממה שאמרו בפרק מי שמת קמ"ו א' אכל שם סעודת חתן אפילו בדינר ואמר רבה דוקא דינר אבל פחות מדינר לא והקשו פשיטא דינר תנן אלמא כל כי האי לישנא דייקא הוא ועוד דקתני אפילו אלא שמכל מקום הרבה מצינו מלשונות אלו שלא נשנו בדוקא הא כל שמכרו דברים הצריכים הכרזה בלא הכרזה הרי טעו בדבר משנה ומקחם בטל וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה וכלה כדעת חכמים לשיטתנו הלכה פסוקה היא אלא שנחלקו בה הרבה גאונים לפסוק כרבן שמעון בן גמליאל ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה אמר לאחד כו' תימה הא לעיל לא איפשיט כו' והיכי פשיט ליה רב הונא כו' ומפרש ר"ת כו' עכ"ל יש לדקדק דלרב הונא לא תירץ כלום אמאי לא פשיט ליה במכ"ש לעיל דאיכא נמי למיחש משום אפושי שטרא דלא הוה זביניה זביני ויש ליישב דעיקר קושייתם מרב חסדא דקי"ל כוותיה אבל מאי דלא פשיט מדרב הונא ליכא למיחש כולי האי כיון דלא קי"ל כוותיה וכן נראה מדברי הרא"ש דעיקר קושייתם מרב חסדא (ג) וק"ק לפי' ר"ת מאי פשיט תלמודא מבעיין דלעיל מהיתה ד' מאות זוז כו' דשל כולן מכרן קיים דאימא דאיירי בכה"ג בשכבר חתמו העדים דליכא קפידא דאפושי שטרא וק"ל:

בא"ד ורבי מוקי לה סוגיא בשטר א' דליכא קפידא דשטר אלא כו' עכ"ל ולהאי פירושא איכא לפרושי שפיר הא דאפושי שטרא דלעיל היינו משום דזילי נכסי ודו"ק:

בא"ד כתב רב אלפס כו' וסוגיין דמעביר על דבריו הוי כו' עכ"ל ובהך בעיין א"ל לאחד סתמא מאי פסק רב אלפס הלכתא כרב חסדא וצריך לחלק כפי' ר"ת וכ"כ הרא"ש ע"ש ולולי דברי הרא"ש היה נראה לומר לפי גירסת ר"ח דסתמא דוקא מבעיא ליה והא דזבין לי כורא דלעיל הוה כמו אמר לאחד דמשמע קפידא אבל אמר סתמא מכור קרקע זו עדיף ליה ודו"ק:

בא"ד ורב האי כו' הלכתא כמאן דאמר מוסיף כו' הוא פי' האי פשיטא ע"ד מאי הוי עלה עכ"ל ולא תקשי לך כיון דזו הבעיא היא בעצמה אבעיא דלעיל מאי מהדר שוב למפשט ממתני' דהכא דהיתה כתובתה ד' מאות זוז כו' כיון דכבר דחי לה לעיל דיש לומר דסוגיא דלעיל דזבין ליה כורא כו' בדורות אחרונים דאמוראי הוו מדשקיל וטרי בה רב פפא ואתי למפשט לה מדורות הראשונים של האמוראים שהם רב הונא ורב חסדא דשקלי וטרי בההיא דאמר לאחד כו' ובין בדורות ראשונים ובין באחרונים בעו למפשט ממתני' דהכא ודחי לה מדרב שישא ולכך עיקר תירוצא דרב שישא בדורות ראשונים הוה דאמרינן אמר רב שישא ולעיל קאמר כדרב שישא ודו"ק:

בד"ה א"ל אע"ג דטעה שליח פירוש הואיל וס"ל כו' ה"נ לימא דאף בטעותו נתרצה כו' עכ"ל יש לדקדק הא אינהו גופייהו ס"ל לאחד ואפילו למאה ודוחק לומר דהא דקאמרי הכי לעיל היינו לבתר דשמעי מדרב נחמן וע"ק מה תמהו עליו בזה הא כבר פסיקא להו דרב נחמן ס"ל הכי כדפרכינן ליה והא מר הוא דאמר אין אונאה כו' דהיינו אפילו בשליח כמו שפירשו התוס' ויש ליישב דודאי אינהו נמי ידעי לפלוגי כמ"ש התוס' דלא דמי לטעות דלא אסיק אדעתיה אלא דהוו מסקי אדעתייהו דרב נחמן לא מפליג בהכי וסמכו עצמם אהך פירכא דהא מר הוא דאמר אין אונאה כו' ודו"ק:

בד"ה פיחת עשרה כו' והרעה כו' ששית האיפה מחומר החטין פירוש קרא כפשטיה ב"ש כו' עכ"ל ר"ל עין רע דהוא א' מס' לת"ק דריש ליה מפשטיה דקרא ששית איפה כו' ולא דריש שמואל לת"ק תן ששית על וששיתם כו' אלא לענין עין יפה וב"ש לא דרשי כלל כשמואל וכל חדא באנפי נפשיה פשטיה דקרא הוא וק"ל:

ת"ש היתה כתובתה ארבע מאות זוז וכו' של כולם מכרן קיים דכיון דכתובתה הואי ארבע מאות זוז דמי כמאן דאמרי לה יתמי מכרי שדה אחת בבת אחת והוה לה לזבונא לכולה שדה לחד גברא ואיהי זבינתיה לתלתא גברי וקתני מכרן קיים אע"ג דאפשא שטרי עלייהו אלמא מוסיף על דבריו הוי ואהכי מכרן קיים הכא נמי זבין ליה לתכא מוסיף על דבריו הוי כדאמר רב שישא בריה דרב אידי בקטיני שהיו לו ארבע חתיכות קרקע שאינן סמוכות זו לזו וראויות לימכר כל אחת לבדה דאין אדם רוצה לקנות כמה קטיני אבל שדה אחת גדולה דהויא שויא ת' זוזי אי לא הוה מזבין כל השדה לאחד הוי מעביר על דבריו. רש"י במהדורא קמא:

וכתב הרא"ה ז"ל ומקשינן ממתניתין דקתני היתה כתובתה ארבע מאות כו' דאמרינן של כולן מכרם קיים אלמא דטעמא דאפושי שטרא לאו כלום הוא ומפרקינן בקטיני והוא הדין דיכול למימר ליה דשאני מתניתין דהויא בעלת חוב וכיון דכן דינא הוא דתתפרע בדנפשה וכדמשכחא אלא מסתברא דהיינו דקשיא ליה משום דקיימא לן שהיא מוכרת שלא ברשות כלל וכיון דכן אלו הוה חשיב לן טעמא דאפושי שטרא לאו כל כמינה לזבוני לאו ברשותייהו דיתמי דדלמא יתמי מסלקי לה בזוזי כי היכי דלא תזבון ולא ליפשו שטרי עלייהו ולא תהא יכולה למכור בלא רשות היתומים אא"כ לכל כתובתה כאחת דתו ליכא טעמא דאפושי שטרא והיינו דאצטריך לאוקמי בקטיני ע"כ. והא כתיבנא לעיל מ"ש תלמיד הרשב"א במאי דפריך תלמודא ממתני' דקתני היתה כתובתה ארבע מאות כו': וזה לשון הריטב"א ז"ל ת"ש היתה כתובתה וכו' פירוש דאע"ג דהכא לאו שליח ממש הוא דהא לנפשה מזבנא וע"כ של יורשין מיהו אם איתא דבשליח בעלמא אפושי שטרא קפידא הוי ופסידא דבעל הבית הוא הכא נמי אית לן למקפד דלא תזבון באנפא נפשה דלהוי שום ריעותא ליתמי כל היכא דאפשר בלא"ה ומתני' סתמא קתני דשל כולן מכרם קיים ומשמע אפילו בדהוה אפשר לה לזבונה כחדא ע"כ: ותלמיד הרשב"א כתב וז"ל ואי קשיא לך ומאי ראיה מייתי מהא מתניתין לאמר ליה זבין לי כורא כו' דהא קתני במתניתין מוכרת לכתובה אפילו ארבעה וחמשה פעמים ומוכרת לזה היום במנה ולזה למחר במנה ליתא דכי משני ליה הכא נמי בקטיני ה"ה דהוה מצי לתרוצי הכי אלא דעדיפא מינה תריץ ליה ולומר דאפילו אמרו לה היתומים זילי וזביני בארבע מאות ובעלמא אלו הוה מוכר לזה במנה ולזה במנה הוה מעביר על דבריו והכא אינה מעברת וכגון דמכרה בקטיני ע"כ:

סתמא מאי רב הונא אמר לאחד ולא וכו' תימא אפילו אמר לו סתמא לא אפשיט בעיין דלעיל אי חייש לאפושי שטרא והיכי פשיט ליה רב הונא ורב חסדא הכא דאפילו אמר בפירוש לא דאמרינן אפילו לשנים אפילו למאה ומפרש ר"ת דהאי קפידה דאפושי שטרא דלעיל לאו משום זילותא דנכסי היא אלא משום דיצטרך לחזור בכל שטר ושטר אחר חתימת עדות וקניינין והכא מיירי בשכבר חתמו העדים על שני שטרות דליכא קפידא אלא באפושי בעלי דינין שטורח לו שצריך היום או למחר לבא עם שניהם לדין ובהאי טרחא פליגי רב הונא ורב חסדא או אי נמי איכא לאוקמיה שמכר בשטר אחד דליכא אפושי שטרא אלא קפידת בעלי דינין כדפרי' וה"פ אמר לאחד ולא לשנים קפידא הוי שלא ימכור לשנים ואפילו בשטר אחד. אמר לאחד סתמא מאי כלומר מהו למכור לשנים (אפילו) בשטר אחד והאי דפשיט לקמן מאלמנה שמכרה לזה במנה ולזה במנה משמע ליה דאיירי בשטר אחד או אי נמי מכל שכן קא פשיט דאפילו בשתי שטרות קנו. ור"ח גריס אמר לאחד קפידא דפשיטא דמשמע לאחד ולא לשנים אמר סתמא מאי והך אבעיא דמצי אמר ליה לא ניחא לי דלפשו שטרי עלואי כתב הרי"ף ככתוב בתוספות. לשון הרא"ש ז"ל: וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא פשיטא בניחותא. אמר לשליח מכור לי קרקע לאדם אחד ולא לשנים קפידא כלומר ודאי מקפיד הוא ואם מכר לשנים לא הוי המכר קיים ואפילו את"ל זבין לי כורא וזבין לתכא מכרו קיים הכא מכרו בטל דגלי דעתיה דלא ניחא ליה באפושי שטרי וקפיד עלייהו. ה"ג אמר לאחד סתמא מאי שאמר לשליח מכור קרקע לאחד דוקא קאמר או לאו דוקא קאמר דהכי רגילי אינשי למימר כה"ג מכור לאחד סתמא ע"כ. והריטב"א כתב וז"ל פשיטא אמר לאחד קפידא וכו' פי' רש"י אמר בהדיא לאחד ולא לשנים פשיטא קפידא הוי אמר לאחד סתמא מאי והוצרך רבינו לפרש כן משום דמהדרי' לאחד ואפילו לשנים דאלמא בעיין כשאמר לאחד ואין הלשון משמע כפירוש זה כלל לכך פירש הרמב"ן ז"ל אמר לאחד סתם פשיטא דקפידא הוי דלהכי טרח לומר זבין לחד לקפידא אבל אמר ליה סתם זיל וזבין לי מאי איקלע רב נחמן וכו' אמר להו לחד ואפילו לשנים כלומר שמשמעות הלשון הזה שאם לא יוכל למכור לאחד שימכור אפילו לשנים ואפילו למאה ע"כ:

וז"ל הרמב"ן ז"ל א"ל זיל זבין לי כורא וכו' מאי דכתבו ר"ח ור"י ז"ל דסוגיין דמעביר על דבריו הוי משמע משום דאסיק להאי ברייתא דנתן לו דינר זהב בכגון דאייתי ליה שוה שש בשלש ואמרינן דייקא נמי דקתני וטעמא דאייתי ליה שוה שש בשלש הא לאו הכי בעל הבית לא מעל ואמאי הא אמרת מוסיף על דבריו הוי. ומיהו לא מחוור גבן הך דוקיא דודאי אם ת"ל גבי חלוק מוסיף על דבריו הוי אפשיטא בעיין דכ"ש זבין לי כורא וזבין ליה לתכא אלא כשת"ל גבי חלוק שהביא שווי שלש בשלש מעביר על דבריו הוי אכתי אין ללמוד ממנה לזבין לי כורא וזבין ליה לתכא דשאני התם שהביא שוה שש בשלש ומיהו מקחו בטל ואוקי ארעא בחזקת מרא קמא כיון דלא איפשיטא בעיין. ואיכא דקשיא ליה הא דאמרינן פשיטא אמר לאחד קפידא סתמא מאי ומסקנא לאחר ואפילו לשנים וכי אמר ליה זיל זבין לי כורא כמאן דאמר ליה סתמא דמי דמאי הוה ליה למימר זיל זבין לי שדה סתם לא הוה ידיע כמה לזבון ולא דמי לאמר ליה לחד דהתם גלי אדעתיה דלא ניחא ליה באפושי בעלי דינא דהוה ליה למימר זבין לי שדה פלונית סתם מדאמר לחד ש"מ קפידא הוא ומדאסיקנא לאחד ואפילו לשנים ש"מ דלא יכיל למטען לא ניחא לי באפושי שטרי ועוד שאי אפשר לומר כן דמשום קפידא הוא שהזכיר כורא דא"ה לא מפשטא מתניתין דהיתה כתובתה דהתם סתמא לגמרי יש לומר דהכא במאי עסקינן בדזבין להו בחד שטרא כגון שהיו שותפים או בלא שיתוף או דאמר ליה בין בשטר אחד בין בשתי שטרות דגלי אדעתיה דלא קפיד באפושי שטרי אבל קפיד באפושי בעלי דינים ודייקא נמי מדקאמרינן פשיטא ולאו אורחא דתלמודא למימר פשיטא בבעיא (אלא) דלא אפשיטא והו"ל למימר את"ל ועוד דהך טענה דאפושי שטרי טענה מעלייתא בעלמא ולמאי דגרש"י אמר לחד ולא לשתים קפידא לחד סתמא אמאי הכי נמי איתא דלחד סתמא הרי הוא כמאן דאמר ליה זבין לי כורא דמי ופשיטא להו בהאי לחד ואפילו לשנים דאפושי בעלי דינים לאו כלום הוא והאי דקאמר לחד אורחיה דאיניש לאשתעויי הכי וליכא לפרושי נמי לגירסא דידיה דמשום לישניה דאמר לחד הוא דאבעיא לן אבל סתמא לא מדקאתי' למפשטה הא נמי מתניתין והתם ליכא קפידה דלישני. ורבינו האי גאון ז"ל פסק בספר המקח בזבין לי כורא וזבין ליה לתכא דמוסיף על דבריו הוי. עכ"ל הרמב"ן ז"ל: והרא"ה ז"ל כתב דמסתברא כמאן דאמר בסוגיין מעביר על דבריו הוי דבשלמא מעיקרא דמשמע לן ההיא בדאייתי ליה שוה שלש בשלש לא סגיא דאית לן דמוסיף על דבריו אבל השתא דאפשר דמשמע לן ההיא בדאייתי ליה שוה שש בשלש דווקא ומעביר על דבריו הוי או שוה שלש בשלש נמי ומוסיף על דבריו הוי ובת"ק הוא דאיכא לספוקי אבל דר"י ודאי פשיטא מילתא דמעביר על דבריו אית ליה דאפילו אייתי ליה שוה שש בשלש אית ליה דמעביר על דבריו הוי ובע"ה לא מעל וכיון דבדר"י פשיטא לן מילתא ובת"ק איכא לאספוקי ליכא לשווי בינייהו פלוגתא בכדי אלא אמרינן דמדר' יהודה נשמע לרבנן וכולהו אית להו מעביר על דבריו הוי ולא פליגי אלא בדאייתי ליה שוה שש בשלש וכן דעת מקצת הגאונים ז"ל. והוא הנכון ע"כ: א"ל ואפילו טעה שליח וכו' ואיכא למידק אטו משום דקאמר לאחד ואפילו לשנים נימא נמי אפילו טעה שליח ומי תלאן זו בזו עד דאיבעיא להו תוב ואפילו טעה שליח ותירצו בתוספות דהכי קאמר כיון דאמרת לאחד ואפילו למאה אלמא שדעת המשלח שיעשה שליח כרצונו נימא הכי אפילו בטעות אמר ליה היכא דטעה שליח לא קאמינא דבטעות לא אסיק אדעתיה להטיל עליו וכן פירש הריטב"א דהכי קא מבעיא להו כיון שאתה מיפה כחו כל כך שיהא כבע"ה למכור בין ליחיד בין לרבים נימא נמי שיהא כבע"ה לענין טעות וא"ל טעה שליח לא קאמינא ע"כ וקשה לי לבעי איהו לנפשייהו דהא אינהו נמי הכי קאמרי לאחד ואפילו למאה ואפ"ה לא שמעינן להו דאמרי אפילו טעה שליח ונ"ל דהכי פירושא דשמעתין דאינהו בעו מיניה כה"ג והשיב להם לאחד ואפילו למאה ואסיק אדעתייהו דדילמא משום דס"ל דאפילו טעה שליח להכי קאמר נמי לאחד ואפילו למאה והיינו משום דשמעינן ליה בהמקבל דאמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקעות אפילו זבן במאתים וכו' וכמ"ש התוספות בסמוך לקמן לכך אסיק אדעתייהו דבהאי שיטתא קא אזיל ומשום הכי קאמר לאחד ואפילו למאה במכש"כ דהשתא אלו טעה ומכר שוה מאתים במנה מכרו קיים משום דאין אונאה לקרקעות השתא דמכר לשנים מי נימא דיהא מכרו בטל ומיהו אי לא הוה ס"ל אפילו טעה שליח לא הוו קאמרי נמי ואפילו למאה ואינהו אפילו דלא ס"ל אפילו טעה שליח מ"מ ס"ל דאפילו למאה לפיכך שאלו מיניה ואפילו טעה שליח ושיטה זו עולה יפה עם שיטת התוספות ז"ל דבסמוך אבל רש"י לא פירש כן ובסמוך נפרש זה בס"ד: וז"ל רש"י במהדורא קמא אמר ליה אע"ג דטעה שליח ומכר בזול מי הוי נמי זביניה זביני לא קאמינא אע"ג דאמרינן לאחד סתמא ומכר לשנים הוי וודאי זביניה זביני אבל אוזיל לא הוה זביניה זביני ע"כ: וכתב הרא"ה ז"ל טעה שליח לא קאמינא דכל היכא דטעה שליח כל מאי דעבד כל היכא דאפשר לאהדורי יהדר והיכא דלא אפשר נמי לאהדורי מבטיל שליחותיה ולא חשבינן ליה שליח ומאי דעבד לגרמיה עבד כגון ההוא עובדא דלעיל דבפרק הכותב דאבימי בריה דר' אבהו דאמרינן בין כך ובין כך משלם והא דאמרינן בב"ב בפרק בתרא בההיא אתתא דאמרה לההוא גברא למזבן לה ארעא ואזל וזבנה בלא אחריות ואתא לקמיה דרב נחמן ואמר ליה למזבנה שלא באחריות ולזבונה ניהלה באחריות התם כגון דזבנה ניהלה סתמא ולא אדכר בשעת זביני דשליח הוה וכיון דכן בדין הוא דאי בעיא הך אתתא לא זבן לה כלל אלא רב נחמן קאמר דמאי דעבד הך גברא לגרמיה הוא דעבד ואי בעיא לה הא אתתא באחריות דליזבנה מיניה באחריות. עכ"ל הרא"ה ז"ל:

ה"ג רש"י ז"ל והא אמר מר אין אונאה לקרקעות וקשה חדא שהוא מגיה הספרים דבכולהו כתיב והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות ועוד הוה ליה למימר והתנן הואיל ופריך ממתני' דהזהב ועוד במאי הוו טעו רב חסדא ורבה דלא הוה להו לפלוגי בין שליח לבע"ה והלא עיקר שאלתם לא היה אלא בשליח משום דאיכא למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכו'. ופי' ר"ת והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות אפילו גבי שליח דשמעינן ליה לרב נחמן בפרק המקבל דאם קנה הלוקח שוה מאה במאתים דאמר אין אונאה לקרקעות ולא מצי אמר ליה המצרן לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ואע"ג דלוקח הוי כמו שלוחו של מצרן ומשני הני מילי היכא דטעה בע"ה פירוש התם חשבינן ליה בע"ה אע"ג דלבסוף מקנה ליה למצרן מיהו מתחילה כשקנאה לעצמו קנאה הלכך לא שייך התם לתקוני שדרתיך אבל שליח גמור שתחלה בתורת שליחות קנאה ולא לצורך עצמו לא אבעיא ליה למטעי. ותימא מאי מייתי ראיה דשני לן בין שליח לבע"ה מהא דתנן האומר לשלוחו צא ותרום דהתם בע"ה גמור הוא וזה גם רב חסדא ורבה בר רב הונא היו יודעים ולא הקשו לא אלא ממצרן דדמי לשלוחו. וי"ל דהכי קשיא להו מנא תימרא דשני לן בין שליח לבע"ה דמדפרכיתו ממצרן דחשביתו ליה כשליח אלמא שני לכו בין שליח גמור לבע"ה ומנא תימרא. לשון הרא"ש ז"ל: והריטב"א ז"ל כתב וז"ל והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות ואע"ג דהא מתניתין בפרק הזהב נקט הא מר הוא דאמר משום דארווח במילתא דלעולם אין להם שום אונאה ושום בטול מקח דאלו במשנתנו בפ' הזהב הא איכא מאן דאמר אונאה אין להם ביטול מקח יש להם כנ"ל. והשתא דס"ד דכיון דארווח לומר שאין שום אונאה לקרקעות שאפילו לענין שליח היה לנו לומר כן היכא דטעה בע"ה אבל טעה שליח אפילו בכל שהוא חוזר ע"כ: ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל והא מר הוא דאמר בבבא מציעא אין אונאה לקרקעות דכתיב או קנה מיד עמיתך אל תונו בדבר הנקנה מיד ליד דהיינו מטלטלין אל תונו לאפוקי קרקעות שאין בהם אונאה בין לגבי מוכר בין לגבי לוקח ע"כ. הא קמן דאיהו ז"ל גריס נמי במהדורא קמא והא מר הוא דאמר ולא פירשה עלה דההיא דמצרן אלא על הראיה דמייתי דשמעינן מינה דלא שני לן בין לוקח למוכר הילכך ס"ד נמי דה"ה שליח דאלו ממתני' לא הוה שמעינן אלא בלוקח דוקא דלא קפיד אאונאה כדי לקנות קרקע אבל מוכר לא אבל מהראיה שמעינן דלא שני לן דכתיב וכי תמכרו ממכר או קנה וכו' אל תונו ומיהו מכל מקום עיקר הדין הוא במתני' דקא סתים ותני אין אונאה לקרקעות ולא חילק בין לוקח למוכר ולכך גריס במהדורא בתרא והאמר מר אין אונאה וכו' ומ"מ במאי דכתיבנא תריצנא קצת מאי דאקשו עלה דרש"י ז"ל דוק ותשכח:

פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו וכו' ולא דמי לתורם היפות דאמרינן באלו מציאות דאין תרומתו תרומה אי לאו דאמר ליה כלך אצל יפות ונמצא (וכו') יפות מהן דהכא איכא למימר בהכי אמדתיך דהנהו תלת שיעורין דרבנן נינהו אבל יפות ורעות הוי כמו שלא מדעתו. לשון (הרא"ה) [הרא"ש] ז"ל:

היתה כתובתה וכו' ומדקתני של כלן מכרם קיים אלמא אמרינן לאחד ואפילו לשנים דכיון דכתובתה ארבע מאות זוז ואיהי שלוחת יתומים היא הוה לה לזבוני לכולה שדה לאחד כי היכי דלא מפשא שטרי עלייהו דיתמי דהא היא כמאן דשוו לה אפוטרופוס ליתמי למוכרן לאחד סתמא ואפ"ה מכרן קיים ואי אפושי שטרי מלתא היא דקא קפדי בה אינשי נהי נמי דיתומים לא גלו דעתייהו אנן מיהא דיד יתומים אנן אית לן למימר מכרן בטל. בקטיני דסתמייהו לתלתא גברי קיימי לזבוני. רש"י ז"ל במהדורא קמא: מתני' שום הדיינים ששמו נכסי יתומים ומכרום שפחת שתות ששמוהו בזול כדי שתות ונתנוהו ללוקח או לבע"ח שלהם הותירו שתות ששמוהו שתות יותר על דמיו ונתאנה לוקח או בע"ח מכרן בטל דהא דאמרינן אין אונאה לקרקעות היינו לגבי בע"ה אבל לגבי שליח איכא אונאה ודיינין נמי שלוחין הם ומצי אמר להו בעל הקרקע לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכיון דלגבי בעל הקרקע איכא אונאה לגבי לוקח נמי איכא אונאה היכא דלוקח ע"י שליח. לשון אחר שפחתו שתות ששמוהו שתות יותר על דמיו ונתנוהו לבע"ח הותירו שתות ששמוהו בזול. ע"כ רש"י במ"ק. ותלמידי ר' יונה כתבו וז"ל יש ששואלין בשלמא בשפחת שתות דין הוא שיהא המכר בטל שהרי הזיקו ליתומים שמכרו מה ששוה שש בחמש אלא כשהותירו שתות למה יהיה המכר בטל. ויש שדוחין ואומרים דכיון שהוא בטל מן הצד האחד גם כן יהיה בטל מן הצד האחר ואין זה מתקבל. על כן נראה שהתירוץ הנכון כך הוא דכי משוינן חילוק בין פחת להותיר זהו בשליח של בע"ה שאם הותיר השליח יזכה בע"ה דמצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכיון שנעשה התקון שלו היא אבל אם פחת המכר בטל דמצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל כשבית דין עצמן מוכרין אין לחלק בדבר בין פחת להותיר דכמו שהיתומים סומכין עליהם כמו כן סומך הלוקח שאומר ב"ד לא יעשו עול ולא ירחמו בדין והוו להו שלוחים של אלו ושל אלו ולפיכך אם פיחת שתות או הותיר שתות המכר בטל דאע"ג דבעלמא אמרינן שתות קנה ומחזיר אונאה הכא לא קנה ודוקא בשתות אבל בפחות משתות מכרם קיים ע"כ. ועיין בהר"ן ז"ל על ההלכות: וז"ל הר"י מטראני ז"ל אם עשו אגרת בקורת שמכרו בהכרזה אפילו מכרו מנה במאתים וכו' ואפילו למ"ד דקרקעות אונאה אין להם אבל בטול מקח יש להם שהוא יותר משתות הכא משום דהוי מעשה ב"ד אלים טפי מבע"ה וכיון דלא עשו אגרת בקורת וטעו בשתות מכרן בטל ואע"ג דאמרינן אין אונאה לקרקעות ושתות הויא מחילה לגבייהו ה"מ בבע"ה אבל בב"ד כיון שטעו איגלאי מלתא שאין זה מעשה ב"ד וגריעי מבע"ה והלכך בין היתומים אם פחתו שתות בין הלקוחות אם הותירו שתות יכולין לחזור בהן וגבי אלמנה דתנן מכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים ונתקבלה כתובתה ולא תני מכרה בטל משום דלוקח לא בעי למהדר ביה אבל הוא הדין דאי בעי לוקח למהדר ביה מצי הדר ביה למ"ד בטול מקח יש להן ע"כ:

מה כח ב"ד יפה אם אין מעשה ב"ד כלום אבל אם עשו סתמא היא ולת"ק. אגרת בקורת שטר הכרזה שמכרו בהכרזה ולשון בקורת שבאין בני אדם לבקרה ולשומה. שוה מנה במאתים שנתאנה לוקח דכיון דאיכא הכרזה לא שייכא בהו אונאה. רש"י במ"ק:

גמרא ת"ש היתה כתובתה ד' מאות זוז כו' ויש לתמוה הא בכתובתה נתנו לה חכמים רשות למכור ד' וה' פעמים כדאיתא במתני' וא"כ הו"ל כאילו אמר בהדיא לאחד ואפילו לשנים דהא לא קפדי חכמים אאפושי שטרי לגבי האשה אי משום חינא או משום טעם וא"כ אכתי האיבעיא לא איפשט היכא דאמר בהדיא זבין לי כורא וכבר הרגישו הרא"ה והריטב"א בחידושיהם ולמאי דפרישית אין תירוצם עולה יפה והנלע"ד בזה דקס"ד דנהי שיש לה רשות למכור לחצאין היינו שמוכרת בכל פעם שדה שלימה דבהא איכא ודאי טיבותא ליתמי דאי לא מצטרכו להו למכור עוד ויסלקוה במעות מותר כתובתה ישארו שאר השדות להם ומש"ה לא קפדי חכמים אאפושי שטרי משום חינא או טעמא אחרינא משא"כ במשנתינו דהיתה כתובתה ת' זוז הוי משמע ליה דע"כ איירי שמכרה בפעם אחת שדה אחת לד' בני אדם דאלת"ה מאי קמל"ן דהראשונות מכרן קיים פשיטא אע"כ כדפרישית וקמ"ל טובא דאע"ג דמכירה אחת היא אפ"ה הראשונות מכרן קיים וא"כ פשיט שפיר במכ"ש דאע"ג דלא שייך הכא לומר דטבא להו עבדא כיון שמכרה הכל בפעם א' ולגבי דידה נמי ליכא שום טיבותא שהרי יכולה למכור כל השדה לאדם א' ואפ"ה אמרינן דמכרה קיים בראשונות אלמא דאפושי שטרי לאו כלום היא וכ"ש בההיא דמיבעיא לן דאיכא עוד מעליותא דטבא להו עבדא ואהא מסיק שפיר כדאמר ר' שישא בריה דר' אידי בקטיני שאין ראויין לאדם א' ואפ"ה לא תיקשי מאי קמל"ן דשפיר אשמעינן דלא גזרינן מנה ראשון אטו מנה אחרון כדאמרינן לעיל בסוגיין כן נ"ל נכון ודו"ק:

תוספות בד"ה אמר לאחד כו' תימא הא לא איפשט בעיין כו' והיכא פשיט ליה רב הונא ורב חסדא עכ"ל. לכאורה יש לתמוה מאי קשיא להו מדרב הונא דאיירי דאמר בפירוש לאחד ומש"ה קאמר ולא לשנים משא"כ באיבעי' דלעיל דאיירי סתמא ועוד דנהי דלעיל לא איפשטא בעיין היינו דאפילו את"ל דאפושי שטרי מילתא היא אפ"ה איכא למימר דטבא ליה עבדי שלא מכר אלא ליתכא משא"כ הכא דאיירי שמכר כל השדה וליכא טיבותא להמשלח שפיר קאמר רב הונא לאחד ולא לשנים. והנראה מזה דהתוס' נחתו לשיטת הרא"ש ז"ל שכתב דאיבעיא דלעיל נמי לאו דוקא משום דמצי אמר דטבא ליה עבדי דאפילו מכר כורא לשני בני אדם נמי מיבעיא ליה בטעמא דאפושי שטרא ומוכיח לה הרא"ש ז"ל מדבעי למיפשט לעיל מחלוק וטלית דלא שייך לומר דטבא ליה עבדי אע"כ דלא איכפת לן כלל בטיבותא דהמשלח אלא בריעותא דיליה וא"כ מקשו התוס' שפיר נמי מדר' הונא דכיון דלא איפשטא בעיין משמע דמספקא ליה אי אפושי שטרא מיקרי ריעותא וכ"נ להדיא מל' התו' אלא שלא זכיתי להבין דברי הרא"ש ז"ל בזה דא"כ מעיקר' מאי קמיבעיא לעיל אי מספקא ליה הא מילתא גופא אי אפושי שטרא הוי ריעותא למשלח א"כ פשיטא דקשה טפי מאי שייך למיפשט הא מילתא מחלוק וטלית שאין ענין לזה כלל ולא דמי כי אוכלא לדני ואי מיבעיא ליה אי חיישינן לריעותא דהמשלח לבטל השליחות הא פשיטא לן טובא בכולה תלמודא דמצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכדאמרינן נמי בסמוך ואף שיש ליישב סברא זו בדוחק אכתי לא מקשו התוספות מידי לר' הונא ומאי דקשיא ליה להרא"ש ז"ל אהא דבעי למיפשט לעיל מחלוק וטלית כבר פירשתי שיחתי דקפשיט שפיר מכח כ"ש אע"ג דלא שייך התם כ"כ דטבא ליה עבדי אפ"ה קאמרי רבנן דהוי מוסיף על דבריו במה שהביא לו חלוק וטלית שטעה השליח וכסבור דהוי טיבותא לבע"ה כ"ש בהאי דאיבעיין כן נ"ל ושיטת הרא"ש ז"ל צריך עיון ודו"ק:

בא"ד תימה הא לא איפשט בעיין כו' עכ"ל בסמוך כתבו בשם הרי"ף ז"ל דאע"ג דלא איפשטא בעיין אפ"ה סוגיין מעביר על דבריו הוי ופירש הרא"ש ז"ל דהיינו מדאמרינן לעיל דההיא דחלוק וטלית איירי ששוה שש בשלש ומסקינן דיקא נמי א"כ משמע דבהביא שוה שלש בשלש לא מעל הבע"ה דמעביר על דבריו הוי אלא דהתוספות השתא לא פסיקא להו האי מילתא דאיכא למימר דנקיט שוה שש בשלש לרבותא דאפ"ה מעל השליח אטלית כמו שכתבו לעיל ועוד איכא למימר דנקיט שוה שש בשלש לרבותא דרבי יהודא כן נראה לי ודו"ק:

בא"ד ורבינו האי גאון כו' כי הוא פי' האי פשיטא על דרך מאי הוי עלה עכ"ל. ויש לתמוה טובא דא"כ מאי האי דקאמר כדאמר ר' שישא בקטיני ה"נ בקטיני ותיפוק ליה דהיינו הא דר' שישא גופא וכבר הרגיש מהרש"א ז"ל בזה ע"ש מה שתירץ ולמאי דפרישית לא תירץ כלום דאכתי לא שייך האי לישנא כדאמר רב שישא אלא הכי ה"ל למימר מי לא שני ליה רב שישא בקטיני ולולי דברי התוספו' היה נ"ל דרבינו האי גאון נמי לא מפרש האי פשיטא על דרך מאי הוי עלה אלא שכוונתו ג"כ על הדרך שכתבתי דכיון דאסקינן לאחד ואפילו לשנים אפילו היכא דלא שייך לומר דטבא ליה עבדי שהרי במכר כל השדה איירי א"כ כ"ש בהאי דאיבעיא דלעיל דאמר זבין לי כורא וזבין ליתכא דאיכא למימר דטבא ליה עבדי פשיטא דהוי מוסיף על דבריו ולא חיישינן לריעותא דאפושי שטרי דלא הוי קפידא כולי האי ומעיקרא נמי דמיבעיא לן הכא סתמא מאי היכא שמכר כל השדה אלמא דבזבין ליתכא פשיטא ליה דמוסיף על דבריו הוי כן נ"ל בדברי רבינו האי גאון ז"ל אם לא נמצא בדבריו מפורש שפירש להאי פשיטא על דרך מאי הוי עלה כמ"ש התוספו' והרא"ש ז"ל ודו"ק אח"כ עיינתי בלשון רבינו האי גאון שלא כתב כלום:

גמרא אמרו ליה אע"ג דטעה שליח כו' והאמר מר אין אונאה לקרקעות עיין פירש"י ותוס' ולכל הפירושים יש לתמוה מאי קאמרי ליה מעיקרא אע"ג דטעה שליח כיון דהוי ידעי דאמר אין אונאה לקרקעות ולפי שיטת רש"י מצינן ליישב דלבתר דאמר ר"נ לאחד ואפי' לשנים הוי סברי דטעמא דר"נ דלא שייך לומר לתקוני שדרתיך לבטל המקח אלא היכא דבודאי נתכווין השליח לעבור על דברי המשלח משא"כ בההיא דלאחד אע"ג דאיכא דקפדי אפ"ה כיון דלא נתכוון השליח לעבור בפירוש אלא קסבר כיון דלא אמר בפי' ולא לשנים מסתמא לא קפיד ומש"ה המקח קיים ואהא קאמרי ליה א"כ מה"ט אפילו היכא דטעה השליח הא לא נתכווין לעבור על דברי המשלח כי דרך בני אדם לטעות במקח קרקעות כדקי"ל אין אונאה לקרקעות וכיון דהוו קים להו דר"נ גופא קאמר לקמן שליח כדיינין או כאלמנה ולפרש"י אשליח דעלמא קאי אלמא דבטענה כל דהו בטל' השליחות היכא דאיכא קפידא לרוב ב"א וא"כ ה"נ יש לבטל השליחות משום קפידא דאפושי שטרא וכ"ש שאמר לו בפירוש לאחד ואהא מסיק ר"נ שפיר דבטעות השליח בעיקר דמי המקח שייך שפיר לחלק בין בע"ה לשליח ולומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כיון שלא הוצרך הבע"ה לפרש דבריו דלא אסיק אדעתיה שיטעה השליח בעיקר המקח שהוא עיוות גמור משא"כ בההיא דלאחד ואפילו לשנים דהיה לו לפרש לא מיקרי עיוות ואהא מייתי ראיה שפיר מתרומה דהיכא שפיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה דא"ל בהכי אמדתיך וא"כ היה לו לפרש משא"כ בהוסיף יותר שלא הוצרך הבע"ה לפרש בטלה השליחות אע"ג שלא פירש והשליח נמי לא נתכוון לעבור דכסבור מצוה עביד א"כ ה"נ דכותיה כן נ"ל ליישב הסוגיא ונכון הוא אלא דלפי' התוס' א"א לפרש כן וצ"ע:

תוספות בד"ה ה"ג בכל הספרים כו' ולפי' הקונטרס קשה כו' ועוד דה"ל למימר והא תנן הואיל דפריך ממתני' דהזהב עכ"ל. ולפי מה שפירשתי בסמוך יש ליישב דודאי מגופא דמתניתין לא קשה מידי דכיון דהא דאין אונאה לקרקעות היינו מגזירת הכתוב ולעולם שאין דרך ב"א לטעות א"כ פשיטא דלא שייך הא מילתא לגבי השליח דהוי עיוות גמור במתכווין משא"כ לר"נ דאמר דאפילו ביטול מקח עד פלגא נמי לא שייך בהו אלמא דלאו מגזירת הכתוב הוא דפשטא דקרא לא איירי אלא בשתות אע"כ דס"ל לר"נ מסברא לא שייך שום אונאה בקרקעות כלל דמיקרי דבר שאין השער קצוב וא"כ מה"ט גופא לא הוי פשיעה לגבי השליח ואפ"ה בטל אלמא דלא בעינן פשיעה גמורה אלא כיון שעבר מיהא על כוונת המשלח בטל' השליחות א"כ מקשו ליה שפיר אהא דקאמר ר"נ לאחד ואפילו לשנים כן נ"ל נכון והא דלא גריס רש"י והא מר הוא דאמר דאין אונאה היינו דההיא לישנא דאין אונאה לקרקעות מיהו נזכר בפירוש במשנה ומה שהקשו עוד ועוד במאי טעותא כבר נתיישב היטב במאי דפרישית ודו"ק ובעיקר דבריהם מסוגיא דהמקבל כבר פירשתי שיחתי בפ' הזהב דף נ' ואין להאריך:

משנה שום הדיינים שפחתו שתות או הוסיפו שתות מכרן בטל כתב הרא"ש ז"ל דמשמע מפרש"י דכיון דלגבי אונאת יתומים בטל ה"ה נמי לגבי אונאת לוקח ע"ש באריכות. ובאמת לא נמצא כן בפרש"י שלפנינו לא במשנתינו ולא בסוגיא דשמעתין אלא דבלא"ה יש לתמוה מה הוצרך הרא"ש ז"ל לפרש דמשמע כן מל' רש"י כיון דבלא"ה מבואר כן בהדיא דקתני שפחתו או הוסיפו ונראה בזה משום דבל' המשנה היה באפשר לומר דאיירי בשום הדיינים שהגבו בשומא לבע"ח עצמו מיתומים וכן לאשה בכתובתה וכיון שהבע"ח והאשה בע"כ צריכין ליקח כפי השומא א"כ הוי הב"ד שליח הבע"ח והאשה כמו שהן שלוחי יתומים ומש"ה המקח בטל אפי' אם נתאנו הבע"ח והאשה וכן פי' הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל והובא ג"כ בפוסקים וא"כ לא היה מזה שום ראיה לגבי השליח אם נתאנה הלוקח שכתב הרא"ש ז"ל דהא לא הוי שליח שלוחו של הלוקח דלימא ליה לתקוני שדרתיך אבל ממה שמצא הרא"ש ז"ל בפרש"י שכתב הטעם דכיון דלגבי אונאת יתומים כו' ה"ה לגבי אונאת לוקח משמע ליה להרא"ש ז"ל דרש"י מפרש להאי שום הדיינים נמי אם מכרו אחר השומא ללוקח אחר ואפ"ה אם נתאנה הלוקח נמי מכרן בטל דמהטעם שכתב בשם רש"י דכיון שיש כח ביד היתומים לבטל המקח ע"י שומא בטעות לא הוי מכירה כלל כמו כן אם נתאנה הלוקח ומשם למד הרא"ש ז"ל דלפרש"י ה"ה בשליח כן נ"ל ועיין מה שאכתוב בזה עוד בסמוך:

מתני' רשב"ג אומר מכרן קיים, ומסקינן בגמרא עד פלגא ומסתפקנא אם הוא רק בקרקע דבעלמא גם אין דין אונאה עד פלגא מש"ה ב"ד אף דהיה מדינא לומר דמקרי ע"י שליח דלתיקוני שדרתיך [עיין בר"ן] בזה אמרינן מה כח ב"ד יפה להשוות המכירה כאלו היה ע"י הבע"ד בעצמן אבל במטלטלין דבעלמא יש דין אונאה וביטול מקח ביתר משתות י"ל דגם מכרו ב"ד בטל, ולפי גרסת רש"י בקידושין הא דאמרת יתר משתות בטל מקח דלא אמרי פלוג בשומא דבי דינא וכו' ומייתי מדרשב"ג ועלה אמרינן והא דאמרת בשתות קנה לא אמרן אלא במטלטלין הרי דמיירי במטלטלין ואפ"ה מדמו לרשב"ג אבל לשיטת תוס' אינו מוכרח, וצ"ע לדינא:

תד"ה אמר לא' וכו' ור"ח גריס וכו' ע' במהרש"א שהקשה דא"כ האיך פשיט ממתני' שני פעמים הלא הך פשיטות על איבעי' הוא ממש הקושי' על ר"ה. ולענ"ד בפשוטו לק"מ והיינו דהאיבעי' היה רק לר"ח אם ר"ה מיירי דוקא בשטר א' או גם בב' שטרות דלא חיישי' לליפשו שטרי ופשיט ממתני' דע"כ ר"ה מיירי גם בב' שטרות. ולזה אמר כדאמר רב שישא וכו' היינו כמו דצריכים לשנויי לר"ה דמיירי מתני' בקטיני. ה"נ י"ל דר"ח מוקי מתני' בקטיני. אבל בלא"ה מודה ר"ח בב' שטרות לא: