מסכת כתובות דף ע׳ עמוד ב׳

ואם איתא לדרב הונא וכו' - ואם תאמר, אמאי לא הקשו לרב הונא דאמר (לעיל כתובות נח, ב) יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה אלמא מעשה ידיה עיקר, ואינו יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך, מאי איכא למימר. ויש לומר, דאפילו לרב הונא יכול הוא לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך, ואי ספקה ספקה ואי לא ספקה יספיק הוא מכיסו, והיינו דמקשה לקמן אם כן פרנס למה. ומתרץ, בדלא ספקה, אבל למאן דאמר מעשה ידיה עיקר, יכול הוא לומר צאי מעשה ידיך כו' בין ספקה בין לא ספקה לא יתן לה כלום יותר.

השתא דאדרתן לא מצינא דאגלגל בהדך - וכיון דבעידנא דאדרה מגלגלה בהדיה, חייל נדרא. ומיהו, כיון דהוה רגילה בהו בבי נשא ואיהי לא מחלה עד השתא אלא משום דהוה מגלגלא בהדיה, לא מפקע ליה נדרא לגמרי אלא מעמיד פרנס ומפרנס.

עד שלשים יום לא שמעי אינשי ולא זילא ביה מלתא, טפי שמעי אינשי וזילא ביה מילתא. כלומר, דשמעי דאין אני מתפרנסת על ידי בעלי וזילא ביה מלתא, ולאו משום דהדירה לעצמה קאמר דזילא בה אלא מפני שמשרה אותה על ידי אחרים, וכן מפורש בירושלמי (פ"ז ה"א), ויעמיד לפרנס, כלומר, לעולם, ומשני רשות ביד אשה לומר אי אפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי, והא תניא (לעיל כתובות סד, ב) המשרה את אשתו ע"י שליש, כאן בשקבלה עליה כאן בשלא קבלה עליה. ומסתברא, דאפילו להשרותה לעצמה ושלא על ידי שליח כיון דגנאי הוא לה ושמעי בה אינשי וזילא בה מילתא, דמה יאמרו הבריות מה ראתה זו להתגרש מעל שולחן בעלה. וזה נראה לי יותר עיקר, ומה שאמרו בירושלמי (שם), לאו דוקא שליש, אלא אי אפשי להתפרנס אלא מבעלי ועמו קאמר.

כשהדירה כשהיא ארוסה - פירש רש"י ז"ל (ד"ה שהגיע): שהדירה אחר שהגיע זמנה לינשא, דאף על גב דחייב לזונה מדאורייתא מיהא לא משעבד לה והלכך חל הנדר, וכיון דמדרבנן חייב לזונה יעמיד פרנס. ויש מקשים דהא מעשה ידיה אף על גב דלא משעבדי ליה לבעל אלא מדרבנן נדרא לא מפקא ליה ומאי שנא איהי. ועוד, דאפילו נשואה אינה נזונת דבר תורה, דמזון האשה תקנת חכמים היא, וכדאמרינן (לעיל כתובות נח, ב) תקנו מזונות תחת מעשה ידיה, ולרב הונא נמי אמרינן כי תקינו רבנן מזוני עיקר. ונראה לי, דאי משום הא לא קשיא, דמאי דאקשו מדלא מפקע נדרה שעבודיה דבעל אף על גב דליתיה אלא מדבריהם, ליתא, דהתם עשאוהו כלוקח לכל דבריו, אבל איהי שעבודא בלחוד הוא דאית לה עליו ומדרבנן. ומאי דהקשו דנשואה נמי אינה נזונת אלא מדרבנן, איכא למימר דמדאורייתא היא נזונת, דכיון דאשכחן תנאי דסבירא להו בפרק נערה שנתפתתה (לעיל כתובות מז, ב) דמזונות דאורייתא ודרשי לה משארה כסותה ועונתה, ולא אשכחן תנא דפליג עלייהו בהדיא אלא תנא דברייתא דתניא (לעיל כתובות נח, ב) תקנו מזונות תחת מעשה ידיה, וההיא כבר תריצנא לה בפרק אף על פי (שם), ואמרינן תני תקנו מעשה ידיה תחת מזונות אמאי מפליגינן תנא בכדי. והרמב"ם ז"ל כתב כן דמזונות דאורייתא בפרק י"ב מהלכות אישות (ה"ב). והא דאמרינן בפרק הכותב (לקמן כתובות פג, א) ובפרק חזקת הבתים (ב"ב מט, ב), אמר רבא האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו, מאי כגון זאת, כדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה, דמשמע דמזונות תקנת חכמים היא. ליתא, אלא משום דאפקעינהו רבנן למזונותיה אלא אם תתן מעשה ידיה לבעלה. ונמצאו מזונותיה תלויין במעשה ידיה שהן מדרבנן משום דהפקר בית דין הפקר, לפום כך קרי להו תקנת חכמים. כן נראה לי. אלא דקשיא לי לפירושו של רבנו ז"ל, דמשמע דעיקר מה שאינו יכול להפקיע שעבוד מזונותיה של נשואה, היינו משום שהן דבר תורה, ואינו, דהא הקדש מוציא מידי שעבוד, מלגבות כיון דמשעבדיה לגבוה, ואף על גב דשעבודא דאורייתא, אלא דהכא משום דאלמוה רבנן לשעבודה אינו יכול להפקיעו, וכיון שכן, אדרבה בשל דבריהם היה להם לעשות חיזוק יותר. והפירוש המחוור, כשהדירה קודם שהגיע זמנה לינשא ואחר כך הגיע זמנה. וכן פירש הראב"ד ז"ל. ומיהו בירושלמי (בפירקין ה"א) נראה, כפירושו של רש"י, דגרסינן התם: וכי אדם נודר שלא לפרוע את חובו, ומשני כמאן דאמר אין מזונות לאשה מדבר תורה, [והיינו דוקא באוסר, אבל מקדיש מפקיע מידי שעבוד מזונות ומשעבוד דחוב בין קדושת הגוף].

ומאי שנא עד שלשים יום, עד שלשים עביד שליח שליחותיה טפי לא עביד. כלומר, לא עביד בחפץ אלא ברע פנים והיא בושה ומצטערת. ואף על גב דמעיקרא נמי על ידי שליח היתה מתפרנסת, לא היה פרנס קבוע אלא פעם על יד זה ופעם על ידי אחר וכולן בחפץ.

הא דאמרינן - אימור דאמרינן הכי גבי מומין, לענין מזוני מאי איכא למימר. פירש רש"י ז"ל: לענין מזוני מי אמרינן סבורה הייתי, יודעת היא שאי אפשר לה בלא מזונות. פירוש לפירושו: דכיון שמתחלה היתה יודעת סברה ומחלה לגמרי. ואינו מחוור לי, דהא משמע דהא דאמרינן סברה וקיבלה לא להפסיד מזונותיה לגמרי קאמר, דאם כן הכי הוה ליה למימר, נשאת סברה וקבלה ופרנס למה לי, אלא משמע, דלא מקשינן אלא דסברה וקבלה, שלא להתפרנס על ידו. ולי נראה דהכי פירושו: אימור דאמרינן אינה יכולה לקבל גבי מומין, דאין אדם מתפייס במומין ואנן סהדי דאינה יכולה לקבל, אבל לגבי מזונות טענת רמאות היא שאמרה דהרבה מתפרנסות מתפייסות בפרנס, וכיון שקבלה על עצמה מתחלה הרי זו מאותן שאין דעתן קצרה בפרנס ומהדרן הוא דקא הדרה בה ולעולם יעמיד פרנס.

ר' יוסי אוסר - פירוש: בנותן לאחר והלה נוטל ואוכל. אי נמי, במניח על גבי הסלע ומפקיר, וכטעמא דרבא דאמר משום מעשה דבית חורון, דאין זו מתנה גמורה אלא מחמת הערמה כמתנת בית חורון. וכתב רבנו חננאל ז"ל, דהלכתא כר' יוסי, מדקא מפרש רבא והרמב"ם ז"ל (פ"ז מהל' נדרים הט"ו) פסק כרבנן, דרבים נינהו. ולפי דבריו מפרשים דלא דמי למתנת בית חורון, דהא לא קאמר ליה על מנת, ואילו רצה זה להקדיש מקדיש, ואף על פי שלא היה נותן לו מתנה אלא כדי שיתפרנס זה ממנה, מה בכך, מכל מקום זה זוכה בה לגמרי ובידו להקדיש אילו רצה.