מסכת כתובות דף ק״ה עמוד א׳

תשבע בסוף כשישמעו בו שמת ותבא לגבות כתובתה תשבע שלא עכבה בידה משל בעלה כלום:

ולא תשבע בתחלה בשעת גיבוי מזונות:

גמ' אדמון בן גדאי:

גוזרין גזירות קנסות:

קיטמה נטיעה גרסינן בב"ק גבי בהמה שנכנסה לרשות הניזק והזיקה קטמה נטיעת אילן כמה שמין אותה:

שתי כסף שתי מעות:

בתי דינין של עשרים ושלשה:

בתי כנסיות להתפלל:

קשיא תלתא אתרין קשיא גזילות אגזירות וא"ת אדרבה אי גזילה וגזירה תרי מילי נינהו תלתא אתרי לא קשיא דדייני גזילה הוו תלתא דייני גזירות לא הוו אלא תרי ואמר רבי חדא דאינו סברא שתהא לדיין א' שתי שררות דכמה אנשים חשובים היו בירושלים שהיו יכולין לעמוד לכל שררה ושררה ועוד אי לאחד מהם הוו שתי שררות לחנן המצרי היה לו להיות שהיה חשוב יותר מחנן בן אבישלום כמו שפי' ר"ת. מ"ר:

דחשיב ליה קתני ואין לפרש דחשיב ליה יותר דהא מוכח בברייתא דחנן המצרי היה חשוב יותר מחנן בן אבישלום מדקתני ליה ברישא אלא ה"פ דחשיב ליה בתר הכי דאיירי בהו מתני' חנן אומר שני דברים אדמון אומר שבעה קתני דלא חשיב ליה כגון חנן המצרי שלא דבר כלום לא קתני ולי נראה דחשיב ליה החשוב יותר ואף על גב דקתני חנן המצרי ברישא הכי נמי אשכחן מעשה ברבי אליעזר ור' יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ור"ע אע"פ שר"ע היה חשוב מרבי אלעזר בן עזריה שהוא היה ראש לחכמים ובכל דוכתי אמרינן (פסחים נ.) כגון ר"ע וחבריו ובשילהי פ"ק דיבמות (דף טז.) גבי מעשה דרבי דוסא בן הרכינס דאמר להם רבי יהושע אני אלך ואחריו מי רבי אלעזר בן עזריה ואחריו מי ר"ע וכשנכנסו אצלו אמר לר' יהושע יש בן לעזריה חברינו הרי לא היה יודע שר' אלעזר בעולם ולר' עקיבא אמר אתה הוא ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו ואפ"ה מזכיר ר' אלעזר ברישא והיינו טעמא שהיה ממשפחה מיוחסת יותר מר"ע שהיה עשירי לעזרא וגם בשביל נשיאותו הכא נמי דקתני חנן המצרי ברישא לא בשביל שהיה חשוב יותר אלא מפני שהוא ממשפחה מיוחסת יותר מחנן בן אבישלום ואומר רבי דמ"מ תקשי לן אמאי לא משני כדמשני ר"ת ולאו פירכא היא דאי תנא להו לפי שדברו במשנתנו הוה ליה למיתני שני דייני גזירות שהיו בירושלים אבל מדקתני היו בירושלים משמע שנים היו ותו לא ועוד מדתניא בסמוך רבי נתן אומר אף נחום המדי אחד מדייני גזירות שבירושלים היה ועל כרחך אברייתא לא קאי דא"כ לר' נתן ארבע הוו ואנן מוקמינן דההיא דקתני שלשה אדמון וחנן ונחום המדי לרבי נתן אלא ודאי דחשיב ליה החשובין יותר משום הכי קאמר אף נחום המדי היה אחד מגוזרי גזירות והיה חשוב כמותם. מ"ר:

קשיא תלתא אתרין קשיא גזילות אגזירות וא"ת אדרבה אי גזילה וגזירה תרי מילי נינהו תלתא אתרי לא קשיא דדייני גזילה הוו תלתא דייני גזירות לא הוו אלא תרי ואמר רבי חדא דאינו סברא שתהא לדיין א' שתי שררות דכמה אנשים חשובים היו בירושלים שהיו יכולין לעמוד לכל שררה ושררה ועוד אי לאחד מהם הוו שתי שררות לחנן המצרי היה לו להיות שהיה חשוב יותר מחנן בן אבישלום כמו שפי' ר"ת. מ"ר:

גוזרי גזירות שבירושלים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה הא דלא פריך הכא והיכי עבדי הכי והכתיב ושוחד לא תקח כדפריך עליה דקרנא אומר ר"ת משום דלא אסור אלא מבעלי דינים אבל הכא משל צבור ורבי מפרש דהכא לאו בתורת שכר היו נוטלין אלא הכא כל שעה היו יושבין בדין ולא היו עוסקין בשום מלאכה ולא היה להם במה להתפרנס והיה מוטל על הצבור לפרנסן אבל קרנא אקראי בעלמא היה יושב ולא היה לו ליטול שכר ומהאי טעמא נמי אתי שפיר הא דקאמר לקמן (כתובות דף קו.) מלמדי הלכות שחיטה והלכות קמיצה היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה אף על פי ששכר תלמוד תורה אסור כדאיתא בפרק אין בין המודר (נדרים דף לז.) מ"ר:

קשי' תלת אתרין קשיא גזילות אגזירות וא"ת ואי גזילות אגזירות קשיא דתני דתרי מילי ננהו כדקס"ד השתא תלתא אתרין ל"ק הא בגזילות והא בגזירות. וי"ל דלא מסתברא דלהוי לדיין אחד שתי שררות בירושלים דאיכא כמה חשובים להעמיד אנשים מיוחדים לכל שררה ושררה:

דחשיב ליה קתני כתב ר"ת ז"ל דליכא לפרושו כפשוטו דחשיב טפי דהא וודאי חנן המצרי חשוב מחנן בן אבשלום כיון דאקדמיה בברייתא אלא ה"פ דחשיב טפי הא וודאי בהאי פירקא כלומר דאיירי ביה כגון חנן ואדמון דאלו חנן המצרי לא איירי ביה ור"י ז"ל הקשה ע"ז מדתני בסמוך ר' נתן אומר אף נחום המדי מגוזרי גזירות שבירושלים הוה וע"כ לא קאי אברייתא דא"כ לר"נ ד' הוה ואנן מוקמינן דההיא ג' אדמון ונחום וחנן בר' נתן אלא דר"נ אמתניתן קאי ואי לא קתני תנא דמתני' אלא ההוא דאיירי בפרקין א"כ מאי קאמר ר"נ אף נחום המדי דלמא ת"ק מודה ביה אלא דכיון דלא איירי במתניתן לי תני ליה אלא ודאי הכי קאמר דחשיבו להו טפי קתני ודקאמרת דתנן המצרי חשיב טפי כיון דאקדמיה תנא ברא הא לא אריא דזימנין דמקדים תנא ההוא דלא חכים וחשיב כולי האי משום דמייחס טפי כדתנן התם מעשה בר"א ור' יהושיע ור"א ב"ע ור"א ואלו ר"ע חכים טפי מר"א בן עזריה דהכי מוכח ביבמות פ"ק גבי מעשה בר' דוסא בן הרקנוס שהלכו אליו ר' יהושע ור"א ור"ע ונכנסו ואמרו להם יש כאן עזריה חבירנו דאלמא לא היה מכירו ועל ר"ע היה אומר אתה עקיבא בן יוסף ששמך יוצא מסוף העולם ועד סופו ואפילו הכי קדמתא תנא לר"א בן עזריה או לפי שהיה נשיא או משום דמיוחס טפי שהוא עשירי לעזרא כדאיתא בפרק תפלת השחר וא"ת למה לא תרצו כאן כפי' ר"ת דההוא לא מיירי בפרקין לא תנא ליה וי"ל דא"כ ה"ל למתני שהיו בירושלים אבל מדקתני היו משמע שנים ותו לא כן משמע בתוספת שהיו גוזרין גזירות על הגזילות פי' רש"י ז"ל קנסות ולאו דווקא קנסות דהא ממונא הוא אלא כעין קנסות שהיו פוסקין דבר שידוע לתשלומין לנטיעה ולא כפי מה שהם. נוטלים שכרם וא"ת אמאי לא פרכי' כדפריך תלמודא לקמן לקרנא ותרצו בתוספת שהרי כיון שזו היתה אומנתן ולא היו עוסקים בדבר אחר ולא היה להם [במה] להתפרנס על הצבור לפרנסם להתפרנס (על הצער) לפי כבודם ואין בזה משום שוחד לא תקח וכן אתה אומר במה שאומר לקמן במגיהי ספרים ובלמדי הלכות שחיטה והלכות קמיצה ומהאי טעמא ליכ' משום מה אני בחנם אבל קרנא לא היה קבוע לזה אלא שהיה עושה כן לאקראי בעלמא ומשום הכי פרכינן עלה ואפרקינן דאפילו בההיא שכר בטלה דמוכרחא שרי. הא דתנן הנותן שכרו לדון. פירשנו בפ"ק דקדושין:

כל דיין שנוטל שוחד עובר בלא תעשה שנאמר ושחד לא תקח ולא סוף דבר שמקבלו כדי להטות את הדין שהרי הטיית הדין אף בלא קבלת שחד עובר בה בלא תעשה שנאמר לא תטה משפט אלא אפילו כשמקבלו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אמרה תורה ושחד לא תקח מעתה אין בזה חלוק בין שקבל מצד אחד בין שקבלו משני הצדדין כל שמקבל שום דבר בתורת שחד עובר בלא תעשה לא קבלו בתורת שוחד אלא בתורת שכר כאדם שאומר איני מתעמל לעיין ולפשפש בהלכות כדי לדון את דינכם בחנם או שאמר איני רוצה ללמד לכם את הדין בחנם אלא שמכל מקום דיניו בטילים ועל זו אמרו הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים:

לא היה נוטל לא בתורת שחד ולא בתורת שכר אלא שהיה עוסק במלאכתו והוא תובע מהם כשיעור בטולו ממלאכתו והוא הנקרא אגר בטילא אם אין שיעור תביעתו ברור לכל שיהא שכר הבטילא לבד אלא שנראה כתובע יותר משכר בטולו אע"פ שאין ברור גם כן כגון שאמר הולך הייתי למקום פלני והייתי מרויח כך והוא הנקרא בטילא דלא מוכח מכוער הדיין אלא שמכל מקום דינו דין ואם היה ברור לכל שאין תביעתו ביתר מכדי בטולו והוא הנקרא בטילא דמוכח מותר לכתחלה ועל זו אמרו קרנא הוה שקיל איסתירא מזכאי ואיסתירא מחייב ודיין דינא וכן אמרו רב הונא כי הוה אתו קמיה לדינא אמר הבו לי גברא דדלי בחריקאי ואדון לכו דינא:

בד"ה דחשיב ליה כו' אלא ה"פ דחשיב ליה בתר הכי דאיירי בהו מתני' כו' עכ"ל זהו פי' ר"ת שכתבו התוס' לעיל ולקמן בשמו ודפריך לקמן מברייתא דג' דייני כו' אדמון וחנן ונחום אברייתא דלעיל פריך דלא קתני נחום וקתני חנן המצרי אבל אמתני' לק"מ דהא נחום לא אמר כלום במתני' דהכא אבל לפי' שכתבו התוס' דחשיב ליה היינו חשוב ממש י"ל דשפיר פריך לקמן נמי אמתני' דהוה ס"ד דהיה נחום חשוב כדמסיק אליבא דר' נתן והמתרץ השיב לו דר' נתן פליג ומחשיב ליה אבל תנא דמתני' לא מחשיב ליה כ"כ כמו אדמון וחנן וק"ק אמאי לא דחו פי' ר"ת במה שכתבו לקמן דע"כ אף נחום המדי אמתני' קאי וא"כ מאי הוסיף ר' נתן אמתני' כיון דלא קתני אלא הנך דאיירי בהו במתני' וק"ל:

תשבע בסוף לכשתתבע כתובתה משביעים לה דלא אתפסה בעלה מידי והשתא מיהו יהבינן לה מזוני בלא שבועה וכשתשבע לבסוף אי אתפסה צררי למזונות שקלה להו לכתובתה והיינו נפרעת שלא בפניו בתחילה דאימור צררי אתפסה למזונות רש"י בהמדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל תשבע בסוף כשישמעו בו שמת ותבא לגבות כתובתה תשבע שלא עכבה בידה משל בעלה כלום ולא תשבע בתחלה בשעת גבוי מזונות ע"כ. פי' לפי' לא קאי חנן אלא אמי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות וממילא נשמע מיניה בכל אלמנה שתובעת מזונות שלא תשבע אלא בסוף כשתתבע כתובתה והיינו דהאריך וקאמר רבן יוחנן בן זכאי יפה אמר חנן לא תשבע אלא בסוף לאשמועינן אבעלמא וכדכתיבנא כנ"ל. וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל דעת הרמב"ם דדוקא מי שהלך בעלה למדינת הים אבל אלמנה אין נותנין לה מזונות אלא בשבועה דחיישינן לצררי דטפי מתפס איניש לצררי לאחר מיתה כדי שלא תתבזה אצל היתומים ואינו מחוור חדא דהא שמואל אמר בגמרא שאין פוסקין מזונות לא"א וכששמעו בו שמת מודה שפוסקין ועוד דבפרק השולח אמרינן בההיא איתתא דחשידא אשבועתא ואתיא תבעה כתובתה ואמר דלית לה כתובה משום דחשידא ואמרה להו והבו לי מזוני (ויהיבו) לה מזונות ואם איתא למה לי מדשמואל תיפוק ליה דבעיא שבועה והיא חשודה אלא ודאי דאלמנה נותנין לה מזונות בלא שבועה כל זמן ששטר כתובתה יוצא מתחת ידה במקום שכותבין כתובה ע"כ. וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל חנן אומר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה כלומר כיון דסוף כשתגבה כתובתה עתידה להשבע שלא התפיסה בעלה צררי והיא ג"כ לקחה כלום אינה צריכה עכשיו לישבע כי לסוף נגלגל עליה שלא הניח לה בעלה שום דבר למזונות אבל לא נשביע אותה מתחלה שלא תקנו חכמים שבועה אלא כשתבא לגבות כתובתה דהוי למשקל ולמיפק אבל למזוני דלמיקם קמיה שקלא להו לא חייבו חכמים להשביעה מתחילה וכן אם נתאלמנה אינה נשבעת מתחילה בעבור המזונות דכל זמן שאינה נוטלת כתובה כעומדת תחתיו דיינין לה ע"כ:

כדבריהם כלומר ר' דוסא היה אומר כדבריהם של כהנים גדולים רש"י ז"ל במהדורא קמא. פי' לפי' דר' דוסא לא הויא מכריע כמו רבן יוחנן בן זכאי דאפשר שלא שמע מחלוקתם אלא איהו מנפשיה הוה אומ' כדברי כהנים גדולים והוה ליה מכלל הכהנים הגדולים ואינו כמכריע כמו רבן יוחנן בן זכאי והיינו דאמרינן לקמן עלה דמתניתין דתנן הפוסק מעות לחתנו וכו' אמר ר' זירא אמר רבא בר ירמיה שני דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו ופרש"י ז"ל כיוצא בו דחנן רבן יוחנן בן זכאי והקשו עליו בתוספות לקמן דמה לי להזכיר כדברי חנן כיוצא בו ותירץ הריטב"א ז"ל דה"ק הלכה כמותו לפי שיש מכריע כדבריו אלמא דלחנן יש מכריע ולא לכהנים גדולים כנ"ל: גמרא אדמון בן גדי היינו אדמון דמתניתין. רש"י ז"ל במהדורא קמא: אתרין דבמתני' לא קתני אלא תרין דייני והכא תני תלתא. רש"י ז"ל במהדורא קמא והקשו בתוס' אי גזילות אגזירות קשיא דתרי מילי נינהו כדקס"ד השתא תלתא אתרין לא קשיא דהא בגזלות והא בגזירות וי"ל דלא מסתברא דלהוו לדיין אחד שתי שררות בירושלים דאיכא כמה חשובים להעמיד אנשים מיוחדין לכל שררה ושררה: דחשיב ליה קתני כלומר דיינין חשובין קא חשיב במתני' ותני להו וחנן דלא חשיב כולי האי לא קתני ותנא דברייתא לא קפיד אחשיבות רש"י ז"ל במהדורא קמא. ור"ת ז"ל כתב דליכא לפרושי כפשוטא דחשיבי טפי דהא ודאי חנן המצרי חשיב טפי מחנן בן אבישלום כיון דאקדמה בברייתא אלא ה"פ דחשיבי בהאי פרקא כלומר דאיירו ביה כגון חנן ואדמון דאלו חנן המצרי לא איירי ביה והקשה ר"י ז"ל על זה מדהביא בסמוך נתן אומר אף נחום המדי וכו' וע"כ לא קאי אברייתא דא"כ לר' נתן ד' הוו ואנן מוקמי' ההיא דקתני' ג' אדמון וחנן ונחום כר' נתן אלא ודאי דר' נתן אמתני' קאי ואי לא קתני תנא דמתני' אלא ההוא דאיירי בפרקין א"כ מאי קאמר ר' נתן אף נחום המדי דלמא ת"ק נמי מודה ביה אלא דכיון דלא איירי במתני' לא תני ליה אלא ודאי הנכון כפרש"י ז"ל דחשיב ליה שחשוב יותר ומ"ה קאמר ר' נתן אף נחום המדי אחד מגוזרי גזירות והיה חשוב כמותם יפליג אמתני'. ודקאמרת דחנן המצרי חשוב טפי כיון דאדקמיה תנא בהא הא לא אריא דזמנין דמקדים תנא ההוא דלא חכים וחשוב כולי האי משום דמיוחס טפי כדתנן התם מעשה בר' אליעזר ור' יהושע ואלעזר בן עזריה ור"ע ואלו ר"ע חכים טפי מר' אלעזר דהכי מוכח ביבמות פ"ק גבי מעשה דר' דוסא בן הרכינס הכא נמי הא דקתני חנן המצרי ברישא לא בשביל שהיה חשוב יותר אלא שהיה ממשפחת מיוחסים יותר מחנן בן אבי שלום וא"ת מ"מ למה לא תירצו כאן כפר"ת דההיא דלא איירי בפרקין לא תנא ליה וי"ל דא"כ הוה ליה למתני שהיו בירוש' אבל מדקתני היו משמע שנים ותו לא. וז"ל הרא"ש ז"ל ולפר"ת קשה דאי תני הני לפי שדברו במתני' הוה ליה למתני שתים מדייני גזירות שהיו בירוש' אבל מדקתני שני דייני גזירות היו בירוש' משמע שנים ותו לא ע"כ: שהיו גוזרין גזירות על הגזלות פרש"י ז"ל קנסות ולאו דוקא קנסות דהא ממונא הוא אלא כעין קנסות שהיו פוסקין דבר ידוע לתשלומין לנטיעה ולא כפי מה שהם. הריטב"א ז"ל. וז"ל תלמידי הרשב"א ז"ל שהיו גוזרין על הגזלות פי' שהיו קונסין את הגזלן במקום הראוי לקונסו כדאשכחן ברב נחמן דאמר האי גזלן עתיקא הוא ובעינא דאקנסי' ע"כ: כדתניא קוטמי נטיעה קוצצי נטיעות של אחרים והיינו גזלות וגוזרי גזרות גזרו וקנסו לקוצץ נטיעה של חבירו שישלם לו תחת הנטיעה שתי כסף י"ב מעות והיינו גזרות דקתני במתני'. רש"י במהדורא קמא. וכיוצא בזה פי' הר' יהונתן הכהן ז"ל במתני' ובמהדורא בתרא לא פי' הרב ז"ל כן אלא דאבהמה קאי דקטמא נטיעה ומה שכתב רבינו יהונתן ז"ל בטעמא אמאי לא חשיב אלא שתי בתי דינין לא שייך להאי פרושא כלל דוק ותשכח. וז"ל תלמידי הרשב"א ז"ל נטיעה בת שנתה שתי כסף פי' שהנטיעה אין לה לא דמי אילן ולא דמי עצים ומפני ישוב ארץ ישראל גזרו שישלם עליה שתי כסף או ארבעה כסף כשהיא מבת שתי שנים מכאן ואילך שמין אותו על שבח פירותיו על גבי השדה א"נ בששים אילנות כדאיתא בב"ק ע"כ: טובא הוו אין ודאי טובא דיינין הוי בירושלים וכי קאמרי' אנן שני דייני גזרות ותו לא אגוזרי גזרות קאמר דגוזרי גזרות לא הוו אלא הנהו ג' דקתני בברייתא ואותן דייני גזרות לא הוו עסקי כלל בשאר דינין. רש"י ז"ל במ"ק. ונראה דמעיקרא דפריך ותו ליכא והא"ר פנחס כו' פשיטא דהוה ידע דלאו כולהו הני דייני גזרות אלא דהכי פריך ותו ליכא בשלמא אי הוה משני דחשיב ליה קתני ניחא פי' דמתניתין לא חשיב ליה חנן המצרי ולהכי לא קתני וגם נחום המדי לא חשיב ליה וברייתא דלעיל חשיב ליה חנן המצרי והך ברייתא חשיב ליה נחום אבל לתירוצא דרב פפא משמע דלחכמים לא היה נחום מגוזרי גזרות כלל וכדקתני בברייתא דמייתי ר' נתן אומר אף נחום המדי מגוזרי גזירות ולא הודו לו חכמים ולהכי פריך ותו ליכא והאמר ר' פנחס וכו' פי' ואי אפשר דבדוכתא דהוו בתי דינין כולי האי ובתי סופרין ובתי כנסיות ובתי מדרשות דלא הוו אלא שנים שלשה דייני גזרות ומשני דאיברא דגוזרי גזרות חשיבי טובא לקצוב דבר קצוב כעין ההיא דנטיעה ולהכי בעינן דרב גוברייהו ולא שכיח אלא חד או תרי אפי' בכרך גדול של נביאים וסופרים כנ"ל. ואע"ג דמשני מעיקרא דחשיב ליה קתני וכו' הדר ופריך מההיא דנחום משום דמשמע ליה מדקא משני דלא חשיב ליה לא קתני משמע דהברייתא לא קפיד אחשיבות כלל ולהכי הדר ורמי מההיא דנחום כנ"ל: גוזרי גזירות שבירושלם היו נוטלין שכרן לשנה דייני גזרות לא היו עוסקין כלל במלאכה אחרת אלא כל שעה היו גוזרין גזרות לפיכך היו נוטלין מזונות שלהן מתרומת הלשכה הבאין לצרכי צבור. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וכתבו תלמידי הרשב"א ז"ל וז"ל גוזרי גזרות וכו' ולא שכר הדין היו נוטלין אלא מפני שהיו פונין מכל עסקיהם ועסוקין בזה היו מתפרנסין מכאן כדקתני לא ספקי מוסיפין ודוקא אלו שהיו מיוחדין לכך היו רשאין לטול שכרן אבל אדם אחר שבא לפניו לדין אינו רשאי לומר להן תנו לי פרנסת היום ואדון לכם אא"כ היא שכר בטלה כההיא דקרנא. ותשעים ותשעה שהיו נוטלין ולא יותר היינו טעמא מפני שהיו ג' וכדי לשלשן שלשים ושלשה לכל אחד והטעם שהיו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה פי' הראב"ד ז"ל מפני שהגזרות שלהן היו לצורך עבודה שעל כל עוברי עבירה היו גוזרין גזרות וקונסין אותו כדי ליסרן בין במקדש בין בגבולין מ"ה נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ע"כ: אטו ברשיעי עסקי' דשקלי אגרא דלא רצו משמע אם לא רצו לישא ולעסוקי באותן גזרות ולמשקל מזונות מתרומת הלשכה מוסיפין להם על צ"ט מנים כלומר שנותנים להם שכר כדי שישבו. לא ספקו למזונות אע"פ שלא רצו לטול יותר ורוצים לצמצם עצמן במיעוט מזונות מוסיפין להם בעל כרחם. קרנא שם חכם ודיינא הוה ה"מ דאסור היכא דשקיל בתורת שוחדא דבלא שום שוחדא בעי דיין לישב בדין אע"ג דאמרי ליה בעלי דינין שקול מינן כך וכך ודון לנא דינא קושטא הן לזכות הן לחובה וקרנא לאו בתורת הכי הוה שקל אלא אגר טרחא הוה שקיל דהוה טרח למסבר סברא ולעיין בדינייהו והיינו בתורת אגרא. הנוטל שכר לדון דשקיל שכר טרחא דיניו בטלין כלומר אין דינו דין אגר דינא אגר טרחא דעיון הדין א"נ כגון דאמר להו לא מליפנא ליכו דינאי אי לא יהביתו לי אגר למוד דינא אגר בטלה דכל אימת דהוה עסיק בדינייהו לא הוה עסיק במלאכתו ולפי מה שהיה מתבטל הוה שקיל. דינו דין בתמיה ה"מ דמכוער הדיין היכא דשקיל בטלה דלא מוכח כגון דבדיין האומר אי לאו עסיקנא בדינייכו הוינא אזיל לדוך פלוני ומרווחנא כך ואי בעיתו דאיננא לכו הבו לי אגר בטלה והיינו דלא מוכחא מלתא דלמא הוה רווח ודלמא לא הוי רווח מידי. תהי באמברא דחמרא שהיה מריח באוצרות יין מי ראוי למכור לאלתר כדי שלא יחמיץ באמברא ספינה גדולה מלאה חביות שבנמל פורטו בלע"ז ששם היו מוכרין יינות וכל יומא הוה שקיל זוזא וההוא זוזא מפסיד ליה בעלי דינין והוה שקיל מינייהו. רב הונא בעל שדות הוה והוה מסקי ליה ואהכי אמר להו הבו לי גברא שיהא דולה לי מים להשקות שדותי. בחריקאי במקומי ואדון. רש"י במהדורא קמא: מידי טפשים ורשעים בני מעבד דינא נינהו דקתני ק"ו לטפשים בלא סמיות הלב והיינו ק"ו אחר שקבל השוחד שכבר נעשה טפש בקבלת השוחד אי הדר מקבל ליה שוחד אות סמיות הלב יותר ויותר בלא טרוף הדעת והיינו ק"ו ולרשעים דמאחר שקבל שוחד הוה ליה טרוף הדעת ודן ברשע ובעקול אפי' כי לא מקבל שוחדא לפי שאינו יודע לדון ולעיין בעומק הדין וכ"ש אי הדר ומקבל שוחד דאית ליה טרוף הדעת טפי ודאין ברשע ובעוות הדין רש"י. ז"ל במהדורא קמא. וכיוצא בזה פירשו התוס' ז"ל וז"ל אפילו צדיק גמור ונוטל שוחד והיינו ק"ו לרשעים שכבר נטל שוחד בפעם ראשונה דפעם ראשונה כשנוטל אכתי צדיק הוי שעדיין לא נטלו וק"ו לטפשים בפעם שניה שנוטל שוחד שכבר וכו' ע"כ. ונקטי פעם ראשונה ושניה דאי לאחר שנעשה טפש ורשע ממש כדקתני אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב ובלא טרוף הדעת הדרינן לקושין מידי טפשים ורשעים בני מעבד דינא נינהו דמה לי טפש ורשע מעצמו או שנעשה כן ע"י עונש השוחד אלא הכי קאמר כיון דאינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב ובלא טרוף ומעתה עבדינן קל וחומר מפעם ראשונה ולשניה וכמו שפירשו התוס' ז"ל. ורש"י ז"ל במהדורא בתרא כתב וז"ל אינו נפטר מן העולם והכי קאמר ק"ו שיסמא את עינים כשיהא טפש בסופו וישב לדון משמע דבעי לפרושי דלא עבדינן ק"ו בשתי קבלות מקבלת שוחד לפעם ראשונה מקבלת שוחד לפעם שנייה אלא ה"ק כי השוחד יעור עיני פקחים ק"ו וכו' פי' השוחד שקבל עכשיו מעוור את עיניו עכשיו שעדיין צדיק וחכם הוא ק"ו שזה השוחד שקבל עכשיו יסמא את עיניו כשישב לדון בסופו ואפי' לא יקבל שוחד באותו הדין הרי נעשה טפש וכל מעשיו מקולקלין ועיקר מאי דאתא לאשמועינן תנא דברייתא היינו דאינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב ובלא טירוף הדעת. כך היה נראה לפרש פירוש לפירושו ז"ל ואפשר לפרשו נמי כדרך שפירש במהדורא קמא ומיהו לשון וישב לדון דנקט בגמ' לשונו לא דייק שפיר דוק ותשכח. ורשב"ם פי' ק"ו לטפשים אינו מן הברייתא אלא לשון הברייתא היינו לשון הפסוק בלחוד תנו רבנן כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים זהו לשון הברייתא ומתמה תלמודא מדהדר נקטה הברייתא חכמים וצדיקים דקרא אלמא דבעיא למימר ק"ו לטפשים ק"ו לרשעים מידי טפשים ורשעים בני מיעבד דינא נינהו ומשני דלאו לדיוקי כדקאמרת נקט תנא דברייתא לישנא דקרא אלא לאשמועינן דאפילו חכם גדול ולוקח שחד וכו' ודוחק ולשון אלא ה"ק לא דייק שפיר דוק ותשכח כנ"ל:

משנה תשבע בסוף פרש"י כשישמעו בו שמת כו' אבל הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות מפרש דתשבע בסוף היינו שיבא בעלה ויכחישנה ודבר זה תלוי בסוגיא דלקמן דף ק"ו בפלוגתא דרב ושמואל ושם אבאר בעזה"י:

תוספות בד"ה קשיא תלתא כו' וא"ת אדרבא כו' כמו שפירש ר"ת עכ"ל וא"כ לאידך פירושא דבסמוך בד"ה דחשיב ליה ע"כ דמתרץ לה בתירוץ הראשון דמסתמא לא היו נותנין לאדם א' שתי שררות אלא דלכאורה נראה דוחק דלמאי דס"ד דהתוספות דאיכא למימר דגזילות מלתא אחריתא היא וכפשטי' א"כ אין זה ענין שררה כלל אלא דיינין מומחין דהוו טובא כדמסקינן בסמוך אלא דאותן חשובין ביותר וא"כ פשיטא דגוזרי גזירות ע"כ לא סגי בלאו הכי שיהיה א' מהיותר מומחין ואין זה ענין לשתי שררות ולולי דבריהם היה נ"ל דאדרבה מהאי סברא גופא מקשה דלא שייך כאן כלל ענין שתי שררות כדפרישית שכל דבר הגדול יביאו אל אותן היותר מומחין וחשובין וא"כ מקשה שפיר כיון דודאי דייני גזילות טובא הוי אלא דלא קחשיב אלא אותן החשובין ביותר ומומחין ביותר א"כ מילתא דפשיטא היא שלא היו אותן השנים גוזרין גזירות בלבד בלתי השלישי דאין גוזרין גזירה אלא הגדולים בחכמה ובמנין וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית דשני דייני היינו הן ובית דינן דאי בגזילות תלתא בעינן וכ"ש בגוזרי גזירות דתלוי במנין כדאיתא בכמה דוכתי וא"כ עכ"פ דחנן המצרי הוה מיהא יותר חשוב משאר הדיינים שהיו בבית דינן של אדמון וחנן וא"כ פשיטא שלא היו גוזרין בלעדו ולצרף דיינים אחרים שאין חשובין כמותו וכ"ש דא"ש טפי לגירסת הירושלמי שהבאתי דבמתניתין גרסינן גזילות ובברייתא גזירות ובודאי שגוזרי גזירות הן אותן החשובין ביותר שאין ב"ד יכולין לבטל דבריהם אלא שגדולים בחכמה ומכ"ש דמעיקרא אית לן לאהדורי על הגדולים בחכמה וכיון דחנן המצרי היה בכלל גוזרי גזירות דחשיב טובא אמאי לא חשיב ליה בהדי דייני גזירות דהא הוו טובא אע"כ דמומחין ביותר קחשיב והו"ל למיחשב נמי לחנן המצרי כן נ"ל נכון לולי שהתוספות לא כתבו כן:

בד"ה דחשיב ליה דקתני כו' והיינו טעמא שהיה ממשפחה מיוחסת יותר מר"ע וגם בשביל נשיאותו הכא נמי כו' עכ"ל. לכאורה דבמה שכתבו וגם בשביל נשיאותו א"כ אין ראיה לההיא דהכא דהא ודאי דבשביל נשיאות יש להקדימו כדאשכחן בגמרא טובא דנשיא שאני אלא דבהנך עובדי דמייתי התוספות ע"כ לאו משום משפט הנשיאים הקדימו לר"א בן עזריה דא"כ הו"ל למיקדם נמי לדר' יהושע אע"כ כיון שר' יהושע היה ראוי לנשיאות אלא דלא מינוהו משום כבודו של ר"ג דהו"ל בעל דבר כדאיתא בפ' תפלת השחר מש"ה אקדמי' לר"י וא"כ הו"ל לאקדומי נמי לר"ע דהא בעו לאוקמיה נשיא אלא משום דלא הו"ל זכות אבות אע"כ דלקושטא דמילתא בשביל דלא הו"ל זכות אבות אין להקדימו אע"פ שהיה גדול יותר בחכמה וא"כ ה"נ אית לן למימר בחנן המצרי שלא היה ממשפחה מיוחסת כמותן ומ"מ לשון וגם בשביל נשיאותו בכדי נקטו ושפת יתר הוא וצ"ע:

גמרא והיכי עביד הכי והתניא ושוחד לא תקח כו' אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב. ויש לדקדק דאכתי מאי קושיא דילמא שאני התם דשקיל מחד שהוא לשון שוחד אבל בדשקיל מתרווייהו מנ"ל דאסור נראה דע"כ הא דקאמר אם ללמד שלא לזכות את החייב לאו כפשטיה איירי שלוקח שוחד ע"מ כן דלהא לא איצטריך למילף מלא תטה דלמה לי קרא דהנך רשעים גמורים נינהו להפוך הקערה על פיה ולאו בני דינא נינהו כדאמרינן בסמוך אלא הא דקאמר שלא לזכות את החייב היינו דאתי לידי כך כיון שלוקח מאחד מהם א"א שלא יטה כדאיתא לקמן והיינו לשון לא תטה ואפילו שוחד דברים אסור ומדאיצטריך לא תקח שוחד ע"כ היינו שנוטל משניהם דלא אתי לידי הטיית משפט ואפ"ה אסריה רחמנא בשוחד ממון דסופו ליטול מא' מהם וא"כ מקשה שפיר כן נ"ל:

שם הרי כבר נאמר לא תטה משפט קשיא לי הא איצטריך לא תקח ללאו דשוחד בפני עצמו ונהי דאין לוקין עליו אפ"ה איצטריך למיכתב שאם לקח צריך להחזירו דלכאורה מגזל וריבית ואונאה לא ילפינן לה כיון שנותן שכר טרחו ושכר פעולה ויש ליישב דתרי זימני כתיב לא תקח וחד מינייהו מיותר והא דלא קאמר בהדיא והרי כבר נאמר לא תקח שוחד היינו כדפרישית דמשום האי ייתורא לא הוי מוקמינן לה בדשקיל מתרווייהו אלא בדשקיל מחד וחד מהנך לא תקח היינו לזכות את החייב ממש ואיצטריך קרא שמחוייבין להחזיר ואידך קרא להיכא דשקיל מחד לזכות הזכאי ומש"ה איצטריך לאתויי האי קרא דכבר נאמר לא תטה דאיכא איסורא אפילו בכה"ג וממילא נמי דחייב להחזיר דלענין חזרה אין לחלק ביניהם אע"כ דאידך לא תקח היינו אף בדשקיל מתרווייהו והשתא א"ש נמי הא דקאמר והלא כבר נאמר לא תטה והיינו משום דלא תטה נמי כתיב תרי זימני ע"כ לאסור אף בכה"ג דאתי לידי הטייה ומאי דקאמר והלא כבר נאמר לאו אקרא דפ' שופטים קאי כמו שנרשם בגמרא שלנו אלא דקאי אלא תטה משפט אביונך דכתיב לעיל מהאי קרא גופא ושוחד לא תקח כן נ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה גוזרי גזירות כו' הא דלא פריך כו' והכתיב לא תקח שוחד כו' עד סוף הדיבור ולכאורה אין הלשון מדוקדק דמאי ס"ד דשייך בגוזרי גזירה האי קרא דלא תקח שוחד דפשטא דקרא ודאי איירי מהדיינים ובשביל הדין לוקחין משא"כ הכא שהיו גוזרין גזירה שלא בשעת המשפט בגזירה הנוהגין לדורות וטפי הו"ל להקשות מהא דתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטילין דילפינן לה בבכורות בר"פ עד כמה מקרא דכאשר ציוני מה אני בחנם אף אתם בחנם וא"כ משמע דלגמרי אסור ליטול שום שכר אף במאי דדמי לת"ת ועוד דלקושיא זו לא משני ר"ת מידי דמה אני בחנם משמע טפי דלענין ציבור נמי איירי והנלע"ד בתירוץ קושיא ראשונה דאין ה"נ דעיקר קושיית התוספות מההיא דהנוטל שכר לדון או מברייתא דמכוער הדיין אלא כיון דלא פסיקא דאיירי משל ציבור אי לאו דמייתי דמבעלי הדין בלא"ה אסור אף בדשקיל מתרווייהו מקרא דלא תקח שחד כדמוכח בשמעתין דמייתי לה אעובדא דקרנא אע"כ דמתניתין וברייתא איירי אף משל ציבור מש"ה מייתי התוס' נמי הך קושיא דמקשה בגמרא מקרא דלא תקח שחד ומתרץ ר"ת דאפ"ה משל ציבור שרי והטעם נ"ל דאע"ג דילפינן לה מקרא דמה אני בחנם אפ"ה לא מיתסר מהאי קרא אלא ליטול שכר אמידי דהוי מדאורייתא ממש או ממדרש הפסוקים דאקרא דראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים קאי משא"כ בגוזרי גזירה שגזרו גזירות חדשים למיגדר מילתא הוי מידי דרבנן ולא דמי לחוקים ומשפטים ושריא דומיא דשכר פיסוק טעמים דאמרינן בפ' אין בין המודר דף ל"ז דשרי וכתב שם הר"ן ז"ל משום דהוי דרבנן וא"כ ה"נ דכוותיה לפי תירוץ ר"ת אבל לתירוץ השני שכתבו התוס' בשם רבי משמע ליה לרבי דאפילו בכה"ג הוי בכלל חוקים ומשפטים דראה למדתי אתכם דמשה נמי תיקן כמה תקנות וגזר כמה גזירות כמבואר בכמה דוכתי וא"כ לא דמי לשכר פיסוק טעמים דלא הוי כלל בלשון חקים ומשפטים וכמו שהוא בלשון הר"ן ז"ל שם בנדרים בשם הירושלמי דדריש להדיא חוקים ומשפטים אתה מלמד בחנם ואי אתה מלמד בחנם מקרא ותרגום ע"ש כן נ"ל נכון בעיקר דברי התוספות אבל עדיין לא נתיישבה דעתי בזה בלשון התוספו' דלפ"ז עיקר התירוץ דר"ת חסר מהספר וכן הא דנקטי התוספות בלשון קושייתם קרא דושוחד לא תקח נמי לא נתיישב לי היטב ועדיין צ"ע אלא דהעולה מיהא מדברינו דלתירוצו של רבי משמע דאי לאו דגוזרי גזירה לא היה להם במה להתפרנס היו אסורין ליטול אף משל ציבור וכ"ש ללמד ליחיד אע"ג דגזירתם לא הוי אלא מילתא דרבנן ולא משמע שום סברא שיהא האיסור משום שוחד אלא מקרא דמה אני בחנם אסר לה וכמ"ש מל' הירושלמי וא"כ לפ"ז צ"ע על הגהת רמ"א בש"ע י"ד סי' רמ"ו דבמידי דרבנן שרי ליטול שכר בתקנה חדשה ולא הביא שום חולק ולמאי דפרישית מלשון רבי משמע דאסור ולדעתי הדבר צריך תלמוד ודו"ק:

אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא שְׁלֹשׁ מֵאוֹת תִּשְׁעִים וְאַרְבָּעָה בָּתֵּי דִּינִין הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, כְּנֶגְדָּן בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת, וּכְנֶגְדָּן בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וּכְנֶגְדָּן בָּתֵּי סוֹפְרִים. נראה לי בס"ד בחרו בכולהון לעשותם מספר שצ"ד [394] שהוא מספר יוסף [156] שהוא היסוד הנקרא יוסף ומספר רחל [238] שהיא המלכות הנקראת רחל וכונתם בכל אלה כדי לחבר יסוד ומלכות. ולכן הם ארבעה שהם שצ"ד בתי דינין ושצ"ד בתי כנסיות ושצ"ד בתי מדרשות ושצ"ד בתי סופרים שהם מלמדי המקרא תורה שבכתב. וארבעה אלו כנגד ארבעה בחינות יסוד ומלכות שיש בארבעה עולמות אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] ואלו הם שלשה עמודים שהעולם עומד עליהם כי בתי מדרשות ובתי סופרים הם עמוד התורה שהיא תורה שבכתב בבתי סופרים ותורה שבעל פה בבתי מדרשות. ובתי כנסיות הם עמוד העבודה כי עבודה זו תפלה ובתי דינין הוא עמוד גמילות חסדים כי עשיית משפט הוא חסד לעולם כי לולי הדין איש את רעהו חיים בלעו (משנה אבות ג, ב) וכן אמרו בגמרא (ברכות ו.) דינא שלמא בעלמא, והיו נוטלין שכרן צ"ט מנה כמנין סגו־ל [99] שהוא נקודת החסד וכמנין 'הוי־ה אדנ־י' עם האותיות שעולין צ"ט [99].