מסכת כתובות דף ע״ו עמוד ב׳

מי דמי התם דין הוא שצריך להביא ראיה שהרי הוא המוציא מחברו הלכך מייתי ראיה ומפיק ממונא ומשם אתה בא ללמוד את זה שמוחזק בפרה זו ועומד ואת אומר נייתי ראיה ונוקים ממון שבידו:

כלה בבית חמיה סיפא דמתני' דקתני על הבעל להביא ראיה דר"ג אמרה ופליג נמי ברישא אפילו נמצאו בבית אביה דלא נולד ספק ברשותו נמי על הבעל להביא ראיה להפקיע כח כתובתה וראיה זו לא להוציא היא אלא להחזיק וצריך להביאה ואף זה כ"ש שיביא ראיה להחזיק שהרי בשל אחרים בא להחזיק:

ואכתי לא דמי התם דין הוא שיצטרך לראיה משום דחזקת הגוף מייפה כח האב וי"ל העמידנו על חזקתו הלכך בעל מייתי ראיה שעד שלא תתארס היו בה ומרע לה לההיא חזקה:

הכי גרסי' הכא בעל החמור מייתי ראיה ואוקי חזקה בידיה אף חזקת הגוף מייפה את כחו שכשתאמר העמד את החמור בשעת משיכה על חזקתו הקודמת בחזקת חי תעמידנו וברשות בעל הפרה מת ולמה אתה מצריכו ראיה:

א"ר נחמן בר יצחק כלה בבית אביה ולקדושין רישא דמתני' סייעתיה דמטיל הבאת ראיה על האב אע"פ שחזקת גוף אצלו וכר"א דאמר רבי יהושע היא ובסיפא נמי פליג [להטיל ראיה על אב] ואע"פ שלא נולד ספק ברשותו ודקשיא לך ההיא ראיה להוציא היא הראיה צריכה לו אף לעכב לו הקדושין שבידו שאם לא יביא ראיה יחזירם וזו להחזיק היא בידו:

ולא תימא הא דאמינא שהראיה צריכה אף לעכב לו הקדושין שבידו:

אליבא דמאן דאמר קדושין לאו לטיבועין ניתנו סתם קדושין לאו לטיבועין ניתנו שאם מת החתן הקדושין חוזרין הלכך הכא כי הוו קדושין ספק אין כחה יפה בהן וצריכה להביא ראיה והך פלוגתא בב"ב ואי קשיא היכי מוקמינן סוגיא דשמעתא דשמואל כר' אלעזר ומדר' יהושע מייתי סייעתא הא שמואל הלכה כר"ג אמר בפ"ק (לעיל כתובות יב:) אה"נ ומסקנא מוקמינן דלא אמר שמואל הכי וא"ת מי מזקיקני להעמיד סוגיא זו בלשון זה נוקמה כרבא ורב אשי אי אפשר לומר דקשיא לרבא ורב אשי מתני' דווקא קתני רישא על האב וסיפא על הבעל שהספק נולד ברשותן ואילו שמואל על מי שלא נולד הספק ברשותו הצריך לבקש ראיה:

בעובי בית הכוסות מקום יש בראש הכרס סמוך להמסס קרוי בית הכוסות שהוא כעין כוס ויש בו סביב שפתו עובי שני כפלים כפולים ודבוקים ובלע"ז רדובולי"ן ונמצא מחט תחובה באותו עובי ומתוך עוביו אפשר לה שלא נקבתה כולו:

כלה בבית אביה ולקדושין מה שפ"ה דס"ל כמ"ד תברא מי ששנה זו לא שנה זו לא נהירא דהיכי מוקי לה כלה בבית אביה ולקדושין דהיינו כרבי יהושע אימור דא"ר יהושע לא מהניא חזקת הגוף ה"מ לאפוקי ממונא לאוקמי ממונא מי אמר ועוד מקשה ר"ת דלעיל מוכחינן דאזיל ר' יהושע בתר חזקת גופא היכא דליכא חזקת ממונא וכל שכן הכא דחזקת ממונא מסייע לחזקת הגוף דאזיל ר' יהושע בתרה ועוד דהא שמואל גופיה פסיק בפ"ק (דף יב:) הלכה כר"ג ועוד מאי פריך מההיא דמחט שנמצאת בעובי בית הכוסות לימא דההיא כר"ג ואיהו כר' יהושע ונראה לפרש דשמואל כרב אשי ויליף השתא מכלה בבית אביה ולקדושין דכי היכי דהתם אע"ג דאב מוחזק צריך להביא ראיה דחזקת הגוף דידה לא מהני לאב ה"נ הכא על בעל החמור להביא ראיה אע"פ שהוא מוחזק דחזקת החמור לא מהני לגבי דידיה והשתא לא מפליג מידי בין שנולד ספק ברשותו ללא נולד ברשותו אבל כרבא דאמר כאן נמצאו כאן היו ליכא לאוקמא דשאני התם דאיתרע חזקת רשות האב אבל הכא לא איתרע חזקת רשות בעל החמור אלא אדרבה איתרע רשות בעל הפרה:

כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה ואוקי לכלה דמתני' כרבא ואפילו הוא מוחזק אותו שנולד ברשותו עליו להביא ראיה כדפריך מההיא דמחט דלייתי טבח ראיה אע"ג דלא יהיב דמי והוא מוחזק וא"ת מהא דפריך בהשואל (ב"מ דף ק.) גבי מחליף פרה בחמור וילדה וניחזי ברשותא דמאן קיימא וניהוי אידך המע"ה משמע דאי הוי ברשות בעל החמור על בעל הפרה להביא ראיה ואמאי והלא נולד ספק ברשותו ואחר שמשך בעל הפרה את החמור נודע שילדה הפרה וצריך לחלק בין ספק שנולד לטיבותא כי התם לספק שנולד לגריעותא כי הכא:

ותנא תונא כלה היינו כלה בבית חמיה דכי היכי דמוקמינן לה בחזקת שלימה והשתא הוא דאתא מום אע"פ שמוחזק הכא נמי אוקי החמור בחזקת שהיא קיימת והשתא היא מתה:

והא דאמר רב נחמן כלה בבית אביה ולקדושין הקשה הרמב"ן נ"ר מנא לן דלקדושין צריך להביא ראיה, דילמא מאי צריך להביא לכתובתה, ואי מסברא מאי ותנא תונא, וניחא ליה דקא סלקא דעתיה השתא דבלא כתב לה כתובה עסקינן. ולא ירדתי לסוף דעת רבנו נ"ר, דלפי פירוש רש"י ז"ל אי אפשר לומר כן דהא לא מייתי ראיה אלא מכלה בבית חמיה, דיש לה כתובה בין כתב בין לא כתב. ואיכא למימר דהויא הא תיובתא לרש"י ז"ל. ולי נראה, דעל כרחך מתניתין אפילו לקדושין קאמר שעל האב להביא ראיה, שאם לא כן מאי קאמר על האב להביא ראיה, שהרי אפילו על הבעל להביא ראיה לאפוקי קדושין, ולא הוה ליה למפסק ולמתני על האב ולא הבעל אלא המוציא מחבירו עליו הראיה, דאב מייתי ראיה ומפיק כתובה, ובעל מייתי ראיה ומפיק קדושין, אלא על כרחך אב מייתי ראיה אפילו לאוקמי קדושין. כן נראה לי.

מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות כתבתי בפרק אלו טרפות (חולין נא, א ד"ה מחט) בסיעתא דשמיא.

אמר רבי אבא כלה בבית חמיה פירש רש"י ז"ל סיפא דמתני' דקתני על הבעל להביא ראיה ור"ג אמרה ופליג נמי ארישא דאפילו נמצאו בבית אביה שלא נולד הספק ברשותו של בעל עליו להביא ראיה להפקיע כח שטר כתובתה וראיה זו לא להוציא אלא להחזיק וצריך להביא ראייה אף זה כ"ש שיביא ראייה להחזיק שהרי בשל אחרים בא להחזיק עכ"ל ז"ל והוצרך רבי' ז"ל לומר דכי אמרינן כלה בבית חמיה אליבא דר"א הוא דאמר דהוא הדין דאמרי' הכי בכלה [בבית אביה דאלו] בבית חמיה ממש שאני התם דכאן נמצאו וכאן היו הספק ברשותו נולד משא"כ בדשמואל אלא ודאי ה"ק אמר רבי אבא מסתברא דר"ג דקתני כלה בבית חמיה ומצריך להביא ראיה על הבעל ואפילו כשנולד הספק בבית (חמיה) [אביה] ועדיין היה לנו להקשות וה"ד מתני' לדשמואל דאלו לשמואל לכך על בעל החמור להביא ראייה מפני שאנו [דנין] אותו למפרע כשעת מציאתו ואמר שכן היו קודם לכן ואלו לרבן גמליאל אין אומרים כן לר"א דהא כשהיו בה מומין ועודה בבית אביה אמר ר"ג שעל הבעל להביא ראיה [יעוין בשמ"ק מביא לשון הריטב"א יותר מבואר] (המו"ל) להפקיע שטר כתובה שיש בידה דהשתא טעמא דשמואל משום שכל נולד ספק במקח מוקמינן ממונא בחזקת מריה קמא שאין מפקיעין ממון אלא בראיה הלכך העמד פרה ברשות בעלה ולר"ג נמי כלומר שכיון ששטר כתובה בידיה יש לנו להעמידו בכחו בחזקתו של אב כמו שהיה בתחלה משום דכל ספק שנולד בממון בעלי דינין [הרי] הממון הברור ברשות בעלים כבתחילה ואם כן חשובה כבעלים הראשונים ובדין דמצי למפרך ליה שאין טעמו של שמואל אלא משום דכל ספק שבמקח דנין אותו כשעת מציאתו אלא דאידך פירכא עדיפא לן שאפילו לזה הטעם לא דמו לדהתם דהתם הבעל מביא ראיה ומרע לחזקה דאביה והכא הבעל החמור מייתי ראיה ומוקים אחזקה פירוש דמתני' אף על גב דחזקת ממון מסייע לבעל הוצרך הבעל לאתויי ראיה לאורעי חזקת הגוף שמסייע לאב אבל הכא אדרבה לבעל החמור מסייע חזקת דגופה והיכי מצטרכי לי' לאתויי ראיה לאוקמי חזקתיה:

אמר רב נחמן ב"י כלה בבית אביה לקדושין פי' דמשנתינו בכל ענין מיירי בין לענין כתובה בין לענין כסף קידושין ורישא דקתני על האב להביא ראיה אף לענין הקדושין הוא ואע"ג דאתי לאוקמי ממונא בחזקתיה והכא נמי על בעל החמור להביא ראייה אע"פ שהוא לאוקמיה ממונא כיון שהוא בעלים ראשונים וכ"ת אדרבה נידוק איפכא מסיפא דכלה בבית חמיה שעל הבעל להביא ראיה אף לענין הכתובה ואע"ג דאיכא גבי בעל חזקה דממונא צריך להביא ראיה משום דמסייע לדידה חזקה דגופה הכי נמי על בעל הפרה להביא ראיה דהעמד הגוף על חזקתו וי"ל שכבר נשמר מזה רש"י ז"ל דאליבא דר"א מייתי לה דאי מייתינן ראיה מרישא משום דסבירא לן דקתני בבית אביה וה"ה לבית חמיה על האב להביא ראיה לעולם ואף לענין קדושין והקשה רש"י ז"ל דא"כ מוקמי' לשמואל כר' יהושע ואיהו פסק הלכה כר"ג ותירץ דאין הכי נמי דקשיא לשמואל [אדשמואל] והא אדחינן ליה האי לישנא ומוקמינן אמסקנא דלא אמר שמואל הכי זו היא שיטת רש"י ז"ל ובודאי דשינוי' דחוקה היא חדא דמוקמינן לשמואל במתני' כר"א ועוד דהא אמרי' לעיל כל היכא דליכא חזקה דממונא מודה רבי יהושיע דאזלו בתר חזקה דגופא וא"ת כלה בבית אביה ולקדושין דמסייע חזקה דממונא לחזקה דגופא היכא אמר רבי יהושיע שעל האב להביא ראיה (אם) [ואנו] צריכין לומר דשמואל לית ליה האי דרבא [להאי] לישנא קמא דשמואל וטעמא דרבי יהושע גבי נגעים משום דכתיב לטהרו או לטמאו וזה דוחק ועוד קשה מנ"ל דרבי יהושע אומר על האב להביא ראיה לענין קדושין דהא לא שמעינן ליה אלא גבי הנושא את האשה דאתי לאפוקי ממונא אבל לאוקמי ממונא לא שמעינן ליה לכך יש לפרש דלהאי לישנא קמא טעמא דשמואל [דאמר] על בעל החמור להביא ראיה משום דס"ל כרב אשי דטענות כאן נמצאו וכאן היו לא חשיבא ליה כלום וכולא תליא בטוען ברי או שמא הלכך אע"ג דבעל החמור מסייע חזקה דגופיה וחזקה דממונא כיון שאין המקח ברור לפנינו שהרי בעיקר המשיכה יש ספק אם נעשה כהוגן ובעל החמור [אינו] טוען טענות ברי לא מהניא [לה] חזקה דגופה וחזקה דממונא כיון שאין (המקום) [המקח] ברור לפנינו ומוקמינן פרה ברשות הבעלים הראשונים ואע"ג שגם חבירו בא בטענות שמא ולפיכך עליו להביא ראיה ואע"פ דתפוס ברשות ואפי' לרבן גמליאל ואייתינן לדמויי לכלה בבית אביה כי לפי שהוא טוען שמא עליו להביא ראייה ואע"ג דמסייע ליה חזקה דגופא דאלו כאן נמצאו וכאן היו לא מעלה ולא מוריד ופרכינן דשאני התם דאתי לאפוקי ממונא אלא לכלה בבית חמיה דאתי בעל לאוקמי ממונא ואפילו הכי כיון דטוען בשמא עליו להביא ראיה ודחינן דדלמא שאני התם דהוה כנגדו חזקה דגופו ובדין הוא דמצי למדחי דדלמא שאני התם דבעל שמא ואיהו ברי משא"כ בדשמואל דשמא ושמא הוא אלא משום דאיכא למימר דמתני' בכל אנפי מיירי אפילו כשהיא ג"כ שמא שלא הרגישה אימתי נעשה בה מום זה עדיפא לן למפרך אידך פירכא א"נ חדא מתרתי פרכינן ואמרינן דה"ק תנא תונא כלה בבית אביה ולקדושין דמסייע לאב חזקה דגופא וחזקה דממונא ואפ"ה עליו להביא ראיה לפי שהוא טוען ג"כ בשמא דאלו משום כאן נמצא כאן היו הא לא חשיב לשמואל כלום כי היכי דלא חשיב לרב אשי והשתא ליכא לדמויי לסיפא דכלה בבית חמיה דעל הבעל להביא ראיה דאזלינן בתר חזקת הגוף דהתם לפי שהיא טוענת ברי ומנה לי בידך הוא וזה נראה נכון. ויש אומרים דכי אמרינן השתא לכלה בבית אביה לקדושין להכי לא [מדמי] לסופה דאזלי' בתר חזקת הגוף משום דהתם כיון שנכנסה לרשות הבעל בודאי הרי הספק ברשות הבעל אירע משא"כ בדשמואל דאע"ג דעבד בעל החמור משיכת הפרה ודאי כיון שהדבר בספק אם היה החמור קיים בשעת משיכה אם לאו ואולי לא נכנס החמור ברשות בעל הפרה אדרבה חשיב שאירע ברשות הבעל החמור משא"כ בבעל שנכנסה לחופה בודאי אבל בכלה בבית אביה דליכא אלא אירוסין ועדין בבית אביה. וגם היא ברשותו לכמה דברים הספק ברשותו נולד הלכך אמרינן ותנא תונא כלה אפילו לר"ג דהלכתא כוותיה והראשון יותר נכון. וא"ת ומאן נפקא דבשמואל הבעל החמור בא בטענות שמא על חמורו וי"ל דבכיון דבשעת המקח לא נמשך החמור מסתמא היה עומד באגם כך נראה לי.

מיתבי מחט שנמצאה כבר פירשתי יפה במקומו בס"ד ואי דיהיב טבח דמי איהו מייתי ראיה ומפיק ומתני' להו להמוכר בחזקת ממון וחזקת הגוף דמסייע ליה ואע"ג דטעין טענות שמא ופרקינן דלבעל הבהמה קרי תנא המוציא מחבירו עליו להביא ראיה לעולם ואע"פ שהטבח בא להוציא מידו ופרכינן דמאי פסקה למקריי' לבעל הבהמה מוציא מחבירו כי דרך המוכרין שאינם מקבלין המעות ומוכרין באשראי דקרינן ליה הכי:

אלא כי אתי (רב דימי) [רמי] בר יחזקאל אמר לא תציתו להני כללי דכייל ר' יהודא אחי משמיה דשמואל (דמנ"ל) [הכי אמר שמואל כל שנולד] ספק ברשותו עליו להביא ראייה וכיון שכן על בעל הפרה להביא ראיה לעולם הואיל וספק בידו נולד ואומרים ז"ל בתוספת דלהכי אמר כל שנולד ברשותו אפילו היכא שהוא מוחזק בממון כגון שמשך בעל החמור (שיתן לו ביתו) [את הפרה והניחה אחרי כן ברשות בעל הפרה] אפ"ה על בעל הפרה להביא ראייה כיון שספק נולד ברשותו שהרי אחרי המשיכה שהיינו דנין [את] החמור שהיה ברשותו בכ"מ שהוא נולד זה הזפק וכדמוכח מהא דמייתי ממחט שנמצא בעובי בית הכוסות וטעמא דמלתא דכיון דמסייע ליה לבעל החמור חזקת הגוף וי"ל ג"כ כאן נמצאו וכאן היו (ל"ל לאשכוחי לחזק) [צ"ל תולין לו לאפוקי לחזקה דממונא] דאי' גבי בעל הפרה ואפילו שגם בעל החמור בא בטעות שמא והא דשמואל אפילו לרב אשי היא דאע"ג דרב אשי לא חייש לעיל לטענות כאן נמצאו כאן היה ותלי מלתא בטענת ברי או בטענת שמא הני נמי היכי דטענת חזקת הגוף הוא כנגד טענת כאן נמצאו וכאן היו דחזקת הגוף עדיפא ליה אבל הכא דחזקת הגוף וטענת כאן נמצאו וכאן היה מסייע אהדדי אפילו רב אשי מודה דבתרווייהו אזלינן ואפילו בטענת שמא וכנגד חזקה דממונא אליבא דר"ג מיהת וכי אמרינן ותנא תונא כלה בבית אביה עיקר הראיה מסיפא דכלה בבית חמיה לענין כתובה שעל בעל להביא ראיה ואע"ג דמסייע ליה חזקה דממונא כיון דמרע לה חזקה דגופה וטענת כאן נמצאו וכאן היה ואלו מכלה בבית אביה ליכא ראיה דדלמא שאני התם דאתו לאפוקי ממונא ואלו אנן אמרינן דכל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה ואפילו לאוקמי ממונא והיינו דעיקר רבות' דשמואל אלא ודאי מסיפא מייתינן ראיה ומיהו ליכא לאקשויי לשמואל מרישא שעל האב להביא ראיה אע"ג דמסייע לי' חזקה דגופה דשאני רישא שיש כנגדו טענת כאן נמצאו וכאן היו כדרבה וגם שיש שם טענת שמא כרב אשי ומיהו קשיא לן ומה ראיה יש מסיפא דמשנתינו לשמואל דלמא שאני התם דהוה ברי ושמא וה"ל מנה לאבי בידך אבל שמא ושמא לא קאמר וכדאמרינן בריש פרק שני אליבא דר"ג דהתם גבי הנוש' את האשה אינ' חזקת הגוף וכאי נמצאו וכאן היו דמסייע להו נמי ואפ"ה לא אמר ר"ג אלא ברי ושמ' וי"ל דמשמע ליה לשמואל דמתניתין בעינן טענות ברי היכי דהוה ליה למידע דכי לא טענה רגלים לדבר שהוא כדברי הבעל ואתרע לה חזקה אבל בהא דשמואל ובההיא דמחט דליכא לחד מינייהו למידע אפילו בשמא ושמא אזלינן לבתר חזקה וכאן נמצאו וכאן היו ואפילו לאוקמי ממונא כך נראה לי. ויש מפרשים דתלי טעמא דשמואל מפני שנולד הספק ברשותו ומשום דכאן נמצאו וכאן היו וכסברא דרבא והיינו דנקט סתמ' ותנא תונא כלה ומכולה מתניתין מייתי ראיה דבריש' כאן נמצאו וכאן היו ובסיפ' כאן נמצאו וכאן היו והא עדיפ' מחזקה דממונ' ואפשר דרב אשי מודה לשמואל בזה בעיקר הדין דכל היכ' דהוה שמ' ושמא כי הכא דאמרינן כאן נמצאו וכאן היו ולא פליג אילא היכ' דהוה ברי וברי ויש בשמועה זו שיטות אחרות ומה שכתבתי שנראה לי הוא יותר נכון. ויש למורי הרב שטה אחרת של זקני הרב ז"ל והיא כתובה בחדושיו הארוכים והאמת מורה דרנו:

ולענין איסור במחט שנמצאת בעובי בית הכוסות כל שלא ניקב אלא מצד אחד כשירה שחציה האחר מגין עליה עבר הנקב משני צדדין טריפה ודוקא בשנמצא סביב המחט קורט דם שזו היא הנראה שקודם שחיטה היא אבל אם לא נמצא עליה קורט דם בידוע שזהו לאחר שחיטה ואף כשלא נמצאת אלא מצד אחד אם נמצא קורט דם מצד שני אומדין שכבר עבר בה המחט וטריפה:

אע"פ שכתבנו היוצא משמועה זו לענין פסק מכל מקום לענין ביאור הדברים מבולבלים בה ביותר והריני מעמידך על ביאורה דרך קצרה והוא שאמרו אמר רב יהודה אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את חמורו עד שמת על בעל החמור להביא ראיה שהיתה חמורו קיימת בשעת משיכת הפרה וטעם שלו מפני שכל שנולד ספק בממונו עליו הראיה ואע"פ שהוא מוחזק וזהו בעל החמור שהרי היה החמור שלו בודאי ואע"פ שיש לו חזקת הגוף וחזקת ממון ותנא תונא כלה כלומר משנתנו שהיא עסוקה בכלה ודקדק בה הי כלה כלומר מאי זה מקום שבמשנתנו אתה בא לדקדק כן אלימא מרישא דהיינו כלה בבית אביה שעל האב להביא ראיה ומצד שהיא ממונו שהרי האב זכאי בבתו מי דמי התם דין הוא שיהא האב צריך להביא ראיה מפני שהוא בא להוציא כתבה אבל זו שבחמור ופרה אתה מצריכו לבעל החמור להביא ראיה להעמיד הפרה בידו אלא מסופא והוא כלה בבית חמיה שהבעל צריך להביא ראיה והרי הוא ממונו כדתנן נשאת יתר עליו הבעל וכו' אכתי לא דמי דהתם בעל צריך להביא ראיה אע"פ שאינו מוציא אלא שבא להעמיד הכתבה בידו מפני שהוא בא לפגום חזקת הגוף אבל בעל החמור שאינו בא כנגד חזקה ואדרבה החמור בחזקת חי למה צריך להביא ראיה והביאה מכלה בבית אביה ולא לענין כתבה אלא לענין קדושין שהבעל תובע קדושין שנתן לה ולהפקיע שאע"פ שהלכה שהקדושין לטיבועין נתנו כמו שביארנו בתשיעי של בתרא בקדושי טעות מיהא לאו לקדושין נתנו כמו שביארנו שם והאב צריך לראיה אף להעמדת הקדושין בידו וכן בעל החמור צריך להביא ראיה להעמדת הפרה בידו ומטעם שנולד הספק בממונו והקשהו ממחט שנמצאת בעובי בית הכוסות ולא הוגלד פי המכה שעל המוציא להביא ראיה ואם נתן הטבח מעות הוא צריך להביא ראיה ואמאי לייתי בעל בהמה ראיה להעמיד המעות בידו הואיל והספק נולד בממונו שהרי הבהמה היתה שלו בודאי ותירצה דלא יהיב טבח דמי ועל בעל הבהמה הראיה שהרי נולד הספק בממונו ואמר ליה מאי פסקה כלומר מה ענין שתעמידה בלא נתן הטבח מעות הואיל וסתמא איתניא וחזרו ופירשו דבריו של שמואל שלא מטעם נולד ספק בממונו הוא אלא מטעם שנולד הספק ברשותו ר"ל בביתו והוא הוא גם כן בעל החמור שהוא מת בביתו ומטעם כאן נמצאו וכאן היו וכמו שכתבנו למעלה שלשיטת רבא נאמרו הדברים ותנא תונא כלה בין כלה בית אביה ולקדושין שאף להעמיד בידו הקדושין הוא צריך ראיה בין כלה בבית חמיה ולכתבה שהבעל צריך ראיה להעמיד הכתבה בידו הואיל וברשותו נולד הספק ומטעם כאן נמצאו כאן היו ומחט הכוסות שאמרו עליה על המוציא להביא ראיה שנראה משם שאם לא נתן הטבח מעות על בעל הבהמה להביא ראיה להוציא מעות אע"פ שנולד הספק ברשות הטבח אינו כן אלא לעולם על הטבח להביא ראיה ומה שאמר על המוציא בשנתן הטבח מעות וכסתמא דמילתא דכמה דלא יהיב איניש זוזי לא יהבי ליה חיותא הא אף בלא נתן שנעשה חבירו מוציא הדין כן ומטעם תולדת ספק ברשותו דאיכא למימר כאן נמצאו וכאן היו כמו שביארנו ועל פירוש [זה] סמכו גדולי הפוסקים לפסוק כשמואל ואלו היה פירוש השמועה כדברי גדולי הרבנים היה מה שכתבו גדולי הפוסקים בא שלא כהלכה ושמא תאמר והיאך הפקענו דין מוציא מחבירו אין כאן הפקעה שהרי בעל החמור מודה שהפרה של חבירו היתה ולא קנאה אלא בהקנאת החמור ואם כן עדין הפרה בחזקת הראשון עד שיביא זה ראיה שהחמור בעולם בשעה שקנה את הפרה שהרי זה אומר לו שיש לו לברר היאך קנאה ודין מגו אין כאן שאין הספק נעשה בריא מטעם מגו והרי אף הוא ספק לו אם מת קודם לכן אם לאו ואף כשאומר כן בבריא ריע טענתיה שלא היה לו למשוך את הפרה עד שימשוך חבירו את החמור וכן שמא תאמר והרי כשתעיין בה דברי רב יהודה ודברי רמי אחת הן ואין ביניהן אלא שלדברי רב יהודה אין קושית הטבח מיתרצת יפה ולדברי רמי נתישבה כראוי מכל מקום יש עוד ביניהן שלדברי רב יהודה אף אם היה החמור בסימטא עליו להביא ראיה ולרמי על בעל הפרה וגדולי הרבנים פירשו שמועה זו בדרך אחרת ולדעתם מה שהעלו בסוף הסוגיא כל שנולד הספק ברשותו לא רשותו ממש ר"ל ביתו אלא כל שנולד משהיה הדבר ברשותו ר"ל שזכה בו וזהו בעל הפרה שזכה בחמור תכף שמשך הלה את הפרה וכן יש בשמועה זו בחדושין ובקצת חבורין הרבה דרכים שנתבלבלו בהם המפרשים אלא שאינך צריך להם לענין פסק:

בא"ד דדוקא הכא שמחזיק עצמו מסופק בפרה ואין לו שום טענה ברורה כו' דאזלינן בתר חזקת מרא קמא רו' עכ"ל ק"ק דאם כן מאי מייתי ותנא תונא מכלה בבית אביה הא התם איירי אף שאביה ובת טוענין ברי כמ"ש התוספות לעיל (כתובות ד) ואמאי ניזל ביה בתר מרא קמא וק"ל:

בא"ד ודמי לתקפו כהן דמוציאין מידו כו' עכ"ל כדאמרינן בעלמא לגבי ספק בכור שביד ישראל אם תקפו כהן דמוציאין כו' היינו משום דישראל הוא מרא קמא וק"ל:

בא"ד ולפי זה א"ש פירוש הקונטרס דבסמוך כמו שאפרש עכ"ל אין זה מובן דהיאך א"ש לפי זה פ"ה ובמה יתיישבו כל הקושיות שהקשו התוס' בסמוך לפ"ה ומהרש"ל הגיה לפי זה לא א"ש פ"ה כו' גם זה אינו מובן לכאורה דמאי קאמרי לפי זה כו' דמה כתבו כאן לסתור מיניה פ"ה דבסמוך ונראה לקיים כל נוסחות התוס' שלנו שכתוב בהן לפי זה א"ש פ"ה כו' ר"ל דלפי זה דטעמא דשמואל דאזיל בתר חזקת מרא קמא ולכך בעל החמור צריך להביא ראיה אע"ג דיש לו חזקת הגוף וחזקת ממון איכא למימר נמי דא"ש מה שפ"ה בסמוך כלה בבית אביה ולקדושין דהיינו כר' יהושע והתוס' דחו פירושו בסמוך מכח כמה קושיות דהשתא איכא למימר נמי דטעמא דר' יהושע לאו מכח חזקת ממון אלא מטעם דיש לבעל חזקת מרא קמא ולכך אביה צריך להביא ראיה ובזה יתיישב כמעט כל הקושיות שהקשו בסמוך לפ"ה וצ"ע ודו"ק:

בד"ה כל הנולד ספק כו' ואפילו הוא מוחזק כו' וצריך לחלק בין ספק כו' עכ"ל עיין בכל דבריהם ברא"ש ובהגהת האשר"י:

בד"ה ותנא תונא כלה כו' אע"פ שמוחזק ה"נ אוקי החמור כו' עכ"ל וכ"ש הוא דבחמור נמי איכא חזקת ממון לבעל החמור ומיהו יש לדקדק מי הכריחם דתנא תונא מסיפא מכלה בבית חמיה ולא מרישא מכלה בבית אביה דאע"פ שיש לה חזקת הגוף ניזיל בתר חזקת ממון ואי לקדושין קאמר אפילו חזקת ממון ליכא לבעל והיינו משום דנולד הספק ברשותיה דאב ה"נ אוקי הפרה בחזקת ממון כיון דנולד הספק ברשות בעל הפרה וכ"ש הוא כיון דיש לבעל החמור נמי חזקת הגוף וכפירוש רש"י דמרישא נמי איכא סייעתא ואפשר לומר לשיטתם דלעיל דבעי למימר דניזל בתר חזקה דמרא קמא ולכך מרישא לא הוה ליה סייעתא דאימא דלכך בעי האב לאתויי ראיה משום דאית ליה לבעל חזקת מרא קמא אבל מסיפא אייתי שפיר ראיה דאע"ג דאית ליה לבעל חזקה דמרא קמא בעי הוא לאתויי ראיה משום שהספק נולד ברשותו ה"נ אית לן למימר דבעל פרה בעי לאתויי ראיה אע"ג דהוא מרא קמא ודו"ק:

וז"ל הרמב"ן ז"ל אמר רב נחמן בכלה בבית אביה ולקדושין תמיה לי מנא ליה דלקדושין צריך להביא ראיה דילמא מאי צריך להביא ראיה לכתובה ואי מסברא מאי ותנא תונא ולא קשיא דאיהו קס"ד דבלא כתב לה כתובה עסקינן ולמאי מייתי אב ראיה ודאי לקדושין ושמואל ע"כ מוקי מתני' רישא כרב אשי ולא מצי לאוקמה כר' אלעזר דאוקמה כר' יהושע דאי הכי ליתא למתני' דקי"ל כרבן גמליאל כדפסק שמואל גופיה בפ"ק. ורש"י ז"ל כתב דהא דשמואל לא כרבא ולא כרב אשי אתיא דאינהו על מי שנולד הספק ברשותו מצרכי ראיה ומתני' לדידהו דוקא קתני רישא על האב שהיא ברשותו וסיפא על הבעל ושמואל על מי שלא נולד הספק ברשותו מטיל הראיה שהרי כיון שכבר משך זה זכה הלה בחילופין וברשותו היא. ודחקי לרב ז"ל בהאי פירושא משום דסבר דכלה בבית אביה ודאי לדברי הכל ברשות האב היא כיון שהוא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה והך ראיה דמייתי משום דאוקמה רישא כר' יהושע וה"ה לכלה בבית חמיה [דעל האב להביא ראיה לר' יהושע, ואע"ג דמ"מ במתני' ליכא אלא כלה בבית אביה דא"נ מוקמת לה כר"י וה"ה לכלה בבית חמיה] במתני' מיהא לא אתניא והיכי תנן כלה מאי כלה בבית אביה דקאמר רישא דמתני' קא מדכר כלומר ותנא תונא רישא וכן כלה בבית חמיה איצטריך הרב ז"ל למימר דלאו מכלה בבית חמיה מייתי ראיה דהתם ברשות הבעל היא ועליו הראיה ואי הכי על בעל הפרה להביא ראיה אלא משום דברישא נמי פליג ר"ג ואמר דעל הבעל להביא ראיה כדאמר ר"א וק"ל אי הכי היכי מייתי ראיה מדרבי יהושע הא איהו כר"ג ס"ל [ומה שתירץ רש"י ז"ל דאה"נ אלא דלקמן אמרינן דלא אמר שמואל הכי אינו מספיק תינח לרמי בר יחזקאל אליבא דשמואל אלא לר"י מאי איכא למימר דהא איהו הוא דאמר משמיה דשמואל הלכה כר"ג והיכי מייתי ראיה מדר"י] ואיכא למימר כיון דשמא ושמא הוא לגבי חליפין אפילו רבן גמליאל מודה דלא מתוקמא מתני' כר' יהושע אלא דברי ושמא קתני מדיוקא דסיפא דהיא רבן גמליאל ע"כ. וזה הפירוש שייך בשיטת ריב"א ז"ל שכתבו התוספות ז"ל וכתבו התוס' בסוף דבריהם ולפי זה אתי שפיר פי' הקונטרס דבסמוך כמו שאפרש ע"כ ולא מצאתי שפי' דבר זה בכולה סוגיא. וכתב עוד הרמב"ן ז"ל וז"ל ומ"מ אין דרך הסוגיא הזו נכון בפי' הזה אבל הפירוש הנכון כך הוא דנערה מאורסה ברשותו דבעל היא ואע"ג דאביה זכאי בה לענין מומין מיהא ברשותיה קיימא דאם משנתארסה נולדו בה נסתחפה שדהו כמי שמת חמור לאחר משיכת הפרה וכי אמרינן דתנא תונא כלה בבית חמיה לאו דוקא אלא ה"ק דקאמרת הכא בעל החמור מייתי ראיה ומוקים הרי מצינו ראיה לאוקמי ממונא בכלה בבית חמיה ומיהו דמי במקצת לבעל החמור שבביתו נולד הספק אף כאן בבית בעל נולד הספק ואף על גב דהשתא משום ממונו אתינן לה והדר אמרי' ותנא תונא כלה בבית אביה ולקדושין דאף על גב דממונו דבעל היא ברשותיה קיימא לענין מומין וחזקה דגופא מסייע ליה על האב להביא ראיה הואיל והיה ממונו בעיקר קנייתו יש ספק שמא קניי' בטעות היתה דהוה ליה ממון אב בודאי והבעל ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי אף הכא נמי על בעל החמור להביא ראיה ואע"ג דמשך פרה דשוין נינהו וחזקה דגופא לא מהניא הכא כדלא מהניא בכלה משום דמנה לאבא בידך הוא וכלה בבית חמיה לא קשיא להאי לישנא דהתם משום חזקה דגופה ובברי ושמא כדרבן גמליאל ואיתותב מיהא ואתי רמי וכייל כללא אחרינא ואמר דעל בעל הפרה להביא ראיה הואיל ונולד ספק ברשותו כלומר שאין הולכין אלא אחר מי שהממון שלו וברשותו כגון בעל הפרה שכיון שמשך זה הרי הוא ברשותו לגמרי לכל מילי וברשותו נולד הספק ותנא תונא כלה בבית אביה שכיון שהוא ממונו וזכאי בה עליו להביא ראיה ואע"ג דאילו השתא איתיליד ברשות הבעל נינהו ושדהו נסתחפה כ"ש בבעל הפרה וליכא למימר הכי ולא ס"ל לשמואל דטעמא דמתני' משום דנולד ספק בממונו דאוקמא אחזקיה קמייתא אלא משום רשותו הוא ומיהו סיפא דמתני' לאו משום רשותו דאשה אינה ברשותו של בעל לגמרי אלא אף ברשות עצמה נמי היא הלכך טעמא דסיפא משום ברי ושמא הוא כדפריק רב אשי ואליבא דרבן גמליאל. ור"ת ז"ל פירש דשמואל ס"ל כמאן דאמר כאן נמצאו וכאן היו אלא דרב יהודה מפרש אליביה בביתו נמצאו ושם היו ואע"פ שאינה בזכותו ותנא תונא כלה בבית אביה דמשום שהיא בביתו עליו להביא ראיה ואף על פי שאינה ברשותו לענין מומין א"נ כלה בבית חמיה שעל הבעל להביא ראיה וע"כ טעמא משום דבביתו נמצאו ולא משום זכותו דהא בעודה בבית אביה לא מהני ליה זכותו ואקשינן עליה הא דמחט דמשמע דאי יהיב טבח דמי בעי לאתויי ראיה ומפיק ואמאי הא לאו ברשותיה איתיליד שהרי איהו לא ניחא ליה בהך משיכה ולאו רשותיה היא דבעיקר משיכה טעין איהו דלא ניחא ליה ואינו רוצה שתהא ברשותו ולא שתהא חצרו קונה לו מה שאין כן בבעל החמור דאיהו טעין דמשיכה דבידיה מעלייתא היא ואי קשיא לך כלה בבית חמיה נמי הכי היא התם היינו טעמא משום דחזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו ורמי בר יחזקאל סבר דכאן נמצאו וכאן היו בזכותו וברשותו קאמר ולא תליא בביתו מילתא הילכך על בעל הפרה להביא ראיה ותנא תונא כלה בבית חמיה, כך פי' ר"ת ז"ל בספר הישר. ולא נהירא חדא דמעיקרא היכי ס"ד למימר ותנא תונא כלה בבית חמיה הא ליכא התם משיכה מעלייתא ולאו בביתו היא ותו דקאמר דהיינו טעמא דלא אקשינן עלה כלה בבית חמיה משום דחזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו וחזקה דאין אדם נתפייס במומין לא חייש לה והא לאו מלתא היא דאי הכי היכי קתני מתני' יביא ראיה שעד שלא תתארס היו בה מומין אלו אי מייתי ראיה מאי הוי הא ראה ונתפייס אלא עיקר פירושא כדכתיבנא ויש לרבי' הגדול ריא"ף ז"ל בשמועה זו פסק על דרך אחרת ובעל המאור פירשה יפה על דעתו ופירושו כבר הוא כתוב על ספר המאור שלו ובעל ההלכות כתב בהלכות כסוי הדם דהלכתא כלישנא קמא דשמואל וצ"ע. עכ"ל הרמב"ן:

וז"ל הרא"ש נראה לפרש דכלה בבית אביה ולקדושין וס"ל כרב אשי דאמר רישא מנה לאבא בידך וכו'. ועל האב להביא ראיה להחזיק הקדושין שבידו אע"פ שנולד הספק ברשות הבעל דמשעת אירוסין היא בחזקת הבעל למומין כמו שחמור בחזקת בעל הפרה משעת משיכת הפרה וצריך האב להביא ראיה מאחר שטוען שמא הכא נמי בעל החמור טוען שמא אבל אליבא דרבא דמתרץ כאן נמצאו וכאן היו אין להביא ראיה מהתם דשאני התם משום דאיתרע ליה רשות האב כיון שנמצאו המומין ברשותו אע"ג דהיא בחזקת הבעל למומין משנתארסה אע"פ שהיא בבית אביה מ"מ רבא מחלק בין נמצאו בבית אביה בין נמצאו ברשות הבעל משום דס"ל דכיון שנמצאו ברשות האב אנו אומרים כאן היו מכבר קודם אירוסין והיינו טעמא משום דלכמה דברים היא עדיין ברשות האב אבל הכא לא איתרע רשות בעל החמור דכיון שמשך בעל החמור את הפרה נקנה החמור לבעל הפרה כאילו היה ברשותו הלכך הוה לן למימר על בעל הפרה להביא ראיה דכאן נמצאו וכאן היו. וא"ת מנא לן דעל האב להביא ראיה על הקידושין שהוא מוחזק בהם נהי דבטענת שמא לא מפקינן ממונא מ"מ מועיל טענת שמא להחזיק מה שבידו כרב נחמן ורבי יוחנן דאמרי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור. ונראה לי לתרץ דכיון דידעי' שבאו הקדושין ליד האב והוא אינו יודע אם זכה בהן הוי כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם החזרתי לך אם לאו. וא"ת מאחר דמייתי סייעתא מפירוקא דרב אשי א"כ אפי' בבית הבעל נמי על האב להביא ראיה על הקדושין דמנה לאבא בידך הוא. וי"ל דמגו דמהניא חזקת הגוף לגבי דידה לענין כתובה אהני נמי לגבי אב לקדושין. ע"כ:

וז"ל ה"ר ישעיה מטראני המורה סובר דפליגי רבן גמליאל ור' יהושע בהא מלתא משום דלבעל החמור איכא חזקה דגופא דאוקי חמרא אחזקתיה וחי הוה משעת משיכה ולבעל פרה איכא חזקה דממונא רב יהודה אמר שמואל דאמר על בעל החמור להביא ראיה כר' יהושע ס"ל ופי' רישא דמתניתין סייעתיה דמטיל הבאת ראיה על האב אע"פ שחזקת הגוף אצלו וכרבי אלעזר דאמר ר' יהושע היא ובסיפא נמי פליג להטיל ראיה על האב כו'. וקשיא לי להאי פירושא דמורה טובא דהא רב יהודה אמר שמואל בפ"ק הלכה כרבן גמליאל והכא ס"ל כרבי יהושע ולא אשכחן דהדר ביה איהו במסקנא אלא רמי בר יחזקאל פליג עלויה ואמר לא תציתו ליה אבל איהו לא הדר ביה ואכתי קשיא דידיה אדידיה ותו דלא שייכא פלוגתא דרבן גמליאל הכא כלל אלא מודה לר' יהושע בהא דאוקי ממונא בחזקת מריה ולא אזלינן בתר חזקה דגופא אלא המע"ה דהכי אמרינן בפ"ק כד רמינן דרבן גמליאל אדרבן גמליאל מאלמנת עיסה אלא אמר רבא דרבן גמליאל ארבן גמליאל לא קשיא התם ברי הכא שמא ואמרי' הלכך לרבן גמליאל אלים ליה ברי דאפי' בחד ספיקא מכשר וקיל ליה שמא דאפילו בספק ספיקא פוסל אלמא בטענת שמא לא אזיל רבן גמליאל בתר חזקה דגופה אלא היכא דאיכא טענת ברי ואף על גב דלא קיימא באפה חזקה דממונא כל שכן היכא דאיכא חזקה דממונא דקאי באפה ובעל החמור לא טעין טענת ברי דמנא ידע אימת מית חמרא דמודה רבן גמליאל דלא אזלינן בתר חזקה דגופה אלא המע"ה ומלתא דרב יהודה אמר שמואל אליבא דכ"ע אתיא ובין בדין זה ובין בדין מחט שנמצא בעובי בית הכוסות לא פליג רבן גמליאל ור' יהושע דכיון דלא טעין אלא טענת שמא לא אזלינן בתר חזקה דגופא אלא בתר חזקה דממונא והמע"ה.

וכך נראה לי פתרון שיטה זו אמר רב יהודה אמר שמואל המחליף פרה בחמור וכו'. פי' לא מיבעיא אם לא היה תפוש בעל החמור את הפרה כגון שמכר לו חמורו במנה ומפני שלא היה בפניו שימשכנו הלוקח תפש לו קנין שיהיה חמורו ללוקח בכל מקום שהוא והוא יתחייב ליתן לו המנה וקודם שהספיק ליתן לו המנה נמצא החמור מת ואין ידוע אם קודם תפיסת הסודר מת ואין הלוקח חייב אותו המנה לבעל החמור או לאחר תפיסת הסודר מת וברשות הלוקח מת וחייב ליתן לו מנה דאמרינן המע"ה דלא אזלינן בתר חזקה דגופא היכא דטעין שמא אלא אפילו הכא דבעל חמור תפוש בפרה ועומד ובעל הפרה בא להוציא מבעל החמור והדין היה שיביא ראיה בעל הפרה שהוא המוציא מחברו אפ"ה אתא שמואל לאשמועינן דעל בעל החמור להביא ראיה דאימתי אני אומר המע"ה הני מילי כשאדם מוחזק בדבר ויודעין הכל בבירור שהוא מוחזק ובא אחר וערער עליו להוציא מידו שם אני אומר המע"ה אבל הכא שבעל החמור אינו מוחזק בפרה בוודאי אלא מתחלת חזקתו בפרה היתה בספק כיון שבספק היתה ולא נתברר חזקתו אינו יכול להחזיק בה עד שיביא ראיה שהוא היה בעל החמור בשעת משיכה. ודין זה שאני אומר שאע"פ שהוא תפוש במה שידוע שהיה של חברו עליו להביא ראיה שנה אותו התנא במתניתין דכלה ובעיא הי כלה אילימא כלה בבית אביה לא דמי דהתם מייתי ראיה ומפיק ואת אמרת אע"ג דתפוס צריך להביא ראיה להחזיקו בידו ואמר ר' אבא כלה בבית חמיה דאע"ג דבעל תפוס ועומד צריך להביא ראיה שעד שלא תתארס היו בה מומין הללו והיה מקחו מקח טעות ואי לא אייתי ראיה מפקינן מיניה ואין ה"נ בבעל החמור ואקשי' ואכתי לא דמי דהתם דין הוא שיביא בעל ראיה ואע"פ שהיה מוחזק בממונו חזקה ודאית משום דלאשה איכא חזקה דגופה וטענתה טענת ודאי ומשום דאזלינן בתר חזקה דגופה מצריכינן לבעל להביא ראיה אבל הכא חזקת הגוף של בעל חמור היא ואי בתר חזקה הוה בעיא למיזל לא מבעיא השתא דהוא תפוס אלא אפילו אם לא היה תפוס כגון שנתחייב לו מנה הלוקח כדפירש רש"י לעיל הוה מצריכים ראיה ללוקח ואי לא מייתי ראיה הוה מפקינן מנה מלוקח ויהבינן לבעל החמור אלא לא אזלינן בתר חזקה דגופה משום דטעין טענת שמא והלכך על בעל החמור להביא ראיה ונהי דצריך להביא ראיה היכא דבעי לאפוקי אבל היכא דתפוס ועומד אכתי מנא לך דעל בעל החמור להביא ראיה ולהחזיק מה שתפוס בידו ואתא רב נחמן בר יצחק ואמר כלה בבית אביה ולקדושין פי' לעולם מרישא דמתני' מסתייע ולאו מדאצטריך ראיה לאב להוציא מן הבעל אלא מדאצטריך ליה ראיה להחזיק הקדושין בידו שאף על פי שהוא תפוס בהם כיון שהקדושין הללו היו ידועים לבעל מקודם לכן עליו להביא ראיה וכיון דעל האב להביא ראיה כי היכי דצריך להביא ראיה להוציא את הכתובה מיד הבעל הכי נמי צריך להביא ראיה להחזיק הקדושין בידו הכא נמי כיון דעל בעל החמור להביא ראיה להוציא מנה מלוקח אילו היה בענין שכתבתי ואין חזקת הגוף מועלת לו כלום משום דטעין טענת שמא כדפרישי' הכי נמי בפרה אע"פ שתפוס בה כיון שהדבר ידוע כי של חברו היתה עליו להביא ראיה ולהחזיקה בידו ומה שמסתייע מכלה דרישא אתיא בין לרבי אלעזר בין לרבא בין לרב אשי דכולהו מודו דאב צריך להביא ראיה וכיון דאב צריך להביא ראיה לא שנא במה שרוצה להוציא לא שנא במה שתופס משל חברו הכא נמי בבעל החמור כיון דעליו להביא ראיה אפילו לרבן גמליאל כדפרשי' לא שנא להוציא אם מכר לו בקנין ונתחייב לו המנה ולא שנא במה שתפוס עליו להביא ראיה ולהחזיק בידו דלא שנא להחזיק בדבר הידוע לחברו לא שנא להוציא מחברו דין אחד להם ועליו להביא ראיה.

ואותבי' ליה ממאי דתניא מחט שנמצאת בעובי כו' לא הוגלד פי המכה המע"ה והא דאמרינן המע"ה לא תימא ר' יהושע ולא רבן גמליאל אלא אפילו רבן גמליאל מודה דאע"ג דלמוכר אית ליה חזקה דגופה למימר אוקי בהמה אחזקתה וכשרה הות בשעת מכירה אפ"ה כיון דלא טעין טענת ברי אלא טענת שמא מודה ביה רבן גמליאל דלא אזלינן בתר חזקה דגופה כדאמרן לעיל אלא הדרין לדינא דהמע"ה וסתמא קאמר בין אי לא יהיב טבח דמי בעל בהמה מייתי ראיה ומפיק בין אי יהיב טבח דמי מייתי ראיה ומפיק מבעל בהמה ואי לא מייתי ראיה מחזיק בעל בהמה בדמים אלמא אע"פ שהדבר ידוע שאלו הדמים של טבח הוו לא מצריכי' לבעל בהמה להביא ראיה אלא לטבח דהוא מוציא מחברו ואין הכי נמי במחליף פרה בחמור דכיון שהוא תפוס בפרה על בעל הפרה שהוא בא להוציא להביא ראיה ואי לא מייתי ראיה יחזיק הלה בפרתו. ותירץ דלא יהיב טבח דמי ובעל בהמה הוא המוציא אבל לעולם אי יהיב דמי על בעל בהמה להביא ראיה.

ואקשי' ומאי פסקא למה שנה המוציא על בעל בהמה לבדו אטו קים לן דטבח בכל זימנא באשראי זבין זימנין דיהיב דמי והוי הטבח מוציא ואתא רמי בר יחזקאל ואמר לא תציתו להו להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דשמואל הכי אמר שמואל כל שנולד לו ספק ברשותו כו'. פי' אע"ג דבעל החמור מוחזק בדבר הידוע שהוא של חברו כיון שהספק נולד ברשותו של בעל הפרה שהרי אחר שמשך את הפרה נולד לנו ספק זה על בעל הפרה להביא ראיה ומתני' דכלה מסייע ליה דהיא אליבא דרבן גמליאל דאזיל בתר חזקה דגופה היכא דטוענת טענת ברי ומאי שנא רישא מסיפא הרי גם ברישא איכא לאשה חזקה דגופה אלא כדתרצה רבה דלא אזיל רבן גמליאל בתר חזקה דגופה ומצריך לבעל להביא ראיה אלא היכא דנולד הספק ברשותו של בעל שכבר נכנסה ברשותו אבל כל זמן שהיתה בבית אביה כיון שהספק נולד ברשותו עליו להביא ראיה ואע"פ שיש לו חזקה דגופה והכי נמי אית לן למימר הכא דהוי דינא המע"ה אע"ג דבעל הפרה מוחזק שהדבר ידוע שהיתה שלו ואין זה יכול להחזיק בפרתו עד שיביא ראיה אפ"ה כיון שהספק נולד ברשותו עליו להביא ראיה ולא מבעיא הכא דבעל החמור תפוס בפרתו דעל בעל הפרה להביא ראיה אלא אפילו אם היה הוא תפוס כגון שמכרה לו במנה ותפס לו קנין שבכל מקום שעומד החמור הוא ברשותו על הלוקח להביא ראיה ואי לא מייתי ראיה יהיב דמי לבעל החמור מפני שהספק נולד ברשות של לוקח שמשעה שתפס לו בעל החמור קנין עמד החמור ברשות הלוקח והלכך על הלוקח להביא ראיה והכי מוכח לקמן מדמותבינן ליה ממחט שנמצאת בעובי בית הכוסות דאמרינן המע"ה ואי דלא יהיב טבח דמי בעל בהמה מייתי ראיה ומפיק ואמאי ספיקא ברשות טבח איתיליד ומתרץ דיהיב טבח דמי והוא נקרא המוציא וה"ה נמי דאי לא יהיב דמי עליו להביא ראיה ואי לא מייתי ראיה עליו למיפרע לבעל הבהמה כיון שהספק נולד ברשות הטבח ומאי פסקא סתמא דמלתא כל כמה כו'.

וכתב ר' יצחק זצוק"ל איכא מ"ד ליתא להא דרמי דקא אותבינן עליה כו'. ואיכא מ"ד האי מתני' דכלה כיון דמסייע ליה לרמי כו' וכלשון הראשון נראה לי דכי היכי דמילתיה דרב יהודה לא מתרצה שפיר הכי נמי מילתיה דרמי לא מתרצה שפיר ולא הויא כלה סייעתא לא לרב יהודה ולא לרמי לרב יהודה לא הוי סייעתא דמי קתני במתני' כלה בבית אביה לקדושי' לכתובה קתני דבעי לאתויי ראיה אב ומפיק אבל קדושין שהם תחת ידיו לעולם אימא לך דלא בעי ראיה והם הכי נמי גבי פרה כיון שהבעל החמור תפוס בה לא בעי ראיה ועל בעל הפרה להביא ראיה ולרמי נמי לא הוי סייעתא דרמי מסתייע אליבא דרבה דתלי טעמא מפני שנולד ספק ברשותו והא רב אשי פליג עליה ותלי טעמא דמתני' משום דהוי מנה לאבא בידך אבל אי הות בוגרת אע"ג דנולד הספק ברשותה אזלינן בתר חזקה דגופה. וקי"ל דהלכתא כרב אשי דהוא בתרא הלכך הכא נמי אף על גב דנולדה הספק ברשות הלוקח אי לא יהיב ליה מנה על בעל החמור להביא ראיה וכפשטא דמתני' דמחט שנמצאת בעובי וכו' קבעינן הלכה דכל שהוא מוציא מחברו עליו הראיה ואי יהיב טבח דמי עליו להביא ראיה ודלא כרמי ואי לא יהיב טבח דמי על בעל הבהמה להביא ראיה ודלא כרב יהודה והם הכי נמי הוי דינא בחמור דאי משך בעל החמור את הפרה על בעל הפרה להביא ראיה אי לא משך כגון שהיה בקנין על בעל החמור להביא ראיה ומתני' דכלה לא דמיא להאי דינא כלל משום דבהאי דינא לא אזלינן בתר חזקה דגופה משום דהיא טענת שמא ומודה בה רבן גמליאל ובמתניתין דאיכא טענת ברי אזיל בתר חזקה דגופה משום דהויא מנה לאבא בידך כדתרציה רב אשי דהוי בתרא. עכ"ל הר' ישעיה מטראני ז"ל:

ובחידושי הריטב"א מצאתי בסוף המסכתא בהשמטה וז"ל אמר רב יהודה אמר שמואל המחליף כו'. שמועה זו נתחבטו בה ראשונים ואני אפרשנה דרך קצרה. אשמועינן רבותא יתירתא שמואל אליבא דרב יהודה דעל בעל החמור להביא ראיה ואע"ג דמסייע ליה חזקת הגוף וחזקת הממון שהפרה ברשותו ומסייע ליה קצת טענת כאן נמצאו וכאן היו כיון שאחר משיכת הפרה זכה בעלה בחמור שהוא חליפיו דהויא כעין סיפא דכלה שנכנסה לרשות הבעל ומיהו צריך לראות מ"ט דשמואל בהא וי"א בתוס' דהיינו טעמא דס"ל דכל ספק מקח בעיקר קנינה דנין אותו למפרע כשעת מציאתו והיינו דמותבינן ממחט אמאי לא אמרינן בעל בהמה ליתי ראיה ולוקים דנימא שהטרפות הוה למפרע כשעת מציאתו דהשתא. ואין פי' זה נכון חדא דא"כ היכי אתינן לדמוייה כלל לכלה בבית חמיה דהא התם אם כשעת מציאתו דנין אותו למפרע על האב להביא ראיה ועוד מה ענין דההיא חידוש הוא בטומאה דוקא וכדתני דכל הטומאות כשעת מציאתן ולא נזכר לעולם בממון טעם זה. ואחרים פי' טעמא דשמואל משום דכל ספק עיקר קנין מקח אז אמרינן ממונא בחזקת מארי' קמא והבא לזכות עליו להביא ראיה שהרי קנינו ברור והיינו דפרכינן מההיא דמחט דנוקי ממון הלוקח על חזקתו עד שיברר המוכר שהיה ממכרו ברור וכן נראה דעת רש"י שפי' גבי כלה בבית חמיה כי הבעל בא להפרע שטר הכתובה שביד האשה בטענת ממון הלכך אוקי שטר כתובה בחזקת מרא קמא. ומיהו אין זה נכון בכאן דהא אתיא כמ"ד שטר העומד לגבות כגבוי דמי ואנן קי"ל כב"ה דאמרינן לאו כגבוי דמי ואדרבה על האשה לברר דנוקים כסף כתובה בחזקת הבעל שהוא מרא קמא. ובתוס' ז"ל מה שפירש דטעמא דשמואל מפני ששניהם באין בטענת שמא כגון שהיה חמור באגם בשעת קנין א"נ שהיה המקח בשוק או בביתו של בעל הפרה ולכך משך בעל החמור את הפרה מיד וסבר שמואל חזקה אין מוציאין מקח מרשות המוכר בטענת שמא דלוקח ואע"ג שגם המוכר שמא והיינו דמייתי ראיה מכלה בבית חמיה דברישא האב ספק דמנה לאבא בידך הוא ותימה א"כ היכי מייתי ראיה מכלה בבית חמיה אלא א"כ נאמר כפי' רש"י כי הוא חשוד שבא להפקיע ממון כתובה בטענת שמא ועליו להביא ראיה. ואינו מחוור ולכל הפרושים הללו קשה איך לא פי' שמואל טעמא שאין דרכו של אמורא לסתום דבריו כל כך לומר הלכתא בלא טעמא. לכך הנכון דטעמא דשמואל משום דכל ספק דבעיקר קנין מקח על בעל הממון שבו נולד הספק לברר הממון והיינו דנקט בלישניה על בעל החמור להביא ראיה שהיתה חמורו קיימת א"נ דלימא שהיתה קיימת מאי שהיתה חמורו אלא ודאי לא לאשמועינן דטעמא מפני שהיתה חמורו וממונו עליו להביא ראיה והיינו דמייתינן ראיה מעיקרא מכלה בבית אביה שעל האב להביא ראיה לברר ממונו ודחינן דילמא שאני התם משום דהוי לאפוקי ממונא אלא מכלה בבית חמיה דמייתי ראיה לאוקמי ממונא. ומיהו קשה עדיין דהא כלה בבית חמיה אינה מן הענין הזה כלל כי הוא אינו יכול לברר הממון שבו נולד הריעותא. ויש לומר דאין הכי נמי ואנן לא מסתייען מיהא מעיקר טעמא אלא מדינא בלחוד כי כלפי שהקשינו על רישא דשאני הכא דהוי לאוקמי ממונא ולעולם המוציא מחברו עליו הראיה לכך אמר דתנא תונא כלה בבית חמיה כלומר דסוף סוף מצינו שמביא ראיה לאוקמי ממונא מאיזה טעם שיהיה מהטעמים שאמרנו לעיל ואף אתה אל תתמה על שמואל שיאמר על בעל החמור להביא ראיה לפי שהיתה חמורו ואף לאוקמי ממונא ופרכינן דלא דמי דשאני התם דמסייע לאב שהוא כנגדו של בעל אבל הכא אף שחזקת מסייע לחזקת ממון מנלן אלא לכלה בבית אביה ולקדושין ואיתותב ר' יהודה ואמר רמי בר יחזקאל לא תציתו להני כללי דכייל אלא כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה. והסכימו רש"י והתוספות דרמי בר יחזקאל חולק בעיקר הדין והכי קאמר כל שנולד ספק ברשותו וכיון שכן אדרבה על בעל הפרה להביא ראיה כי הספק בזכותו נולד כלומר לאחר משיכה שזכו בחילופיה והא דנקט כל שנולד ספק ברשותו לרבות אפילו הפרה ברשות בעל הפרה שהפקידו שם בעל החמור לאחר מכירה ולרבות אפילו שבא בטענת שמא ודומיא דמחט דמותבינן מינה וקאמר תנא תונא כלה ר"ל כלה בבית חמיה ולכתובה דאלו בבית אביה שאני התם דהוי לאפוקי ממונא ואי בבית אביה ולקדושין הוה ליה לפרושי אלא ודאי כלה בבית חמיה וסבירא ליה דברשותו של בעל נולד ספק כיון שכבר נכנסה לחופה אבל מן האירוסין לא חשוב ברשותו שאינה קנויה לו קנין גמור למציאה ולמעשה ידיה בכמה דברים. ויותר נראין דברי המפרשים דרמי בר יחזקאל לא פליג בעיקר הדין אלא בעיקר הטעם והיינו דנקט לישנא לא תציתו להני כללי אלא כל שנולד ספק ברשותו דלרב יהודה טעמא דשמואל לפי שבעל החמור הוא בעל הממון ועל בעל הממון להביא ראיה לברר ממונו וכדפרשינן לעיל ורמי בר יחזקאל אמר שאינו מן הכלל הזה אלא לפי שנולד הספק ברשותו כלומר בביתו ומטעמא דכאן נמצאו וכאן היו ואלו נולד הספק ברשות בעל הפרה כגון שהיה החמור מקודם לכן עליו להביא ראיה ואתי לשון ברשותו כפשטו. ועוד דאי בזכותו כיון שהספק נולד במקח ואולי אין המשיכה כלום היכי חשיב ליה רשותו של בעל החמור ולהאי פי' כי נקט ותנא תונא כלה נוכל לומר בבית אביה ולקדושין וליכא למפרך דהוה ליה לפרש דכיון דהכי אוקימנא לרב יהודה ולא אתי רמי בר יחזקאל למפלג בדינא אלא בטעמא בלחוד אמסקנא דלעיל סמיך וא"נ והוא הנכון דמכולא מתניתין מייתי ראיה ותנא תונא בין ברישא בין בסיפא דס"ל דטעמא דכלה משום דכאן נמצאו וכאן היו כדאמרינן לעיל דרב אשי לא פליג לעיל אעיקר דינא דרבא אלא לתרוצי מתניתין באנפא אחרינא וכדפריך לעיל עלה והלכתא כרמי בר יחזקאל ובהכי סלקא שמעתא ובקוצר. ע"כ בהשמטה מהריטב"א ז"ל: וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא ומשך בעל החמור את הפרה וכיון שזכה זה בפרה נקנה החמור לבעל הפרה בכל מקום שהיא ונתחייב בחליפיו בחמור כדאמרינן כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו אבל עכשיו שמת החמור קודם שמשך בו בעל הפרה ואין ידוע אם בשעת משיכת הפרה היה החמור קיים שיזכה בו מיד ויתחייב בו הלה באונסיו או קודם משיכת הפרה מת ולא זכה בו בעל הפרה וחברו משלם וקמ"ל רב יהודה דאף ע"ג דבעל הפרה מוציא מחברו אין עליו להביא ראיה אלא בעל החמור דמשכח ריעותא בממוניה הוא מביא ראיה אף על גב דהכא לאו מוציא הוא דהכי ס"ל כל שאירע לו ספק כגון שאינו יודע אם חמורו קיים במשיכת הפרה אם לאו אין הראיה על המוציא אלא על שכנגדו דהכי פסקינן ליה דינא ממתניתין דכלה דקאמר ותנא תונא כלה וממון המוטל בספק חולקין לית ליה לרב יהודה כסומכוס הילכך אי לא מייתי ראיה משלם. ותמיה לי דהא תנן המחליף פרה בחמור וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו תנן בהשואל. ותנא תונא כלה כי האי דמומין קתני מתניתין גבי כלה. הי כלה קתני (הכי) [הכא] אי ברישא דהיינו כלה בבית אביה אי בסיפא בנכנסה לרשות הבעל אי נימא כלה בבית אביה דהתם נמי איתילידא מומא בכלה דקיימא ברשותיה ואין ידוע אם קודם אירוסין או לאחר אירוסין אב מייתי ראיה ומפיק כתובה מהאי. ומוקים מעכב פרתו של זה. כלה בבית חמיה סיפא דבעל מייתי ראיה ומוקים לכתובה התם בעל מייתי ראיה ומוקים חזקה בידיה שאף ע"פ שיש לו לבעל החמור חזקה בידו להעמיד החמור על חזקתו וחי היה בשעת משיכת הפרה אפילו הכי מצריכינן ליה לאתויי ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת פרה וראיה זו לא מרע לה לחזקת הגוף של חמור אלא מעמידה. אמר רב נחמן בר יצחק לעולם כלה בבית אביה ולקדושין רישא דמתניתין סייעתיה דמטיל הבאת ראיה על האב אף על פי שחזקת הגוף אצלו וכר' אלעזר דאמר ר' יהושע היא ובסיפא נמי פליג להטיל ראיה על האב אף על פי שלא נולד ספק ברשותו ודקא קשיא לך הא לא דמי דהתם האב מייתי ראיה ומפיק והכא בעל החמור מייתי ראיה ומוקים הכא נמי אב מייתי ראיה לאוקמי בידיה קדושין דבתו דקביל איהו מבעל דהא בעל קא תבעינהו דקאמר שמקחו מקח טעות והדרי קדושין. ע"כ: הא קמן להדיא דרש"י במהדורא קמא תלי טעמא דשמואל משום דמשכח ריעותא בממוניה ועל דרך זה פי' הרז"ה עי' בהר"ן בפירושיו על ההלכות והיינו מעיקרא כי מייתינן מכלה בבית אביה בלחוד. ומיהו בתירוצא דרב נחמן מוקי לה כרבי אלעזר וכר' יהושע ובמהדורא בתרא מעיקרא נמי כי מייתינן לה מכלה בבית אביה מסתייעא נמי מסיפא וכר' אלעזר והיינו משום דקשיא ליה אמאי דפריש במהדורא קמא דאם כן כי משני רב נחמן מכלה בבית אביה ולקדושין הוה ליה למימר אלא אמר רב נחמן כו' כיון דהשתא הדר ביה מטעמא דאמר מעיקרא בדשמואל ומוקי השתא דשמואל כרבי אלעזר. ועוד אף על גב דאמר דטעמיה דשמואל משום דאתייליד ריעותא בממוניה אכתי איכא לאקשויי דאין שום ראיה ממתניתין דכלה דדילמא טעמא דמתניתין דכלה בבית אביה משום דאתייליד ריעותא ברשותיה ולאו משום דאתייליד ריעותא בממוניה והילכך אין משם שום ראיה דהכא איתייליד ריעותא ברשות בעל הפרה וכל היכא דאיתיה החמור ברשות בעל הפרה איתיה כיון דמשך בעל החמור את הפרה ועוד כי מהדרינן מי דמי התם מייתי אב ראיה ומפיק וכו' משמע דלא אתא אלא למדחי דליכא שום ראיה ממתני'. ומיהו קושיא ממתניתין ליכא ולמאי דכתב במהדורא קמא קושיא נמי איכא ממתני' דבמתניתין תנן אף על גב דאתייליד בממוניה וברשותיה משום דהויא להוציא דמייתי ראיה אבל להחזיק אין צריך ראיה ולכך האב הוא דאייתי ראיה ולא הבעל ואלו שמואל קאמר דעל המחזיק להביא ראיה והילכך תקשי ליה נמי ממתני' ועדיפא מינה הוה ליה לאקשויי דמתני' הויא תיובתא. לכך פי' רש"י במהדורא בתרא דמעיקרא נמי כי שקיל וטרי הי כלה בדרבי אלעזר קא שקיל וטרי וה"פ הי כלה פי' לא בעי הי נושא דכלה קא מסייע ליה דאם כן משמע דכי מהדר אילימא כלה בבית אביה משמע דהאי נושא דכלה סייעתיה והא ודאי ליתא דאדרבה כלה בבית חמיה עיקר סייעתיה אלא ה"ק הי מילתא דמתני' סייעתיה וכן פי' רש"י. ומעתה כי קאמר אילימא כלה בבית אביה פי' רישא דמתני' וכדפרש"י ז"ל. וה"פ כיון דתנא דרישא ס"ל דאפילו נכנסה לחופה דלא נולד ספק ברשות האב כלל על האב להביא ראיה אלמא אינו גובה ממון מספק דאף על גב דהפרה בידו של בעל החמור מכל מקום כיון דהספק בעיקר הקנייה מוקמינן לפרה בחזקת מרה קמא ואין להחזיק בממון חברו מספק ואף על גב דלא דמי לגמרי דמכל מקום הכא הפרה ברשות בעל החמור הוא דהרי משך אותו ובמתניתין הממון ברשות הבעל לגמרי מכל מקום איכא לאצדודי איפכא דבמתני' לא נולד ספק ברשות האב כלל אלא ברשות הבעל והכא מכל מקום קצת ספק נולד ברשות בעל החמור דעדיין לא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור לכך אמרינן דשניהם שוין ומייתי סייעתא.

בא"ד ונראה לריב"א דדוקא הכא שמחזיק עצמו מסופק בפרה ואין לו שום טענה ברורה עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל א"כ מאי מייתי ותנא תונא מכלה בבית אביה הא התם אפילו האב והבת טוענין ברי לא מהני כמ"ש התוספות לעיל כו' עכ"ל ולכאורה יש לי לדקדק בדבריו דהא התוספות דקדקו כן לעיל מדקתני במתני' על האב להביא ראיה ולא קתני או שיאמר ברי לי וא"כ בההיא דמחליף פרה בחמור גופא דקתני נמי על בעל החמור להביא ראייה איכא נמי למידק הכי דלא מהני טענת ברי אלא דבהא איכא למימר דמסתמא בעל החמור טוען שמא דודאי אורחא דמילתא שבשעת המקח ראו שניהם שהחמור היה קיים אלא בשעה שנתעסקו במשיכת הפרה ביני וביני מת החמור וא"כ מסתמא שניהם טוענין שמא משא"כ במתניתין מסתמא האב והבת טוענין ברי וא"כ יפה הקשה מהרש"א ז"ל לפי הבנתו בדברי ריב"א דמה שכתב ואין לו טענה ברורה היינו שאין טוען ברי ולפ"ז צ"ל דריב"א לא נחית לקושיית ר"י בעל התוס' בד"ה רישא מנה לאבא אלא במ"ש בשם הרשב"א והר"ן ז"ל דבמתני' ודאי אי טוען ברי מהני:

אמנם לענ"ד נראה דמ"ש ריב"א ואין לו טענה ברורה היינו שאין טענתו ברורה לב"ד דיש לנו לומר שהחזיק עצמו בספק ממון חבירו ואין תפיסתו ראיה על טענתו כיון דבלא טענתו נולד הספק בענין הזמן כמ"ש התוספות זה החילוק בכמה דוכתי וכתבתיו ג"כ בשמעתין ולפ"ז אף על גב דטוען ברי והוא מוחזק נמי לא מהני לר"י אמר שמואל דאין ספק מוציא מידי ודאי חזקת מרא קמא משא"כ בההיא דמוכר שור לחבירו ונמצא נגתן וכור בשלשים שאין הספק אלא מצד טענתם וא"כ כיון דטענתו ברורה להב"ד כדמסקו התוספות מש"ה לא מהני חזקת מרא קמא דהא ריב"א לא בא לתרץ אלא מהנך תרי שהקשו התוספות מדברי שמואל עצמו אבל לא משאר סוגיות הש"ס דהא בלאו הכי לא קיימא מסקנא הכא כר"י אמר שמואל לקמן בשמעתין:

מיהו אין לתמוה על סברא זו דלר"י אמר שמואל לא מהני חזקת ממון אפילו בטענת ברי לגבי חזקת מרא קמא כיון שהברי גרוע ולית להו למידע שהרי הספק נולד מעצמו לכל העולם ומש"ה לא מהני ליה נמי חזקת ממון לטענתו דמסתמא הוא מוחזק בפרה בעדים בענין דלא מצי למיטען שלי היתה מעולם או החזרתי לך אלא שידוע לכל שמה שהוא מוחזק בפרה היינו מחמת חילופי החמור וכיון שהספק בגוף המכר מוקמינן בחזקת מרא קמא והרי זה דומה למי שמחזיק בקרקע יתומים ולא אכלה שני חזקה בחיי אביהם דאע"ג שהוא מוחזק וטוען ברי לא מהני אע"ג דהיתומים טוענין שמא וכ"ש בידוע שהגיע לידו בתורת משכנת' כעובדא דרבה בר שרשום וכן במי שיש לו פקדון אצל חבירו בעדים בענין שאין לו מיגו ומת המפקיד הרי היורשים מוציאין הפקדון מיד הנפקד אע"ג דטוען ברי שלקחן אח"כ והיורשים טוענים שמא אפ"ה כיון דלא הו"ל למידע לא מיקרי ברי ושמא עם חזקת ממון וה"נ דכוותיה לר"י אמר שמואל כן נ"ל בכוונת ריב"א אליבא דר' יהודה ואף על גב דר"י גופא אית ליה ברי עדיף היינו בברי טוב וכמ"ש התו' בפ"ק דף י"ב ע"ב ע"ש ובחידושינו:

נמצא דלפ"ז לפי' ריב"א מייתי שפיר ותנא תונא כדמסיק רב נחמן בר יצחק דהיינו מכלה בבית אביה ולקידושין והיינו כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה כלה דעיקר ראייתו דלא מהני חזקת הגוף דחמור לבעל החמור כי היכי דלא מהני חזקת הבת להאב דאי ס"ד דמהני חזקת הגוף הו"ל טענתו ברורה לב"ד דהא אזלינן בתר חזקת הגוף עם חזקת ממון היכא שטענתו ברורה וה"נ ע"י חזקת הגוף הדבר מסור לב"ד דהא אזלה לה חזקת מרא קמא משא"כ בסיפא בכלה בבית חמיה דאיכא חזקת הגוף גמורה ואיכא נמי טענת ברי דידה מש"ה על הבעל להביא ראיה כן נ"ל ברור בכוונת ריב"א דמפרש נמי מסקנא דר"נ בר יצחק כרב אשי כלשון התוספות בד"ה כלה ועפי"ז יש להשיב על דברי הגאון מהר"ר צבי אשכנזי בתשובותיו סימן ב' שרוצה להחזיק ראיות הט"ז דלא מהני חזקת חי אף לפי' ריב"א ויליף מינה לשאר חזקת חי וליתא דלריב"א הכא הוא דלא מהני חזקת חי דחמור לבעל החמור משא"כ חזקה גמורה מהני וזה ברור ומה שיש לדקדק עוד בזה על לשון הט"ז והחכם השואל בתשובה הנ"ל אין להאריך והמשכיל יבין ואף למי שלבו נוקפו לפרש דברי ריב"א במה שאמר ואין לו שום טענה ברורה על הדרך שכתבתי מ"מ הדברים ראוין לאומרן לפי הדרך שכתבתי בלשון הגמ' בעיקר טעמא דרב יהודה אמר שמואל ודוק היטב:

קונטרס אחרון תוספות ונראה לריב"א דדוקא הכא שמחזיק עצמו בספק ואין לו טענה ברורה עיין בפנים מה שכתבתי בד"ה ומתוך מה שכתבתי שיש לפקפק על דברי הטורי זהב י"ד סי' ש"צ לענין אבילות שרוצה להוכיח דלא מהני חזקת חי היכא שעכשיו מת והגאון מהר"ר צבי אשכנזי החזיק על ידו בתשובותיו סי' ג' והוסיף דאף לפירוש ריב"א כן הוא ולפמ"ש ליתא וכן במה שהביא ראיה מנגע בא' בלילה יש לי להשיב ואין כאן מקומו להאריך ודעתי לפרש בעזה"י לנכון בפ"ק דחולין ובריש פ"ק דנדה כי שם מקומו:

בא"ד ולפ"ז לא א"ש פ"ה דבסמוך כמו שאפרש עכ"ל כן הגיה מהרש"ל ז"ל אלא דמהרש"א ז"ל כתב לקיים הנוסחא שלפנינו ולפ"ז א"ש פ"ה דבסמוך ע"ש באריכות ולענ"ד א"א לומר כן דפי' הקונטרס כפי' ריב"א דא"כ מאי מייתי מותנא תונא כלה מדר' יהושע הא ר"י במשארסתני נאנסתי איירי דהיא אומרת משארסתני נאנסתי בטענת ברי ויש לה ג"כ חזקת הגוף גמורה ואפ"ה קאמר ר"י דלא מהימנא אע"כ לפי' ריב"א צריך לפרש ותנא תונא מדר"ג וכרב אשי כמ"ש התוספת בדבור שאח"ז דלא מקרי חזקת הגוף בכה"ג לבעל החמור וא"כ לא מיקרי טענה ברורה וכדפרישית וא"כ יפה כתבו התוספות דלפ"ז לא א"ש פ"ה דבסמוך כמו שהגיה מהרש"ל ז"ל וזה ברור ודברי מהרש"א ז"ל צ"ע ויותר יש לתמוה עליו דהוא עצמו כתב לריב"א בטענת ברי תליא מילתא וא"כ תיקשי משארסתני נאנסתי ודוק היטיב:

רש"י בד"ה כלה בבית חמיה סיפא דמתניתין כו' על הבעל להביא ראיה כו' עד סוף הדבור. כבר כתבתי דלמאי דס"ד עכשיו הוי עיקר טעמא דר"י אמר שמואל משום מרא קמא דס"ד דמרא קמא חשיב כמו חזקת הגוף וא"כ מייתי שפיר ראיה דכי היכי דבכלה בבית חמיה הבעל צריך להביא ראיה אעפ"י שהוא מוחזק משום דלא מהני חזקת ממון לגבי חזקת הגוף ה"נ לא מהני לבעל החמור חזקת ממון דפרה לגבי חזקת מרא קמא ועל זה דחי תלמודא דלא דמי דע"כ לא דמי חזקת מרא קמא כמו חזקת הגוף דמרא קמא לחוד ודאי לא מהני כמו שהקשו התוספות לעיל בד"ה על בעל החמור מכמה סוגיות ובהך סברא גופא דחי הש"ס דאין ללמוד חזקת מרא קמא מחזקת הגוף ואי תיקשי למאי דס"ד עכשיו דמרא קמא חשיב כמו חזקת הגוף א"כ אמאי על הבעל להביא ראיה הא אית ליה חזקת מרא קמא הא ליתא דחזקת ממון ודאי לא חשיב כחזקת מרא קמא דחזקת ממון אינו מברר הספק אלא שאין כח ביד הב"ד להוציא מידו ואם תפס הלה ג"כ אין מוציאין מידו וא"כ שאין התפיסה מברר הספק מש"ה חזקת הגוף עדיף שמברר הספק שאנו דנין דחזקה הו"ל כודאי משא"כ בחזקת מרא קמא למאן דאית ליה דהוי חזקה גמורה מצד תפיסתו אלא דלעולם הוי ברשות מרא קמא כדקי"ל הגודרות אין להם חזקה ולעולם שם בעליהם עליהם וכמ"ש התוספות פרק השואל דף ק' ע"ש ה"נ הבת לעולם היא בחזקת אביה שאין בה מום והו"ל כודאי מש"ה לא מהני לבעל חזקת ממון מצד תפיסתו כיון דאית לה טענה ברורה כן נ"ל בכוונתו ודו"ק:

בד"ה אליבא דמ"ד קידושין כו' ואי קשיא כו' הא שמואל אמר בפ"ק הלכה כר"ג אין ה"נ ומסקנא לא קיימא הכי עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה הא רב יהודא גופא אמר בפ"ק משמיה דשמואל הלכה כרבי גמליאל וא"כ לר"י גופיה קשיא דשמואל אדשמואל אלא דלא קשה מידי דהא מסקינן לעיל בפ"ק דר"י משמיה דשמואל לא קאמר אלא היכא דאיכא ברי ושמא בהדי מיגו ולחד לישנא ברי ושמא בהדי חזקה ואם כן לר"י גופיה ל"ק דשמואל אדשמואל דס"ל כי האי שינויא דמיגו אלא דאכתי קשיא ליה לרש"י מסוגיא דגמרא דמשמע ליה דהאי שינויא דחזקה עיקר כמבואר מלשונו בשמעתין דחזקה לחוד מהני לר"ג או אפילו אם נאמר בלשון רש"י בכולה שמעתין דחזקה היינו בהדי ברי ושמא ממש מדקאמר רב יהודה הכא על בעל החמור להביא ראייה משמע נמי דאפילו ברי ושמא בהדי חזקה לא מהני וא"כ קשיא ליה שפיר אסוגיא דעלמא בשינויא דכר"ג בברי ושמא וחזקה הלכה כמותו קאמר שמואל ואהא מתרץ רש"י שפיר דבאמת לא קיימא מסקנא הכי כנ"ל נכון בשיטת רש"י ויבואר עוד בסמוך:

גמ' אלא כי אתא רמי בר יחזקאל לעיל כא ע"א ודף ס ע"א וחולין מד ע"א:

רש"י ד"ה אליבא וכו' דהא שמואל סבר דהלכה כר"ג לענ"ד נראה ליישב דהנה הר"ש בנגעים הקשה לעיל בההיא דספק בהרת קדמה דהוי סברות הפוכות דלר"ג לא אלים חזקת הגוף נגד חזקת טומאה ומ"מ מהני נגד חזקת ממון ולר"י אלים חזקת הגוף מחזקת טומאה ולא אלים חזקת ממון, (וכן הקשה הר"ש איידלס) ומתרץ הר"ש דבאמת ר"י מאלם יותר מר"ג לחזקת הגוף אלא דבמשארסתני נאנסתי טעמא דר"ג דאלים ליה ברי שעם חזקת הגוף, ולפ"ז ניחא דשמואל מייתי ראיה מרישא דהוא ברי כיון דס"ל לר"י דאף דמוחזק בכ"ק צריך להביא ראיה ולא מהני חזקת הגוף מכ"ש לר"ג דלא אלים ליה כ"כ חזה"ג כדמוכח מבהרת וע"כ לא פליג ר"ג במשארסתני נאנסתי רק מחמת אלמותא דברי אבל בשמא מדר"י נשמע במכ"ש לר"ג, ונכון מאד בעזה"י: