הכי נמי קאמר, המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם ונמצאו עליה נדרים וכו'. ולאו חסורי מיחסרא, אלא לומר דמתניתין כללי כללי מתניא, המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים אינה מקודשת בשום ענין, בין שנמצאו עליה נדרים קודם כניסה בין שנמצאו עליה לאחר כניסה, כנסה סתם, כלומר קדשה סתם, דקדושין קרי הכא כניסה, תצא שלא בכתובה הא גיטא בעיא.
הא דאקשינן, מאי שנא כתובה דלא בעיא וכו' — כתבו רבנו חננאל ורש"י ז"ל (עי' בד"ה גט): דקושיא הא אקשינן לשמואל בלחוד דלא חייש כאן לבעילת זנות, ואתנאיה קמא סמיך, אם כן לא שנא גט מכתובה, אבל לרב הא איכא טעמא דגיטא בעיא משום שאין אדם עושה בעילתו זנות וגמר ובעל לשם קדושין, אבל לענין ממונא אתנאי קאי. ולפי דבריהם, אם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר, אליבא דרב אינה צריכה גט משני דהא מקודשת גמורה לראשון חשבינן לה. ואינו נראה כן מדברי רבנו אלפסי ז"ל, שהוא כתב הא דרבה ורבא גבי מתניתין, ואחר כן כתב מחלוקתן של רב ושמואל בקדשה על תנאי וכנסה סתם, ופסק הלכה כרב, דאלמא אף לדברי רב צריכים אנו לתרץ משנתנו דקתני תצא שלא בכתובה, מאי שנא כתובה דלא בעיא ומאי שנא גט דבעיא, והילכך לכולי עלמא אם קבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם מספק. ואי קשיא, והא רב משוי לה בודאי, דהא בקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת אמר רב אינה צריכה גט משני, דאלמא ודאי גמר ובעל לשם קדושין. ויש מי שפירש, דמאן דמקשה הכא מאי שנא כתובה מאי שנא גט, לית ליה כמאן דמדמי הא לפלוגתא דהתם, אלא התם טעמא דרב משום דכי גדלה גדלי קדושין בהדה ואף על פי שלא בא עליה לאחר שגדלה. ואינו נכון, דהא אסיקנא התם דטעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואי בעל אין, ואי לא בעל לא, ולא אמרינן כי גדלה גדלי קדושין בהדה כדאיתא ביבמות פרק בית שמאי (יבמות קט, ב), ובהדיא אמרה רב גופיה התם וקיימא לן הכי, והכא נמי כיון דכתבה רבנו ז"ל להאי טעמא גבי מתניתין, אלמא הכי קיימא לן דהא ליכא מאן דפליג, ואם כן קשיא הלכתא אהלכתא. ויש מפרשים, דהתם היינו טעמא, משום דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין, אבל הכא דאיכא תנאה דילמא לא רמי אנפשיה ואתנאיה קא סמיך וכדפרקינן לעיל, צריכה, דאי אתמר בההיא משום דליכא תנאה, אבל בהא דאיכא תנאה אימא מודה ליה לשמואל דודאי אתנאיה סמיך קא משמע לן דלעולם חיישינן ובעיא גט מספק. והזקיקו לרב אלפסי ז"ל לומר כן, מדקאמרינן לקמן (כתובות עד, א), זה היה מעשה ולא היה כח בחכמים להוציאה בלא גט, אלמא לא מן הודאי הצריכוה גט אלא מספק. וגם זה אינו נכון בעיני, דאדרבה, מהכא משמע דקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת וקדשה על תנאי וכנסה סתם, חד דינא אית להו ובחדא אנפא אמרינהו רב, דאי לא, מאי קא פריך והא איפליגו בה חדא זימנא, דהא דאדרבה תרתי פלוגתא אינון, והכא אינה צריכה גט משני דודאי גמר ובעל לשם קדושין, והתם מקודשת מספק וצריכה גט משניהם ותרווייהו צריכן, ומאן דמתרץ נמי צריכי, לא הוה ליה למימר בהאי לישנא, אלא הכי הוה ליה למימר, לא היא דהתם אינה מקודשת כלל לשני והכא מקודשת ואינה מקודשת. וצריך עיון.
אמר רבה מחלוקת בטעות שתי נשים — פירש הרב אלפסי ז"ל: כגון שקדש לאה על תנאי וחזר וקדש רחל סתם, ואחר כך חזר וכנס לאה סתם, בהא קאמר רב דצריכה לאה גט ממנו, דכיון שקדש רחל בלא תנאי אלמא גילה בדעתו ששב מקפידותיו ואינו מקפיד בנדרים, והלכך אם איתא דבעילת לאה אתנאיה קמא איבעי ליה לפרושי בשעת כניסה, ושמואל סבר דאף זו אינה צריכה גט דאתנאיה קמא סמיך ואלאה קפיד ארחל לא קפיד כי היא ישרה בעיניו, אבל בטעות אשה אחת כגון שקדש לאה על תנאי ולאחר זמן כנסה סתם, אפילו רב מודה דאתנאיה קמא סמיך, דהא לא קא עביד ביני ביני מידי דמוכיח דלא קפיד. והרא"ם תלמידו ז"ל הקשה עליו, דאם כן אין כאן טעות אלא באשה אחת ומאי טעות שתי נשים. ותירץ הראב"ד ז"ל, שהנדרים או המומין שנמצאו בשניהן ושבשתיהן טעה זו בתנאי וזו בסתם, ואינו מחוור בעיני, דלמה ליה לרבה למינקט בשנמצא טעות אף בשניה ואין צריך בטעות כלל אלא בקדושיה סתם, ולי נראה דלא קאמר שהטעות מתפשט בשניהם, אלא הכי קאמר בטעות שהוא נמצא כשנושא שתי נשים אבל בטעות הנמצא כשאינו נושא אלא היא לבדה לא.
אמר ליה אביי והא מתניתין דכטעות אשה אחת היא — ויש ספרים דגרסי דטעות אשה אחת היא ולא גרסי דכטעות וכן גריס רש"י ז"ל. והא דקאמר דכטעות ולא קאמר דטעות אשה אחת היא, היינו טעמא, משום דלא קתני בה בהדיא המקדש את האשה על תנאי וכנסה סתם תצא שלא בכתובה, אלא אנן הוא דקא מפרשינן לה הכי, ומותבינן משום דלכאורה הכין מכרעא מתניתין מדלא קתני המקדש את האשה וכנסה סתם אינה מקודשת.
והדר רבה ואמר מחלוקת באשה אחת כעין שתי נשים — כגון שקדש על תנאי וכנס לאחר זמן, דכיון שלא כנס עד לאחר זמן איבעי ליה לאידכורי תנאיה, אבל בטעות אשה אחת גרידתא, כגון קידש על תנאי ובעל לאלתר לא, דלמה ליה למהדר ואידכורי תנאיה, אטו כי רוכלא ליתני וליזיל, הא כולי עלמא חזו דעל תנאי קדש וכנס לשעתו. ואקשינן עלה מדתניא קדשה בטעות, דקא סלקא דעתך דהיינו טעות נדרים ופליגי, ואף על גב דקתני בעל, וכל היכא דקתני בעל משמע לאלתר דהיינו טעות אשה אחת, וכדאמרינן אתמר נמי אמר רב אחא בר יעקב אמר ר' יוחנן המקדש על תנאי ובעל אינה צריכה הימנו גט, דאלמא כל היכא דאמרינן ובעל, משמע שהוא טעות אשה אחת דבעל לאלתר משמע. והא דקתני בה וכן קטן שקידש, דאלמא לא בעל לאלתר קאמר, דבשעת קדושין קטן היה ובעל לאחר שהגדיל. יש לומר, כגון שקטן סמוך לגדלות היה, ומיד שקדש לשעתו נגמרו שניו ונגמרו סימניו ובעל. אלא דקשיא לי קצת, מי נקטי בעלי הגמרא כי האי גוונא, שזה אינו בא אלא בדרך המרחק. וניחא לי, דאשכחן כי הא ביבמות בשילהי פרק ד' אחין(יבמות לב, ב), דאמרינן התם, זר ששמש בשבת ר' חייא אומר חייב שתים, ואוקימנא באיסור בת אחת ומשכחת לה כגון דאייתי שתי שערות בשבת בשעת עבודה, דהויא לה זרות ושבת בהדי הדדי.
ואקשינן תו, מדתניא — הריני בועליך על מנת שירצה אבא אף על פי שלא רצה האב מקודשת וכו'. וקא סלקא דעתך דפליגי אם בועל על דעת תנאו הראשון או לא, ודחינן, דבלישנא דעלמא פליגי, דמר סבר על מנת שירצה היינו שישתוק, ומר סבר על מנת שיאמר הן. וקשיא לי, דבתוספתא תניא בקדושין פרק ג (ה"ז) בכי האי, ובהדיא תני בגווה דבפלוגתא על תנאו הראשון בועל או לא פליגי, והכי תניא התם על מנת שירצה אבא אף על פי שלא רצה האב הרי זו מקודשת, ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' מאיר רוצה מקודשת, לא רוצה אינה מקודשת, שלא היתה בעילה אלא על תנאי הראשון. ויש לומר, דתנאי דההיא ברייתא ודאי פליגי בההיא פלוגתא, אבל לא היתה שנויה בבית המדרש, ולא מותבינן תיובתא מינה, דכל ברייתא דלא מתניא בי ר' חייא ור' אושעיא לא מותבינן מינה תיובתא (חולין קמא, ב).
