מסכת כתובות דף ס׳ עמוד ב׳

בהמה שהקלת במגעה - פירש רש"י ז"ל: שאינה מטמאה מחיים, אדם שהחמרת במגעו שמטמא מחיים כגון זב וזבה ונדה ומצורע. ור"ח ז"ל פירש: הקלת במגעה, דאלו נגעה במת אינה מקבלת טומאה לטמא אחרים, אדם שהחמרת במגעו שמקבל טומאה במגעו לטמא אחרים. עוד פירש: הקלת במגעה בנוגע בנבלת בהמה שאינו מטמאתו אלא עד הערב, והנוגע באדם מת טומאתו טומאת שבעה. וכן יש לי לפרש, שהנוגע בנבלת בהמה אינו טמא לטמא אדם וכלים, ונוגע במת מיטמא לטמא אדם וכלים.

הכי גרסינן בכל הספרים וכן היא גירסתו של ר"ח ורש"י ז"ל - יכול אוציא את החלב שאינו שוה בכל ולא אוציא את הדם שהוא שוה בכל. אבל בספרא (תו"כ שמיני פ"ד ה"ד) גרסי אוציא את החלב ולא אוציא את הבשר. ומכל מקום אף לגירסת הספרים בשר מהלכי שתים מותר, מדדמו וחלבו מותרים. דכלל גדול אמרו (בכורות ה, ב) כל היוצא מן הטמא טמא מן הטהור טהור. ואילו היה בשרו אסור אף דמו וחלבו היו אסורים, דאף דם השרץ דאימעיט מהיכא דאימעיט דם מהלכי שתים, אמרינן בכריתות (כ, ב) שאם התרו בו משום שרץ לוקה, דלא אימעיט אלא מאיסור דם אבל דמו כבשרו, ואילו היה בשר האדם אסור, אף דמו היה אסור משום בשר אדם ולוקה עליו כשהתרו בו משום אדם, והכא אמרינן דאפילו מצות פרוש אין בו. והני מילי בשר מן החי, אבל במת אסור אפילו בהנאה, כדילפינן (קדושין נז, א) שם שם מעגלה ערופה כל שכן באכילה. והרמב"ם ז"ל כתב (פ"ב מהל' מאכ"א ה"ג): שבשר האדם בעשה. ופירש משום דכתיב (ויקרא יא, ב) זאת הבהמה אשר תאכלו ולא אדם, ואף על פי שלא פרשו כן בשום מקום סמך הוא ז"ל על מה שאמרו שם בספרא (תו"כ שם) יכול אף בשר מהלכי שתים יהא בלא תעשה על אכילתו. והוא ז"ל סבר בלא תעשה הוא דליתיה אבל בעשה איתיה, ולא היא דהא בחלב נמי קאמר התם בלשון הזה, ואפילו הכי אמרינן הכא דאפילו מצות פרוש אין בו, אף כאן אפלו מצות פרוש לא מצינו בו, הרמב"ן נ"ר (בחידושיו כאן).

מאי טעמא יונק מפרק כלאחר יד הוא - כתב רש"י ז"ל: דמפרק שהוא כותש דבר ממקום שגדל בו ולא מן המחובר אלא מן התלוש הוי תולדה דדש. ואיכא למידק, דהא אמרינן בפרק כלל גדול (שבת עה, א) אין דישה אלא בגדולי קרקע. ורבנו תם ז"ל פירש: מפרק בדבר שאינו מגדולי קרקע כגון זה הוי תולדה דממחק. והר' שלמה בן אברהם ז"ל פירש: דמפרק דבעלי חיים הוי תולדה דגונז, שהוא מפרק הצמר מן הבהמה.

מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו ביה רבנן - איכא דקשיא ליה הא דאמרינן ביבמות פרק חרש (קיד, א) אבא שאול אומר היינו יונקים מן הבהמה ביום טוב, ואקשינן היכי דמי, אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי, ואי דליכא סכנה אפילו ביום טוב נמי לא, ואוקימנא, דאיכא צערא דשבת דאיסור סקילה גזרו ביה רבנן, יום טוב דליכא איסור סקילה לא גזרו ביה רבנן אלמא בשבת אפילו במקום צערא נמי אסור, ותירץ ר"ח ד"ל (שבת צו, א) דצערא דהכא היינו סכנה. ואינו מחוור, דאם כן מאי למימרא פשיטא, ועוד, מאי איריא משום דמפרק כלאחר יד, אפילו מפרק גמור במקום סכנה שרי. ורבינו תם פירש (ספר הישר סי' סט): דצערא דהתם היינו צער תאבון, וכי הא דאמרינן בשבועות (כו, א) נשבע על הככר ונצטער עליה ואכלו, כלומר, ונתאווה לו, והיינו דאמרי לא צריכא דאיכא צערא, יום טוב דליכא איסור סקילה לא גזור, ולא קאמר במקום צערא לא גזור רבנן כי הכא, דאלמא לאו משום צער הוא אלא משום קילותא דיום טוב. ואינו נכון, דאם כן למה ליה למימר דאיכא צערא, דמשמע דמשום צערא הוא דשרו ליה, הא לאו הכי לא, וצער תיאבון לא מעלה ולא מוריד. והנכון מה שכתב הרב אלפסי ז"ל בשבת פרק חבית (שבת קמה, א): דר' מרינוס פליגא אדאבא שאול, וקיימא לן כר' מרינוס דכל היכא דאיכא צער חולי אף על פי שאין בו סכנה מפרק כלאחר יד, ואף בשבת שרי, והיינו דאמר רב יוסף הלכה כר' מרינוס, הלכה מכלל דפליגי עליה.

צנור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו בצנעא וכו' - ואם תאמר, והא קיימא לן (שבת סה, א) דכל דבר שאסור משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. יש לומר, הני מילי בדבר שאפשר לטעות בו במלאכה דאורייתא, כגון שטיחת בגדים בחמה דאתי למיטעי ביה ולהתיר כבוס בשבת, אבל הכא הרואה שממעכן, אתי למימר דמתקן כלאחר יד מותר, ואין בכך כלום.

פירש לאחר כ"ד חדש וחזר כיונק שקץ דמי - ירושלמי (כאן ה"ו) ר' חזקיה ור' אבהו בשם ר' יהושע בן לוי שלשה ימים מעת לעת במה דברים אמורים בזמן שפירש מתוך בוכיו אבל פירש מתוך חוליו מחזירין אותו מיד בשאינה של סכנה, אבל אם של סכנה אפילו לאחר כמה ימים מחזירין אותו. גרסינן ביבמות פרק חרש (יבמות קיד, א), יונק תינוק והולך מנכריות ומבהמה טמאה ואין חוששין כיונק שקץ. ולא יאכילנו נבילות וטרפות שרצים ורמשים, ומכולן יונק מהן אפילו בשבת ובגדול אסור. והלכה כר' יהושע דאמר יונק והולך אפילו ארבע וחמש שנים.

תנו רבנן מינקת שמת בעלה בתוך עשרים וארבעה חדש הרי זה לא תנשא ולא תארס עד עשרים וארבעה חדש. כלומר עד עשרים וארבעה חדש לוולד. וכתב רבנו תם ז"ל (ספר הישר סי' תשמח, ועי' תוס' כאן ויבמות מב, א) דבמגורשת בא מעשה לפני רבנו שמשון ז"ל והתירה לאחר ג' חדשים, דכיון דקאי אבאי מיעברה ממשמש ליה אב בביצים וחלב. וכענין שאמרו בפרק החולץ (יבמות שם), אבל כשמת בעלה אי מעברא יורשין לא יהבי לה אלא בבית דין והיא בושה מלהתבזות בבית דין ומאית וולד. ורבנו תם ז"ל אסר אפילו בגרושין, דאף מבעל היא בושה מלתבוע, אלא אם הוא רוצה למסמס ליה מנפשיה לפי שאינה יכולה להיות רגילה אצלו אחר שגרשה כדאמרינן לעיל בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות כח, א), ואינה נפרעת ממנו אלא על ידי אחר, ורב אחא משבחא ז"ל כן כתב בשאלתות בפרשת וירא אליו (סי' יג) ואיתתא דפטרה בעלה או דמית בעלה בעיא לאימתוני עד יומי מניקתא. ודאי לכאורה הכי משמע מדקתני בברייתא בפרק החולץ (שם) מעוברת מחבירו ומינקת חבירו לא תנשא עד שיעברו עליה שלשה חדשים, וסתמא קתני כל שהיא מינקת חבירו לא שנא גרושה ולא שנא אלמנה. ומיהו דוקא שהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירתה, אבל קודם הזמן הזה לא, דהא אי בעיא לא תניק אותו כלל ואפילו בשכר, וכדקתני לעיל (כתובות נט, ב) בברייתא נתגרשה אין כופה אותה להניק ואם היה מכירה כופה ומניקתו מפני הסכנה ומעלה לה שכרה. כן נראה לי.

והלכתא מת מותר גמלתו אסור - וכי נמי דבי ריש גלותא ודומיהן דמיסתפו אינשי למהדר בהו, אם נתנה למניקה שרי, דהא רב נחמן שרא להו לבי ריש גלותא משום דמיסתפו אינשי מינייהו למהדר בהו. ואף על גב דתניא הרי שהיתה רדופה ללכת לבית אביה וכו' דגזרינן הני אטו הני, הכא שאני דכשמת הרי מת והרי קברו מוכיח עליו, ונתנה בנה למניקה מניקתו מוכחת עליו ולא אתי למישרי בעלמא.