מסכת כתובות דף צ״ד עמוד ב׳

ושמואל דאמר כרבי אלעזר דאמר אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו בפני עדים גובה מנכסים משועבדים שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם שמא ימותו עדי מסירה או ילכו למדינת הים אלמא עדי מסירה עיקר והכא יש לומר שמא האחד היה חביב עליו יותר וקדם ומסרו לו ואת השני הטעה וכי לא ידעינן נימא שודא דדייני לפי מה שהם רואים מי מהם היה רגיל אצלו יותר דשודא עדיפא מחלוקה:

דכולי עלמא כר' אלעזר דקיימא לן כוותיה בגטין ואיכא למימר שודא ואיכא למימר חלוקה ובהא פליגי:

חולקין אלמא חלוקה עדיפא:

ר"מ היא וליכא למימר שודא בחתימתו:

כתב לאחד השטר ולא מסר לו עד שכתב שטר שני לאחר עליה ומסר לו:

ואי ר"מ כו' אלא לאו רבי אלעזר ואיכא למימר שודא ואיכא למימר חלוקה וקתני חולקין אלמא חלוקה עדיפא:

תנאי היא איכא למ"ד שודא עדיף ואיכא למ"ד חלוקה עדיפא:

וחכ"א כו' בשלהי פ"ק דגטין הולך מנה לפלוני והלך וביקשו ולא מצאו שמת יחזרו למשלח מת המשלח יחזרו ליורשים כו' עד וחכ"א יחלוקו יורשי משלח ויורשי מי שנשתלחו לו וכאן אמרו מה שירצה שליש יעשה דהיינו שליח יעשה אלמא שודא עדיפא:

כתב לאחד ומסר לאחר לזה שמסר לו קנה אע"פ שקדמה הכתיבה למסירה ה"נ ס"ל לשמואל דהא אית ליה שודא והיינו אליבא דרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי ותימה הא משמע בפ"ק דב"מ (דף יג. ושם) דשמואל ס"ל כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו דדחיק התם שמואל דאמר לא חיישינן לפרעון ולקנוניא מתני' דקתני מצא שטרי חוב בזמן שיש בהן אחריות נכסים לא יחזיר אי ס"ל כאביי אמאי לא יחזיר ומסיק שמואל מוקי לה בשאין חייב מודה ופריך אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר ומסיק אמר שמואל אומר היה ר"מ שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה כו' מדדחיק שמואל לומר הך סברא לר"מ ש"מ כאביי ס"ל דלרב אסי הוה מצי לאוקמא בשאין בו הקנאה ואליבא דאביי משמע כתב לאחד ומסר לאחר את שכתב לו קנה דאמתני' דקתני כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו פריך התם וליחוש דלמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין דמניסן ועד תשרי ומשני אמר אביי עדיו בחתומיו זכין לו אלמא אע"ג דמסר ללקוחות קודם למלוה לזה שמסר לו לא קנה ובסוף הפרק (שם כ. ושם) משני אביי בכהאי גוונא גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל דלא חיישינן דלמא כתבה בניסן ולא נתנה עד תשרי כו' וא"כ קשיא שמואל אדשמואל ובלא שמואל איכא לאקשויי מאביי גופיה דמשמע בפרק זה בורר (סנהדרין דף כח: ושם) דס"ל כרבי אלעזר דמסקינן התם אההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי כו' א"ל רב יוסף זיל קנייה בעדי מסירה ומסיק א"ל אביי והא מודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול משמע דאי לא הוה מזוייף מתוכו היה מכשר כרבי אלעזר וזהו דוחק לומר דאביי לדבריו דרב יוסף קאמר וליה לא ס"ל ובלאו אביי גופיה הוה קשה שם הא דפסיק ר"ת הלכה כאביי מדמהדר הש"ס לאוקומא מילתיה דשמואל כוותיה ועוד דאביי בתראה הוה וקיי"ל כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי ואמרינן כתב לאחד ומסר לאחר את שמסר לו קנה ותירץ רבי דכי אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו ה"מ בשני ימים שניכר מתוך השטר שקדם זכותו של זה לזכותו של זה אבל הכא מיירי שנכתבו ביום אחד הלכך אע"פ שנכתב זה קודם הקודם במסירה זכה דלא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו הואיל ואין ניכר שקדם זכותו מתוך השטר וקשיא לי גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל דפריך ניחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלא זבינתה לכתובתה בטובת הנאה ומפיק ליה לשובר דכתוב בניסן ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין מאי קא משני אביי עדיו בחתומיו זכין לו אכתי ניחוש באותו יום שנכתב השובר מכרה כתובתה קודם מסירת השובר דלא אמרינן התם עדיו בחתומיו זכין לו הואיל ואין ניכר מתוך השובר שנכתב קודם המסירה ואמר לי רבי דכולי האי לא חיישינן דבאותו יום עצמו מכרה כתובתה:

אמיה דרמי בר חמא כו' אין זה ההוא עובדא דמי שמת (ב"ב קנא.). פי' ר"ח דקבלה בידינו דשודא דדייני דוקא במקרקעי ודוקא דיין מומחה כרב נחמן בדורו דהא רב ששת גברא רבה הוה ואמר ליה רב נחמן אינך דיין לעשות שודא דדייני ולי נראה שודא נמי במטלטלי דגבי שליח מייתי לה בפרק קמא דגטין (דף יד:): [וע"ע תוס' ב"ב לה. ד"ה שודא]:

הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה דרב יוסף חד הוה כתוב בחמשא בניסן וחד הוה כתוב ביה בניסן סתמא וכו'. וכתב הרשב"א יש מי שאומר דמי שמכר לשנים ולאחד פירש בשטר בכ"ה בניסן ולשני כתב בניסן סתמא, אין בעל חוב יכול לטרוף מאחד מהם, וכל אחד מהם יכול לדחותו אצל השני לומר הנחתי לך מקום לגבות ואינו דאם כן כל אדם יהו עושין כן ויערימו להפסיד מבעל חוב בכענין זה, אלא מהאי דכתב בניסן סתמא גבי. וטעמא דמלתא משום דשדות דשניהם משועבדים לבעל חוב אלא שהתקינו להם חכמים שאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין, אם כן עליו לברר שהוא משועבד במקום בני חורין ועליו הראיה, הילכך זה שהוא סתם ידו על התחתונה כך נראה לי טעם הענין עכ"ל (ר"ן על הרי"ף מ"מ הל' מלוה ולוה פ"כ ה"ה).

אימא סיפא כ' לא' ומסר לא' זה שמסר לו קנה ואס"ד ר"מ אמאי קנה הא אמר ע"ח כרתי ולא ניחא לאוקמי לן כשנמסרו שניהם בו ביום כיון דסתמ' קתני להו טפי ניחא לן לומר דתנאי היא דתניא גבי הולך מנה לפלוני ומת המשלח ושנשתלחו לו ומספקא לן אם הולך כזכי דמי או לא וחכמים אומרים יחלוקו וכאן אמרו מה שירצה שליש יעשה אלמא במלתא דספיקא פלוגתא דתנאי היא אי חלוקא עדיפא או שודא דדיינ' עדיפא ולגבי שודא שפיר מייתי ראיי' מהתם דהא ודאי הא דהכא עדיפא למעבד שודא טפי מההיא דהוה ספק שקול דהולך אי הוה כזכי או לאו כזכי ואפ"ה אמר יחלוקו כ"ש הכא דאפשר שזכו שניהם כא' ומיהו בלאו הכי נמי איכא מתני' דמותבינן הימנה דמסייע לרב בהדי' ולא מייתי תנאי אלא משום שמואל ודכוותא בתלמודא כנ"ל ומקשינן השתא שודא להא דתניא מה שירצה שליח יעשה יש ללמוד מכאן ראיה למה שפי' בשודא דדייני לעיל בפר' הכותב אימא דרמי בר חמי כתבינהו לנכסי לרמי בר חמא בצפרא ובאורת' כתבינהו למר עוקבא בר חמא פי' ולא נודע למימסר שטרו תחלה כדפי' רש"י ז"ל.

חדא דאנא דיינא ומר לא דינא ע"פ ריש גלות' ולא נהירא דהא רב ששת נמי דיינא הוה דגמיר וסביר ונקט רשותא ויש שפירשו דאנא דיינא בהאי דוכתא שהדין הזה היה במקומו של רב נחמן ואין ראוי לעשות לאחרים שודא באותו מקום שזה כעין הפקר ב"ד הוא ואין ראוי לעשותו במקום שגדול ממנו או שהיה דיין קבוע במקום ההוא שהיה ראוי לדון בו ומיהו הא בדיעבד שפיר דמי ואין עיקר טעמא בכאן להחזיר דינם בדיעבד אלא משום אידך טעמא דמעיקרא לא אתו עלה אלא משום טעמא דאיהו קדים ועידיו בחותמיו זכין לו והוה ליה טועה בדבר משנה שהוא חוזר וכן פי' מורי הרב הלוי ז"ל בשם אחיו הרי פנחס הלוי ז"ל.

הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה דרב יוסף פי' רש"י ז"ל דשטרי מכר היו באחריות שיצאו על קרקע אחד זה אומר אני זכיתי בו תחלה וזה אומר וכו' ואוקמי רב יוסף בידא דההוא דכתוב ביה בה' בניסן דאילו אידך דלמא בר כ"ט בניסן הוא וידו על התחתונ' ואמר לי' דלכתוב לי' טרפא משום אחרינא על אותם שלקחו מאייר ואילך וא"ל דאינהו מדחי לי' דדלמא בר חד בניסן הוא ושלא כדין טרפוה ממנו ולא גרסי' להאי פי' והנחנו לך מקום לגבות ממנו ויש שפי' לפי גירסא זו דשני שטרי הלואה היו שיצאו על קרקע אחד בן חורין מר אמר אני מוקדם וראוי לגבותו ומר אמר אני מוקדם וראוי לגבותו ואוקמי רב בההיא דה' בניסן כלומר דאגבי' בעל ה' דניסן וכי אתו אידך למטריף לקוחות דבתר אייר ואמרי ליה את בר חד בניסן את והנחנו לך מקום לגבות ממנו ושני הפירושים דרך א' להם וכולם ענין אחד ורש"י ז"ל פי' בשטרי מכר משום דסוגיין דלעיל מיירי בהכי וכדפי' לעיל ומ"מ שמעינן מהכא שכל הבא לגבות שום שעבוד בלשון מסופק עליו להביא ראיה אף על פי שחיובו ברור צריך לברר שעבודא.

ולענין הולך מנה לפלוני ומת משלח ומי שנשתלחו לו יתבאר בראשון של גיטין י"ד ב' שאם היה בריא רואין אם מת מקבל בחיי נותן יחזרו ליורשי משלח דהולך בבריא לאו כזכי ואם מת נותן בחיי מקבל יחזרו ליורשי מי שנשתלחו דקיימא לן מצוה לקיים דברי המת ואי שכיב מרע הוא אי איתיה למקבל בשעת מתן מעות יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו דקיימא לן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ואי ליתיה למקבל בשעת מתן מעות יחזרו ליורשי משלח דקיימא לן אין קנין למת ושם יתרחבו הדברים בענין זה בע"ה:

הוזכר בכאן מעשה באימיה דרמי בר חמא דבצפרא כתבתינהו לניכסה לרמי בר חמא ולאורתא ר"ל בערב ומכל מקום דוקא באותו יום כתבתינהו לרב עוקבא בר חמא אתא רמי בר חמא לקמיה דרב ששת אוקמיה בניכסיה ר"ל על ידי אי זה מתלמידיו שהרי הוא סגיא נהור היה וחוץ מכבודו לא היה ראוי לדון אזל רב עוקבא לקמיה דרב נחמן אוקמיה בניכסי אמר ליה רב ששת לרב נחמן מאי טעמא עבד מר הכי אמר ליה רב נחמן ומר מאי טעמא עבד הכי אמר ליה דקדים אמר ליה אטו בירושלם קיימינן דכתבי שעות פירוש דאלו בירושלם הוה אומרים מן הסתם שלאותו שכתב השעה הקודמת מסר תחלה שהשעות בירושלם כימים שבשאר מקומות וכמו שבשאר מקומות כל שכתוב בזו באחד בניסן ובזו בשני בניסן נותנין לאותו שבאחד בניסן שמן הסתם לאותו שבאחד בניסן שהיום קודם נמסר תחלה כך הדין בירושלם בשעות אבל אנן דלא כתבינן שעות אין בירור כתיבת שעות של כתיבה מועיל אלא אם כן נתברר למי מסר תחלה וכל שלא נודע למי נמסר תחלה שודא דדייני ושודא דידי דלרב עוקבא יהבתינהו ובתר הכי אמר ליה רב ששת ואי מטעם שודא אתה דן כן אף אנא נמי שודא דידי דלרמי יהבתינהו ומאי אולמא דשודא דידך משודא דידי והשיבו חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא אלמא לא נאמר שודא אלא בדיין הקבוע או דיין שקבלוהו עליהם אבל בזו לא קבלוהו עליהם שהרי רב ששת לא הזמינם לדין אלא שמכח שטרו העמידו בנכסיו ואף אם קבלוהו עליהם מכל מקום מעיקרא לאו מתורת שודא אתא ולענין גוף המעשה כתבו גדולי הפוסקים שלא נאמר כל כיוצא בזה אלא במתנת בריא בלא קנין שאלו היה בה קנין כל שקדם הקנין אפילו רגע משנעתקו מאותו ענין קנה וכן הדין בלא קנין כל שנתבררה קדימת הגעת השטר ביד אחד מהם אפילו רגע כמו שהתבאר ואלו היה מתנת שכיב מרע אין ספק שהאחרון זוכה שדיאתיקי מבטלת דיאתיקי כמו שיתבאר במקומו:

ממה שכתבנו למדת שאין דין שודא נאמר אלא בדיינים הקבועים או שקבלום עליהם וכן למדת שאף היחיד הדן ביחידי דן בדין שודא ובערוך נמצא שאין דין שודא אלא בקרקעות אבל לא במטלטלין וזו ודאי דברים מתמיהים:

מי שיצאו עליו שני שטרי חוב אחד כתוב בו עשרה בניסן ואחד כתוב בו בניסן סתמא ואין כאן בני חורין אלא לגביית האחד מגבין אותן לזה שכתוב בו בעשרה בניסן ויד האחר על התחתונה לומר שמא בעשרים ותשעה בניסן היה וכתבו הגאונים שאפילו תפס מוציאין ממנו:

מכר לוה זה מאייר ואילך וזה שכתוב בו בשטרו ניסן סתם קובל לבית דין להגבותו ממה שמכר אחר ניסן שהרי על כל פנים הלואתו בניסן היתה אין זה כלום שאף הלקוחות אומרין לו שמא בר חד בניסן את ודינך על הבני חרי שגבה אותו שכתוב בשטרו עשרה בניסן ומכל מקום אם כתב לו האחר הרשאה בחובו עד שזה של ניסן סתם תובע שני השטרות אחת מצד עצמו ואחת מכח הרשאה הרי זה גובה שטר אחד מן הבני חרי ושטר שני מן הלקוחות שהרי כשיאמרו את בר חד בניסן את אומר להם והרי כבר גביתי בני חרי מכח חד בניסן ועכשו אני בא לטרוף מכח אותה של עשרה בניסן ואי אמריתו דשטרא דידיה קדים אף אני גביתי בני חרי בשבילה והבו לי השתא בדידי וכן הדין בשטרי מכר ואתה למד מכאן במי שלוה מנה ולו שני קרקעות שכל אחד שוה מנה ומכר אחד לאדם אחד וכתב לו בניסן מכר השני לאחד וכתב לו ניסן סתמא אין בעל חוב טורף מאחד שכל אחד אומר לו הנחתי לך מקום וכן בכמה:

תוס' בד"ה כתב לא' מדדחיק שמואל לומר הך סברא לר"מ ש"מ כאביי ס"ל כו' עכ"ל אע"ג דאליבא דר"מ קיימינן התם ור"מ אזיל בתר חתימה מ"מ כיון דהוה מצי לאוקמא כרב אסי ודחיק לאוקמא מלתיה דשמואל כאביי ע"כ כאביי ס"ל דעדיו בחתומיו זכין לו ואליביה דאביי משמע כתב לא' ומסר לא' את שכתב לו קנה (ג) ומיהו יש לדקדק בזה דמשמע דלרב אסי דלית ליה עדיו בחתומיו זכין לו ה"ל כתב לאחד ומסר לאחד את שמסר לו קנה וא"כ היכי בעי לאוקמא מלתיה דר"מ דהתם כוותיה דרב אסי דהא לר"מ מוכח מתוך שמעתין דכתב לא' ומסר לאחד את שכתב לו קנה וצ"ע ודו"ק:

בא"ד אכתי ניחוש באותו יום שנכתב השובר מכרה כתובתה קודם כו' שנכתב קודם המסירה כו' עכ"ל כצ"ל ויש לדקדק אמאי לא דקדקו בכה"ג דלעיל מיניה בכותבין שטר ללוה כו' דאכתי ניחוש דבאותו יום שמכר לזה לוה מזה והמכירה היה קודם מסירת השטר ללוה דהשתא לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו הואיל ואין ניכר כו' ויש לומר דהתם אם יבא בע"ח ושטר מכר שנכתבו ביום א' כיון דלא ניכר מתוך השטר מי הוא הקודם מוקמינן לה בידיה דלוקח שהוא מוחזק בקרקע משא"כ הכא גבי שובר דהוה מוקמינן הקרקע ביד הבעל שהוא מוחזק בה וכן נראה מדברי התוס' שם ודו"ק:

לא דכ"ע כר' אלעזר ואיכא למידק קצת דיוקי בהאי שמעתא חדא למה לי לאורוכי כולי האי ומי מצית מוקמת ליה לרב כר' אלעזר לקשי להדיא והאמר רב יהודה וכו'. ועוד אמאי קאמר אלא מחוורתא רב כר"מ וכו' פשיטא ודאי דכיון דאידחיא לה אוקמתא דלעיל אין לך לומר אלא דרב כר"מ ושמואל כר"א ועוד אמאי לא מוקמינן פלוגתייהו בדר' אלעזר אע"ג דלא ס"ל לרב כר"א דהכי אשכחן בכמה דוכתי דפליגי אמוראי אליבא דמאן דלית הלכתא כותיה כגון אליבא דב"ש והכא נמי אימא דפליגי אליבא דר"א אע"ג דלא ס"ל כוותיה ולא תוקמה להו לפלוגתייהו בתנאי ונראה דבהך קושיא בתרייתא מתרצה כולה סוגיין דאיברא ודאי דהוה מצינן לאוקמא פלוגתייהו אליבא דר' אלעזר אלא מיהו להכי קאמר דכ"ע כר' אלעזר משום דקי"ל כוותי' בגיטין ולא מצינן לאוקמה פלוגתייהו בדר"מ משום דבדר"מ לא מצינן לאשכוחי שודא וכדפירש רש"י לעיל אבל בדר' אלעזר איכא למימר שודא ואיכא למימר חלוקה דשמא קדם ומסרו למי שהיה חביב לו ואת השני הטעה או שמא לא קדם ומסרו דלדידיה עדי חתימה נמי כרתי אלא דעדי מסירה עיקר הלכך מוקמינן פלוגתייהו בדר' אלעזר ולא מוקמינן פלוגתייהו אליבא דר' אלעזר ולא ס"ל משום דקי"ל כוותיה בגיטין וכדכתיבנא וזהו שכתב רש"י ז"ל דכ"ע כר' אלעזר. דקי"ל כוותיה בגיטין ואיכא למימר שודא ואיכא למימר חלוקה. וכי פרכי' ומי מצית אמרת וכו' לא פריך אעיקר אוקמתין דפשיטא ודאי דשפיר מצינן לאוקמא פלוגתייהו בהכין ואליבא דר' אלעזר אלא אהא פרכינן דאמרינן דכ"ע כר' אלעזר דמוקמינן לרב כר' אלעזר ופרכינן ומי מצית מוקמית וכו' והוה מצינן לשנויי דאליבא דר' אלעזר פליגי ולא ס"ל לרב אלא דסבר דלר' אלעזר חלוקה עדיפא אלא דלא ניחא ליה לשנויי הכין דלפלגו אליביה ולא לסברו כן ומתחוור לתלמודא טפי לשנויי דרב כר"מ ושמואל כר"א והיינו דקאמר תלמודא אלא מחוורתא רב כר"מ ושמואל כר' אלעזר פי' אע"ג דמצינן לאוקמא פלוגתייהו בגונא אחריתי המחוור דרב כר"מ ושמואל כר' אלעזר כנ"ל. וא"ת והיכי אסקינן מחוורתא רב כר"מ ושמואל כר' אלעזר ומעיקרא פרכינן לימא רב כר"מ ושמואל כר' אלעזר דוחקו דהוה דחיקא ליה דפליגי אמוראי בפלוגתא דתנאי היכן אזיל וי"ל דמעיקרא הוה סברינן דלר"מ ע"כ אית ליה חלוקה ולר' אלעזר אית ליה שודא והילכך פליגי אמוראי בפלוגתא דתנאי ולא חדשו מידי אבל השתא דמתרצינן דאפי' לר"א מצינן למימר דחלוקה עדיפא הילכך שפיר מצינן למימר דרב כר"מ ושמואל כר"א וחדש לנו שמואל דשודא עדיפא לר' אלעזר ורב נמי ה"ק אין לך לומר אלא חולקין משום דס"ל כר"מ וכיון דחדא מינייהו חדית לן סברא דלא הוה ידעינן לה מדברי התנא לא פרכינן לימא כנ"ל. והשתא ניחא קושיא אחריתי דכיון דאוקמינן רב כר"מ ושמואל כר' אלעזר מאי מותבי' עליה דשמואל מדתניא שני שטרות היוצאים ביום אחד חולקין והא שמואל כר' אלעזר ואי תיובתיה מדקתני סיפא כתב לא' ומסר וכו' א"כ זו הוה ליה לאתויי ברישא ולאותובי מינה תיובתא דהיינו תיובתין דמרישא ליכא לאותובי כלל דהא כר' אלעזר אמרה לשמעתיה ובמאי דכתיבנא ניחא דעיקר תיובתין אמאי דסבר דשודא עדיפא דמדקתני כלישניה ממש וקתני חולקין משמע דהא אתא לאשמועינן דחלוקה עדיפא דאי לר"מ פשיטא דחולקין דלדידי' לא שייך שודא ומשני אמר לך שמואל הא מני ר"מ היא וכו' פירוש איברא דליכא למימר שודא בחתימתו ומיהו במסירה איכא למימר שודא וכמו שהקשה הריטב"א ז"ל וכדכתבינן לעיל והא אתא לאשמועינן דחולקין לר"מ כדתרצי' לעיל ואפשר דלהכי כתב רש"י חולקין. אלמא חלוקה עדיפא. ר' מאיר היא וליכא למימר שודא בחתימתו. עד כאן דוק ותשכח: הלכה כר' אלעזר בגיטין שחתימת הגט אינה עיקר דאין עדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם אבל בשאר דברים דלא מצי אינש לאקנויי מידי בלא סהדי ודאי חתימה דהתם עיקר ובחתימה קנו אינשי בשטר או אף בשטרות הלכה כר"א דע"מ השטר כרתי קנייה הא מני ר' מאיר ואפשר לצמצם הלכך קתני חולקין. רש"י במהדורא קמא:

מיתיבי שני שטרות היוצאים ביום אחד וכו' וא"ת ולרב מי ניחא והא מתרצינן רב כר"מ אלמא דס"ל לרב דלר"מ דוקא חולקין אבל לר' אלעזר מודה הוא נמי דשודא עדיפא והשתא קס"ד דר' אלעזר הוא דקאמר חולקין ותקשי נמי לרב ויש לומר איברא דהכי מוקמינן לה רב כר"מ וכו' ומיהו הא אמרינן דהוה מצינן לאוקמא פלוגתייהו דבדר' אלעזר פליגי אע"ג דלא ס"ל לרב כוותיה דר' אלעזר הלכך לא מצינן לאותובי לרב דלא ברירא סברתיה אי אליבא דר"מ קאמר ליה או אפילו לר' אלעזר אבל לשמואל דע"כ קאמר דלר' אלעזר שודא עדיפא מותיב שפיר כנ"ל:

כתב לאחד ומסר לאחד זה שמסר לו קנה פירשו בתוספות אע"פ שקדמה הכתיבה למסירה והכי נמי סבירא ליה לשמואל דהא אית ליה שודא והיינו אליבא דר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי והקשו דהא משמע בפ"ק דב"מ דשמואל ס"ל כאביי דאמר עידיו בחתומיו זכין דדחיק התם שמואל דאמר לא חיישינן לפרעון ולקנוניא מתני' דקתני מצא שטר חוב בזמן שיש בהם אחריות נכסים לא יחזיר אי ס"ל כאביי אמאי לא יחזיר ומסיק שמואל אמר אומר היה ר"מ וכו'. ואין לומר דשמואל בעי לאוקמה בכולהו שטרי ואפילו למאן דסבירא ליה דעידיו בחתומיו זכין לו ולא משום דס"ל הכין מדדחיק שמואל נפשיה כולי האי לומר הך סברא לר"מ ש"מ דכאביי ס"ל ואליבא דאביי משמע כתב לא' ומסר לא' את שכתב לו קנה דאמתני' דקתני כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו פריך התם וליחוש דלמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין דמניסן ועד תשרי ומשני אמר אביי עידיו בחתומיו זכין לו אלמא אע"ג דמסר ללקוחות קודם ללוה לזה שמסר לו לא קנה ויש לדחות דלעולם אביי נמי עידיו בחותמיו זכין לו אלמא אע"ג דס"ל עידיו בחותמיו זכין לו היינו כשאין מסירה נגד החתימה אבל כשזיכה לאחד במסירה הך דמסירה עדיף טפי ושניא ההיא שקלא וטריא דכותבין שטר ללוה וכו' משום דהמסירה ללקוחות הויא כמכר וכתיבת השטר ללוה היינו ש"ח ואיכא למימר דלאחר דלוה בתשרי חל השעבוד למפרע בניסן דעידיו בחתומיו זכין לו והויא ליה כתיבה ומסירת הלוה קודם מסירת הלקוחות אבל בב' שטרי מכר לזה כתב ולזה מסר אותו שנמסר לו עדיף טפי וקנה ומיהו אכתי קשיא דבספ"ק דמציעא משני אביי כה"ג גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל וכו' דלא חיישינן דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזל זבננה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי ומפיק ליה לשובר כו' הא קמן דבשני שטרי מכר לזה כתב ולזה נמסר לזה שנכתב קנה ולא לזה שנמסר. ורש"י כתב בשמעתין וז"ל כתב לא' השטר ולא מסר לו עד שכתב שטר שני לאחר עליה ומסר לו. ע"כ. משמע דבהכי מיתרצא הך קושיא דשניא הכא דיש לזה כתיבה בלחודה ולזה כתיבה ומסירה ומ"ה זה שנמסר לו קנה משום דאית ליה תרתי כתיבה ומסירה ולהכי כתיבתו עדיפא טפי ומ"מ ע"כ היינו כר' אלעזר דאלו לר"מ עידי חתימה בלחוד כרתי והמסירה לא שויא ולא מידי וכמאן דליתא דמי הלכך למאן דקדים בכתיבה יהבינן לה אע"ג דליכא מסירה בהדה דהמסירה לא מעלה ולא מוריד והלכך לא קשיא ולא מידי דשניא הכא דשני הכתיבות שוות אלא דיתירה האחת על חברתה דיש עמה מסירה ולהכי עדיפא טפי אבל כתיבת השובר אינו ככתיבת מכירת הכתובה וק"ל. אבל התוספות לא פירשו כן שכתבו וז"ל כתב לאחד ומסר לאחר וכו' אע"פ שקדמה הכתיבה למסירה וכו' וכדכתבינן לעיל אלמא משמע דלא איירינן אלא במסירה ואיהי היא דעדיפא טפי מהכתיבה והכתיבה דאיכא בהדי המסירה לא מעלה ולא מוריד והלכך קשיא להו מה דאקשו ואזלי לשיטתייהו דלעיל פירש ר"י ז"ל דלר"מ דאית ליה החתימה עיקר אין לנו למיזל בתר מאי דמורה השטר וכיון דמתוך עדי החתימה אין ניכר שקדם קניינו של זה לקניינו של זה קונין שניהם בבת אחת אפילו נכתב ונמסר לאחד תחלה וכו' אלמא משמע דאפילו לר"מ עדי מסירה נמי מהני אלא דעדי חתימה עיקר מעתה היכי מצינן לפרושי כדפרש"י ז"ל דלמא ר"מ נמי הכי ס"ל דכתיבה בהדי מסירה עדיפא טפי מכתיבה לחודה והיכי קא מכריח תלמודא מדקתני סיפא כתב לאחד ומסר לאחר וכו' דהיינו ר' אלעזר ולא ר"מ דילמא ר"מ היא דס"ל דעדיפא כתיבה ומסירה מכתיבה לחודה לכך פירשו דמהך סיפא שמעינן דהכתיבה לא מעלה ולא מוריד ולמי שנמסר קנה וע"כ כרבי אלעזר אתיא ולא כר"מ והיינו דקתני כתב לא' ומסר לאחר דאלו לשיטת רש"י הו"ל למיתני כתב לאחד וכתב ומסר לאחר כיון דלא קנה מי שנמסר לו אלא משום דאיכא בהדה כתיבה אלא ע"כ טעמא דסיפא היינו משום דמסירה עיקר וכתיבה לאחר כתיבה לא מעלה ולא מוריד ולכך ק"ל לתוספות מדשמואל אדשמואל וכדכתיבנא לעיל. וכי מעיינת שפיר תמצא דקו' התוס' אינה אלא לשיטת ר"י ז"ל דלר"מ דס"ל ע"ח כרתי ומתוך ע"ח אין ניכר שקדם קנינו של זה לקנינו של זה לכך חולקין אע"פ שמתוך ע"מ ניכר אבל לר' אלעזר כיון דמתוך ע"מ ניכר לא איכפת לן בעדים החתומים בשטר והלכך ע"כ ס"ל לר' אלעזר כתב לאחד ומסר לאחד זה שנמסר לו קנה ושמואל נמי הכי ס"ל אבל לשיטת ר"ת ז"ל איכא למימר אע"ג דס"ל לשמואל דעבדינן שודא היינו משום דס"ל דע"מ נמי כרתי ובע"מ א"א להיות בב"א ולכך תנינן בהו ועבדינן שודא (היינו משום דס"ל דע"מ נמי כרתי ובע"מ א"א להיות בב"א ולכך תלי' בהו ועבדינן שודא) מיהו היכא דידעי' בודאי דלזה נכתב ולזה נמסר אפשר דס"ל לשמואל דאת אשר כתב לו קנה אבל בשני השטרות היוצאין לפנינו דלא ידעינן קושטא דמלתא ס"ל לשמואל דתלינן במסירה כיון שהמסירה א"א להיות בבת אחת והחתימה רוב הפעמים א"א לצמצם בכך ס"ל דעבדינן שודא ורב ס"ל דלא תלינן בע"מ כלל וע"מ בתר ע"ח גרירי וע"ח אפשר להיות בבת אחת ולכך חולקין א"נ ס"ל לשמואל דע"מ עיקר והיינו דוקא לענין דתלינן בהו טפי מבעדי חתימה ולכך עבדינן שודא אבל ע"ח נמי כרתי ואי ידעינן בודאי דקדים וכתב לזה קנה את שכתב לו אע"ג דשוב מסר לאחר דע"ח נמי כרתי ואחר שקנה האחר אפילו בקנין גרוע כיון דס"ס קנה אינו קודם לשל' אחריו אע"ג דעדיף קנייניה דכבר זכה הקודם ואפשר דר' אלעזר הכי ס"ל דע"ח נמי כרתי והא דקתני כתב לאחד ומסר וכו' תנא שלישי הוא ואינו לא ר"א ולא ר"מ ומעתה לא תקשי לא מדשמואל אדשמואל ולא מדאביי לאביי לא מהלכתא אהלכתא אבל לשיטת ר"י קשיא כלהו ותירץ ר"י דכי אמרינן עדיו בחיתומיו זכין לו ה"מ בשני ימים כו' כמ"ש התוס' כנ"ל:

ואי ס"ד ר"מ אמאי קנה וכו' ולא ניחא לאוקמי כשנמסרו שניהם בו ביום כיון דסתמא קתני להו טפי ניחא לן לומר דתנאי היא. הריטב"א ז"ל ואזיל לשיטתיה כדכתיבנא לעיל: תנאי היא פי' לא אליבא דר' אלעזר קאמר דלהכי לא מייתי שום ראיה מההיא ברייתא דמייתי דלא נזכר ר"א התם בברייתא כלל אלא ה"ק דאיכא תנאי דפליגי בהכי דאיכא למ"ד שודא עדיף ואיכא למ"ד חלוקה עדיף וכן פרש"י ז"ל:

דתניא וחכמים אומרים וכו' בשלהי פ"ק דגיטין הולך מנה לפ' והלך ובקשו ולא מצאו יחזרו למשלח מת משלח יחזרו ליורשים כו' עד וחכ"א יחלוקו יורשי משלח ויורשי מי שנשתלחו לו וכאן אמרו מה שירצה שליש מן הברייתא הוא וכאן אמרו ואנא ס"ל דכאן אמרו מה שירצה שליש דהיינו שליח יעשה אלמא שודא עדיפא כך פרש"י במהדורא בתרא והכין איתא בפירושי דוקני וכתב הריטב"א וז"ל דתניא גבי הולך מנה לפ' ומת המשלח ושנשתלחו לו ומספקא לן אם הולך כזכי או לא וחכמים אומרים יחלוקו וכאן אמרו מה שירצה שליש יעשה אלמא במילתא דספיקא פלוגתא דתנאי היא אי חלוקה עדיפא או שודא עדיף ולגבי שודא שפיר מייתי ראיה מהתם דהא ודאי הא דהכא עדיפא למעבד שודא טפי מההיא דהוי ספק שקול דהולך אי הוי כזכי אי לא הוי כזכי ואפ"ה אמר יחלוקו כ"ש הכא דאפשר שזכו שניהם כאחת ומיהו בלאו הכי נמי איכא מתניתא דאותביה מינה דמסייעא לרב בהדיא ולא מייתי תנאי אלא משום שמואל ודכוותה בתלמודא כנ"ל. ומדקרינן השתא שודא להא דתניא מה שירצה שליש יעשה יש ללמוד מכאן ראיה למה שפירשנו בשודא דדייני לעיל בפ' הכותב ע"כ: וז"ל רש"י במהדורא קמא דתניא בשלהי פ"ק דגיטין הולך מנה לפלוני ובקשו ולא מצאו שהרי מת יחזרו למשלח דהולך לאו כזכי דמי מת משלח יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו כדמפרש התם דמספקא להו לרבנן אי הולך כזכי דמי דכי אמר ליה הולך מנה זה לפלוני כמאן דאמר ליה זכה במנה לפלוני וכגון דההיא שעתא הוה משתלח קיים או אמרינן הולך לאו כזכי ולא קנה המשתלח באמירה דמשלח והיכא דאיכא ספיקא חלוקה עדיפא וכאן אמרו שאר כל החכמים מה שירצה שליש דהיינו שליח יעשה שאם יראה שליש שנתן משלח בעין יפה כל כך שהיה חפץ שיבא המנה ליד יורשין ינתנו ליורשי משתלח ואם לאו יחזרו ליורשי משלח אלמא שודא עדיפא דבתר שודא דשליש אזלינן ע"כ:

אמיה דרמי בר חמא וכו' א"ל רב נחמן לרב ששת ומר מאי טעמא וכו' א"ל רב ששת לרב נחמן משום דרמי בר חמא קדים דבצפרא כתבינהו ניהליה. דכתבי שעות דהיכא דכתבי שעות לא דייקי כלל בתר מסירת השטר דכיון דחזינן ליה דקדים לא אמרינן אימר ההוא דקדים בתראה הוה למסירה דקי"ל כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי אלא ההוא דחזינן ליה דקדים מחזקינן ליה בחזקת דהוא קדים נמי למסירה דאי לא תימא הכי אפילו הנהו שטרי אינן יוצאין ביום אחד אלא זה ביום פ' וזה ביום פ' היכי יהיב ליה לקדמאה הא איכא לספוקי דילמא ההוא דקדים בתראה הוה למסירה אלא ודאי היכא דכתי' כהלכת מנהג המקום לא דייקינן כלל בתרה אלא בחזקת דקמא לכתיבה הוה נמי קדים למסירה מחזקינן ליה אבל היכא דלא כתבי שעות ויוצאין ביום אחד שלא כמנהג המקום אמרינן אימר בתראה קדים למסירה הוה ואינך שטרי דרמי בר חמא ומר עוקבא דלא הוו ידעי הי מנייהו קדים למסירה הילכך דיין להו רב נחמן בשודא דדייני. ל"ש. ומכאן אמר ר' יהודה דהקונה בשטר צריך שימסור לו מקנה לידו. רש"י במהדורא קמא:

וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל בצפרא כתבינהו להו לנכסי לרמי וכו' כלומר העדים מעידים דלערב קרוב לשקיעת החמה כתבם למר עוקבא והעדים האחרים מעידים שבבקר באותו היום עצמו כתבם למרי ומיירי במתנת בריא בשטר לחוד בלא קנין יועיל הקדימה ולפום הכי אוקמיה לרמי בנכסים וא"ל רב נחמן אנן בירושלים אנן דכתבינן שעות. ואלא מר מאי טעמא עבד הכי א"ל שודא דדייני וכו' יש להקשות והלא שמואל דאית ליה בשני שטרות היוצאין ביום אחד שודא דדייני ס"ל כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי ומיד שנמסר השטר זכה מן הדין אותו שנמסר לו ומפני שאין אנו יודעין למי נמסר תחלה היה אומר שמואל שודא דדייני כדכתבינן בפ' הכותב אבל היכא דנתברר לנו למי נמסר תחלה מודה שמואל דלא אמרינן שודא דדייני אלא לאותו שנמסר תחלה יזכה וא"כ הכא שנתברר לנו כי לרמי זכה תחלה היאך היה נותן רב נחמן למר עוקבא מתורת שודא ויש להשיב שאם היו העדים מעידים שנמסר השטר לרמי בבקר ודאי הוא היה זוכה אבל הכא מיירי בדלא ידעינן הי מינייהו קדים במסירת השטר שהעדים מעידים שנכתב בבקר ואינם יודעים אלא מן הכתיבה אבל לא מן המסירה ורב ששת אוקמיה לרמי בנכסים משום דקדים שהיה סובר דמסתמא כמו שנכתב בבקר כמו כן נמסר בבקר וא"ל רב נחמן אטו בירושלים אנן דכתבינן שעות לא נתכוון לומר שאם יכתבו שעות במקומות אחרים לא יועיל קדימת השעות דודאי בכל מקום שיכתבו שעות יועיל הקדימה אלא ה"ק אטו בירושלים אנן דכתבי שעות דבשלמא אם היו כותבין שעות כמו בירושלים היה מן הדין לומר שיזכה רמי דכיון שיש לנו עדים דקדים וכתבי' שעות מוכחא מילתא דקפדי במסירת השטר שימסרו אותו בשעת הכתיבה בעצמה מסתמא בההיא שעתא נמסרה ויזכה אותו שנכתב שטרו תחלה ואע"פ שאין לנו עדים שנמסר באותה שעה בעצמה אבל כיון שאין אנחנו כותבין השעות מוכחא מילתא דלא קפדי במסירת השטר אלא שתנתן ביום שנכתב בלבד ואפשר שלא נמסרה זאת אלא קרוב ללילה ונמסרה אותה שנכתב באחרונה תחלה ומשום דמספקא לן איזה מהן נמסר תחלה היה נותן רב נחמן למר עוקבא מחמת שודא ע"כ: חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא על פי ריש גלותא ולא נהירא דהא רב ששת נמי דיינא הוא דגמיר וסביר ונקיט רשותא ויש שפירשו דאנא דיינא בהאי דוכתא שהדין הזה היה במקומו של רב נחמן ואין ראוי לאחרים לעשות שודא באותו מקום שזה כעין הפקר בית דין הוא ואין לעשותו במקום שגדול ממנו או שהוא דיין קבוע במקום ההוא שהיה ראוי לדון ומיהו הא בדיעבד שפיר דמי ואין עיקר טעמו בכאן להחזיר דינו בדיעבד אלא משום אידך טעמא דמעיקרא לא אתא עלה אלא משום טעמא דאיהו קדים ועדיו בחותמיו זכין לו והוה ליה טועה בדבר משנה שהוא חוזר וכן פירש מורי הרא"ה בשם אחיו ה"ר פנחס הלוי ז"ל. הריטב"א ז"ל: וכתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל. וז"ל כתב ר"ח ז"ל דמהכא שמעינן דלא דיינין שודא בזמן הזה דהא רב ששת חכם גדול וכו' וזה אינה ראיה כל כך שאפשר שאם לא היה במקומו של רב נחמן היתה מועילה שודא של רב ששת דרב נחמן ה"ק ליה במקומי דין הוא שיועיל השודא שלי משודא שלך כיון שאני ממונה מריש גלותא ועוד דהא חזינן בגמרא גבי הולך מנה לפלוני וכו' הנה שאפילו השליח אמרו שיכול לעשות שודא וכ"ש הדיינין אבל מכל מקום הסכמת כל הגאונים ז"ל שאין לנו לדון שודא בזמן הזה כי שמא לא ידקדקו בדבר כראוי ואין להרהר אחר תקנותיהם ע"כ:

הנהו תרי שטרי של מכר שהיו של שני ב"א והיו כתובין על שדה אחת. הוה כתיבי ביה בשטרא בה' בניסן מכר פלוני לפלוני שדה זו. בניסן סתמא בניסן מכר פלוני לפלוני שדה זו. ואנא אפסיד מעות שנתתי. בר כ"ט בניסן את ולההוא דה' בניסן מכרה תחלה ושטר מכירתך בטלה. ונכתוב לי שטר טרפא מאייר ואילך לטרוף לקוחות שלקחו מן המוכר מאחד באייר ואילך. א"ל יכלי למימר לך לקוחות את בר חד בניסן ואת קדים לההוא דה' בניסן וקרקע שנטל בר ה' בניסן שלך היתה והנחנו לך את שלך. ל"א הנהו שני שטרות הלואה של ב' בני אדם. בה' בניסן הלוה פלוני לפלוני. אוקמיה רב יוסף וכו' בנכסיה שהגבהו קרקע בת חורין שהיתה שם. טירפא לטרוף לקוחות. בר חד בניסן את ולך השתעבדו נכסים תחלה וקרקע שנטל בר ה' בניסן בשעבודיה היה שלך והנחנוה בת חורין שתהא גובה הימנה. מאי תקנתיה דהאי שטרא דידיה דכתיב בניסן סתמא נכתבו הרשאה להדדי שיהא האי בר ה' בניסן מוסר לו שטרו לבר ניסן סתמא ויכתוב לו על השטר הרשאה וילך אצל לקוחות מאייר ואילך ויטרוף ממה נפשך דאי אמרינן ליה את בר חד בניסן לימא להו כבר גביתי בשטר זה קרקע שהנחת לי וטרפתיה ממנו והשתא טריפנא להא משום אידך שלקחתי בה' בניסן הרשאה מצי למעבד כה"ג וכן לגבי הלואה. רש"י במהדורא קמא. ולהריטב"א לא נזדמנה לו אלא מה שכתב הרב ז"ל במהדורא בתרא וכתב ז"ל וז"ל הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה וכו' פרש"י ז"ל דשטרי מכר היו באחריות שיצאו על קרקע א' זה אומר אני זכיתי בו תחלה וזה אומר אני זכיתי בו תחלה ואוקמיה רב יוסף בידא דההוא דהוה כתיב ביה בה' בניסן דאילו אידך דילמא בר כ"ט בניסן הוא וידו על התחתונה וא"ל דלכתוב ליה טירפא משום אחרינא על אותן שלקחו מאייר ואילך וא"ל דאינהו מדחו ליה דדילמא בר חד בניסן הוא ושלא כדין טרפוה ממנו ולא גרסינן להאי פירושא והנחנו לך מקום לגבות ממנו ויש שפירשו לפי גרסא זו שני שטרי הלואה היו שיצאו על הקרקע א' בן חורין מר אומר אני מוקדם וראוי לגבותו ומר אמר אני מוקדם וראוי לגבותו ואוקמיה רב יוסף בההוא דה' בניסן דלו אגביה בעל ה' בניסן וכי אתי אידך למטרף לקוחות דבתר אייר אמרינן ליה את בר חד בניסן את והנחנו לך מקום לגבות הימנו. ושני הפירושים דרך אחד להם וכלם ענין א' ורש"י פירש בשטרי מכר משום דסוגיין דלעיל מיירי בהכין וכדפרישית לעיל ומכל מקום שמעינן מהכא שכל הבא לגבות שום שעבוד בלשון מסופק עליו להביא ראיה ואע"פ שחיובו ברור וצריך לברר שעבודו מאי תקנתייהו כתבי הרשאה להדדי. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

בא"ד הלכך אמר שמואל שודא דדייני כו' ליתן לכל מי שירצו כו' וכן גבי שני טוביה ובפ"ק דגיטין ובפ' עשרה יוחסין כו' עכ"ל. לכאורה מכל הנך סוגיות קשה לפרש"י דשמעתין מצינן למימר דדוקא למאי דס"ד דמעיקרא לאוקמי פלוגתייהו בפלוגתא דרב כר"מ ושמואל כר"א ע"כ א"א לפרש כ"א דשודא תליא בסברא דמש"ה לר"מ ליכא שום סברא ותו לא שייך שודא משא"כ למסקנא דשודא וחלוקה פלוגתא דתנאי בעלמא היא איכא למימר דלא תליא בסברא ואומדנא אלא כפירוש התוס' דיתן למי שירצה כך נראה לכאורה אלא דרש"י גופא בספ"ק דגיטין ופ' עשרה יוחסין מפרש להדיא כפירושו כאן דשודא תליא באומדנא ע"ש:

בא"ד אבל במקום שיכולין לזכות שניהם אא"כ בב"ח כו' משום נעילת דלת ולכתובה משום חינא עכ"ל. לכאורה לשון מיותר הוא בפירוש ר"ת שכבר כתב בהתחלת דבריו דלא דמי למתני' כיון ששניהם אמת אלא דלעיל לא בא לפרש עיקר פלוגתייהו דלא מייתי עלה ממתניתין וסגי ליה לר"ת בלשון קצרה דלא דמי דבמתניתין תרוייהו קושטא נינהו מש"ה לכ"ע יחלוקו משא"כ השתא שמפרש ר"ת מילתא בטעמא דרב כר"מ שהחלוקה יכולה להיות אמת ושמואל כר"א שא"א לומר דהחלוקה אמת מש"ה שודא עדיף ומפרש ג"כ שיתן למי שירצה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ממתניתין דאין החלוקה אמת ואפילו הכי אמרינן יחלוקו ולא אמרינן שודא לשמואל והוצרכו לפרש מטעמא דנעילת דלת וחינא כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה כתב לא' ומסר לא' כו' ה"נ ס"ל לשמואל דהא אית ליה שודא כו' ותימא הא משמע בפ"ק דב"מ כו' עכ"ל. מה שהוצרכו לדייק מהא דאית ליה שודא ולא כתבו בפשיטות מדס"ל לשמואל הלכה כר"א אף בשטרות משום דאיכא למימר דלא ס"ל כר"א אף בשטרות אלא דסגי בע"מ לחוד אף בלא עידי חתימה משא"כ היכא דאיכא עידי חתימה שפיר מצי סבר שמואל דעדיו בחתומיו זכין ותו לא תליא מידי במסירה הקודמת דע"ח עדיפי מע"מ וברייתא דהכא דזה שמכר לו קודם קנה היינו כר"א דס"ל דע"מ עדיפי מע"ח מדקאמר אין העדים חותמין אלא מפני תיקון העולם דמדאורייתא בעינן דוקא עידי מסירה אף בשטרות כדאיתא בפ' השולח דף ל"ו ושמואל ס"ל כר"א בחדא ופליג עליה בחדא מש"ה הוצרכו לדייק מדאית ליה לשמואל שודא ע"כ דלגמרי ס"ל כר"א ומקשו שפיר מפ"ק דב"מ. מיהו לא יתכן לפרש כן קושיית התוספות אלא לשיטת התוספות לעיל בד"ה שני שטרות דהא דס"ל לשמואל שודא אע"ג דבמתניתין בכולן יוצאין בשעה א' קתני חולקין בשוה היינו משום דלענין שיעבודא תליא בחתימה אבל במתנה תליא עיקר במסירה וא"כ ע"כ דס"ל לגמרי כר"א אף לפי המסקנא דשמעתין משא"כ לפרש"י בשמעתין ולפר"ת מצינן למימר דהא דמשמע בשמעתין דמאן דס"ל כר"מ לא שייך שודא היינו למאי דבעי למימר מעיקרא דפלוגתא דרב ושמואל תליא בפלוגתא דר"מ ור"א והיינו לפירש"י דרב ס"ל דלר"מ לא שייך שודא דגלי אדעתייהו דלא קפדי וא"כ ע"כ שמואל כר"א דאלת"ה במאי פליגי וכן לפירוש ר"ת ע"כ דטעמא דרב כר"מ דהיכא שהחלוקה יכולה להיות אמת אזלינן בתרה א"כ ממילא דע"כ שמואל כר"א ולפ"ז מצינן למימר דלמסקנא דפלוגתא דרב ושמואל תליא בפלוגתא דתנאי אי שודא עדיף או חלוקה עדיף מיתוקמי מילתא דשמואל בין לר"מ בין לר"א שפיר דלפרש"י לא איכפת לן בהאי סברא דגלי אדעתייהו כלל דאפ"ה מצינן למימר שודא אלא דרב סובר דחלוקה עדיף ולשמואל שודא עדיף וכן לפר"ת למסקנא אע"ג דאפשר דהחלוקה יכולה להיות אמת כיון דלא שכיחי כמ"ש ר"ת בעצמו תו לא תלינן בה כלל אלא דהדר ביה מחד מינייהו ואע"ג דהא' משקר אפ"ה ס"ל לרב חלוקה עדיף כהאי תנא דיחלוקו דמייתי הש"ס דהתם נמי אי דמר לאו דמר ואפ"ה יחלוקו ושמואל ס"ל דלעולם שודא עדיף היכא דאחד משקר ואפ"ה לא קשיא ליה ממתניתין דכולן יוצאין ביום א' דהתם כולן אמת וכדפרישית לעיל דרש"י בהא נמי ס"ל כר"ת וא"כ אין מקום להקשות מסוגיא דפ"ק דב"מ דמצינן למימר דשמואל ס"ל כר"א בחדא ופליג בחדא כדפרישית ועיין עוד בסמוך ומתוך מה שכתבתי נתיישב לנכון פסק רב אלפס ז"ל שפסק בשילהי המגרש כר"א בגיטין ולא בשטרות ואפי' הכי פסק בשמעתין נמי כשמואל לענין שודא בשני שטרות וכבר הקשו עליו הרא"ה ז"ל והר"ן ז"ל ע"ש באריכות בל' הר"ן ולמאי דפרישית לא סתרי אהדדי דלמסקנא דשמעתין מיתוקמא מילתא דשמואל שפיר אפילו אי ס"ל בשטרות כר"מ וכן מבואר להדיא בל' הרי"ף ז"ל לעיל בפרק הכותב שכתב לחלק בין ההיא דשני שטרות דאיירי במכר או מתנה דאי דמר לאו דמר מש"ה ס"ל לשמואל שודא משא"כ במתניתין דכולן יוצאין ביום א' דשניהן אמת יחלוקו והיינו כדפרישית ודוק היטב שהוא כפתור ופרח ועיין בלשון הר"ן בפ' המגרש מה שכתב עוד בזה בשם הרמב"ם ז"ל:

קונטרס אחרון ע"ב בסוגיא דשני שטרות היוצאין ביום א' כתבתי ליישב שיטת הרי"ף ז"ל דאע"ג דבגיטין פרק המגרש פסק הלכה כרבי אלעזר בגיטין ולא בשטרות דבשטרות לא מהני עידי מסירה ואפ"ה פסק בשמעתין כשמואל בשני שטרות היוצאין ביום אחד דאמרינן שודא דדייני והקשה הרא"ה והר"ן ז"ל דהוי כתרתי דסתרי וישבתי לנכון בעזה"י:

בא"ד ומסיק אמר שמואל אומר היה ר' מאיר כו' מדדחיק שמואל כו' עכ"ל. מאריכות לשון התוספות בזה נ"ל דעיקר דיוקא בזה מדאמר שמואל גופא אומר היה ר' מאיר משמע להו דלאו בפירוש שמיע ליה לשמואל הכי משמיה דר"מ דא"כ מ"ט דהנך אמוראי דמוקי למתניתין דב"מ באוקימתא אחריתי אע"כ דשמואל מגופא דמתניתין דב"מ הוא דדייק לה הכי דטעמא דר"מ משום הכי הוא וא"כ ע"כ דשמואל גופא הכי ס"ל בפשיטות דר"מ ס"ל עידיו בחתומיו זכין לו ואי ס"ד דשייך פלוגתא בהא מנ"ל לשמואל דר"מ הכי ס"ל דהא מצי לאוקמי כר' אסי כן נ"ל ודלא כמהרש"א ז"ל שדבריו אין מבוררים בזה ובמה שכתבתי נתיישב מה שהקשה הר"ן ז"ל על הרמב"ן ז"ל בס"פ המגרש ע"ש. והא דקשיא ליה למהרש"א ז"ל נמי לר' אסי דאליבא דר"מ קאי התם והיאך מפרש למתניתין דב"מ דהא משמע בשמעתין דר"מ ודאי ס"ל עידיו בחתומיו זכין מדפריך הכא בפשיטות ואי ר"מ אמאי קנה זהו תורף קושייתו ולא קשה מידי דהא הכא אליבא דשמואל מקשה דאיהו ס"ל דלר"מ עידיו בחתומיו זכין כדמוכח מההיא דאמר שמואל אומר היה ר' מאיר משא"כ רב אסי ס"ל דלר"מ נמי זה שמסר לו קנה דלית ליה עידיו בחתומיו זכין כל זה ברור לפי שיטת התוס'. מיהו בעיקר קושיית התוס' נ"ל ליישב כל הקושיות שהקשו דמצינן למימר שפיר דאע"ג דעידיו בחתומיו זכין אפ"ה א"ש הא דזה שמסר לו קנה דהא מסקינן התם בפ"ק דב"מ דלא אמרינן עידיו בחתומיו זכין אלא היכא דמטא לידיה בסוף וא"כ מכיון שמסר או נתן ביני וביני השדה לאחר תו לא מיקרי מטא לידיה דנתבטל זיכוי החתימה לגמרי שהרי חזר בו בפירוש והעדים לא זכו אלא על תנאי אם לא יחזור בו משא"כ לענין כותבין שטר ללוה אתי שפיר דאע"ג שלא לוה עד תשרי מ"מ כדין טריף למפרע שהרי לא שייך חזרה בכה"ג ע"י שמכר השדה לאחר מ"מ עיקר השט"ח חל למפרע לענין השיעבוד מזמן השטר וככל מה שכתבתי כתב הרא"ש ז"ל להדיא שם בפ"ק דמציעא בשם הרי"ף ז"ל והעליתי שם בחידושי לב"מ ובביאורי לח"מ שהרא"ש ז"ל גופא סובר כן והיא ג"כ שיטת רש"י ז"ל ע"ש שהארכתי וא"כ אין מקום לקושיית התוס' דהכא אלא הא דמקשה הש"ס בשמעתין ואי ר"מ אמאי קנה היינו דוקא למאי דס"ד מעיקרא דפלוגתא דרב ושמואל הוא משום דרב כר"מ וא"כ הוי סבר דלר"מ לא תליא מידי במסירה דמש"ה לא אמרינן שודא וע"כ היינו דכיון דעידיו בחתומיו זכו לו לא נתבטל זיכוי החתימה במה שמכרה הנכסים לאחר וא"כ מקשה שפיר לשמואל דקשיא רישא אסיפא משא"כ למסקנא דרב ושמואל פליגי אי שודא עדיף או חלוקה עדיף ממילא הדרינן לסברא דלא שייך בכה"ג עדיו בחתומיו זכין וכמ"ש הרא"ש ז"ל בשיטת הרי"ף כדפרישית אלא דהתוס' דהכא לשיטתייהו דלית להו האי סברא דהרא"ש והרי"ף כמו שכתבו התוס' בפ"ק דב"מ דף י"ט ע"ב בד"ה ברייתא בברי ע"ש כן נ"ל נכון ואע"ג דהרא"ש ז"ל גופא הביא שם קושיית התוס' דהכא ומה שתירץ רבי כאן מיהו כבר העליתי שם דבלא"ה ע"כ לא כתב כן הרא"ש אלא בשיטת התוס' שהביא שם אבל איהו לא ס"ל וכמ"ש באריכות שם והשגתי על הש"ך בח"מ סימן ל"ט ודוק היטב:

קונטרס אחרון תוספות בד"ה כתב לא' ומסר לא' כו' תימא הא משמע בפ"ק דמציעא עד סוף הדבור וכתבתי דלפי שיטת הרא"ש ז"ל בפרק קמא דמציעא דאף למ"ד עידיו בחתומיו זכין לו מ"מ היכא שכתב ומסר בנתיים לאחר נתבטל השטר למפרע אם כן אין מקום לדברי התוס' כאן ואף דהרא"ש ז"ל גופא בפרק קמא דמציעא הביא דברי התוספות כאן היינו לשיטתם אבל הרא"ש ז"ל גופא לא ס"ל והשגתי בזה על הש"ך בח"מ סי' ל"ט ובחידושינו לטוח"מ הארכתי יותר:

בא"ד ותירץ רבי דכי אמרינן עידיו בחתומיו זכין ה"מ בשני ימים כו' אבל הכא כו' עכ"ל. מבואר מתירוצו של רבי דהא דקתני כתב לזה ומסר לזה קנה לא קאי אלא אההיא דשניהם נכתבו ביום א' משא"כ לפמ"ש בסמוך אתי שפיר ההיא דכתב לזה ומסר לזה דאפילו מסר לאחר כמה ימים אפ"ה זה שמסר לו קנה וה"ה דאפילו בלא נכתב ביום א' נמי דינא הכי ומה שהוצרך רבי לפרש כן היינו משום הקושיא דאיהו בלא"ה ס"ל כפירוש התוס' לעיל בד"ה שני שטרות דמחלקו בין שיעבוד למתנה להיפך דבשיעבוד בעינן טפי מוכח מתוכו וכדמשמע נמי ממה שכתבו התוס' בד"ה לימא רב דנראה לרבי דמיירי הכא במקום שכותבין השטר דבמקום שקונין בכסף והשטר לראיה בעלמא לא בעינן מוכח מתוכו וא"כ משמע דאיהו נמי בהאי שיטה קאי דכל השקלא וטריא דשמעתין תליא בהא דבעינן מוכח מתוכו דלא תקשי מדשמואל אמתניתין ולפי שיטה זו איירי כל דברי התוס' כאן וכמ"ש בסמוך באריכות דלפרש"י ור"ת אין צורך לכל זה וא"כ מפרשינן שפיר ההיא דכתב לזה ומסר לזה זה שמסר לו קנה בכל גווני וכדפרישית ואין צורך לכפול הדברים כן נ"ל נכון בעז"ה. ולפ"ז לא קשה כלל מההיא דמצא שובר דבשובר לא שייך לומר שנתבטל זיכוי החתימה דהשובר אינו אלא גילוי מילתא כמבואר להדיא שם בלשון הרא"ש ז"ל בשיטת הרי"ף ז"ל ע"ש ודוק היטב: