מסכת כתובות דף ל״ט עמוד ב׳

שסופה להצטער כו' ואי חיבוט על גבי קרקע הוא וכי סופה ליחבט על גבי קרקע תחת בעלה:

שלי בתמיה:

דאבוה הוא דהא כל שבח נעורים ילפינן לקמן (כתובות דף מו:) לאביה והיאך היא יכולה למחול:

אמרה לי אם אומנתו היתה:

בת רב חסדא אשתו של רבא:

ריבדא דכוסילתא פוצטוייר"א דפלמוא"ה בלע"ז:

ריבדא ניקור:

כוסילתא כלי אומן מקיז ואית דגרסי כי תרפתא דסיכורי והיא היא:

אי הכי מפותה נמי יש לה צער פיסוק רגלים כמו אנוסה ואמאי קאמר אין דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון ואמר מורי הרב דודי ז"ל דאמתני' לא ה"מ למיפרך אמאי אונס חייב כיון שסופה להצטער בכך תחת בעלה דהא אפילו בעולה מצטערת בכך ואע"ג דבא עליה עתה סופה נמי להצטער ולא תרויח כלום [קצת נראה דאמתני' פריך אמאי מפותה פטור]:

קרא שיראין שלי והפטר ואע"ג דלא אמרה על מנת לפטור איכא למימר דמחמת הנאת בעילה מחלה לגמרי:

[לכשיוציא אשתו היא אפי' פיתה לשם אישות מ"מ פריך אשתו היא כיון דאינה צריכה גט]:

בושת ופגם נותן מיד אע"ג דאיתקש לקנס היינו לענין שניתן זה למי שזה ניתן אבל יש מקומות שפטור מקנס לגמרי וחייב בבושת ופגם:

אין לי אלא אביה היא עצמה מנין כו' תימה לר"י במאי מיירי אי בקטנה או בנערה היאך היא יכולה למאן כיון שהאב רוצה והוא יכול לקדשה בעל כרחה למי שירצה וה"ה לזה ואי בשאין לה אב או שבגרה אחר כך מה צריך קרא תיפוק ליה שיכולה לעכב שלא יהא חוטא נשכר כדקאמר אביי בסמוך וכן אביה אמאי צריך קרא לאביי ואומר ר"י דנהי שאינה יכולה לעכב על אביה שלא יקדשנה לו מ"מ מועיל מיאונה לענין שישלם קנס וכן במיאון אביה והא דתניא הכא המפתה לכשלא יכנוס צריך לפרש לכשלא יכנוס מדעתה ומיהו קשה דהכא דרשינן מאם מאן ימאן מ"מ שהיא יכולה לעכב ובפרק נערה (לקמן כתובות מד:) דרשינן מינה לרבות יתומה לקנס וי"ל דליכתוב או מאן מאן או ימאן ימאן מאי מאן ימאן ש"מ תרתי ובכה"ג אמרינן במרובה (ב"ק דף סה. ושם) גבי אם המצא תמצא ובהחובל (שם דף פה.) גבי ורפא ירפא ועוד נראה דלאו מיתורא דקרא דריש לה התם דאם כן מאי פריך מינה לרבי יוסי בר' חנינא דפטר מוציא שם רע על היתומה דשאני מפתה דרבי קרא אלא כן הוא עיקר כמו שפירש בקונטרס לקמן דלאו מריבוי דריש אלא ה"פ לרבות יתומה לקנס דדרשינן שיש קנס כשהיא מעכבת והוא הדין דה"מ למימר לרבות בוגרת לקנס כשהיא מעכבת דדוקא בבוגרת או ביתומה יש קנס בעיכוב שלהן אבל כל זמן שלא בגרה תלוי באב והשתא דייק התם שפיר דשמעינן דסבר האי תנא שיש קנס ביתומה ולא ממעטינן ליה מדכתיב לאבי הנערה אע"ג דליכא ריבוי ליתומה כדפירשתי דאיכא לאוקמי קרא לבוגרת:

אלא אונס בשלמא איהי כו' תימה כיון דאונס ומפתה מיגמר גמירי מהדדי להא מילתא נמי ליגמרו מהדדי כדפריך בסמוך ומאי קאמר אלא אביה מנלן וי"ל דלהאי מילתא לא גמרינן מהדדי דהא מפתה יכול לעכב ואונס שותה בעציצו וה"ה ה"נ אין אביה יכול לעכב וה"נ קאמר אביי בסמוך ורבא לא מסתבר ליה למימר הכי כיון דאיכא ק"ו וא"ת ואיהי גבי אונס אמאי איצטריך למיכתב נילף לאביי מסברא שלא יהא חוטא נשכר ולרבא מק"ו ויש לומר דלו תהיה לאשה אינו מיותר [דאיצטריך לעשה ולדרשות דלעיל. מהר"ם. א"נ אביי ורבא לא הוו משנו הכי אלא בתר דגלי קרא בהדיא]:

מפתה דאיהו מצי מעכב ואפי' פיתה לשם אישות יכול הוא לגרשה:

טעמא מאי תקינו לה רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אע"ג דבתולה יש לה כתובה מן התורה זאת בעולה היא ומיהו תימה דקא פסיק ותני דבכל ענין אין לה כתובה אפילו בא עליה שלא כדרכה ובתולה גמורה היא ויש לה כתובה מן התורה דהא אם בא עליה שני יש לה קנס ולא הוי טעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה תימה לר"י כיון דטעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אלמנה אמאי תקינו לה רבנן כתובה לא היה להם לתקן אלא לגרושה בלבד ואומר ר"י דמתוך שהוצרכו לתקן בגרושה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה תקינו נמי לאלמנה משום חינא ומיהו לכתחילה לא היו מתקנים משום חינא קשה לרשב"א הא דתניא בהחובל (ב"ק דף פט. ושם) וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתובתה ופריך אמאי תזבין לכתובתה בטובת הנאה ותיתיב ליה בהאי חבלה ומשני הא מני רבי מאיר היא דאמר אסור לאדם שישהא את אשתו בלא כתובה אפילו שעה אחת והשתא כיון דטעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה תזבין כתובתה על מנת שאם תתאלמן אבל אם יגרשנה יהא לה כתובה דהתם לא שייך משום חינא ואומר ר"י כיון דבשאר נשים שייך חינא אף על גב דבזאת לא שייך לא פלוג רבנן ואסור להשהותה בלא כתובה לר"מ וא"ת ואמאי תני הכא יצא כסף קנסה בכתובתה ליתני מת אין לה עליו כלום דהא לא תקינו רבנן לאלמנה אלא משום גרושה והכא מכח גרושה אין לתקן לזאת דהא לא מצי לגרשה ואור"י דה"נ כיון דשייך בה חינא כמו בשאר אלמנות אין לנו לשנותה משאר אלמנות להכי איצטריך טעמא דיצא כסף קנסה בכתובתה ולא חשו במה דאין לה כתובה:

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה משל דמפותה למה הדבר דומה לאדם שאמר לחבירו קרע שיראין שלי והפטר. ופרכינן,

שלי דאבוה הוי והוה ליה כאומר לחברו קרע שיראין של חברי והפטר דלאו כל כמיניה. וקשיא לי, רב נחמן היכי הוה סלקא דעתיה לדמויה לקרע שיראין שלי, הא ודאי דאבוה הוי, ונראה לי, דטעמיה דרב נחמן משום דמפותה אין לה והלכך כשיראין דידה הוו, דהא אי בעיא מפקעא זכות האב, וכל שבידה להפקיע זכות האב בפתויה כשיראין דידה הן, אלא שהמקשה לא הבין דבריו וסבר דעיקר קנס קאמר שהיא שלה ומדין מחילה קא אתיא ליה. ואהדרינן, דרב נחמן הכי קאמר, פקחות שבהן אומרות מפותה אין לה צער שוה פרוטה אלא צער מעט כריבדא דכוסילתא, והכי גרסינן אמר רב נחמן, ולא גרסינן אלא אמר רב נחמן. וכן מצאתיה בספרים מדקודקים.

לכשיוציא אשתו היא פירש רש"י ז"ל: בתמיה, כלומר, מתי נכנסה זו שאתה אומר לכשיוציא וכי אשתו היא והלא עדיין לא נכנסה, אבל הראב"ד פירשה בניחותא, כלומר, לכשיוציא נמצאת אשתו מכבר, ונפטר מקנסה שהוא חמשים שקל שהם מאתים, וכשהוא מוציאה אינו חייב לה אלא מנה דבעולה היא וכתובתה מנה, ומדבריו אנו למדין דמפותה אין לה כתובה אלא מנה, ותמיהא לי, דאם כן הרי זה חוטא נשכר. ועוד, שיבא להערים ויכנוס ואחר כך יגרש כדי להעמידה על מנה, וצריך עיון.

אם מאן ימאן אין לי אלא אביה היא עצמה מנין כבר פירשתיה בקדושין בפרק האיש מקדש (קידושין מו, א) בשילהי שמעתתא דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה בסיעתא דשמיא.

וכן הוא אומר ותפשקי את רגליך לכל עובר יש אומר שמביא פסוק זה ללמדנו פירוש של פיסוק רגלים מהו ואין הלשון של וכן הוא אומר מוכיח לזה אלא ה"פ וכן מוכיח שיצער בפיסוק רגלים שכן הוא אומר נביא דרך גנות ותפסקי רגליך לכל העובר כי מרוב זנות לא היתה חוששת והיתה מפסקת לכל עובר:

אי הכי מפותה נמי פי' דאי מצער וכן חבטה מפותה לית לה חבטה אבל בפיסוק רגלים אפילו מפותה יש לה צער:

זה משל מפותה למה"ד לאדם שאומר לחבירו קרע שיראין שלי ויפטר כלומר אע"פ שיש לה צער הרי היא מחלתה ומחילתה מחילה כאומר לחבירו קרע שיראין כיון דאמר לו בפירוש והפטר הוי פטור משא"כ בחבלות מסתמא כשאומר לו חבולי לי על מנת לפטור קאמר כדאיתא בפרק החובל ופרכי' והא קרע שיראין שלי הוא אדרבה קרע שיראין של חבירו הוא דהא שיראין של אביה נינהו ואינה יכולה למחלה. וק"ל הרי טעה רבה בר אבוה בהא. וי"ל דאיהו סבר שלא זכתה תורה לאב אלא צער דאנוסה דהוא דומיא דחבלות דעלמא אבל כשהיא ויתרה גופה לא זכה ליה רחמנא מידי ואנן פרכי' דגופיה זכי ליה רחמנא לכל צער ובושת שיבא לה אפילו לרצונה. לכשיוצא אשתו היא פי' בתמיה קאמר וכי כבר אשתו היא שאתה אומר לכשיוצא לכשלא יכנוס שמוציא עכשיו בב"ד שאומר שאינו רוצה בה:

בין היא ובין אביה יכולים לעכב וא"ת כיון שאביה רוצה כבר יכול לקדשה ומוסרה בעל כורחה ומה היא יכולה לסבב עוד הרי קונסה ושוב אין עליה קנס כמפותה מיהת. וי"ל דגזרת הכתוב הוא שאע"פ שקנסה לא יהיה פטור מן הקנס עד שיכנסהו גם מדעתה:

אלא אביה מנ"ל אמר אביי שלא יהא חוטא נשכר רבא אמר וכו' וא"ת למה לי כולי האי לגמור ממפתה וכדפרכינן לקמן. וי"ל שאין הג"ש אלא לדברים שהם מפרשים בזה אבל כיון שכתב לו תהיה לאשה הרי פי' שלא יהיה הדבר תלוי אלא בעצמה ועוד דסברא הוא דלגבי הא לא מהני ג"ש דדלמא שאני אונס שהוא שותה בעציצו וכשם שהוא אינו יכול לעכב אפילו אביה ג"כ אינו יכול לעכב. וכן תרצו בתוס':

והא דאמר אביי שלא יהא חוטא נשכר וא"ת למה לי למכתב באונס ולו תהיה לאשה עד עתה תיתי לי מהאי טעמא דאמרן דאביי שלא יהא חוטא נשכר. וי"ל שלא הוצרך הכתוב אלא להיכא שיש לה אב דבלאו הכי נמי יכול לקדשה בע"כ שהוא רוצה:

רבא אמר ק"ו וכו' וא"ת לרבא ל"ל למכתב ולא תהיה לאשה מדעתה תיתי מיאון דידה מהאי ק"ו. וי"ל דאי לא כתב רחמנא ולו תהיה לאשה לא עבדינן ק"ו דשאני אונס דאיהי לא מצי מעכב וכו' וכדפריך בסמוך אביי אבל השתא דכתב רחמנא ולו תהיה לאשה גלי לן שתהא יכולה למאן ואף על פי שהוא אינו יכול לעכב עבדינן ק"ו שפיר לעשות מיאון אביה למיאון דידה ואביי סבר ואפילו בתר דגלי רחמנא בדידה לית לן למעבד ק"ו כיון דאיכא למפרך כלל אימא כשתמצא אין לה כתובה:

מת יצא כסף קנסה בכתובתה והקשו בתוס' למה החליף לשונו באלמנה מגרושה ולא אמר בין בזו אין עליו כלום ותרצו דגרושה שייך למנקט אין לה עליו כלום משום דלית בה חינא כדאיתא במכילתן וכיון דלגירושין שלא תהא בעיניו להוציאה ליכא למיחוש כדפרכינן בסמוך נמצא שאין עליו כלום אבל באלמנה איכ' למיחוש משום חינא אצטריך לפרושי טעמ' יוצא' כסף קנסה בכתובתה:

בד"ה א"ה מפותה כו' דאמתני' לא ה"מ למפרך אמאי אונס חייב כיון שסופה כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריו דהא אאונס דמתני' לא ה"מ למפרך הכי דאימא דתנא דמתני' לא חייש לכחש גופנא כמ"ש התוס' לעיל דאיכא תנאי דסברי הכי בפ' הכונס גם מה שדקדק לומר לישנא דאמתני' הוא נראה כמיותר דהך פירכא דפריך דא"ה מפותה נמי ודאי אמתני' קאי (*) ונ"ל להגיה בדבריו דאמתניתא במקום אמתני' ור"ל דאמאי שבק מלהקשות אאונס דשקיל וטרי בה עד השתא ופריך א"ה מפותה נמי דקתני במתני' והא ודאי דאמתני' לא ה"מ למפרך אאונס אמאי חייב דאימא דלא חייש לכחש גופנא כמ"ש התוס' לעיל אבל אהך מתניתא דקתני א"ל אינה דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון דס"ל דחיישינן לכחש גופנא דאל"כ לא הוו צריכי להאי טעמא דאינו דומה כו' כמ"ש התוספות בפרק הכונס ולדידיה תקשי אאונס גופה דקיימינן בה אמאי חייב כיון דסופה להצטער בכך תחת בעלה ואמאי קאמר אינו דומה נבעלת באונס כו' ותירצו דהא אפילו בעולה מצטערת כו' ולכך שפיר קאמר דאונס חייב ולא קשיא ליה אלא אמתני' דא"כ מפותה נמי ותו לא מידי וראיתי מי שהאריך בדבריהם אלו לאין צורך בדברים דחוקים כי הוא ברור למבין בלי גמגום כמ"ש ודו"ק:

בד"ה אין לי אלא כו' וכן אביה אמאי צריך קרא לאביי כו' עכ"ל נראה לאו דוקא לאביי דהא רבא דקאמר דלאו חוטא נשכר מדמשלם קנס היינו באונס אבל במפותה דאינו משלם קנס כשישאנה הרי חוטא נשכר אף לרבא אלא משום דאביי קאמר הא דחוטא נשכר נקטו לאביי ודו"ק:

בא"ד שאינה יכולה לעכב על אביה שלא יקדשנה לו מ"מ מועיל מיאונה לענין שישלם קנס כו' עכ"ל לפי תירוצם הכא נראה דקטנה ונערה נמי יכולין לעכב לענין שישלם קנס ולקמן כתבו בדבור זה דווקא בבוגרת או ביתומה יש קנס בעיכוב שלהן אבל כל זמן שלא בגרה תלוי באב כו' ויש ליישב דאין דבריהם אלו סותרין את אלו דודאי יש לקיים פי' ר"י דלעיל דלענין שישלם קנס מהני מיאונה ועיכובה אפי' בקטנה ונערה לפי תירוץ שכתבו אהא דדרשינן מהאי קרא לרבות יתומה לקנס היינו מיתורא דמאן ימאן אבל לפי תירוץ זה שכתבו דלא איצטריך יתורא דקרא לשלם קנס ביתומה אלא לאשמועינן שיש קנס בעכוב שלה וא"כ ע"כ כיון דנקט בברייתא יתומה לענין עיכוב שישלם ע"כ דבקטנה ונערה שיש לה אב לא מהני עיכוב שלה שישלם דאל"כ לא הוה איצטריך לאשמועינן כן דמהני עיכוב ביתומה דכיון דיש לה קנס ודאי דמהני עיכוב שלה טפי מבקטנה שיש לה אב ודו"ק:

בד"ה אלא אונס כו' וי"ל דלהאי מלתא לא גמרינן מהדדי דהא מפתה יכול לעכב כו' עכ"ל ואין להקשות אכתי כיון דגלי קרא באונס באיהי שיכולה לעכב ל"ל קרא באיהי במפותה וליגמרי מהדדי דהא ליכא לתרוצי הכי די"ל דבמפותה ודאי דלא איצטריך לעיכוב אלא לענין שישלם קנס ע"י עיכוב כמ"ש התוס' לעיל ומיהו לענין עיכוב ממש ה"מ למילף אונס ממפתה אי לאו תירוצו וק"ל:

בד"ה טעמא כו' ופריך אמאי תזבין לכתובתה לבעלה בטובת הנאה כו' עכ"ל כצ"ל:

אלא אמר רב נחמן וכו' צער של פסוק רגלים פי' רב נחמן ס"ל דחבטה לא חשיבא צער כלל ואפילו על גבי קרקע אלא הא חשיבא צער פסוק הרגלים ומייתי מדכתיב ותפסקי את רגליך וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל וכן הוא אומר ותפסקי את רגליך לכל עובר י"א שמביא הכתוב הזה ללמדנו פירושו של פיסוק הרגלים מהו ואין הלשון של וכן הוא אומר מוכיח כן אלא ה"פ וכן מוכיח שיש צער בפסוק רגלים שכן אמר הנביא דרך גנות ותפסקי את רגליך לכל עובר כי מרוב זנותה לא היתה חוששת לצער והיתה מפסקת רגליה לכל עובר. עד כאן:

אי הכי מפותה נמי אין לפרש דה"ק דמפותה נמי לחייב דאדרבה לאידך גיסא הוה ליה לאקשויי דאונס נמי ליפטר דהא סופה להצטער והסברא נותנת כן והלכך הוה ליה לאקשויי אונס ליפטר וכ"ש לפירוש ה"ר שמעון ז"ל דכתבינן לעיל דמעיקרא מ"ה פריך צער דמאי משום דתנא חייש לכחש גופנא וכמו שכתבו התוספות ז"ל וכדכתבינן לעיל וכיון שכן הכא נמי הוה ליה לאהדורי לקושיא דמעיקרא ולמפרך אכתי צער דמאי חייב האונס ולא לאקשויי איפכא דמפותה נמי ליחייב לכך הנכון כמו שפירשו התוספות דאונס נמי ליפטר הא דפריך וה"ק מפותה נמי יש לה צער פסוק רגלים כמו אנוסה ושפיר קאמר ר"ש דאונס פטור מפני שסופה להצטער ומאי קא מהדרי ליה רבנן אין דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון הרי נבעלת ברצון נמי דהיינו מפותה יש לה צער ופטרינן לה משום דסופה להצטער הכי נמי אונס ושפיר קאמר רבי שמעון ולהכי נקט מפותה כדי לאהדורי עלה דברייתא וכדכתיבנא והקשה הרב דודו של בעל התוס' ז"ל על זה דלמה ליה לאקשויי הכי ולתפוס סברת ר"ש עיקר כדי לאקשויי אונס ליפטר ע"י עקיפין יקשה להדיא עלה דמתניתין אמאי אונס חייב כיון שסופה להצטער בכך תחת בעלה ולמה ליה לאדכורי מפותה כלל ולאהדורי אברייתא כלל ותירץ דאמתני' לא קשיא דאיכא לשנויי מ"ה האונס חייב אפי' בעולה מצטערת בכך ואע"ג דבא עליה עתה סופה נמי להצטער ולא תרויח כלום פי' דבשלמא אי לא היה לה צער אלא פעם אחת בלבד כגון השרת בתולים דאינה מצטערת אלא פעם אחת ובא זה ואנס אותה והשיר בתוליה וציערה מה שהיתה סופה להצטער תחת בעלה הלכך האונס פטור אבל צער פסוק רגלים לעולם איתא והרי זה ציער לה בעל כרחה ולא הרויחה כלום דאכתי תצטער לעולם ולכך האונס חייב ולא אמרינן בכל כה"ג דתפטר מפני שסופה להצטער והמפתה פטור דהא ברצונה היתה ולא הקפידה בכך ומיהו ר' שמעון בברייתא חשיב לה סופה להצטער פירוש דכיון דסופה להצטער תחת בעלה לא חשיבא צער דמה לי צער של עכשו ומה לי צער שתחת בעלה כחדא נינהו ולא חשיבא אצלה צער וכיון שכן קשיא ליה לתלמודא דלסברת רבי שמעון בן יהודה מאי קא מהדרי ליה רבנן אינו דומה נבעלת באונס כו'. דמשמע דבעי למפלג דבבעילה שתחת בעלה דהויא ברצון אין לה צער והרי ע"כ דומין הן דבין כך ובין כך יש לה צער פסוק רגלים והכי הוה להו לאהדורי דכיון דבין כך ובין כך היא מצטערת ואינה מרווחת כלום לא חשיבא סופה להצטער וכיון דאצעירה בע"כ להכי האונס חייב ואמאי קאמרי אינו דומה נבעלת באונס וכו' ומשני אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה משל דמפותה וכו' פי' אה"נ דלרבנן מ"ה קא מחייבי באונס משום דסופה נמי להצטער ולא תרויח כלום אלא טעמא דמפותה נמי בעו לאהדורי ולהכי קאמרי אינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון ולקמן נאריך עוד בהך דרב נחמן בר אבוה בס"ד. כנ"ל פי' לפירוש התוס' וראיתי לאחד מחכמי דורנו שהאריך בתשובותיו לפרש דיבור זה וכתב דברים שאין להם שחר ולא נתנו ליכתב:

וז"ל הקונטרס כתוב בתוספות ואמאי קאמר אין דומה נבעלת באונס וכו' פי' התוספות מפרשין דהאי אי הכי פריך ארבנן דר"ש בן יהודה דאמרי אינו דומה וכו' ולא קאי אמתני' ומורי דודי וכו' קאי ארשב"א שפיר דאית ליה לתנא דמתניתין כחש גופנא וכיון דסופה להצטער פטור ולא לפי' שאמרו התוספות דהאי תנא לית ליה כחש גופנא וחייב ומפרש מורי דודי דעל כן פי' התוספות דהאי פירכא קאי ארבנן דר"ש בן יהודה ולא קאי אמתני' דאילו אמתני' לא הוה מצי לאקשויי אמאי אונס חייב כיון דסופה להצטער בכך פירוש בפסוק רגלים ומתרץ דהא אפילו בעולה וכו' פי' דאע"פ שהיא נבעלת עתה ועושה לה פסוק רגלים סופה נמי להצטער בפסוק רגלים ואינה מרווחת בזאת הבעילה כלום דבשלמא גבי בעילה הרי מרווחת דאם היא מצטערת עכשו שוב אינה מצטערת תחת בעלה אבל בצער פסוק רגלים אינה מרווחת כלום אבל קשה אמאי קאמר ר"ש בן יהודה דאונס אינו משלם את הצער והרי אינה מרווחת כלום שסופה עדיין להצטער תחת בעלה בפסוק רגלים ויש לומר דסבירא ליה לר"ש כיון שרוב נשים יש להם זה הצער אינו חשוב צער לחייב עליו אבל רבנן ס"ל דחשיב צער ע"כ. ואין בכל דבריהם אלו ישוב לשון התוספות על נכון ומי הכריחם שלא לפרש לשון הגמרא כפשטה ובמה שכתבתי מתורץ הכל דוק ותשכח: והרמב"ן ז"ל כתב אי הכי מפותה נמי ק"ל מפותה הרי סופה להצטער צער זה תחת בעלה כדאמרי רבנן אינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון ואיכא למימר דעלה נמי פרכינן כלומר אי הכי מפותה נמי יש לה צער ולמה זה פטור וזה חייב או שניהם ישלמו את הצער אף על פי שסופה להצטער כשתצא מרשות האב או שניהם יפטרו ע"כ. ובזה נוכל לפרש עוד דרך אחר בלשון התוס' ז"ל ואין להאריך: וז"ל הריטב"א ז"ל אי הכי מפותה נמי פי' דאא"ב צער חבטה מפותה לית לה חבטה אבל פסוק רגלים אפילו מפותה יש לה צער זה ע"כ. ואין דרכנו לומר אא"ב כהאי לכך יש לנו לפרש דה"ק אא"ב צער חבטה דאפילו על גבי שיראין איכא צער חבטה וכדכתיבנא לעיל והוה ניחא הכל וכדכתבינן לעיל:

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה משל דמפותה וכו' משמע דבעי לתרוצי שנויא דבפסוק רגלים וק"ל לשיטת ה"ר שמשון בר אברהם ז"ל דכתיבנא לעיל כיון דהשתא סבירא ליה דטעמא דמפותה פטור משום דמחלה אם כן למה ליה לשנויי פסוק רגלים לישני דצער בעילה קאמר וכמו שהקשו התוספות ז"ל לעיל ומפותה מחלה ומלשונו של הרא"ש ז"ל דכתיבנא לעיל שמענו תירוץ קושיא זו דלשיטת הרשב"א ז"ל בעל התוספות כל זה היינו שקלא וטריא ולאו עיקר אוקמתא ולבסוף אסיק רב נחמן דלעולם צער של ביאה קאמר ומפותה אין לה צער עיין בלשון הרא"ש ז"ל לעיל ומה שכתב נמי הר"ש בן אדרת ז"ל ניחא נמי הך קושיא ז"ל וז"ל משל דמפותה לאדם שאומר לחבירו קרע שיראין וכו' ופרכינן שלו דאבוה הוי וה"ל כאומר לחבירו קרע שיראין של חבירי והפטר דלאו כל כמיניה וק"ל רב נחמן היכי הוה ס"ד לדמויי לקרע שיראין שלי הא ודאי דאבוה הוי ונ"ל דטעמיה דרב נחמן משום דמפותה אין לה צער והלכך כשיראין דידה הוו דהא אי בעיא מפקעא זכות האב וכל שבידה להפקיע זכות האב בפתויה כשיראין דידה הוו אלא שמקשה לא הבין דבריו וסבר דעיקר קנס קאמר שהוא שלה ומדין מחילה קא אתי ליה ומהדרינן דרב נחמן ה"ק פקחות שבהן אומרות אין לה צער שוה פרוטה אלא צער מעט כריבדא דכוסילתא וה"נ אמר רב נחמן ול"ג אלא אמר רב נחמן. עכ"ל הר"ש בן אדרת ז"ל ובזה מתיישב נמי שיטת הר"ש בר אברהם שכתבו התוספות לעיל: וז"ל הרא"ה ז"ל אי הכי מפותה נמי כלומר בשלמא למאי דקס"ד מעיקרא צער של חבטה היינו דמפותה לית לה דמפותה דלדעת עצמה ליכא חבטה אבל השתא דאמרת צער פסוק רגלים במפותה נמי איתיה להאי צערא ומאי שני לן בהאי בין אונס לרצון וליכא למימר הא קא מחלה דהא דאבוה הוא ומתרצינן דברצון לית לה צער כולי האי כלומר שיהא ראוי לתשלומין. ע"כ. וזו שיטה שלישית דקא פריש ז"ל דהא דקאמר רב נחמן משל דמפותה לאו היינו עיקר אוקמתא אלא דרך שקלא וטריא וכדכתיבנא לדעת הרא"ש ז"ל ומיהו פליגי בזה דלדעת הרא"ש ז"ל קא מסיק דצער של ביאה קאמר ומפותה אין לה צער ולדעת הרא"ה ז"ל דלעולם אוקמתא דפסוק רגלים כדקאי קאי אלא דקא משני דבמפותה צער פסוק רגלים לא חשיבא שיהא ראוי לתשלומין. ולי נראה לפרש שמעתין כפשטו בלי דוחק כלל דלכולהו פירושי דכתבינן לישנא דתלמודא דחיק טובא וה"פ אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה משל דמפותה וכו' ודע שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהל' חובל ומזיק וז"ל ועוד יש הפרש בין נזקי גופו לנזקי ממונו שהאומר לחברו סמא את עיני קטע את ידי ע"מ שאתה פטור הרי זה חייב בה' דברים שהדבר ידוע שאין אדם רוצה בכך אבל האומר לחברו קרע את כסותי שבר את כדי ע"מ שאתה פטור הרי זה פטור ואם לא אמר לו ע"מ שאתה פטור הרי זה חייב לשלם אעפ"י שהרשהו להשחית בד"א כשבאו הכלים לידו תחלה בתורת שמירה כגון שהיו שאולים או מופקדין אצלו וא"ל שבר וקרע ועשה כן חייב לשלם עד שיאמר לו ע"מ שאתה פטור אבל אם אמר לו קח כלי זה ושברו וכו' הרי זה פטור ע"כ. והלכך הכי משני רב נחמן דצער של בעילה חשיבא טובא וה"ל נזקי גופה כאומר סמא את עיני וכו' שהוא חייב אי לאו משום דסופה להצטער וכמו שכתב ה"ר שמשון ז"ל וכדכתבינן לעיל אבל צער פסוק רגלים לא חשיבא כולי האי וה"ל כאומר קרע שיראין שלי ולא בעינן נמי שתאמר ע"מ לפטור דה"ל כאומר קח כלי זה ושברו דאע"ג דלא א"ל על מנת לפטור פטור וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל וכדכתבינן. והתוספות תירצו זה דמחמת הנאת בעילה מחלה לגמרי וזה יותר נכון וקס"ד דרב נחמן דלא זכתה תורה לאב אלא גופה ממש וצערה דגופה אבל צער ממונא דהיינו קריעת שיראין שלה דהיינו דבר חוץ ממנה לא זכתה תורה לאב ופריך עליה תלמודא שלי דאבוה הוא דכל שבח נעורים ילפינן לקמן לאביה והיאך יכולה למחול וכדפי' רש"י ז"ל וחזר בו רב נחמן ופירש דטעמא דמפותה לאו משום מחילה נגעו בה אלא דלא חשיבא צערה שיהא בר תשלומין כנ"ל ובזה ניחא שיטת הר"ש בר אברהם ז"ל בעל התוספות דכתבינן לעיל וניחא קושית הרשב"א ז"ל ולא נצטרך למחוק גרסת ספרינו דגרסי אלא אמר רב נחמן פקחות וכו'. ושוב מצאתי להריטב"א ז"ל שכתב וז"ל משל דמפותה למה הדבר דומה לאומר קרע שיראין וכו' כלומר אף ע"פ שיש לה צער הרי היא מוחלת לו ומחילתה מחילה כאומר לחברו קרע שיראין שלי והפטר דכיון שא"ל בפי' והפטר הוי פטור מה שאין כן בחבלות דמסתמא כשאומר חבול בי ע"מ לפטור קאמר וכדאיתא בפרק החובל ופרכינן והאי קרע שיראין שלי הוא אדרבה קרע שיראין של חברי הוא דהא שיראין דאבוה נינהו ואינה יכולה למוחלו וקשה לי היכי טעי רבה בר אבוה בהא. ויש לומר דאיהו סבר שלא זיכתה תורה אלא צער של אנוסה דהויא דומיא דחבלות בעלמא אבל כשהיא ויתרה גופה לא זכי ליה רחמנא מידי ואנן פרכינן דגופה זכי ליה רחמנא לכל צער ובושת שיבא לה ואפי' ברצונה ע"כ. תירץ קושית הרשב"א ז"ל כדרכי ולא כשיטתי וגם הוא חלוק בדין עם הרמב"ם ובסוף פרק החובל נפרש שיטת כל אחד ואחד בס"ד. ולעיל בשמעתין דאחותו הארכנו גם כן בפירוש שמעתין זו עיין שם:

פקחות שבהן אומרות כו' כמיא חמימי וכו' הקשה חכם מפורסם שבדורנו נראה בתשובותיו דמכאן קשה לשיטת ר"י ז"ל דפי' לעיל דליכא צער ביאה כי באה אחר כך דמהכא משמע כמיא חמימי על רישיה דקרחה וכו' דמחמת צער ביאה קאמר ותירץ הוא נראה דר"י ז"ל פירש כן לדעת המקשן אבל התרצן לא ס"ל הכי ודוחק שיחלקו המקשן והתרצן במציאות ואנן הא כתבינן לעיל דלשיטת הרא"ה ז"ל לא קאי השתא אלא אצער פסוק רגלים ומיהו צער ביאה לעולם באה אחרי כן ותדע דלשיטת ר"י ז"ל צער ביאה הוא צער גדול וכמה קטנות חולות מזה וכדכתבינן לעיל והיכי נימא בו אנן דאין לה צער אטו נכחיש המוחש ומיהו הרא"ש ז"ל כ' דלשיטת הר"ש ז"ל הכא צער ביאה קאמר וכן כתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל במשנה וז"ל אונס נותן את הצער זהו צער פסוק רגלים אבל מפתה כיון דמדעתה עבד אינו נותן את הצער שהצער הוא מועט שעושה מרצונה דבטל אצל ההנאה שיש לה. ע"כ: ומיהו יש לי לתרץ דהכי קא מתרצי דאיברא שהרבה קטנות חולות מזה היינו מחמת טפשותייהו דלא ידעי בטיב תשמיש ומצטערות. אבל פקחות שבהן מתיישבות בשעת תשמיש ואינן מרגישות אלא כמיא חמימי על רישי דקרחא וכל חדא וחדא לפום פקחותה וטיב דעתה וישובה לא היתה מרגשת כולי האי והיינו דחדא אמרה כמיא חמימי וכו' וחדא אמרה כי ריבדא דכוסילתא וחדא אמרה כי נהמא אקושא ודע דשמואל אמר יכולני לבעול כמה בתולות בלא דם ואפשר דהכי נמי יש פקחות בנשים שיודעות לעשות כיוצא בזה כדי שלא תרגיש בצער ביאה מעתה אע"ג דמצטערות בכך שהרי ראינו כמה קטנות חולות מזה כיון דצערה באה לה מחמתה דין הוא שיפטר אבל כל אנוסה אי אפשר לה להנצל מצער זה דהא בעל כרחה הוא ואינה מדקדקת כלל כנ"ל. והיינו דקאמר פקחות שבהן אומרות וכו':

פיסקא האונס נותן מיד וכו' לכשיוציא אשתו היא פרש"י בתמיה כלומר מתי נכנסה זו שאתה אומר לכשיוציא וכי אשתו היא והלא עדיין לא נכנסה אבל הראב"ד פירשה בניחותא כלומר לכשיוציא נמצאת אשתו מכבר ונפטר מקנסה שהוא חמשים שקל שהם מאתים וכשהוא מוציאה אינו חייב לה אלא מנה דבעולה היא וכתובתה מנה [ומדבריו אנו למדים דמפותה אין לה כתובה אלא מנה] ותמיה לי דאם כן הרי זה חוטא נשכר ועוד שיבא להערים יכנוס ואחר כך יגרש כדי להעמידה על מנה וצ"ע. הרשב"א ז"ל: ועוד איכא למטעי במאי דקתני לכשיוציא דמשמע דדוקא כשהעכוב בא מחמתו ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דכיון דמתקנינן לישנא בכולה נמי מתקנינן דהכי בעי למימר בין שתמאן היא או אביה או המפתה עצמו וכמו שכתבנו במתני' לעיל: וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל אשתו היא בתמיה וכי אשתו היא כבר דקאמר לכשיוציא שאם היתה אשתו לא היה צריך לתת לה שום דבר דהמפתה כל זמן שנשא את האשה אינו חייב כלום ומתרצינן אימא לכשלא יכנוס שאם לא רצה אביה אז הוא נותן הכל וכ"ש כשלא רצה הוא לכנוס כדכתבינן לעיל. ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל לכשיוציא אשתו היא פי' אתמהא קאמר וכי כבר היא אשתו שאתה אומר לכשיוציא ואם תאמר שכבר כנסה הרי אין לה קנס במפותה ופרקינן אימא לכשלא יכנוס כלומר דלאו לכשיוציא בגט קאמר אלא לכשיוציא עכשו בבית דין שיאמר שאינו רוצה בה. עד כאן: אין לי אלא אביה היא עצמה מנין תימא לר"י במאי מיירי אי בקטנה או בנערה היאך היא יכולה למאן כיון שהאב רוצה והוא יכול לקדשה בעל כרחה למי שירצה ומאי שנא לזה ואי כשאין לה אב או שבגרה אח"כ פי' דבא עליה כשהיא נערה ושוב בגרה עד שלא עמדה בדין דאי בא עליה לאחר שבגרה הרי הבוגרת אין לה קנס ומיהו שפיר מצי מיירי כשבגרה אחר כך ומכל מקום קשה אמאי צריך קרא תיפוק ליה שיכולה לעכב שלא יהא חוטא נשכר כדקאמר אביי בסמוך וכן אביה של קטנה או נערה אמאי צריך קרא לאביי תפוק ליה שלא יהא חוטא נשכר ואפי'לרבא נמי קשיא דאיהו נמי אית ליה הכא טעמא דלא יהא חוטא נשכר כיון דלא משלם קנס אם ישאנה ואפשר לתרץ ולומר דלרבא לא קשיא מההיא דאביה דע"כ צריך למכתב דאביה מצי מעכב גבי מפתה כדי שנלמוד ממנו שוב לאונס בק"ו ואי לא הוה כתיב במפתה ולא באונס שמא היינו אומרים דאין אביה יכול לעכב ואפילו תימא דבמפתה היינו אומרים כן מסברא משום דלא יהא חוטא נשכר היכי הוה ילפינן מיניה לאונס דליכא למימר ביה טעמא דחוטא נשכר כיון דקמשלם קנס. ואין להקשות דאם כן הוה ליה למכתב דאביה מצי מעכב גבי אונס אע"ג דליכא טעמא דחוטא נשכר וכ"ש במפתה דאיכא טעמא דחוטא נשכר דאדרבה רבא מסתבר ליה איפכא דטפי איכא למימר דאביה מעכב באונס מבמפתה וכדעביד ק"ו ומה מפתה שלא עבר אלא על דעת אביה וכו' ולא קשיא ליה מה למפתה שכן איכא טעמא דלא יהא חוטא נשכר תאמר באונס דליכא טעמא דחוטא נשכר וליכא למימר דכיון דפירכא זו הויא מסברא ואינה כתובה בתורה נכניסנה בתוך הקל וחומר נמי הויא מסברא שלא עבר על דעת אביה וכו' היינו סברא ואדרבה סברת חוטא נשכר עדיפא טפי מסברת העברת דעת עצמה דמה לנו בדעת עצמה הרי קנסא הויא לאביה ובין אונס ובין מפתה עבר על דעת אביה אלא ודאי ע"כ לית ליה לרבא טעמא דחוטא נשכר. ודע שכתבו הריטב"א והרא"ש דבמפתה אפי' אביי סבירא ליה דליכא למימר טעמא דחוטא נשכר דשאני אונס דמשלם קנס בכל ענין ואף כשהוא כונסה ולפי' דין הוא שימאן האב כדי שלא יהא חוטא נשכר שהרי אין אנו מפסידין ממנו אלא האשה אבל במפותה שאם ישאנה פטור מן הקנס משום מיאון האב אין לנו להפסידו שתים האשה והקנס ואין לומר בזה שלא יהא חוטא נשכר ע"כ. ואיברא שהתוספות ז"ל אינם מחלקים כן לדעת אביי משום דהכי נמי איכא למימר איפכא דבאונס ליכא למימר טעמא דחוטא נשכר משום דקא משלם קנסא ואפי' הכי קאמר אביי האי טעמא מעתה לאביי ע"כ אין חילוק בין אונס למפתה דלעולם אמרינן בהו שלא יהא חוטא נשכר ומיהו רבא לית ליה האי טעמא כלל לא באונס ולא במפתה וכי היכי דדחייה רבא להאי טעמא לגבי אונס מטעם דקמשלם קנסא הכי נמי לית ליה האי טעמא גבי מפתה מטעמא דאין לנו להפסידו שתים וכמו שכתבו הרא"ש והריטב"א ז"ל וכדכתבינן דשלא יהא חוטא נשכר אמרו מיהו לית לן לאפסודיה משום האי טעמא ורבא לגבי אונס דחה בכה"ג ולגבי מפתה ידחה בגונא אחריתי. נחזור לענינינו התוס' ז"ל קשיא להו לדעת אביי אי כשאין לה אב או כשבגרה אחר כך מאי צריך להאי קרא דאם מאן ימאן תפוק ליה שהיא יכולה לעכב שלא יהא חוטא נשכר וכן באבי הנערה או קטנה לא צריך קרא מהאי טעמא ולרבא לא קשיא להו כלל וכדכתיבנא ואין לתרץ דהא אתא קרא לאשמועינן דלא תימא דוקא כשהוא מעכב הוא שישלם קנס אבל כשהיא מעכבת כשבגרה או כשאין לה אב א"נ שמת אביה בעודה נערה או קטנה אימא דלא ישלם קנס כיון שאין העכוב מחמתו קמ"ל קרא דבין כשהיא מעכבת ובין כשאביה מעכב משלם קנס דאכתי קשיא למה ליה לאשמועינן הך חידושא בהיא ובאביה בחדא מינייהו סגי דכיון דלאו דוקא כשהעכוב בא מחמתו מה לי אביה כשהיא נערה מה לי עצמה כשבגרה הא ודאי במאי דלשמעינן קרא דאע"ג דאיהו מעכב איהו משלם קנס דבחדא מינייהו דהוה כתיב הוה סגי תדע דאונס משלם קנס לעולם ולא מחלקינן בין מפתה לאונס אלא במאי תלי קרא להדיא דלא לשלם המפתה קנס אבל מסברא לא מחלקינן בינייהו לענין קנסא כלל ועוד כיון דמילתא דפשיטא הוא דמצו מעכבי מעתה במאי דהוה כתיב מהור ימהרנה לו לאשה ואם לא כסף ישקול כמוהר הבתולות בהכי הוה סגי ולמה לי למכתב אם מאן ימאן אביה לתתה לו הא ודאי כיון דבין אביה ובין היא מצו מעכבי פשיטא נמי דמשלם קנס דהא תשלומי הקנס גבי מפתה בנשואין תליא רחמנא כדכתיבנא מהור ימהרנה וגו' וכדכתיבנא וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתין ותירץ ר"י ז"ל דמיירי בנערה וקטנה ונהי דאינה יכולה לעכב על אביה שלא יקדשנה לו מכל מקום מועיל מיאונה לענין שישלם קנס: וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל ואם תאמר כיון דאביה רוצה הרי יכול לקדשה ולמוסרה לחופה בעל כרחה ומה היא יכולה לעכב עוד הרי כונסה ושוב אין לה קנס במפותה מיהת ויש לומר דגזרת הכתוב היא שאע"פ שכנסה לא יהא פטור מן הקנס עד שיכנסוה גם מדעתה ע"כ. וכן תירץ הרא"ש ז"ל וז"ל ויש לומר דמיירי בנערה וקטנה והא דאיצטריך לרבויי מקרא היינו לענין שמשלם קנס כשהיא ממאנת אע"פ שנשאת לו וכה"ג פרש"י ז"ל בפרק ב' דקדושין ע"כ לשונו. והא דאיצטריך שכתב הרב ז"ל לא דייק שפי' הכא דהא קושיין בנערה או קטנה היינו דהיכי קאמר דיכולה למאן ואינו קושיא של פשיטא עד דנקט בתירוץ והא דאיצטריך ומיהו התם בקידושין דייק שפי' עיין שם ולשון רש"י ז"ל דהתם נקט הכא ומ"מ עיקר תירוצו כתירוץ התוס' ז"ל ואם תשאל כיון דמאי דקתני היא עצמה מנין מיירי בנערה אם כן הכי נמי הא דתני אין לי אלא אביה פירושו אבי הנערה מעתה תקשי השתא מיאון הבת מועיל לענין שישלם קנס אע"ג דכונס' ברצון אביה כ"ש כשאביה מעכב דאינו כונסה דיועיל לשלם קנס וא"כ לאבי הנערה למה צריך קרא לכתוב אם תמאן בלחוד. תשובתך דדומיא דמיאונה דידה דמיירי לענין שישלם קנס אע"ג דכונסה הכי נמי מיאון אביה מיירי לענין שישלם קנס אע"ג דכונסה בע"כ וכגון שבגרה אח"כ דכבר יצתה מרשות אביה והיא רוצה לינשא לו דאין אביה יכולה לעכב בנשואיה ומ"מ מועיל מיאונו לענין שישלם קנס דומיא דבת. נמצא לשיטה זו כי קתני בין היא בין אביה יכולין לעכב לגבי מפותה היינו לענין קנס אף על גב דכונסה וא"ת תינח מפתה דשייך לפרושינהו לענין קנסא אבל אונס דלעולם משלם קנס ואפילו כשכונסה היכי מצי מיירי בנערה או קטנה דהיכי יכולה לעכב בנשואין כיון דהאב רוצה לקדשה ועדיין ברשותו היא ותירץ הר"ן בפירושו על ההלכות כיון דענה אותה בעל כרחה התורה נתנה לה רשות לעכב בנשואין אע"ג דאביה רוצה והבעל רוצה אבל מפותה דמדעתה עבדה אינה יכולה לעכב מלכונסה כיון שאביה רוצה לקדשה לזה אלא ה"ק שכל זמן שהיא מעכבת מפתה משלם קנס. עוד תירץ דאה"נ שאם האב רוצה לקדשה והאונס רוצה לכנסה כונס בעל כרחה ומאי דאמרינן שהיא יכולה לעכב היינו לומר שאין אונס מצווה לכונסה בעל כרחה: ורש"י ז"ל כתב וז"ל לכשלא יכנוס. שתמאן היא או אביה או המפתה עצמו. ואפשר דאזיל לשיטתיה ז"ל דדריש בפרק ב' דקדושין כשיטת ר"י ז"ל וכמו שכתב הרא"ש ז"ל וה"ק שתמאן וכו' פי' דמיאונם לחוד סגי לשלם קנס והיינו דנקט לכשלא יכנוס ולא נקט לכשלא כנס דלשון שלא יכנוס משמע דהעכוב בא מחמתו בדוקא והילכך ה"ל למינקט לכשלא כנס אלא מ"ה נקט כשלא יכנוס דמשמע דממאנין בו לשלא יכנוס אף על גב דסוף סוף הוא כונסה מ"ה נמי עקם התנא לשונו ונקט לכשיוציא דמשמע דיש כאן נשואין. והא דקאמר הרב ז"ל לבתר הכי יכולין לעכב. שלא יכניסנה. אאונס קאי ובעי לפרושי כלשון ראשון דכתב הר"ן ז"ל דאף על גב דהבעל רוצה לכונסה התורה נתנה לה רשות לעכב בנישואין כיון דעינה אותה. כל זה נדחקתי כדי לפרש לשון רש"י ז"ל דלא תקשי מדידיה אדידיה כפי מה שהבין הרא"ש ז"ל בלשונו ז"ל שבפרק ב' דקידושין ומיהו דוחק הוא שכתב הרב ז"ל שתמאן היא וכו' או המפתה עצמו אלמא מדכיילינהו בהדי מפתה עצמו משמע דבהעכבת נשואין מיירי ויש לדחוק לשונו ז"ל שבקדושין ולפרשו בענין אחר ואין להאריך כאן והקשו בתוספות על שיטה זו דמיירי בנערה או קטנה דהכא דרשינן מאם מאן ימאן מ"מ שהיא יכולה לעכב לענין שישלם קנס אע"ג דאביה כונס' בע"כ ובפרק נערה דרשינן מינה לרבות יתומה לקנס ותירצו דלכתוב או מאן מאן או ימאן ימאן מאי מאן ימאן ש"מ תרתי וכה"ג אמרינן במרובה גבי אם המצא תמצא. עוד תירצו בתוספות עיקר קושיין בדרך אחרת וניחא טפי ההיא דפרק נערה דאמרינן לרבות יתומה דלעולם אימא לך דכי קאמר הכא היא עצמה מנין מיירי כשאין לה אב או שבגרה אח"כ ובעכבת נשואין מיירי בין לגבי אביה בין לגבי היא עצמה ואביה מיירי בעודה נערה או קטנה והיא עצמה מיירי כשאין לה אב או שבגרה אח"כ ודקשיא לך מה צריך קרא תפוק ליה שיכולין לעכב בין היא כשהיא בוגרת בין אביה כשהיא נערה כדי שלא יהא חוטא נשכר הא אתא לאשמועינן לרבות קנס בבוגרת או ביתומה דלא תימא דאין קנס אלא כשנותנין אותו לאבי הנערה כדכתיב גבי אונס ונתן לאבי הנערה והיינו טעמא משום דעבר על דעת אביה אבל כל לעצמה לית לה דהא מדעתה עבדה אבל השתא דכתיב מאן ימאן דמרבינן מינה דהיא עצמה יכולה לעכב שלא לכונסה אלמא דיש קנס אע"ג דאין לאביה דאי בקטנה או בנערה היאך היא יכולה לעכב וכדאקשינן מעיקרא אלא ע"כ ביתומה או בבוגרת מיירי וממילא אתרבו לקנס ואהא סמיך לקמן בפרק נערה למימר לרבות יתומה לקנס דאי מיירי קרא בקטנה או נערה ועכובא היינו לענין לשלם קנס וכדפי' לעיל לא מצינן למסמכיה יתומה להאי קרא כלל דמה ענין יתומה להאי קרא דמיירי בנערה שיש לה אב והאב כונסה בע"כ דהקנס תלוי באב אע"ג דאתיא ליה מחמת מיאונה מ"מ קנסה לאביה ליתומה זו שהקנס תלוי בעצמה ולדידה בעי למיהב והיכי תני אם ימאן לרבות יתומה לקנס משום מאי דמרבינן נערה דמועיל מיאונה לקנס אע"ג דאביה כונסה בע"כ אלא ע"כ ביתומה או בבוגרת מיירי ואיצטריך קרא לרבויינהו לקנס וכדכתיבנא ולא תימא דלפר"י נמי שפיר אתיא ליה יתומה דהא אביה מיירי באבי בוגרת וכדכתבינן לעיל לשיטת ר"י ז"ל דהא מ"מ מאביה אתיא ריבוייא והיכי תיתי מינה לרבות יתומה לקנס ולא תימא דלרבות יתומה לקנס דרשינן לה משום ייתור בפסוק וכדכתבינן לעיל דהוה מצי למכתב מאן מאן וכדכתבינן לעיל ומעתה הדרא קושיא לדוכתי' דלעכב למה לי קרא ביתומה או בבוגרת תפוק ליה מטעמא דלא יהא חוטא נשכר דע"כ לא מייתורא דקרא דריש לה התם דאם כן מאי פריך מינה לרבי יוסי בר חנינא דפטר מוציא שם רע על היתומה דשאני מפתה דרבי קרא אלא עיקר הפי' כדפרישי' וכך פרש"י ז"ל לקמן ומשום דאיכא לאוקמי ריבויא בבוגרת דוקא ומשום דכשבא עליה היתה נערה ואביה קיים אבל ביתומה אימא דלא רבי לה קרא להכי אמרינן דסבר האי תנא דמוציא שם רע על היתומה חייב ולא ממעטי' ליה מדכתיב לאבי הנערה וכדפי'. נמצא קצרו של דבר שהתוספות ז"ל הקשו מעיקרא דהא דאמרינן היא עצמה מנין ליכא לאוקמה לא בקטנה ונערה ולא כשאין לה אב ובבוגרת ור"י תירץ דאיכא לאוקמה בנערה ובקטנה ואף על גב דבע"כ אביה כונסה מ"מ מועיל לענין שיש לה קנס. והתוספות תופסין עיקר הצד האחד דלעולם מיירי כשאין לה אב ובבוגרת ואיצטריך קרא לאשמועינן דיש קנס ביתומה ובבוגרת ואביה איצטריך לאשמועינן דעכוב אביה מהני לשלם קנס דלא תימא דוקא כשהמפת' עצמו מעכב קמ"ל אביה ואם תשאל לכתוב דהיא עצמה מעכבת וש"מ תרתי חדא דיש קנס בבוגרת ויתומה ועוד דעכובא מהני לשלם קנס וה"ה אביה וכדכתבינן לעיל. תשובתך אי לא כתיב אביה הוה אמינא היא עצמה דוקא מציא מעכבא ומשום דענה אותה בעל כרחה אבל לא אביה אבל אי כתיב אביה הוה שמעינן שפיר להיא עצמה אלא דבהיא עצמה אתא לאשמועינן דיש לה קנס ומיהו השתא חוזרים התוספות ממה שפירש ר"י ז"ל וס"ל דלא מהני מיאונה לשלם קנס כיון דסוף סוף הרי כונסה ויכולין לעכב דקתני היינו עכבת נשואין. עוד נוכל לפרש שאינם חוזרים התוספות ממה שפירש ר"י ז"ל והכי פירוש לפירושם ז"ל כי אמרינן לקמן לרבות יתומה לקנס היינו הדרשה דדרשינן הכא היא עצמה מנין וכו' ומ"ד לרבות יתומה לקנס בעי לפרש דה"ק היא עצמה מנין פי' לא בעי למימר מנין שיכולה לעכב דאי בבוגרת פשיטא ואי בנערה אינה יכולה לעכב אלא הכי בעי מנין שיש קנס כשהיא מעכבת כלומר שיש יכולת בידה לעכב הנשואין ואין העכבה תלוי אלא בה ואם היא לא תעכב אין מי שיכול לעכב דאין הדבר תלוי אלא בה והיינו יתומה דמחמת עכבתה הוא שלא תנשא דהא אין לה אב וכן בבוגרת אבל כל זמן שלא בגרה תלוי באב פי' אפילו תימא דמיאונה מועיל לענין שישלם קנס מ"מ אין תשלומי הקנס בעבורה אלא מחמת אביה דהא הקנס לאביה והיא הויא לה ככרעא דאבוה ומיאונה הויא ליה כמיאונו של אב דכח האב אגידא בה והויא לה כמו האב עצמו והילכך ה"ק אין לי אלא אביה פי' כשיש כח אב הוא דיש קנס והא קמ"ל דאע"ג דמיאנה היא ואביה כונסה בע"כ מ"מ כיון דכח האב קיים הויא ליה כאילו האב מיאן היא עצמה מנין כשאין קנס אלא מחמת עכובה כגון יתומה ובוגרת מנין שיש לה קנס והשתא ניחא דאיצטריכו תרווייהו לאשמועינן אביה והיא עצמה מאביה שמעינן דאפילו מיאנה היא ואינה מועיל מיאונה לענין נשואין אפ"ה מועיל לענין קנסא ומהיא עצמה שמעינן לרבות יתומה ובוגרת לקנס וכדכתיבנא והשתא ניחא כל מאי דאקשינן ואין חילוק בין פירוש ר"י ז"ל למסקנת התוס' ז"ל אלא דמאי דפירש ר"י ז"ל בהיא עצמה קא מפרשי התוס' באביה ובזה תבין כל הדבור ומה שכתוב בתוס' דדוקא בבוגרת או ביתומה יש קנס בעכוב שלהן אבל כל זמן שלא בגרה תלוי באב פי' דוקא בבוגרת או ביתומה מקרי עכוב שלהן ואמרינן שהקנס תלוי בעכוב שלהן אבל כל זמן שלא בגרה תלוי באב אפילו אמרת דמועיל מיאונה לענין שמשלם קנס אין הקנס תלוי בעכוב שלה דמחמת האב פורע הקנס וכדכתיבנא ומ"ה היינו מחלקי' בין כשהעכוב תלוי באביה להיכא דהעכוב תלוי בה משום דכשהעכוב תלוי באביה דהקנס לאביה והמפתה עבר על דעת אביה לכך דין הוא שישלם קנס אבל כשהיא מעכבת שהעכבה תלוי בה והקנס לעצמה אינו דין שיש לה קנס דהא מדעתה עבדה וכבר מחלה ולהכי איצטריך לרבות יתומה או בוגרת כנ"ל. ומאי דכתיבנא מעיקרא מתיישב יותר הלשון ודע שכל זה שכתבו התוספות בהאי לישנא בתר' הוא פירוש לפרש"י ז"ל דלקמן ובתוספות כתיבת יד כתוב אלא כך הוא עיקר פי' שפי' הקונטריסין לקמן. ע"כ: והרשב"א ז"ל כתב בחידושיו בפרק ב' דקידושין וז"ל וק"ל ה"ד אי כשהאב מתרצה בכך מה מועיל מיאון דידה דהא אביה מצי לקדשה בע"כ ואי כשלא נתרצה האב היינו מיאון דאב ותירצו בתוספות דבמפותה גזרת הכתוב היא דאף על פי שהאב יכול לקדשה בע"כ מ"מ מועיל מיאונה לענין זה שמשלם קנס כשהיא ממאנת א"נ כשפתה כשהיא נערה ולא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה או שמת אביה שהקנס לעצמה כדתנן נערה שנתפתתה ולא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה ולומר אעפ"כ שעכשו היא ברשותה וקנסה לעצמה לא אמרינן שמחלה קנסה מדנתפתתה לו אלא כיון דבשעת פתוי דאב ועכשו שהיא של עצמה אינה מתרצית לו משלם קנס על ידי מיאונה. ע"כ: והרמב"ן ז"ל כתב שם [מו א'] וז"ל לומר שמשלם קנס במפותה אין פירושו ברור אצלי שאם האב רוצה לקבל בע"כ קידושיה ודאי אינו משלם קנס שהמפתה אינו נותן אלא לכשלא יכנוס ואם אמר האב רוצה אני אם היא רוצה וקמ"ל שכיון שאינה רוצה משלם קנס פשיטא שזה העכוב של אב הוא שאינו רוצה אלא א"כ רצתה היא ונראה כגון שאמר האב בשעת העמדה בדין רוצה אני ובאה היא אח"כ ואמרה איני רוצה והאב אינו רוצה לקבל קידושין בע"כ וחוזר ותובע קנס או שמת האב וקא משמע לן דמשלם משום מיאונה שאילו משום מיאונו של אב מכיון שאמר בב"ד רוצה אני ונפטר הלה ממנו שוב אינו יכול לחזור לומר אין אני רוצה שהרי לא מיאן בשעת העמדה בדין וכ"ש כשמת ולא מיאן כלל בסוף שנפטר הלה ומשום מיאון שלה משלם ע"כ. ועי' הריטב"א ז"ל בחידושיו שם בפרק ב' דקדושין:

אלא אונס בשלמא איהי וכו' הקשו בתוספות כיון דאונס ומפתה מגמ' גמירי מהדדי להא מילתא נמי לגמרו מהדדי כדפרי' בסמוך ומאי פריך אלא אביה מנלן ולא קשיא להו נמי דלמה לן קרא דאיהי מצי מעכב דלגמרו מהדדי דלא נתנה גזרה שוה זו אלא ללמד מקראות הסתומים דישקול דמפתה היינו חמשים וחמשים דאונס היינו שקלים ולא אתיא ללמד דין חדש ומאחר דכבר כתיב דאיהי מצי' מעכבא מדכתיב ולו תהיה דמשמע מדעתה יש לנו לומר דאתיא הג"ש לפרש עוד דאבי' נמי ולכך קשיא להו לתוס' דמאי פריך אלא אביה מנלן ומיהו לא מצינן למילף בג"ש דאיהי נמי מציא מעכבא דדין חדש הוא זה דדוקא כשהעכוב בא מחמתו הוא דסברא נותנת שישלם קנס אבל כשאין העכוב בא מחמתו אין לנו שישלם קנס הילכך הך גזרה שוה לא ניתנה למגמר בכיוצא בזה. ומיהו הרא"ש ז"ל תירץ מדכתב רחמנא שהיא יכולה למאן משמע מיעוט אבל לא אביה ואי לאו הכי נשתוק קרא מיניה ונגמרו מהדדי ע"כ. ובמאי דכתיבנא אין מקום לתירוץ זה כלל. ותירצו בתוס' דלהא מילתא לא גמרינן מהדדי דהא מפתה יכול לעכב ואונס שותה בעציצו והוה אמינא הכי נמי אביה יכול לעכב וקשיא להו לתוספות דמהאי טעמא גופיה דלא בעי רבא למגמר מג"ש איכא למפרך נמי על הק"ו ואמאי נדי מהג"ש ויליף לה מק"ו דלא דייק כולי האי וכדפריך עלה אביי ותירצו דהך טעמא גופיה הוא ניהו מאי דקאמר אביי בסמוך ורבא לא מסתבר ליה למימר הכי כיון דאיכא קל וחומר:

וז"ל הרא"ה ז"ל אמר אביי כדי שלא יהא חוטא וכו' אע"ג דהא איתקוש להדדי שאני הכא לגבי הא מילתא דחדית בהו רחמנא שהרי אונס שותה בעציצו והמפתה אם רצה להוציא מוציא וכיון דכן הוה אמינא להא מילתא הא גלי רחמנא דלא גמרי מהדדי ומפתה הוא דלדעתו איהי נמי לדעתה ודעת אביה אבל אונס לא כדקאמר אביי ואפ"ה קאמר רבא דק"ו הוא והאי טעמא לא חשיב דאדרבה ק"ו נינהו ובהא מילתא נמי דינא הוא דגמרי מהדדי כי היכי דגמרי לשאר מילי ואביי אמר טעמא דשלא יהא חוטא נשכר. ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל אלא אביה מנא לן אביי אמר כדי שלא יהא חוטא נשכר רבא אמר ק"ו וא"ת ולמה לי כולי האי לגמור אונס ממפתה מג"ש וכדפרכינן לקמן וי"ל שאין הג"ש אלא לדברים שהם מפורשים בזה וסתומים בזה אבל בזה כיון שכתב ולו תהיה לאשה הרי פי' שלא יהא הדבר תלוי אלא בעצמה ועוד דסברא היא דלגבי הא לא ליהני ג"ש דדילמא שאני אונס שהוא שותה בעציצו וכשם שהוא אינו יכול לעכב אף אביה ג"כ אינו יכול לעכב וכן תירצו בתוספות. ע"כ: ודע דמפרש דקרא דמפתה מיירי לענין שמשלם קנס והיא מיירי בקטנה ובנערה ואביה היינו אבי בוגרת ואתא לאשמועינן קרא דאף על גב דכונס' בע"כ מהני מיאונייהו לשלומי קנס מעתה לא מצי למילף אונס ממפתה דמפתה איירי לענין קנסא ואונס מיירי לענין נשואין ואתא לאשמועינן דאע"ג דברשות אביה היא כיון דעינה אותה אמרה תורה דמציא מעכב וכדכתבינן לעיל ואביה דאונס נמי לא מצי למילף ממפתה כיון דלגבי איהי איכא חילוקא בינייהו בין אונס למפתה דלגבי מפתה לא מציא לעכובי מלכנוס כיון שהיא נערה משא"כ באונס וכדכתבינן לעיל ולשיטה האחרונה דפרשינן לעיל דקרא דמפתה דבין היא בין אביה יכולין לעכב מיירי בבוגרת או ביתומה ובין באונס ובין במפתה בענין עכבת נשואין מיירי וכדכתבינן לעיל הלכך לא הוה צריך לטעמא דלא יהא חוטא נשכר ולא לק"ו דרבא דמג"ש הוה ילפינן לה אונס ממפתה. עוד הקשו בתוספות ואיהי גבי אונס אמאי איצטריך למכתב נילף לאביי מסברא דלא יהא חוטא נשכר ולרבא מק"ו ותירצו בתוספות דולו תהיה לאשה אינו מיותר ובזה אידחיא נמי תירוץ הרא"ש ז"ל לקושיא קמייתא דאי הוה יתורא אה"נ דהוה אמרינן דמשמע מיעוטא אבל השתא דלא הויא מיותר לא משמע מיעוטא ולשיטת ר"י ז"ל ניחא נמי קושיא זו דהא איצטריך איהי לגבי אונס ללמדך דאע"ג דאביה רוצה לקדשה בע"כ והרי היא נערה ובידו לקדשה מ"מ התורה נתנה לה רשות לעכב כיון דעינה אותה והא ודאי צריכא רבא וקשיא לי דהכא מתרצים התוס' דולו תהיה לאשה אינו מיותר ולעיל בריש פרקין בשמעתא דנער נער הנערה הקשו התוס' ולשתוק מולו תהיה לאשה וגו' ותירצו דאיצטריך למדרש ולו תהיה לאשה מדעתה וי"ל דכבר מקשי' לעיל קושיא אחריתי דהיאך שואלים התוספות ולשתוק והרי צריך למכתב ולו תהיה לאשה לעשה ותירצו בקונטריסין דאינו ר"ל דלשתוק מהאי קרא ולא לכתביה כלל אלא ה"ק לשתוק ממשמעותא של תהיה דממנו ממעט חייבי לאוין וחייבי כריתות ויכתוב לשון אחר דלשתמע מעוטא כגון וישאנה ומתרצים דלשון תהיה צריך למדעתה. הילכך הכא נמי הכי קאמרי דולו תהיה אינו מיותר פי' דלאו מייתורא קא דריש לה דע"כ צריך לעשה אלא דה"ל למכתב ל' אחר וישאנה וכיון שכן אי הוה כתיב הכי הוה משמע דבע"כ ישאנה והא ודאי ליתא ומיהו אין צריך קרא מיותר לזה אלא דלא לכתוב לישנא דנטעי ממשמעותיה דקרא קא דריש לה ומיהו עיקר קרא אתא לעשה ומיהו לענין נשואין דבעינן אשה הראויה לו לא איצטריך קרא דפשיטא ודאי דאינו רשאי לקיימה דהא כתיב לא יבא ממזר אלא כי איצטריך קרא לעשה וכדכתבינן כנ"ל: וז"ל הריטב"א ז"ל אמר אביי שלא יהא חוטא נשכר וא"ת גבי מפתה נמי למאי כתב רחמנא אביה בהדיא תפוק ליה מהאי טעמא וי"ל דשאני אונס שמשלם קנס בכל ענין ואף כשהוא כונסה ולפיכך דין הוא שימאן האב כדי שלא יהא חוטא נשכר שהרי אין אנו מפסידין ממנו אלא האשה אבל במפותה שאם ישאנה פטור מן הקנס משום מיאון האב אין לנו להפסידו שתים האשה והקנס ואין לומר בזה שלא יהא חוטא נשכר. וא"ת ולמה לי למכתב באונס ולו תהיה לאשה מדעתה תיתי לי מהאי טעמא דגמרן באביה שלא יהא חוטא נשכר וי"ל שלא הוצרך הכתוב אלא להיכא שיש לה אב דבלאו הכי נמי יכול לקדשה בעל כרחה כיון שאביה רוצה. רבא אמר ק"ו וכו' וא"ת ולרבא למה לי למכתב ולו תהיה לאשה מדעתה תיתי מיאון דידה מהאי ק"ו וי"ל דאי לא כתבה רחמנא ולו תהיה לאשה לא עבדינן ק"ו דשאני אונס דאיהו לא מצי מעכב וכדפריך אביי בסמוך אבל השתא דכתב רחמנא ולו תהיה לאשה וגלי לן שתהא היא יכולה למאן ואע"פ שהוא אינו יכול לעכב עבדינן ק"ו שפיר להשוות מיאון אביה למיאון דידיה ואביי סבר דאפילו בתר דגלי רחמנא בדידה לית לן למעבד ק"ו כיון דאיכא למפרך כנ"ל. ע"כ:

בתוספות בד"ה אי הכי מפותה נמי וכו' ואמאי קאמר אין דומה וכו' עד סוף הדיבור. ולכאורה דבריהם תמוהין מאד והקושיא יבואר מתוך דברי והנלע"ד בכוונתם דוודאי עיקר קושית הגמרא א"ה מפותה נמי אמתני' קאי דפוטר' במפותה. אלא משום דלכאורה לק"מ אמתני' דהא מפרש טעמא בברייתא דאינו דומה משמע דמפותה אין לה צער ע"ז כתבו ואכתי היא גופא קשיא נמי אברייתא דלא שייך האי טעמא לפטור את האונס וע"ז כתבו שאמר דודו הרב זצ"ל דאמתני' לא שייך להקשות כה"ג אמאי אונס חייב והיינו משום דבשיטת הרשב"א שבדיבור הקודם קאי דכל האי שקלא וטריא דגמרא היינו משום דע"כ תנא דמתניתין חייש לכחש גופנא וא"כ מאותה סברא גופא הו"מ לאקשויי אמתני' ולא היה צריך לומר א"ה מפותה נמי כיון דמעיקרא מכח האי סברא גופא דמפתה קשיא ליה אאונס. וע"ז כתב דאאונס דמתני' לק"מ דחייב מדינא ולא מהני טעמא דכחש גופנא כיון שלא תרוויח כלום ומש"ה לא מקשה אלא אמפותה דמתני' ואלישנא דברייתא דקתני אינו דומה והא שפיר דומה אלא דמטעמא אחרינא מיחייבינן באונס כיון שלא תרוויח כלום וא"כ הו"ל למימר ה"ט בברייתא כנ"ל בכוונת התוספות ואין צריך להגיה כמו שהגיה מהרש"א ז"ל מיהו בעיקר דברי התוספות קשיא לי דא"כ מ"ט דרשב"י דפוטר באונס משום שסופה להצטער והא אכתי לא תרוויח כלום. תו קשיא לי דמאי משני הש"ס דהוי כמי שאומר קרע שיראין שלי דסוף סוף לא משני מידי אהא דאמר לו אינו דומה דקתני בברייתא. ונ"ל ליישב דהא דקאמר ר"ש ב"י משום ר"ש מפני שסופה להצטער היינו משום שצער זה דפיסוק רגלים לא ניתן לתשלומין כלל כיון שסופה להצטער בכך תמיד תחת בעלה ועלולה לכך לא מיקרי צער. וגדולה מזו מצאנו למסקנת הש"ס דאע"ג דמפותה אית לה צער כריבדא דכוסילתא אפ"ה פטור במתני' כ"ש למאי דס"ד עכשיו דמפותה יש לה צער תמיד תחת בעלה דיש לפטור בתשלומין מה"ט אפילו באונס דלא מיקרי צער כלל. וע"ז מסיק הש"ס שפיר דהוי כאומר קרע שיראין שלי דמה"ט פטור במפתה במתני' וא"ש נמי הא דאמרו לו אינו דומה דלעולם אונס חייב בצער דפיסוק רגלים וניתן לתשלומין היכא דנבעלת באונס ואינו דומה נבעלת ברצון תמיד תחת בעלה דמוחלת לו וע"ז מקשה הש"ס דידה דאבוה הוי וקשיא מיהא מפותה דמתניתין כנ"ל נכון ובתשובת הגאון מהר"צ אשכנזי ז"ל מפ' כל הסוגיא בע"א דפיסוק רגלים אינה אלא בביאה ראשונה ע"ש סי' קמ"ו והתוספות לא כתבו כן:

קונטרס אחרון תוספות בד"ה צער דמאי כתבתי מה שיש לדקדק בזה בל' הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ובתיבורו ושם כתבתי ג"כ לפרש הסוגיא בפשיטות וליישב מה שהקשה הגאון מהרר"צ אשכנזי סי' קמ"ו:

גמרא דאבוה נינהו אע"ג דבהחובל דף פ"ח אמרינן דצערא דגופא לא זכי ליה רחמנא מ"מ לענין צער ביאה ודאי דאבוה הוי כדמשמע להדיא מל' המשנה דר"פ נערה. והטעם נראה משום שביד אביה לצערה בכך כשמסרה לבעל. אלא דלפ"ז קשה הא מסקינן דמפותה אין לה צער וא"כ אין ביד אביה לצערה בכך וא"כ תקשי מתני' דר"פ נערה אמאי צער אנוסה לאביה. ולמאי דפרישית א"ש נהי דמפותה אין לה צער היינו צער פיסוק רגלים אבל אותו צער גדול שיש לכל הבתולות בביאה ראשונה ודאי למפותה נמי יש לה כמו שהקשה ר"י לעיל בד"ה צער וכו' דדבר ברור לעינים הוא וא"כ ביד האב לצערה אפילו באותו צער גדול וא"כ צער ביאה בכל ענין זכי ליה רחמנא כנ"ל נכון ובתשובת מהרר"צ הנ"ל כתב בענין אחר לפי שיטת הראב"ד ע"ש ודו"ק:

בתוספות בד"ה בשת ופגם וכו' אף ע"ג דאיתקש לקנס וכו' עד סוף הדיבור. ולכאורה מסברא דנפשיה כתבו האי היקשא משום דהכי משמע להו ממתני' דר"פ נערה דאבשת ופגם נמי קאי. אע"ג דלא שייך בהו אי מודה מפטר כמו שדקדק ר"י ז"ל לעיל בדף ל"ח ע"ב בד"ה יש בגר בקבר ע"ש וכן דקדק ג"כ הרא"ה לקמן בסמוך מסוגיא דיתומה שנתארסה ונתגרשה. לכך הוצרכו לפרש כאן דהאי היקשא לא שייך אלא לענין למי שזה ניתן זה ניתן. ואע"ג דקי"ל אין היקש למחצה כבר כתבו התוספות בכמה דוכתי דהיינו לענין אי עיקר היקשא נכתב לחדא קולא ילפינן מיניה כל הקולות דוקא ולא שום חומרא וה"ה איפכא. וא"כ ה"נ איכא למימר כיון דעיקר היקשא לא נאמר אלא בענין דברים שבין האב לבתו דעל אבי הנערה קאי לא ילפינן מיניה שום קולא או חומרא לגבי הבועל כן שיטת התוס' אבל הרמב"ם בחבורו כתב לגמרי להיפך דבדברים שבין האב לבועל אי חייב או פטור לגמרי הוקשו בשת ופגם לקנס אבל בדברים שבינו לבין אביה בושת ופגם לעולם לאביה כבשת ופגם דעלמא. ואפ"ה אתיא ליה שפיר ההיא דהכא דאדרבא לענין בשת ופגם מפתה נמי נותן מיד כמו באונס דכתיב בהדיא ולכל מילי הא גמרי מהדדי כדאיתא בסמוך. וכשהוציא הכתוב מפתה דאינו נותן אלא לכשלא יכנוס כדכתיב אם מאן ימאן לענין קנס לחוד איירי כדכתיב בהדיא כסף ישקול כמוהר הבתולות ובשת ופגם במילתיה קאי וכן נראה לי להדיא מלשון הרמב"ם ז"ל שם. ובהכי ניחא לי נמי לפי השיטה שכתבתי לעיל בדף הקודם גבי ולא לאבי מתה לענין בגר בקבר וכן לקמן בר"פ נערה דטעמא דרבנן בההיא דר"פ נערה דלעצמה היינו משום דכתיב ונתן דהיינו העמדה בדין וכשיטת הרא"ה ז"ל. ולפ"ז אין לנו שום הכרח להאי היקשא אלא כל מילי דמתרבי או מימעט בהאי פרשה אכולהו קאי בין אקנס ובין אבושת ופגם. ובהכי רווחא שמעתתא כמו שהארכתי בר"פ נערה וההיא דהכא היינו נמי כמו שפירשתי לשיטת הרמב"ם כנ"ל נכון ודו"ק:

קונטרס אחרון ע"ב בל' התוס' בד"ה בושת ופגם שכתבו התוספות דלא איתקש בושת ופגם לקנס אלא למי שזה ניתן זה ניתן וכתבתי שהרמב"ם ז"ל נראה דמפרש לגמרי להיפך ממש דלענין חיוב ופטורא דהבועל הוא דאיתקשו ולא לענין דברים שבין האב לבתו וכתבתי ליישב הסוגייא לשיטתו:

בד"ה אין לי אלא אבי כו' תימא לר"י וכו' וכן אביה אמאי צריך קרא לאביי עכ"ל. וכתב מ"ז בס' מג"ש שיש לתמוה מאד על תמיהת ר"י ותירוצו שזה ממש קושיית הגמרא בפרק האיש מקדש דף מ"ו דמקשה פיתה שלא לשם אישות קרא בעי ומשני לומר שמשלם קנס במפותה והיינו כתירוץ ר"י ממש ואליבא דרב התם דאיירי בפיתה לשם אישות כ"ש דלא קשה כלל קושיית התוספות כל זה מלשון מ"ז זצ"ל. מיהו בהא דמקשה ר"י לענין מיאון דידה נ"ל ליישב דאהא גופא קשיא ליה דכיון דאינה יכולה למאן כלל והאב יכול למוסרה בע"כ. א"כ למה ישלם קנס ובפרק האיש מקדש נמי לא משנינן שמשלם קנס במפותה אלא לענין מיאון האב. ולמאי דמוקמינן לה במפותה שלא לשום אישות אליבא דרבי אסי דמש"ה איצטריך קרא יתירא אבל פשטא דקרא ודאי איירי לענין מיאון שיכולין לעכב. וע"ז מתרץ ר"י שפיר דפשטא דקרא לענין מיאון דידה נמי לא איירי אלא לענין קנס. אבל אכתי מה שהקשה ר"י לאביה נמי אמאי צריך קרא לאביי וודאי קשה דהיינו קושיית הגמרא ממש ותירוצו בפרק האיש מקדש ונראה לי דנהי דמשנינן התם דקרא איצטריך להכי אכתי משמע לר"י דכל השקלא וטריא דשמעתין וברייתא דבין היא ובין אביה יכולין לעכב איירי לענין עיכוב נישואין ממש כדמשמע לכאורה מלישנא דשמעתין דקאמר בשלמא מפתה וכו' אלא אונס בשלמא איהו כתיב ולו תהיה לאשה מדעתה משמע דלענין עיכוב נשואין איירי ה"ה נמי הא דמקשה אלא אביה מנ"ל ואהא מלתא גופא משני אביי שלא יהא חוטא נשכר וא"כ שפיר קשיא ליה לר"י לפי לישנא דשמעתין דמאי צריך קרא לענין מיאון דאביה במפותה לאביי וע"ז תירץ ר"י דודאי בשמעתין נמי איירי פשטא דקרא לענין קנס וסוגיא דשמעתין צריך לפרש לפי' ר"י דברייתא דקתני א' האונס וא' המפתה בין היא ובין אביה יכולין לעכב היינו כל חד כדאיתא באונס מיאון דאביה לענין עיכוב נישואין בנערה לחוד ומיאון דידה ביתומה או בוגרת לענין עיכוב נישואין ובמפותה מיאון דאביה בנערה לענין עיכוב נישואין ותשלומי קנס ומיאון דידה בנערה שיש לה אב לענין שמשלם קנס לחוד ובבוגרת וביתומה לענין נישואין וקנס ועל זה מקשה הש"ס בשלמא במפתה כולהו כתיבי אלא באונס דעיכוב דנישואין באביה מנ"ל כנ"ל בכוונת פי' ר"י. ומה שהכריחו לר"י לפרש דנערה שיש לה אב מהני מיאון דידה לענין קנס ולא מוקי לכולהו ביתומה או בוגרת ולענין קנס כמ"ש בסוף הדיבור היינו משום דהכי משמע ליה פשטא דלישנא דקרא אם מאן ימאן אביה דכולה ביש לה אב מיירי והכי משמע ליה נמי לישנא דברייתא משא"כ למסקנת התוס' בסוף הדיבור דברייתא דלקמן בפרק נערה מרבינן מהאי קרא יתומה לקנס ע"כ היינו משום דא"א לאוקמי בע"א דיש לה אב דלא מהני מיאון דידה אף לענין קנס וכ"כ מהר"ם. ומהרש"א ז"ל כתב קצת בסגנון אחר:

בד"ה אלא אונס וכו' וא"ת ואיהי גבי אונסים אמאי איצטרי' וכו' וי"ל דולו תהי' לאשה אינו מיותר עכ"ל. כבר כתבתי בריש פירקין גבי והני בני קנסא נינהו דמשמע מאותה סוגיא דולו תהיה לאשה מיותר מיהא לההיא דרשא דמדעתה ולולי דברי התוס' דהכא היה נ"ל דאיצטריך ולו תהיה לאשה מדעתה לענין שאם היא אינה רוצה אף על גב שאביה רוצה פטור המאנס לישאנה ואינו עובר עליה ודוקא היכא שאביה והיא רוצין ישאנה בע"כ כנ"ל וכמדומה לי שראיתי כן מפורש בשום ספר:

בד"ה טעמא מאי וכו' אע"ג דבתולה יש לה כתובה מן התורה זאת בעולה היא ומיהו תימא וכו' עד סוף הדיבור. וכל דבריהם בזה ע"פ שיטתם לעיל דף י' דאליבא דהלכתא כתובה דאורייתא ואפ"ה ההוא דהכא מדרבנן מיהו מלשון המכילתא בפ' משפטים משמע דלא מהני ההוא סברא דבעולה דאפ"ה כתובה זו מדאורייתא וז"ל שם ר"ע אומר וכו' מהר ימהרנה לו לאשה למה נאמר לפי שהוא אומר ונתן האיש השוכב עמה שומע אני כשם שבתפוסה נותן מיד כך במפותה נותן מיד ת"ל מהר ימהרנה לו לאשה מגיד שהוא עושה עליה מוהר ואין מוהר אלא כתובה עכ"ל הרי למדנו דאע"ג דכבר היא בעולה אפ"ה כתובתה מאתים ומן התורה דעלה כתיב אם מאן ימאן כסף ישקול כמהר הבתולות ובזה נתיישבו כל הקושיות שהקשו התוספות בזה הדיבור דהא דקאמרי רבנן יצא כסף קנסה בכתובתה היינו מדאורייתא דקנס היינו ממש תמורת הכתובה כדאשכחן במפתה אלא שעיקר החילוק ביניהם דבאונס זה עיקר הקנס שצריך ליתן לה כתובתה מיד ומפתה אם רוצה לישאנה עושה הקנס עליו מהר כשאר כל הנשים אלא דאפ"ה קנס קנסו הכתוב שיתן מאתים ואזלינן ביה בתר ביאה דמעיקרא וכן נראה להדיא מלשון פרש"י בחומש פרשת משפטים. ולפ"ז הא דמסיק תלמודא הכא דטעמא מאי תקנו רבנן כתובה וכו' והא לא מצי מפיק לה לאו אטעמא דעיקר כתובה קאי דהא מדאורייתא קאמרי יצא כסף קנסה בכתובתה אלא דבעי לאסוקי מילתא דרבנן דהכא ככ"ע אפילו למ"ד כתובה דרבנן ולר"מ נמי דקי"ל כוותיה לשיטת התוספות וסיעתייהו דכתובה דאורייתא אפ"ה איצטריך הכא להאי טעמא דהא קיי"ל נמי כר"מ דאסור להשהות את אשתו שעה א' בלא כתובה ואפי' התקבלתי לא מהני כדאמרינן בר"פ אע"פ. וכולה משום האי טעמא דמסיק הכא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ולפ"ז לא הוי מהני באונס שיצא כסף קנסה בכתובה שנתן לה הכתובה קודם החופה דאפ"ה צריך לכתוב לה כתובה אחרת שלא תהא קלה להוציאה וע"ז מסיק שפיר דהא לא מצי מפיק לה. ובזה כוונתי לדעת הגדול מ"ז ז"ל בספר מג"ש ותיתי לי שכל מה שכתבתי כאן קימתינהו לכולהו מסברא דנפשאי אלא שהאיר ה' עיני ומצאתי ראיה מלשון המכילתא דאיתמר משמיה דר"ע בן יוסף כוותיה מיהו לשיטת התוספות היה אפשר ליישב שיטת המכילתא דהא דקאמר התם דכתובת מפותה מדאורייתא היינו בפיתה מעיקרא לשם אישות אלא דאכתי למאן דמוקי קרא דוקא בפיתה שלא לשם אישות בפרק האיש מקדש תקשי. ואפשר דלהתוס' האי דרשא דמכילתא אסמכתא בעלמא היא כדאשכחן בכמה דוכתי ודוק: