מסכת כתובות דף ס״ח עמוד ב׳

הא דאקשינן חוזרות וחולקות בשוה כל חדא וחדא דנפשה שקלא - קשיא לי, דהא משעה דמית ליה אב הויין להו בעלי חוב דאחי, וכיון דמשעה ראשונה נשתעבדו להו נכסים דינא הוא דחולקות בשוה, דמאי חזית דטפית להאי ובצרת להאי, ואי אמרת דאין האחין חייבין להם כלום עד שעת נשואין, הא רבי גופיה הוא דאמר לקמן (כתובות סט, א) בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה, אלמא משעת מיתת האב נשתעבדו להן נכסים. ויש לומר, דאין האחין חייבין להם אלא כדרך שהאב נותן להם, דכל שקדמה ונשאת נותן לה לפי עלויו ולפי נכסיו שיש לו באותו הזמן, וכן האחים כל שקדמה ונשאת זכתה בחלקה ואין לשנייה אלא במה ששיירה ראשונה. ומיהו כשבאין האחין לאבד זכותן ומכרו או משכנו לא כל כמינייהו, שהרי נשתעבדו להן נכסים לכמות שהיה האב נותן לכל אחת בשעת נשואיה.

שוכרות להם בעלים ומוציאין להם פרנסתם - מהא שמעינן דאינה נוטלת עשור נכסים עד שעת נשואין, והכי נמי שמעינן לה מדאמרינן לעיל באו כולן לינשא, דהיכא דאזלינן בתר אומדנא דאב, אף על גב דאין מוציאין לה עד שעת נשואין, אומדנא מיהא מהשתא עבדינן, דהא אמדינן ליה לפי נכסי מקרקעי ומטלטלי וכדכתיבנא לעיל, והשתא הוא דידעינן לפי אומדן דעתא מאי דשבק אב, ואי דאתי לקמי בי דינא דילמא לא ידעי כמה אמדין, אלא מהשתא אומדין בית דין ופוסקין לה מאי דחזו לה למשקל. כן נראה לי.

בגרה ונשאת צריכה למחות - ואוקימנא בנזונת מן האחין, הא לאו הכי אפילו בגרה ולא נשאת נשאת ולא בגרה צריכה למחות, וכדאמרינן לעיל דשני ליה רב נחמן לרבא. ומסתברא לי דבנזונת מן האחים דוקא בגרה ונשאת, הא נשאת ואחר כך בגרה אינה צריכה למחות, דכל שאינה צריכה למחות כשנשאת שוב אינה צריכה למחות, והיינו מתניתין דקתנ ישהשיאתה אמה או אחיה דלכשתגדיל יכולה להציל מידן מה שראוי לינתן לה, הא גדולה דכותה אינה יכולה להוציא ואוקימנא בדלא מחאי, אלמא קטנה אף על גב דגדלה משנשאת ולא מחאי לאחר שגדלה לא הפסידה, והיינו נמי דאמרינן בגרה ונשאת ולא קאמר נשאת ובגרה. כן נראה לי.

אי נימא דאילו פרנסה טרפה ממשעבדי ותנאי כתובה לא טרפה ממשעבדי פשיטא - תמיה לי, מלתא דפליג עליה ר' יוחנן ואמר אחד זה ואחד זה אין מוציאין מתמהין ואמרין פשיטא ומאי איצטריך ליה לרב לאשמעינן וצריך לי עיון.

הכי גרסינן - האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו. והכי גרס רש"י ז"ל: פירוש אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו, משום דתנאי כתובה הוא. ואי שומעין לו תנאי בית דין מאי אהני לה, ותנן (לעיל כתובות נב, ב) לא כתב לה בנן נוקבן וכו' חייב לפי שהוא תנאי בית דין, אבל פרנסה לא חייבוהו חכמים ליתן, אלא כתובת בנין דיכרין תקני לה כדי שיקפוץ אדם מעצמו ויתן לבתו עישור נכסי, ותנן המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמישים זוז, ואם איתא הוה ליה למיתני לא יפחות לה מעישור נכסים, וכן הלכה, דאינו יכול להפסידה מזונותיו ובידו להפסידה פרנסתה. ואף על גב דקיימא לן (לקמן כתובות סט, א) דבעלת חוב דאחי הויא ולא בעלת חוב דאבא, מכל מקום אינה בעלת חוב דאחי אלא מנכסי האב, וכיון שסלקה האב בפירוש מנכסיו, אין לה על האחים מחמת נכסי האב כלום. ור"ח ז"ל גריס איפכא, האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו שומעין לו, אל יתפרנסו מנכסיו אין שומעין לו. וקא פריש משום דאין האב חייב בחייו במזונות בתו כלל כדתנן האב אינו חייב במזונות בתו (מט, א), והלכך כיון שלא חל החיוב בחייו על נכסיו יכול הוא לסלקן מהם מעכשיו, אבל פרנסה אפילו בחייו מתחייב, דכתיב (ירמיה כט, ו) את בנותיכם תנו לאנשים. ועוד, דהאחים יכולים להפקיע מזונות הבנות לאחר מיתת אביהן, ואין יכולים להפקיע זכות פרנסתן, נמצא כח הפרנסה גדול מכח המזונות בין בחיי האב בין לאחר מותו. ואינו מחוור, דמכל מקום פרנסה אינה כחוב על האב, דהא אסיקנא דבעלת חוב דאחי היא, ולא שמענו שכופין את האב לתת לה, וכיון שאין כופין ובדעתיה תליא מילתא הכא הא אמר אל יתרפנסו מנכסיו. ועוד מאי קאמר אינה כתנאי כתובה, אטו תנאי בית דין קא גרים לגרועי כחה ולא הוה ליה למימר אלא אינה כמזונות. וכן השיב רבנו אלפסי ז"ל בתשובה ששבוש הוא בספרים, וכן הדין שבמזונות אין שומעין לו ובפרנסה שומעין לו. ובהלכות כתב שתי הגרסאות ואמר, דלפי הגרסא הראשונה קיימא לן כרבי, ולפי הגירסא השנית אין הלכה כרבי.