מסכת כתובות דף פ״ב עמוד ב׳

נעשית כאשתו דכתיב לאשה קרא יתירא:

אשה הקנו לו ליבם זה מן השמים אין עליו לכתוב לה שטר נישואין:

מאי וכן לא יאמר פשיטא מי גריעה אשתו מיבמתו:

התם הוא גבי יבמתו קאמרינן שלא ייחד לה מעות לפני שולחנו:

דלא כתב לה כתובה האי יבם דליכתוב בה נכסים:

דקנאי כבר:

ודקנינא שאני עתיד לקנות הלכך איכא איבה דלא סמכה דעתה שלא יאבדו המעות:

גירשה אין הוא דאמרינן אין לה אלא כתובה ואם בא למכור מן השאר ימכור:

מהו דתימא מצוה דרמא רחמנא עליה עבדה כו' הא פשיטא דכשיבמה מותר לבא עליה ביאות הרבה כמו שירצה ולית לן למימר מצוה דרמא רחמנא עליה עבדה בביאה ראשונה דסברא הוא דלא אמר רחמנא ויבמה כדי לגרשה לאלתר אבל בנישואי אחריני אימא תיקום באיסור אשת אח:

התם הוא דלא כתב לה דקנאי כו' מתוך פירוש הקונטרס משמע דבאשתו כיון שכתב לה אם יאבדו חייב לשלם והוה אמינא דיכול לייחד קא משמע לן דאפילו הכי אינו יכול לייחד דכיון דסבורה דלית לה לא סמכה דעתה אע"ג דאית לה הויא בעילתו בעילת זנות כדמוכח באע"פ (לעיל כתובות דף נו: ושם) וקשה לרשב"א דמשמע בריש אע"פ (כתובות דף נה.) דתו כשמייחד לה מטלטלין סתמא אין אחריותן עליו אע"ג דכתב לה דקנאי גבי אין עושין כתובת אשה מטלטלין בשלא קיבל עליו אחריות ועוד הקשה דמה מפסדת יבמתו כשמייחד לה דכי היכי דבאשתו קאמר כשייחד לה סתם ונאבדו חייב לשלם יבמתו נמי כשייחד לה סתם ונאבדו חוזרת על נכסי בעלה הראשון דאחריות כתובתה עליהם ורבינו יצחק פירש התם הוא דלא כתב לה כלומר אי לא תנא אלא רישא הוה אמינא דטעמא כדבעינן למימר לקמן דלא ייחד לה ליבמה כדי למכור שאר נכסים דאינו יכול למכרם כיון דלא כתב לה דקנאי אבל באשתו לא שייך לומר שלא יוכל למכור מהאי טעמא דהא כתב לה דקנאי:

קא משמע לן כרבי אבא שאינו יכול למכור בנכסי אחיו כלל וא"ת והא מרישא שמעינן לה דתנן הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע כו' וכיון דצריך לקנות אם כן אי אפשר לו למכור וי"ל דאי מרישא ה"א דוקא כנגד כתובתה אבל כל הנכסים לא קמ"ל ממשנה יתירא:

אבל יבמתו דלא איהו כתב לה כו' תימה וליתני ההיא דהכא ולא ליתני ההיא דלקמן דאשתו שמעי' מק"ו דיבמתו וי"ל דשמא הוה אמינא סברא איפכא:

בתחלה היו כותבין לבתולה מאתים כו' פירוש היו מיחדים לה כתובה ולא היה אחריות הכתובה על כל הנכסים אם יאבדו אלו המעות והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים שלא היו רוצות לינשא שהיו יראות שמא יצניעו היורשין אותם מעות שיחדו לה לכתובתה התקינו שיהו מניחין אותה בבית אביה שאין היורשין יכולין להצניען ומה שלא תיקנו מתחלה ליתן לידה אותן מעות כמו שתיקנו בסמוך כשהיו עושין מהן קלתות היינו משום דאין דרך ליתן לה מעות לשמור אבל כלים רגילה היא לשמור א"נ לא ממש היה נותן מעות ומיהו אין כל כך המעות ברשותה כמו הקלתות שנותנת בהם חפציה והם כל שעה אצלה ולא היו היורשין יכולין להצניעם כמו המעות ואפילו היו יכולין להצניען כמו המעות אינן רשאין דכשרואין אותן ניכר לכל שהוא שלה וכן פירש ר"ח שהיו נותנים לה ועדיין כשהיה כועס עליה אומר לה לכי אצל כתובתיך שבתחילה לא היה אומר לה שפעמים כשהיה דחוק למעות היה מפייסה ומלוה לו והוא משלם לה אבל עכשיו אינם ברשותה ולא היה נהנה מהם כלל התקינו שיהו מניחין אותם בבית חמיה והיתה עושה מהן קלתות וכשהיה דחוק למעות ביותר היתה משאלת לו למשכנם ועדיין כיון שלא היה אלא ריוח מועט כשכועס הרבה אומר לה טלי כתובתיך וצאי עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהיו כל נכסיו אחראין ולא היה מייחד לה כלום וסומכת על כל נכסים שעתה היה קשה עליו להוציא מעות וליתן לה:

עביט של נחושת גרסינן שנותנין בו ענבים ומוליכן למעצרתא ודוגמתו בפרק איזהו נשך (ב"מ דף עב:) ועל העביט של ענבים כן נראה לרבינו תם:

ואי לית לה מראשון תקינו לה משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ואם תאמר, כיון דלעולם אית לה כתובה מיניה, מאי נפקא ליה מינה אי אית ליה מראשון או מיניה, דהא איהו ירית נכסי אחוה ולעולם מיניה גביא. יש לומר נפקא מינה למוכר נכסים ואחר כך נשתדפו נכסי אחיו דאינה יכולה לטרוף מן הלקוחות שלו, דהא לא משתעבדי ליה. אי נמי למנה ומאתים דאי על נכסי אית לה מאתן, ואי משני לית לה אלא מנה, דכי תקינו לה רבנן משני דוקא מנה דהא לדידה בעולה נשאת לו ולא בתולה.

ואי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני פי' תקינו לה רבנן משני מנה דהא בעולה נישאת לו וכן דעת רבותי' ז"ל. קמ"ל כדר' אבא קשיא לן א"כ אמאי לא מותבינן ליה מינה לעיל כי מותבינן מדר' אבא וי"ל דהשתא דאיתא לדר' אבא ניחא לן לאוקמי יתורה דמתני' להכי הא אלו ליתא לדר' אבא לא לא מוקומינן בהכי ואע"ג דבגופא ליכא רבותא ה"א דנקטה אגב אידך דתני במתניתין ואשכחן דכוותא בתלמודא כההיא דאמרינן וקמשמע לן דאין חומש מעכב ולא מוכחינן ליה מהתם בפרק הזהב. בראשונה היו כותבין לבתולה מאתיים ולאלמנה מנה והיו מזקינין ולא היו נושאים נשים פי' רש"י ז"ל דלא משעבדים נשייהו נכסייהו לאחריות כתובה ולא נושאות נשים שלא היו רוצות להנשא להם דאמרה לכשימות או יגרש לא נמצא לגבות כלום שהיורשים יצנעו מעות של ירושה ע"כ. ולשון הזה בא כר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה וס"ל נמי דאמר אחריות טעות סופר הוא אבל אליבא דהלכתא כותבין היו בפירוש שלא ישתעבדו מנכסיהם לכך והיו הנשים חוששין שיבריחו נכסיהם ולא ימצאו נכסים בני חורין לגבות מהם:

ה"ג עניות עושין אותן עביט ולא גרסינן עביט של מי רגלים שהרי אי אפשר לומר כן בשום פנים ומנה ומאתיים עדיפים טפי מעביט של מי רגלים אלא עביט שמניחים שם כליהם קאמר והוא של נחושת או כיוצא בו וכן כתבו בתוס' עד שבא שמעון בן שטח ותקן שיהא כותב כל נכסים אחראין לכתובתיך ומיהו אף לר"ש כל שכתב לה אחריות נכסים יכול הוא לייחד ואח"כ חזרו ותקנו שלא יוכל לעשות כן שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כדתנן וכן לא יאמר לאשתו וההיא בתר שמעון בן שטח נשנית מפי' רבינו ז"ל:

ומה שהתבאר בסוגיא זו מתקנת שמעון בן שטח כבר פירשנוה בפרק אע"פ נ"ו ב':

ונשלם הפרק ת"ל:

תוספות בד"ה התם הוא כו' אלא רישא ה"א כו' כדי למכור שאר נכסים דאינו יכול למוכרם כו' עכ"ל ולמאי דבעי למימר לעיל דעצה טובה קמ"ל בין ברישא בין בסיפא צ"ל נמי מאי וכן כו' בכה"ג ומה"ט כמ"ש לעיל וק"ל:

בד"ה קמ"ל כר' אבא כו' וא"ת כו' דתנן הניח אחיו מעות ילקח כו' קמ"ל ממשנה יתירה עכ"ל מהך דקתני נמי לעיל מיניה דלא יאמר ליבמתו הרי כתובתך מונחת על השולחן כו' שמעינן מינה דלא ימכור מדקתני וכן כו' כפר"י לעיל אלא דלאו משנה יתירא וה"א נמי דוקא כנגד כתובתה ואשמועינן דלא ייחד לה וק"ק דהך קושיא שהקשו הכא והא מרישא שמעינן לה דלא ימכור אמאי לא הקשו כן לעיל לרב יוסף דקאמר דלא הוה זביניה זביני ומייתי מברייתא דקתני לא ימכור אמאי לא מייתי מהך רישא דמתני' דהניח אחיו מעות כו' מיהו בתירוצם יתורץ ודו"ק:

בד"ה בתחלה היו כו' פי' היו מייחדין לה כתובה ולא היה אחריות הכתובה כו' עכ"ל דבלאו ייחוד היאך יתחייב לבתולה מאתים ולאלמנה מנה אם שחייב עצמו הרי גם כל נכסיו אחראין לה כדאמרינן בעלמא נכסי דבר איניש אינון ערבין ליה אבל פירושו שלא חייב את עצמו כלל אלא שייחד לבתולה מאתים ולאלמנה מנה ולא היו כל הנכסים אחראין לה וק"ל:

מצוה דרמא כו' מצות יבום עבדה שהרי כנסה השתא כי גרשה. ואימא הכי נמי אכולה מלתא קאי. רש"י ז"ל במהדורא קמא: אמר קרא ולקחה לו לאשה לישנא יתירא הוא ולדרשא אתא. הריטב"א ז"ל:

מ"ט אשה תקנו כו' פירוש מאי טעמא אין לה שתי כתובות אחת מן הא' ואחת מן השני משום דאשה הקנו לו מן השמים ואינו חייב ליתן לה הוא כלום משלו. הרא"ה ז"ל: וז"ל רש"י במהדורא קמא מ"ט כתובתה על נכסי בעלה הראשון ולא על נכסי שני אשה תקנו לו ולא ע"י כתובה אתיא לה. ע"כ:

ואי לית לה מראשון כו' שלא הניח ראשון נכסי. רש"י במהדורא קמא: צ"ת כיון דמיניה נמי אית לה מאי האי דשני לן בה מאיתתא אחריתי דעלמא ואיכא דאמרי דאי לית לה מראשון לית לה משני אלא מנה ולא נהירא ואיכא למימר דנפקא לן מינה היכא דזבן נכסי מקמי דכלו נכסי קמא ובתר הכי אשתדוף להו נכסי דקמא דלא נדרא עליה ושלא היה שעבודה אלא על נכסי הראשון א"נ דאלו אתי וזביין נכסי קמא אתיא ומפקא מנייהו כדקי"ל בין יבם ואח"כ חלק בין חלק ואח"כ יבם לא עשה כלום. הרא"ה ז"ל:

והריטב"א כתב תקינו לה משני מנה דהא בעולה נשאת לו וכן הורו רבותי ע"כ. ויש מי שכתב דמשני נמי יש לה מאתים דכל מה שיש לה מראשון תקינו לה משני. ריב"ש ז"ל: ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל אי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני כלומר אף על פי שמן הדין אין שעבוד כתובתה אלא מן הנכסים שהניח המת אפ"ה היכא שלא הניח המת שיעור כתובתה דהיינו מנה מאתים תקינו לה רבנן משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וי"א דלא שנא לא הניח בשעת מיתה לא שנא הניח ונפסדו לו אח"כ לעולם תקנו חכמים דכיון דלית לה מראשון שיהיו לה משני כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה. ומורי הרב נר"ו כתב דדוקא בשלא הניח האח אבל היכא שהניח ונפסדו אינה גובה מן השני אלא שאסור לו להשהותה עד שיכתוב לה כתובה. והא דאמרינן דאי לית לה מראשון כו' דוקא עיקר כתובה אבל תוספת לית לה שיכול לומר אחי היה רוצה ליתן ואני איני רוצה ליתן ואפילו כתובה לית לה משני אלא כשיעור הראוי לה היכא שנשאת לאחר שאם יבם אותה מן האירוסין אית לה מאתים ואם מן הנשואין אין לה אלא מנה ע"כ. וכתב בגליון תוספות ואי לית לה מראשון תקינו לה משני לא ידע ר"י מנ"ל הך תקנתא ומיהו איכא ברייתא ביש מותרות דקאמר חסורי מחסרא והכי קתני כתובתה על נכסי בעלה הראשון ואית לה כו' אבל לא אתי שפיר דהא לא הוו ידעי הך ברייתא ואפילו הכי פשיטא להו התם הך תקנה. ע"כ: מתני' לא יאמר לה ליבמתו הרי כתובתיך כו' ומשום עצה טובה דסתמא דאינש כי מייחד לאשתו כתובתה ודאי דעתיה למזבן נכסיה וסברה דילמא ליזבון כולהו נכסי דבעל ראשון ובין כך ובין כך אירכסה כתובתה שייחד לה ובעי למהדר עלייהו דלקוחות ולהוי להו ללקוחות תרעומות דברים וקא טעני לה הרי ייחד ליך כתובתיך ולית ליכי למהדר עלן ומתוך כך הויא לה איבה בהדי דיבם ולא סמכה דעתה אנכסי דעתיד יבם למקני אלא כל נכסיו אחראין לכתובה משום טעמא דפרישנא דאי אשתדוף הני תגבה מאחריני כיון דלית לה כתובה משני: גרשה אין לה אלא כתובתה איבמה קאי והא קמ"ל שאף על פי שכל הנכסים אחראין לכתובתה ואינו יכול למכור מהם כלל אפ"ה אם ירצה לגרשה זוכה בכל שאר הנכסים. תלמידי רבינו יונה:

גמרא מאי וכן כלומר פשיטא דה"ה לאשתו רש"י ז"ל במהדורא קמא. וכיוצא בזה פריך תלמודא בפרק חזקת הבתים גבי הא דתניא וכן האשה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית כו' מאי וכן ופי' רשב"ם מאי וכן דמשמע ואפילו האשה דינה כן ומאי רבותא איכא טפי דקתני וכן הכי הוה ליה למתני אשה שהיתה נושאת ונותנת כו' ודרך תנא לומר שני דברים שוין וזימנין דאמרי דצריכי תרווייהו אבל היכא דקתני וכן משמע דלא זו אף זו קתני. ע"כ: מהו דתימא התם הוא דלא כתב לה דקנאי ודאקנינא דהא לית לה כתובה משני והוי חזיא דמייחד לה כתובתה לא סמכה דעתה אמאי דעתיד למקני ואי מרכסא כתובתה הלכך הויא איבה אבל אשתו דכתב לה דקנאי ודקנינא אימא לא איכפת לה אי מייחד לה כתובתה דסברה אי מרכסא הך דאמר איהו לקני נכסי אחריני וגבינא מינייהו ולא בעיא למיגב' בתרעומות דלקוחות הלכך לית לה איבה קמ"ל דאפ"ה לא יאמר לה וטעמא משום שלא יאמר לה טלי כתובתיך וצאי. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא קצר הרב ופירשו דבריו התוספות בענין אחר ולא נהירא. והרא"ה ז"ל פי' וז"ל מאי וכן מהו דתימא התם הוא דלא כתב לה דקנאי ודקנינא פי' דאלו במתני' תנן גבי יבמה דכתובתה על כל נכסי בעלה הראשון ולדברי ר"מ דקסבר מטלטלי משתעבדי לכתובה הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע ולכולי עלמא בפירות המחוברים לקרקע שהן כקרקע ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ואלו בא ליטול מטלטלין או פירות אלו כדי כתובתה ואינו רוצה ליקח בהן קרקע ולאכול הפירות וליקח דמיהן ומניח על השלחן קאמר במתני' דלא ליעבד הכי ותנא דבאשתו נמי לא ליעבד הכי. ומהדרינן השתא דתרוייהו איצטריכו דאי תנא יבמה הוה אמינא התם הוא לא כתב לה דקנאי ודקנינא. כלומר שהרי הוא לא כתב לה כתובה ולא שיעבד לה נכסיו ובהא לא סמכא דעתה דמסתפיא דילמא מוכרי להו ותו לית לה כתובה ואף על גב דכי לית לה מראשון תקון לה רבנן משני אפשר דכיון דעיקר שעבודה על נכסי קמא לא סמכה דעתה אי נמי אפשר דזבין להו או שיאבד להו ביני ביני ופסדה לה לכתובתה לגמרי אבל אשתו דכתב לה דקנאי ודקנינא וכולהו נכסי משתעבדי לכתובתה אימא סמכה דעתה דמה איכפת לה אי מוכרי להו הני הא כולהו שאר נכסים אחראין לכתובתה קמ"ל דאפ"ה כיון דמיחד להו על השלחן לשמה לא סמכא דעתה והיינו עצה טובה דאמרינן לעיל דקמ"ל. וכי תימא ולמה ליה למיתי עלה מהאי טעמא תיפוק ליה משום תקנתא דשמעון בן שטח יש לומר דשמעון בן שטח לא תיקן שלא ליחד לה לכתובתה דהא לא אשכחן אלא שיהא כותב לה שיהו כל נכסיו אחראין לכתובתה ומשום דנהוג קמאי דלא כתבי לה הכי וכיון שלא היו כותבין לה שיעבוד נכסים היו צריכין כולן ליחד כתובתה משום דלא תפסוד ונפקא מינה חורבה דכי קא מינצי בהדה אמר לה טלי כתובתיך וצאי. ואתא שמעון בן שטח ותקן שיהא כותב לה שיעבוד נכסיו ובתר הכי לא איצטריכו ליחודי לה כתובה ולא נהגו בכך אבל ודאי אם בא אחד ורצה לעשות כן רשאי ומתני' אחר תקנה לפום הכי קאמרינן דדוקא מהאי טעמא הוא דלא לעביד הא לאו הכי רשאי. והיינו דאמרינן לעיל בפרק אף על פי דאיכא מאן דאמר דעושין כתובת אשה מטלטלין בשקיבל עליו אחריות ובכולי תלמודא אמרינן דרשאי לייחד לה קרקע בכתובתה דמשום שמעון בן שטח ליכא כדפרישית. ומשום מתני' ליכא דהכא ליכא למיחש משום אבודי בקרקע וכן במטלטלין כשקיבל עליו אחריות אותן מטלטלין בפי' דהא ודאי סמכא דעתה וזהו הנכון. ע"כ:

וז"ל הרא"ש יבמתו היא דלא כתב לה דקנאי כו' מתוך פרש"י משמע דמפרש גבי יבמתו כשייחד לה מעות בסתם אין אחריותן עליו אם נאבדו דלא כתב לה דקנאי ודקנינא לפי' אסור לייחד לה דלא סמכא דעתה אבל גבי אשתו היכא שמייחד לה בסתם אחריותן עליו דכתב לה דקנאי ודקנינא הלכך אם נאבדו חייב לשלם ויכול לייחד לה קמ"ל שאף על פי שכל נכסיו אחראין לכתובתה כשמייחד לה היא סבורה שאבדה כתובתה כשנאבדו המטלטלין שאינה סומכת על שאר נכסיו והויא בעילתו בעילת זנות אע"ג דאית לה כיון דלא סמכה דעתה כדמוכח באף על פי וקשה לי דבריש אף על פי מוכח דבאשתו כי מייחד לה מטלטלי סתם אין אחריותן עליו אף על גב דכתב לה דקנאי ודקנינא גבי אין עושין כתובת אשה מטלטלין בד"א בשלא קבל עליו אחריות ועוד תימה מאי מפסדה יבמתו כשמייחד לה כי היכי דאמרת דבאשתו היכא דמייחד לה סתם ונאבדו חייב לשלם יבמתו נמי כשמייחד לה סתם ונאבדו חוזרת על נכסי אחיו דנהי דאיהו לא קבל עליו אחריות מ"מ אחריות כתובתה על נכסי בעלה הראשון. לכנ"ל אי ליכא אלא רישא ה"א לענין דינא קאמר וה"ק התם דלא כתב דקנאי ודקנינא מ"ה לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השלחן כדי למכור השאר אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה ואינו יכול למכור כלל אבל הכא דכתב לה דקנאי ודקנינא אימא סמכה דעתה שפיר אפילו אי מייחד לה ומצי לייחד לה קמ"ל דלא משום עצה טובה ע"כ. וכן כתוב בתוספות והא כתיבנא לעיל במהדורא קמא האריך ופי' כוונתו ז"ל:

וז"ל הר"י מטראני התם הוא דלא כתב לה וקנאי כו' פירוש דלא כתב לה כתובה שיכתוב בה דקנאי ודקנינא הלכך לא סמכה דעתה שמא יאבדו המעות אבל הכא דכתב לה דקנאי אימא סמכה דעתה קמ"ל שאסור לייחד אדם מטלטלין לכתובת אשתו. ע"כ: גרשה אין לא גרשה לא כלומר גרשה אין לה בנכסי ראשון אלא כתובתה בלבד ויכול למכור הוא נכסים שנשתיירו מכדי כתובתה אבל לא גרשה לא דאין יכול למכור כלל בכולהו נכסים מראשון כדרבי אבא דאמר לעיל אם ישראל הוא מגרש בגט ויחזור ומרישא דקתני פירות המחוברין לקרקע שלה ליכא למשמע הכי דאיכא למימר היינו היכא דליכא נכסים אלא כדי כתובתה א"נ איכא לאוקמה בכדי כתובתה. רש"י במהדורא קמא: וז"ל הר' יהונתן הכהן ז"ל וא"ת מכמה משניות נוכל להוכיח זה דהא קתני כל נכסיו אחראין לכתובתה א"נ מהא דקתני פירות המחוברין לקרקע שלה וילקח בהן קרקע י"ל דאיצטריך דאי מהני איכא לאוקמינהו בשאין שם נכסים טובא אלא מועטין דאיכא למיחש דילמא משתדפי הני ולית ליה מידי דתגבה מינייהו והכא קמ"ל אפילו במאה מנה דהא לא אשכח שום תקנה אלא א"כ בגירושין א"נ י"ל דמשום סיפא דהחזירה הרי היא ככל הנשים ואין לה אלא כתובה. ע"כ: וז"ל ריב"ש קמ"ל כרבי אבא כלומר שאינו יכול למכור בנכסי אחיו כלל וא"ת הא מרישא שמעינן דקתני הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות וכיון דצריך לקנות אלמא לא אפשר למכור י"ל אי מרישא הוה אמינא דוקא כנגד כתובתה אבל כל שאר נכסיו לא קמ"ל ממשנה יתירא והא דקאמר כדרבי אבא מנלן דרבי אבא איירי ביתר מכתובתה י"ל מדקאמר מנכסי אחיו משמע אפילו שאר נכסים מרובין כך כתוב בתוס' ונ"ל מדקא מגרש בגט ומחזיר כדי למכור בנכסי אחיו אלמא הם עודפים על כתובתה שיש לו לפרוע לה. ע"כ: קמ"ל כדרבי אבא קשיא לן א"כ אמאי לא מותבינן ליה מינה לעיל כי מותבינן מדרבי אבא וי"ל דהשתא דאיתא לדרבי אבא ניחא לן לאוקמי יתורא דמתניתין להכי הא אלו ליתא דרבי אבא לא מוקמינן לה בהכי ואף על גב דבגופא ליכא רבותא ה"א דנקטה אגב אידך דתני במתניתין ואשכחן דכותה בתלמודא בההיא דאמרי' וקמ"ל דאין חומש מעכב ולא מוכחינן לה מהתם בפרק הזהב. הריטב"א ז"ל:

תנינא המגרש כו' קס"ד דה"ה למגרש יבמתו והחזירה אימא השתא כי מחזיר לה וקבלה כתובה מיניה דלא על דעת כתובה שהיה לה מראשון מחזירה. רש"י במהדורא קמא: וכתבו תלמידי רבינו יונה וז"ל אבל יבמתו דלאו איהו כתב לה כתובה ולית לה כתובה מיניה היכא דגרשה והחזירה אין לה אלא כתובתה והרי כתובתה על נכסי בעלה הראשון כבתחלה מיהו מסתברא דהני מילי היכא דלא פרעה מקמי דלהדרה אבל אי פרעה והדרה אית לה מנה מיניה וכן הלכתא והכי נמי מסתברא גבי המגרש את האשה והחזירה דלא אמרינן על מנת כתובתה הראשונה החזירה אלא בזמן שהחזירה עד שלא תפרע אבל אי פרעה ואח"כ החזירה מיחייב לה בכתובה אחריתי כשאר נשים דהא ליכא למימר על מנת כתובתה הראשונה החזירה ולא מבעיא לענין שעבודה דכתובה משתעביד בתנאי ב"ד אלא דאפילו מקום שכותבין כתובה הוא ופרעה ואהדרה מקמי דליקרעי' איהו לכתובה לית ליה רשות למסמך בכתיבת כתובה אכתובה ראשונה אלא צריך שיכתוב לה כתובה שניה דהויא ליה קמייתא שטר שנמחל שעבודו וקי"ל שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו ע"כ: