מסכת כתובות דף צ״ג עמוד ב׳

אמר רבה מסתבר' מלת' דשמואל בשור לחריש' וחורשין בו דכיון שה"ה לחריש' אלא בכלו יש להם לחלוק שכר ולאמצע אבל שור לחרישה ועומדת לטביחה כלומר ששבח אחרי כן בבשר וראוי לשחיט' וטבחוהו ובאין למכרו או לחילוק איברי' זה נוטל חלק וזה נוטל ב' חלקים כ"א לפי מעותיו והא דנקט שלקחוהו מתחלה לחרישה לרבות' נקטינהו דאע"ג דמעיקרא אדעתא למפלג בשוה נחית בשותפו' השתא בבשר ושחטוהו הוא מתחלק לפי איבריו ויטול כ"א לפי מעותיו ורב המנונא אומר אפילו שור לחרישה וכו' פי' אעפ"י שהשכר עומד על הקרן אם היו עתידין לחלקו לאבריו ולהוליך הבשר כ"א בביתו היו נוטלין לפי מעות אבל כיון דלמכירה קאי וסוף שיותירו המעות נמצא שהריוח הוא מובדל מהקרן וכאלו נשתכרו בפרקמטיא דמי שהשכר לאמצע ולא תימא דוקא בשלקחוהו לחרישה תחילה אלא אפילו לקחוהו תחילה לטביחה כיון דלמכירה קאי ולא לחלקו לאבריו הוי השכר לאמצע אלא משום דנקט רבה שור לחרישה ועומד לטביחה נקט נמי איהו האי לישנא ולאו דוקא ר"א דאם לקחוהו תחילה לטביחה מודה רב המנונא דלפי מעות הן חולקין ויש להקשות על זה דא"כ כי מותבינן בסמוך (מרבוות') [מברייתא] אליבא דרב' דפליג דלפלגי ולתני בדידה רב המנונא נמי אדתני סיפא וכו' בד"א בשור לחרישה ועומד לטביחה [אבל בשור לטביחה ועומד לטביחה] זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ותו מהא דאותבינן ממחני' דקתני פחתו או הותירו שחולקין לפי מעותיו וקושיין לרב המנונא ודאי כדבעינן למימר ודחיק לנפשי' לאוקמי בזוזי חדתי ואסתירא דצוניתא ואמאי לוקמה בשור לטביחה [ועומד לטביחה] וכל דכוותי' שראוי ליחלק אלא ודאי ש"מ דרב המנונא סרכא דלישנא דרבה נקט אבל ה"ה בשור לטביחה ועומד לטביחה השכר לאמצע עד שיעשה תנאי מפורש והטעם דמילתא משום מזלא דבי תרי עדיף ושכרן נתרבה ג"כ מפני חלקו המועט של זה שיכולין ליקח סחורה גדולה יותר וזה מהפך בה וכן נראה בירושלמי דהתם תנן על מתני' אמר ר"א הדא דתימ' כשהיתה סלע חסיר' או יתיר' אבל לשכר ולהפסד כולן חולקין בשוה וקשיא הדין יהיב מאה והדין יהיב עשר ואת אמר הכין חברייא אמרי' יכול הוה למימ' ע"י עשרה דינרין סליקו' פרקמטי' עד כדון דהות פרקמטיא (חסירה) זעירא [הות פרקמטיא רובא] מאי יכול הוא למימר לי' ע"י עשר' עד דאזדבין חדא זימנא אנא מזבין עשרה זימנין ע"כ. ועוד דאשכחן בירושלמי פ' שור שנגח את הפרה וכן ג' שהטילו לכיס פחתו והותירו כך הם חולקים אמר ר' אבין בר חייא נראין הדברים כשנטלו מרגלית בו יכול למימר ליה פרקמטיא דידך סגיאן ואת מעטין מזבינתא וכי הפיך מתהפך מטיבך עד כדון כשהיתה פרקמטי' נתונה כאן היתה פרקמטיא שלך נתונה ברומי מאי יכול למימ' עד דאסתלק אנא איפוך ומתהפיך בדיני הכא נמי כך ע"כ בירושלמי ופי' ברור ומשמע דר' אבין בר חייא דהתם הוא דס"ל כרב המנונא דהכא וזה דעת רבי' ז"ל והוא הנכון אבל לקח זה בשבילו וזה בשבילו ונתערבו פי' שלקחו שוורים או פרקמטייא כ"א בשלו נתעכבו:

תנן וכן ג' שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הם חולקין פי' רש"י ז"ל ותיובת' דשמואל משמע דסב' מר"ן ז"ל דרבה ורב המנונא פליגי אדשמואל דשמואל אמר לעול' השכר לאמצע והיינו תיובתא דלא אשכחן לה תירוצ' אלא בזוזי חדתי או בדאיסתר' דצניית' דאלו לרב' איכא לאוקמ' בשור לחרישה ועומד לטביחה ולרב המנונא בשור לטביחה ועומד לטביחה ואין זה נכון דודאי רבה ורב המנונא לאו דאפלגו עלה דשמואל אתו אלא לפרושי מימריה ורב' ה"ק דמסתברא מילתי' דשמואל בהכי וכיון דכן הכי אמר' לי' שמואל והכין מתפרש' האי לישנא בכל דוכתא עד דאתפרש' בהדי' כדאמרי' התם בפ"ק דסנהדרין אמר רבה מסתברא מלת' בששכרו וכן אמר רב אפילו נטלו הלכך קושיין הכא לשמואל דרב המנונא וכדפי' לעיל. ומסתברא הלכתא כרב המנונא (דלהדי') [דלדידיה] אתא מתני' דלעיל כפשוטה ולכאורה אמר ר"נ בר אבוה דמתרץ מתני' להדי' אליב' דידי' כוותי' ע"ל והא דאמר בפר' שור שוה מאתיים שנגח שור ששוה מנה ואין הנבילה יפה כלום זה נוטל מנה וזה נוטל מנה וחזר ונגח שור ששוה מאתיים האחרון נוטל מנה כשהו' חצי נזקו ושנים שלפניו כל אחד נוטל דינרי זהב ואוקימנ' התם כר"ע דאמר שותפי נינהו ואפ"ה אמרינן כי מפסיד כל א' וא' לפי מעותיו וא"כ ה"ה לשכר וקשיא לרב המנונא דאלו לרבה מסתברא עומד הוא לטביחה כיון שהוא נגחן כדאמרן התם יכול הוא לומר לשחיטה מכרתי לך. ונראה לי דלא אמר רב המנונא אלא כשנשתתפו לדעת דאדעת' דהכי נחית אבל התם שלא נשתתפו והו"ל כאלו לקח זה בשבילו וזה בשבילו ונתערבו דתנא לעיל שחולקים לפי מעות לד"ה:

הותירו זוזי חדתי פחתי אסתירא דצונית' פירש"י ז"ל חדתי (שהיה כלי) [שמטילים] זוזים ישנים (ונשמרו ונותנו) [ונשאו ונתנו] בהם עד שנעשו חדשים ויוצאים מהוצאה הלכך חולקין לפי המעות דכל חד מאי דיהיב שקיל אבל אם הותירו יותר על החשבון השכר לאמצע:

אסתירא דצוניתא שנפסל המטבע ואין יוצאת בהוצאה ונותנת אותה על מכה שבפיסת הרגל ואמר במסכת שבת מאי צנית בית ארעא דכיון דישנן בעין נוטל כל אחד וא' כחשבון שהטיל אבל אם פחתו מאה או חמשים זה מפסיד המחצה וזה מפסיד המחצה שהשכר וההפסד למחצה לשון רש"י ז"ל ובודאי הא דנקט תלמודא זוזי חדתי לאו למעוטי סתם עתיקן דבפרק הזהב מוכח דעתיקי חשוב מחדתי אלא לאפוקי צנייתא או מטבעת ישנים מאד שאינם חשובים כמו חדשים וגם רש"י ז"ל לזה נתכוין:

מתני' מי שהיה נשוי ד' נשים ומת הראשונה נשבעת לשניי' הקשה בתוספת אמאי תניא ד' נשים דהא בג' סגי לאשמעינן דשבועה לאחד שבועה למאה כי הראשונה נשבעת לשניי' ואינה נשבעת לשלישית. ותרצו דא"כ שלישית שהיא אחרונה אינה נשבעת אליבא דת"ק וה"א דמש"ה אין הראשונה נשבעת לה משום שהשלישי' אינה נשבעה אבל בארבעה נשים שהשלישי' נשבעת לראשונה נשבעת לה קמ"ל דאפי' בה אמרינן שבועה לאחד שבועה למאה. הראשונה נשבעת לשניי' פירש רש"י ז"ל שאם שניי' טוענת הואיל ואת באת ליטול השבעי לי שלא גבית משל בעלי כלום דלמא לא משתייר לנכסי כשיעור כתובתי ע"כ. דין. ושמעי' מהכא כי מלוה מוקדמת שבא לגבות תחלה ודומה לב"ח מאוחר שנשבע מוקדם שבועה בנקיטות חפץ שאינו פרוע כאלו בא ליפרע מנכסים משעבדים ואין נאמנות שטר מועיל בזה כדמוכח ממאי דכתיב בפ' הכותב:

גמרא במאי קמפלגי כלומר מ"ט דבן ננס הואיל ות"ק טעמא דידי' טעמא תריצא הוא דכיון דרביעית לא שקלי כלום מן הראוי אלא הקודמת לה למה תשבע.

כגון שנמצאת אחת מן השלש שדות שגבו ג' נשים ראשונות שדה שאינה שלו שנודע שגזלה וסוף שיבואו בעלים ויטלנה הימנה וכשבאה רביעית לגבות כתובתה שדה רביעית באה זו ועורר' ולאח' יבא הגזלן יטול שדהו מידי ונמצאתי קרחת רצוני שתשבעי שלא נגבית מכתובתה בחיי בעלה: