שנדרה היא - ומה יש לו עוד להמתין אי ניחא לה לדידה למישקל כתובתה ומיפק לא תבקש פתח לנדרה אבל היכא דאדרה איהו כגון מליהנות לו ימתין שמא ימצא פתח לנדרו:

וקסבר רבי מאיר הוא - שקיים נתן אצבע בין שיניה והשיכה לפיכך יתן כתובה וסתם מתניתין ר"מ היא:

אם רצה הבעל - מתחילה להפר יפר:

ואם - לא רצה וקיים לה ואמר אי אפשי כו':

בעניות שלא נתן קצבה - יוציא ויתן כתובה אלמא הוא נותן דהא בנדרה היא וקיים הוא אוקימתא למתניתין:

הכי גרסינן והא תנן רבי יהודה אומר בישראל יום אחד יקיים - גבי שלא תטעום דאוקימתא בנדרה היא וקיים הוא וקאמר רבי יהודה יום אחד יקיים יתר מיכן יוציא ויתן כתובה:

אלמא בעל מצי מיפר - נדרי קישוט מדקניס ליה כתובה על שקיימו:

אם ארחץ אם לא ארחץ - בנדרים מפרש לה דאמרה תיאסר הנאת רחיצה עלי אם ארחץ ושבועה שלא ארחץ וכן אם אתקשט תיאסר הנאת קישוט עלי אם בבשמים אתקשט עד זמן פלוני:

אם לא אתקשט - שבועה שלא אתקשט:

אין אלו נדרי עינוי נפש - ואין הבעל מיפר דלענות נפש כתיב:

כתובות 71 עמוד א

1מעשה דבית חורון.

2רבי יהודה אומר: בישראל חדש אחד וכו'. היינו ת"ק אמר אביי: כהנת אתא לאשמועינן. רבא אמר: חדש מלא וחדש חסר איכא בינייהו.

3אמר רב: לא שנו אלא במפרש, אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה. ושמואל אמר: אפילו בסתם לא יוציא, שמא ימצא פתח לנדרו.

4והא איפלגו ביה חדא זימנא, דתנן: המדיר את אשתו מתשמיש המטה, ב"ש אומרים: שתי שבתות. וב"ה אומרים: שבת אחת. ואמר רב: מחלוקת במפרש, אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה. ושמואל אמר: אפי' בסתם נמי לא יוציא, שמא ימצא פתח לנדרו.

5צריכא, דאי איתמר בההיא: בההיא קאמר רב משום דלא אפשר בפרנס, אבל בהא, דאפשר בפרנס אימא מודה ליה לשמואל. ואי אתמר בהא: בהא קאמר שמואל משום דאפשר בפרנס, אבל בההיא, אימא מודה ליה לרב צריכא.

6תנן: המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות יוציא ויתן כתובה. בשלמא לרב: כאן בסתם, כאן במפרש. אלא לשמואל קשיא!

7הכא במאי עסקינן כגון שנדרה היא, וקיים לה איהו. וקסבר ר"מ הוא נותן אצבע בין שיניה.

8וסבר רבי מאיר הוא נותן אצבע בין שיניה? והתניא: האשה שנדרה בנזיר, ושמע בעלה ולא הפר לה, רבי מאיר ורבי יהודה אומרים: היא נתנה אצבע בין שיניה, לפיכך אם רצה הבעל להפר יפר. ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית תצא שלא בכתובה.

9רבי יוסי ורבי אלעזר אומרים: הוא נותן אצבע בין שיניה, לפיכך אם רצה הבעל להפר יפר. ואם אמר: אי אפשי באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה! איפוך, ר"מ ורבי יהודה אומרים: הוא נותן, רבי יוסי ורבי אלעזר אומרים: היא נתנה.

10וסבר רבי יוסי היא נתנה? והתנן: רבי יוסי אומר: בעניות שלא נתן קצבה!

11אימא, רבי מאיר ורבי יוסי אומרים: הוא נותן, רבי יהודה ורבי אלעזר אומרים: היא נתנה. וסבר רבי יהודה היא נתנה? והתנן, רבי יהודה אומר: בישראל יום אחד יקיים!

12אימא, רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי אומרים: הוא נותן, ורבי אלעזר אומר: היא נתנה. ואם תמצא לומר זוגי זוגי קתני, אימא, רבי מאיר ורבי אלעזר אומרים: היא נתנה, רבי יהודה ורבי יוסי אומרים: הוא נותן. והא סתמא דלא כרבי מאיר.

13וסבר רבי יוסי בעניות שלא נתן קצבה, אלמא בעל מצי מיפר? ורמינהו: אלו דברים שהבעל מיפר: דברים שיש בהן עינוי נפש, ״אם ארחץ״, ״אם לא ארחץ״. ״אם אתקשט״, ״אם לא אתקשט״. אמר רבי יוסי: אין אלו נדרי עינוי נפש, ואלו הן נדרי עינוי נפש: ״שלא אוכל בשר״, ושלא אשתה יין, ושלא אתקשט׃

תוספות

רבי יהודה היינו ת"ק - בהחולץ (יבמות דף מח: ושם) פי' ר"י דחדש דקרא שלשים יום כדדרשינן התם ירח שלשים ימים שלשים ובנזיר (דף ה. ושם) נמי אמרינן ואימא שלשים יום כדכתיב עד חדש ימים אבל בדרבנן לא הוי אלא חסר כדאמרי' בפ' אין נערכין (ערכין דף ט:) ובפ"ק דר"ה (דף יט:) רשב"ג אומר רצו חדש רצו שלשים וקשה דהכא פריך היינו ת"ק ואביי נמי דאמר כהנת אתא לאשמועינן אית ליה דחדש שלשים יום ואומר ר"י דהכא משום דבעי למימר ובכהנת שנים יקיים נקט חדש וג' חדשים דהבחנה וט' חדשים דמעוברת דהוו חדשים דשלשים יום משום דטורח הוא לפרש ולומר צ' יום וע"ר יום נקט חדשים ועוד י"ל דאפי' בלישנא דרבנן הוי חדש שלשים היכא דלא מוכח אבל היכא דמוכח שאני:

אי נמי בהא קאמר שמואל דאיכא צערא דתרווייהו - הכי גרסינן לה בכל הספרים אע"ג דכבר אצרכינהו שפיר מצריכותא קמייתא מ"מ כן דרך הש"ס שעושה ב' צריכותות לשני האמוראים כשיש לו ובקונטרס לא גריס ליה ובפ' אע"פ (לעיל כתובות דף סא:) לא גריס ליה בשום ספר:

שלא תטעום אחד מכל הפירות - לאו בכל פירות מדיר לה דא"כ לא הוה חייל דאי אפשר לה לקיים כדאמרי' בריש פרק שני דנדרים (דף יד:) דכי אמר קונם עיני בשינה סתם לא חייל נדר למיסר שינה אלא שלא תטעום במין אחד שבפירות כדאמרינן בתוספתא דאפילו לא טעמה מין זה מעולם אבל למאי דסלקא דעתין דאדרה איהו ותלנהו בתשמיש המטה חל אפילו הדירה מכל פירות כיון דאפשר לה לאכול וליאסר בתשמיש המטה כי ההיא דשלהי נדרים (דף פט:) דאמר תיתסר כל הנאות דעלמא עלי כו' ושרקיה טינא שלא יהנה מן העולם אלמא חל הנדר:

בשלמא לרב כאן בסתם כו' - וסלקא דעתין בדתלה בתשמיש דאמר יאסר הנאת תשמישך עלי אם תטעום מאותו המין:

שנדרה היא וקיים לה הוא - פי' בקונט' ומה יש לו עוד להמתין אי ניחא לה למישקל כתובה ולמיפק לא תבקש עוד פתח לנדרה ותימה לפירושו דמאי פריך לקמן ותתקשט ותיאסר אי לב"ש כו' הואיל וכבר תירצנו דבנדרה היא לא שייך המתנה ונראה לר"י דהשתא לא מיירי בדתלינהו בתשמיש אלא שנדרה הנאה באחד מכל מיני פירות כל זמן שהיא תחתיו דאם נדרה לעולם א"כ מה תרויח במה שיוציא אף ע"ג דבנדר של תשמיש ממתנת בנדר של פירות אינה יכולה לסבול אפי' יום אחד:

ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית תצא בלא כתובה - והא דתנן בפרקין (לקמן כתובות עב.) נודרת ואינה מקיימת תצא בלא כתובה אבל מקיימת לא הנ"מ בשאר נדרים אבל נדרים שיש בהן עינוי נפש אפי' מקיימת יוצאה בלא כתובה דיש חילוק בין אותם נדרים לשאר כדאמרינן לקמן גבי כנסה ע"מ שאין עליה נדרים:

בעניות שלא נתן קצבה - ועל כרחך מתני' לשמואל בנדרה היא וקיים לה הוא דאי בהדירה הוא הא קאמר שמואל ימתין עד שימצא פתח לנדרו:

אימא רבי מאיר ורבי אלעזר אומרים היא נתנה אצבע כו' - הקשה ר"ת דהכא אית ליה לר"מ היא נתנה ולהכי יוציא בלא כתובה ולקמן (כתובות דף עב.) תניא רבי מאיר אומר כל היודע באשתו שנודרת ואינה מקיימת יקניטנה כדי שתדור לפניו ויפר לה אמרו לו אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת פירוש ולכך יוציא בלא כתובה משמע דלר' מאיר לא יוציא ואם יוציא יתן כתובה ולקמן מגיה ר"ת בשני ברייתות רבי יהודה דתרווייהו חד תנא קתני להו מדקאמר לקמן מאן דמתני אהא כל שכן אהא ואין נראה דלא הועיל כלום דזאת הסוגיא אליבא דשמואל אבל לרב אין צריך להגיה הברייתא וסברי רבי מאיר ורבי יהודה היא נתנה ונראה לר"י דמודה רבי מאיר דאם יוציא בשביל כך דלא יתן כתובה אלא משום דלתנא דפליג עליה מצוה להוציא דעד כאן לא קא מיבעיא לן בסוטה בפרק ארוסה (סוטה דף כה.) בעוברת על דת אם אסור לקיימה או לא אבל פשיטא דמצוה לגרשה וקאמר רבי מאיר אם הוא רוצה יכול לעכבה על ידי תקנה זו:

רבי יוסי אומר אין אלו נדרי עינוי נפש - משמע הכא דרחיצה וקישוט לא הוי עינוי נפש לרבי יוסי אפילו נדרה לכמה ימים וכן נראה לרשב"א מדקתני סיפא ואלו הן נדרי עינוי נפש ואי רחיצת עולם הוי נדרי עינוי נפש הו"ל למינקט רחיצה וקישוט ולא גריס בריש פרק בתרא דנדרים (דף פ.) ורבי יוסי ניוול דיומא לא שמיה ניוול דמשמע הא רחיצת עולם הוי עינוי ומתוך סוגיא דהתם אי אפשר לגרוס כן ואין להאריך כאן:

אין אלו נדרי עינוי נפש - ולא גריס ואלו הן נדרי עינוי נפש שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין דמשנה היא בפ' בתרא דנדרים (דף עט:) והתם גרסי' ואלו הן נדרי עינוי נפש אמרה קונם פירות העולם עלי וליכא למימר דהך דמייתי הכא ברייתא היא ולא משנה דכיון דמצי למפרך ממתניתין לא שביק מתניתין ומייתי ברייתא:

הכי גרסינן רבי יוסי אומר אין אלו נדרי עינוי נפש משום עינוי נפש הוא דאינו מיפר אבל מיפר הוא משום דברים שבינו לבינה הניחא לרב אדא בר אהבה דאמר בעל מיפר אלא לרב הונא כו' פירוש משום עינוי נפש הוא דאינו מיפר הא דקאמר רבי יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש לא שלא יוכל הבעל להפר אלא שאינו מיפר משום נדרי עינוי נפש אלא מיפר הוא משום דברים שבינו לבינה והתם מפרש דנ"מ דאי מיפר משום עינוי נפש מיפר בין לעצמו בין לאחרים אין בהם עינוי נפש לעצמו מיפר לאחרים לא מיפר ופריך הניחא לרב אדא בר אהבה דאמר בעל מיפר כן נמצא בספר ישן וכן איתא בנדרים (דף פא.) ולא כספרים שכתוב להפך ופליגי רב אדא בר אהבה ורב הונא אליבא דר' יוסי דאמר אין אלו נדרי עינוי נפש אם מיפר משום דברים שבינו לבינה דרב אדא בר אהבה אמר מיפר דרחיצה וקישוט הוו דברים שבינו לבינה ורב הונא לא חשיב להו דברים שבינו לבינה שלא מצינו שועל כו' ולא גרסינן הב"ע בדברים שבינו לבינה פירוש בקישוט המשיר את השער הניחא למאן דאמר כו' דא"כ הוה משמע דפליגי אם בעל מיפר בדברים שבינו לבינה אם לאו וליתא דלא נחלק אדם מעולם על כך שלא יפר בעל דברים שבינו לבינה דברייתא היא בריש פ' בתרא דנדרים (דף עט:) דמיפר ומפיק לה מדכתיב בין איש לאשתו בין אב לבתו מלמד שהבעל מיפר דברים שבינו לבינה והכא נמי מסיק בדתלנהו לקישוטיה בתשמיש המטה ותשמיש המטה הוי דברים שבינו לבינה כדמוכח (בשמעתא) [במשנה] בתרייתא דנדרים (דף צ:):

לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

מפרשים נוספים

רשב"א

ר' יהודה היינו תנא קמא, אמר אביי כהנת אתא לאשמעינן - מדקאמר כהנת אתא לאשמועינן ולא קאמר כהנת איכא בינייהו, משמע לכאורה דתנא קמא לא פליג בה כלל ומדשתק הוא דשתיק מינה, ואתא ר' יהודה ולימד. וכן מצאתי בתוספתא (פ"ז ה"א) דקתני עד שלשים יום יעמיד פרנס ובכהנת שלשה חדשים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה, ובכהנת שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה. ומיהו לקמן (כתובות עא ע"ב) ודאי משמע דתנא קמא פליג בכהנת, ולא מפליג בין כהנת לישראלית כלל, גבי המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה (שם), דאמרינן סיפא אתאן לכהנת ור' יהודה היא, וסתמא דמתניתין דלא כר' מאיר דתוספתא, וכדאוקימנא לה למתניתין נמי בסמוך סתמא דלא כר' מאיר. [ויש לומר, דהתם משום דלא אמר ר' מאיר בהדיא בכהנת, ואפשר לך לומר דרבי מאיר פליג בה, תלי לה ברבי יהודה דאמרה בהדיא, עד כאן].

אמר רב לא שנו אלא במפרש אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה, ושמואל אמר אפילו בסתם נמי לא יוציא שמא ימצא פתח לנדרו. קשיא לי, שמואל היכי מצי לאוקמי מתניתין בסתם, דהא על כרחך משמע דאינה אלא דוקא במפרש כרב, מדקתני עד שלשים יום דמשמע שהנדר היה מפורש עד שלשים יום, דאי לא, הוה ליה למתני יעמיד פרנס שלשים יום מכאן ואילך יוציא, והכי נמי משמע מדקתני ר' יהודה אומר חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה, דמשמע המדיר חדש אחד יקיים המדיר שנים יוציא, דאי לא, הוה ליה למיתני שני, ר' יהודה אומר יקיים חדש אחד. ומסתברין, דלא פליג שמואל אלא במדיר סתם, אבל במפרש יותר מחדש, אי נמי באומר לעולם יוציא לאלתר, דלא אמר שמואל ימתין שמא ימצא פתח לנדרו אלא במדיר סתם, דכיון דלא פירש יתר מחדש סברה השתא מיתבא דעתיה. אבל במפרש לעולם אי יתר מחדש, סברה כיון דפירש לעולם יעמוד בנדרו דעביד איניש לאחזוקי דיבוריה. ולעולם מתניתין לכולי עלמא במפרש, וכיון דפירש יוציא לאלתר. והכי נמי מכרעא לישנא דבפירושה דמתניתין לא פליגי, מדקא אמר רב לא שני אלא במפרש אבל בסתם לא, ואמר ליה שמואל אפילו במפרש, ואי בפרושא דמתניתין פליגי הכי הוה להו למימר, אמר רב מתניתין במפרש אבל בסתם יוציא לאלתר, ושמואל אמר מתניתין בסתם. וכן מכרע כדפרישנא בגמרא דבני מערבא (בפירקין ה"א) אלא דמהפך סברתן של רב לשמואל ושל שמואל לרב, דגרסינן התם, שמואל אמר במדירה סתם אבל במדירה לעולם יוציא מיד ויתן כתובה, ר' זעירא בשם ר' אבינא בשם רב אפילו במדירה לעולם מגלגלת עמו שלשים יום שמא ימצא פתח לנדרו, אית תניי תני שלשים יום ואית תניי תני עד דשלשים יום, מאן דאמר שלשים מסייע לרב, מאן דאמר עד שלשים מסייע לשמואל. אף על פי שזה במקצת שלא כגמרתינו, מכל מקום למדנו שלשון עד שלשים מכריע שהוא במפרש, וכן למדנו משם דהפרש יש בין סתם למפרש יותר מחדש. ומה שהקשינו לשמואל מן המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה. ודחקינן לאוקמה בשנדרה היא וקיים לה הוא ולא אוקמה במפרש יותר מחדש, התם משום דהמדיר סתם קאמר, ואם איתא דטעמא משום דמפרש יותר מחדש, לא הוה שביק מתניתין עיקרא ותני לה סתם, והוה ליה לפרושי המדיר את אשתו וכו' עד שלשים יום יקיים, יתר מכאן יוציא ויתן כתובה כדקתני ברישא. כן נראה לי והדבר צריך תלמוד.

הכא במאי עסקינן כגון שנדרה היא וקיים לה הוא - מסתברא שקיים לה בפירוש, כגון שאמר לה קיים ליכי, אבל שתק ולא הפר לה, לא, משום דמצי למימר איידי דטרידנא אישתלאי, והיינו דקרי לה מדיר, ואי במקיים דרך שתיקה לא שייך למקרייה מדיר. והא דתנן האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ולא הפר לה, ר' יוסי ור' אלעזר אומרים הוא נותן אצבע בין שיניה, לאו דוקא ולא הפר לה, אלא שקיים לה. אלא דקשה לי קצת הא דאמרינן לקמן (כתובות עא ע"ב) אבל היכא דנדרה איהי ושתיק לה סברה מיסנא סני לה, דאלמא כששתק לה בלבד יוציא ויתן כתובה. ויש לומר, דשתיק לה נמי לאו דוקא אלא שקיים לה, ולישנא דקרא נקט דכתיב (במדבר ל, יב), כי החריש לה, ולעולם הכא קיים לה ממש (עיין תוס' ד"ה אבל).

וקסבר ר' מאיר הוא נותן אצבע בין שיניה - כלומר, ולפיכך יוציא ויתן כתובה. ופירש רש"י ז"ל (בד"ה שנדרה, ע"ש): דהיינו טעמא דבנדרה היא יוציא לאלתר, דכיון דנדרה היא אי ניחא לה למיפך ומישקל כתובה לא תבעי פתח לנדרה. ויש מקשים (תוס' ד"ה שנדרה) לפירושו, דאם כן האיך הקשו לקמן, ותתקשט ותאסר אי לבית שמאי שתי שבתות אי לבית הלל שבת אחת, והא מכיון שנאסרה בנדר שלה אין מעכבין אותה דהא לא תבעי פתח לנדרה. ועוד דהא קיימא לן (נדרים סט, א) דנשאלין על ההקם, והלכך אפילו נדרה היא תמתין שמא ימצא פתח להקמתו. ולפיכך פירשו דלא נתנו חכמים זמן אלא במי שלא נאסרה כלל, כגון מדיר את אשתו דהא סגי לה בפרנס, ואי נמי בתשמיש, שכן דרך ארץ. ואי נמי, לפי שהדבר תלוי בו דאפילו בלא נדר מעמיד אנפשיה, אבל בשנדרה היא דאסרה מיד אין נותנים לה זמן אלא יוציא לאלתר. והר"א אב ב"ד ז"ל פירש: משום דכיון דנדרה היא וקיים לה, סברה מיסנא סני לה ויש לה צער לשבת עם שונאה, וכדאמרינן לקמן בשלהי שמעתין. ולפי פירושו, כי היכי דבעינן לקמן ותתקשט ותאסר אי לבית שמאי שתי שבתות וכו', כלומר, ולמה יוציא לאלתר, ומשני היכא דנדרה איהי סברה מיסני סני לה, הוא הדין דהוה ליה למבעי הכא, אלא מדאשכח בה פרכא מדתנן האשה שנדרה בנזיר, וסבר למידחי ההוא פירוקא לא בעי למישאל טעמא. ובהאי טעמא נמי ניחא לן מאי נפקא לה מינה כי מפקינן לה לאלתר, דכיון דקיים לה תו לא מצי בעל שנ ילהפר לה דאין הבעל מפר בקודמין, דמכל מקום לא ניחא לה למיתב תותי גברא דסני לה.

אמר ר' יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש אלא אלו הן נדרי ענוי נפש שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין ולא אתקשט בבגדי צבעונין. והא דלא מוקי נמי מתניתין דהכא בקשוט צבעונין, משום דסתם קשוט לא משמע אלא קשוט הגוף כהשרת שער ודומה לו, דכמו שפירש רש"י ז"ל.

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת כתובות דף ע״א עמוד א׳

מסכת כתובות דף ע״א עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה - 13 קטעים ממוספרים, כ־374 מילים - יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

לדף הביאור המלא

חיפוש מקורות חכם

אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת - החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

הפניה חופשית

מסכתדף (1–112)עמוד

היעד שנמצא: כתובות דף ע״א ע״א

פתיחה בקורא