מסכת כתובות דף ק״י עמוד ב׳

אבל לא מעיר לכרך בגמ' מפרש טעמא:

שהנוה היפה בודק את הגוף למי שבא מנוה רע ומתוך כך חלאים באים עליו:

גמ' ישיבת כרכין קשה שהכל מתיישבין שם ודוחקין ומקרבים הבתים זו לזו ואין שם אויר אבל בעיר יש גנות ופרדסים סמוכים לבתים ואוירן יפה:

שנוי וסת אפילו לטובה:

במרום הרים כרמו שאין בידו ממון לקנות במקום טוב וקונה בראש ההר וכל זבלים שהוא מוציא לו נופל וזב לכרמים שתחתיו:

מתני' הכל מעלין את כל בני ביתו אדם כופה לעלות ולישב עמו בירושלים:

אחד האנשים ואחד הנשים אף האשה כופה את בעלה לעלות ולדור שם ואם לאו יוציא ויתן כתובה כדקתני בברייתא בגמ' בהדיא:

מעות קפוטקיא גדולות ושוקלות יותר משל א"י:

ואין הכל מוציאין לאתויי מאי ואם תאמר אמאי לא משני לאתויי עבד שברח לירושלים כדרבינן לעיל ואין הכל מוציאין דרישא ויש לומר דבירושלים ליכא למימר הכי דאין אנו רוצים שיהיו עבדים בירושלים יותר מדאי אלא מיוחסים. ר"ת:

הכי גרסי' בכל הספרים דאמרינן ליה זבניה הכא וזיל משום ישוב ארץ ישראל - מפרש ה"ר יוסף בן ה"ר יום טוב אע"ג דגרסינן בהשולח (גיטין דף מה. ישם) ההוא עבדא דברח לא"י אתא מריה אבתריה אתא לקמיה דרבי אמי אמר ליה ניכתוב לך שטרא אדמיה ואי לא מפקענא לך מדרבי אחי בר יאשיה דדריש אל תסגיר עבד אל אדוניו בעבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל והכא לא מפקענא ליה מיניה אלא אמרי' ליה זיל זבניה התם מיירי כשלא היה מוצא בארץ ישראל למי ימכור לכך קאמר נכתוב לך שטרא אדמיה דאל"כ כל העבדים יפקיעו עצמן מידי אדוניהם שיברחו לארץ ור"ת פירש דהאי זבניה דהכא לאו מכירה ממש לאחרים אלא לעצמו והיינו נכתוב שטרא אדמיה:

הוא אומר לעלות כו' אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם:

היא אומרת לצאת כופין אותה תימה מאי איריא בא"י אפי' בשאר ארצות נמי היאך תוכל לדוחקו לצאת ממקומו וי"ל דהכא אפי' מנוה הרע לנוה היפה:

ואימא נסכא מהכא משמע דנסכא עדיפא ממעות ודינרין של כסף דאי פחותה מאי קושיא דאין ה"נ דהא קאמר מה שירצה מגבהו אלא ודאי עדיפא ואפילו הכי פריך ואימא נסכא כיון שכתוב בו כסף סתמא לא משמע שהוא חייב לו מטבע ואמאי מגבהו מה שירצה דמשמע שיתן לו ממטבע הפחות:

ואימא נסכא וכו' והרשב"א כתב מגבהו מה שירצה פחות שבמטבעות, ואימא נסכא, כלומר יתן לו פחות שבמשקלות דהיינו אודני חב"ה הכל לפי שקלי המקום.

דכתיב ביה מטבע כלומר מאה כסף של מטבע (בשטמ"ק).

רשב"ג אומר כו' הקשו בתו' הא לרשב"ג כתובת אשה דאורייתא מדכתיב באונס ומפתה כמוהר הבתולת כדאיתא בפ"ק א"כ מאתים צורי בעי למיתב לה דלרשב"ג כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל כדאית' בפ' הכותב וכמו כן לכתובת אלמנה שהשוו חכמים לשל תורה לטול מנה מיהת ויש שתרצו לענין תוספת אסרו רשב"ג ואעפ"י שאמרו תנאי כתובה ככתובה דמי אין זה אלא לדברים הנפרטים בפרק אעפ"י ואין זה נכון דודאי מתני' לענין כתובה היא כפשוטה מדלא פי' כן בגמרא ואחרים תירצו שלא נחלקו אלא לענין מאיזה מטבע יתן לה ומשום דשל קפוטקיא טפי ואע"ג דאפילו בנזיקין כל המטלטלין מיטב הוא ואפילו סובין ואי לא מטלטלי מיטב הוא ואפי' מודה הכא על דעת כן נשאה שיתן לה מטבע היוצא במקום הכתיב' וכן בב"ח כן תירצו בשם רבינו ז"ל ור"י ורבי' הרמב"ן ז"ל כתב דקושיא מעיקרא ליתא דלרשב"ג כתובה דאורייתא שסמכו אותו על לשון מוהר הבתולות אבל אין בזה סך ידוע מהתורה אלא לפי מה שיסכימו ביניהם או כפי מה שיגזרו חכמים דהא לא אשתמיט רשב"ג לומר בשום דוכתא דגובה מאתיים צורי וגם אינו גובה מן העידי' ולהדי' אמרי' בכל דוכתא כתובה בזיבורית ולא אדכרינן בה פלוגתא אלא ודאי כדאמרן וכן עיקר ותוספות פסקו הלכה כרשב"ג לפי שכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידון וראייה אחרונה אבל הרמב"ן ז"ל וכל הגאונים פה אחד פסקו כרבנן דהא סוגייא דאמוראי בכל דוכתא כתובה דרבנן וההוא כללא דרשב"ג אמוראי פליגי בה בפ' המדיר ועוד אין למידין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בה חוץ התם דאיכא סוגייא או פסקא דאמוראי דפליג עליה. בירושלמי פסקו ג"כ כרבנן וכן עיקר ומיהו לצאת ידי ספק טוב הוא לכתוב בכתובה כסף זוזי מאתן דחזי ליכי ולא לכתוב לה מדאורייתא או מדרבנן:

מגבהו ממעות בבל פי' אם הוזכר דינרים סתם ולא הוזכר מאיזה מטבע מגבהו מן המטבע הפחות שבכלן דאזלינן בתר שעבודא:

כתוב סתם פי' שלא הוזכר באיזה מקום נכתב ואין השטר נפסל בכך ואע"ג דהוה עדות שאי אתה יכול להזימה בדיני ממונות לא בעי חקירה ודרישה תדע שכל שטר נמי אי אתה יכול לגבות בו שמא אחרוהו וכתבוהו כדאיתא בפי' זה:

הוציאו בבבל מגבהו ממעות בבל פי' ואע"ג שידענא היכא נכתב דמש"ה לא כתבו מקום שנכתב כדי שיגבו ממטבע היוצא במקום הפרעון:

ואימא נסכא כתבו בתוס' מכאן נראה דנסכא עדיפא ממעות של כסף דאי פחותה היא מאי קשיא ליה דאין הכי נמי דהא קתני שמגבה ליה מאיזה שירצה אלא ודאי עדיפא וקיצבה ה"ל כעין שיש לזקוק לו. ואימא נסכא דכיון שכתב כסף ולא כתב מטבע וליכא למימר יד בעל השטר על התחתונה שזה כמפורש היא. (חסר) פריטי דכספא כו' והקשו בתו' מהא דאמר בפרק גט פשוט ואימא פרוטי ופרקינן באתרא דלא סגו פריטי דכספא דאלמא דאיכא אתרא דעבדי להו וסגו בזה ותירצו דכל מטבע שהוא פחות מדינרין קרי פריטי ושם פי' בס"ד:

המשנה האחת עשרה והיא גם כן מענין החלק הרביעי והוא שאמר נשא אשה בארץ ישראל וגרשה בקפודקיא נותן לה ממעות ארץ ישראל נשא אשה בקפודקיא וגרשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל רבן שמעון בן גמליאל אומר אף ממעות קפוטקיא נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בקפודקיא נותן לה ממעות קפודקיא אמר הר"ם פי' אמרו הכל והוא מנוה היפה לנוה הרעה ואפי' מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה גוים ואמ' ואין הכל ירצה בו ולא אחד יצא מארץ ישראל מנוה הרע ליפה ואפי' לעיר שרובה ישראל ולכל אחד ואחד משניהם שיכריח חברו על העליה לארץ ישראל או לירושלם ואם המניעה ממנה תצא בלא כתובה ואם ממנו יוציא ויתן כתובה וקפודקיא לקחוה דרך משל לקרבתה מארץ ישראל ולהיות כתובה מדרבנן הקלו בה ויתן פעם כפי מקום הנשואין ופעם לפי מקום הגירושין ונרצה בזה כאלו להקל עליו ורבן שמעון בן גמליאל יאמר יתן כפי מקום השעבוד שהוא סבר כתובה דאוריתא ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

אמר המאירי נשא אשה בארץ ישראל שהמטבעות שבה קלים ולא הזכיר בכתובה המטבע אלא מאתים דינרין סתם וכשגירשה גרשה בארץ ישראל אין ספק שנותן לה מטבעות ארץ ישראל ולא עוד אלא אף אם נשא אשה בארץ ישראל וגירשה בקפוטקיא והיא ארץ כפתור והמטבעות שלה חשובים נותן לה ממעות ארץ ישראל שהם קלים חדא דבתר שיעבודא אזלינן ועוד שראוי להקל בכתובה אצל הבעל ליפרע בפחות שאיפשר לו נשא אשה בקפוטקיא וגירש בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל ופירשו בגמרא שאע"פ שמן הדין יהיה לנו להגבותה ממעות קפוטקיא דבתר שיעבודא אזלינן ולא בתר גובינא מקולי כתובה שנו כאן ומשום דכתובה דרבנן ושמא תאמר והרי מכל מקום צריך הוא ליתן לה כסף מדינה שכל כסף של דבריהם כסף מדינה הוא והרי מעות שבארץ ישראל אינם שוים ככסף מדינה אלא או פחות או יתר תירצו גדולי המפרשים בשכתב לה מאתים ממטבע היוצא ואלו בחוב בעלמא נותן כמטבע שבמקום השיעבוד ובכתובה נותן בפחות שבמקומות אם של שיעבוד ואם של גירושין הא אי כתב לה מטבע סתם כגון שכתב לה כסף זוזי מאתן נותן לה כסף מדינה וקצת גדולי הדורות כתבו שלא תקנו חכמים כסף מדינה אלא כשאמר דחזו ליכי שהרי ראוים לה מיהא מדבריהם שהוא כסף מדינה וכן במקום שאין כותבין ונפרעת בתנאי בית דין אבל כשאומר כסף זוזי מאתן ואינו מפרש דחזו ליכי אינו נותן אלא במטבע היוצא אם במקום השיעבוד אם במקום הגירושין בפחות שבהם הן שיהא בכסף מדינה או פחות או יתר רבן שמעון בן גמליאל אומר נותן לה ממעות קפוטקיא ומפני שהוא סובר כתובה דאוריתא ודינה כשאר חובות לילך אחר מקום השיעבוד ושמא תאמר יתחייב מיהא בכסף צורי אם פחות אם יתר נראה שאף זו מיתרצית כבראשונה ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל אלא כתנא קמא נשא בקפוטקיא וגירש בקפוטקיא נותן לה ממעות קפוטקיא וזו לא הוצרכה אלא סדר גובינות הוא מונה והולך ולענין נדוניא שהביאה מיהא אין ספק שדינה כחוב דעלמא והולכין אחר מקום השיעבוד:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

המוציא שטר חוב על חברו בסך ידוע כגון מאה דינרין ולא הזכיר מאי זה מטבע אם הוזכר שם העיר בשטר כגון שכתוב בו שנעשה בבבל מגבהו ממעות בבל אע"פ שעכשו מוציאה בארץ ישראל ואם כתוב בו בארץ ישראל מגבהו ממעות ארץ ישראל דבתר שיעבודא אזלינן ולא בתר גוביינא כתוב בו סתם ר"ל שלא הזכיר בשטר שום עיר בעולם הולכין אחר מקום הגוביינא ואם הוציאו בבבל מגבהו ממעות בבל ואם הוציאו בארץ ישראל מגבהו ממעות ארץ ישראל שסתם הדברים במקום שהוא דר עכשו היה דר בשעת הלואה אלא אם כן אחד מהם מברר בהפך כתוב בו כסף ר"ל מאה מטבעות של כסף ולא הוזכר שם לא סלעים ולא איסתירים ולא איסרין ולא מעין ולא דינרין מה שירצה לוה מגבהו ר"ל שמגבהו מן הפחות שבמטבעות חוץ מן הפרוטות שאינם בכלל כסף דפריטי דכספא לא עבדי אינשי ואם לא הוזכר שם לשון מטבע אלא מאה כסף אם רצה גובין לו נסכא כל אחת במשהו כלל הדברים יד בעל השטר על התחתונה ולפי דרכך למדת שהשטר שאין בו שם מקום כשר והוא הדין לשטר שאין בו זמן כמו שביארנו באחרון של בתרא:

בד"ה ואין הכל כו' ואם תאמר אמאי לא משני לאתויי עבד שברח לירושלים כו' עכ"ל ק"ק דלעיל לא מרבינן ליה אלא מקרא דלא תסגיר עבד אל אדוניו בעבד שברח מחו"ל לארץ ישראל אבל בברח מארץ ישראל לירושלים לא אשכחן דמרבינן ליה (ו) ויש ליישב וק"ל:

בד"ה היא אומרת כו' ויש לומר דהכא אפילו מנוה הרע לנוה יפה עכ"ל ק"ק דמנוה הרע לנוה יפה בשאר ארצות נמי לא ידעינן ליה ממתניתין דומיא דלא מעיר לכרך כו' דאין מוציאין אפילו מנוה הרע לנוה היפה ועוד דע"כ ולא מנוה היפה לנוה הרע ומעיר לעיר ומכרך לכרך אפילו במדינה אחת הוא ודומיא דהכי איירי מנוה הרע לנוה היפה ולולי דבריהם היה נראה ליישב קושיתם בע"א ע"פ מה שכתבו התוספות לעיל בשם התוספתא דבשאר ארצות אם הוא בן יהודה ואירס בגליל כו' כופין אותה לצאת דע"מ כן נשאה וה"ה מהאי טעמא דכופין אותו לצאת אבל הכא גם אם הוא מחוץ לארץ ונשאת בארץ ישראל לא אמרינן שע"מ כן נשאה ובין היא ובין הוא יכולין לעכב מלצאת לחו"ל ודו"ק:

בד"ה ואימא נסכא מהכא משמע דנסכא עדיפא ממעות ודינרין של כסף כו' עכ"ל לאו דוקא קאמרי מעות ודינרין אלא משום דמשמע להו דמה שירצה לוה מגבהו כפי הודאתו אם מעות אם דינרין וה"ה אם לא הודה לו אלא באיסרין לא מגבהו אלא איסרין ואהא קא מקשה ואימא נסכא וע"כ דנסכא עדיפא ליה מכל הנך מטבעות של כסף דאל"כ מאי קא מקשה אימא דקושטא הכי הוא דאם לא הודה לו אלא בנסכא שהיא הפחותה מגבהו ממנה אלא ודאי עדיפא ליה ואפ"ה פריך כו' (ותירצו) כיון שכתוב בו כסף סתם כו' כן הוא ביאור דבריהם דהכא אבל בתוס' ס"פ גט פשוט הבינו התוס' השמועה בע"א דמשמע ליה לתלמודא סתמא דקאמר מה שירצה מגבהו היינו פחות שבמטבע של כסף דהיינו איסרין ואהא מקשה ואימא נסכא וקשיא להו לבעלי התוס' התם וכי נסכא פחותה מב' פרוטות דהיינו איסר ואין להקשות לדברי התוספות דהכא דתשיא להו אי הוה נסכא פחותה ואימא ה"נ דנסכא קאמר מאי פריך בתר הכי ואימא פריטי ואימא ה"נ דפריטי קאמר דהיא הפחותה כבר הרגישו התוספות בזה בפרק הרי עלי עשרון שכתבו שם ואע"ג דקתני מה שירצה לוה מגבהו לא משמע ליה שיוכל להגבות פרוטות מדלא קתני מגבהו פרוטות כו' עכ"ל ע"ש ומהרש"ל הבין דברי התוס' דהכא ובפרק גט פשוט שכוונו לדעת אחד וכתב מה שכתב ע"ש ולא ידעתי להולמם כי הדברים ברורים כמ"ש בלי גמגום ודו"ק:

אבל לא מעיר לכרך כו' ואם תשאל דדחיקא טובא דתני התנא זו ואצ"ל זו תשובתך במאי דאמרי' בגמ' שישיבת כרכין קשה הויא ליה לא זו אף זו ואפשר דלכך כתב רש"י אבל לא מעיר לכרך בגמ' מפרש טעמא ודוק. כרך נקרא העיר שהיא מוקפת חומה ויש בה שווקים ובאים לשם מכל העירות מתוך שכל הסחורות מצויות לשם וכשאין שם שווקים נקרא עיר. ושאל רב צמח גאון ז"ל ראובן יש לו בית במדינתו ועסקו וסחורתו בה ונשא אשה ממדינה אחרת ויש ביניהם מהלך ב' ימים ומחצה כשיעור יהודה וגליל לאחר זמן אמר לאשתו בואי עמי למדינתי שעסקי וסחורתי בה ואע"פ שהמדינה שלי קטנה מזו יש בה בית הכנסת ומרחץ ורחיים ויש לה חומה לא רצתה האשה לילך מה יש מן הדין והשיב שאלה זו כבר שאלת' אותה בימי גאון אבא מארי וכן צוה וכתבו לכם שנינו שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל מיהודה לגליל ומגליל ליהודה אין מוציאין מראש יהודה לסוף יהודה ומראש גליל לסוף גליל מוציאין וכשמוציאין אין מוציאין אלא מעיר לעיר ומכרך לכרך ואם אמרה איני יוצאת אין לה כתובה אבל מעיר לכרך ומכרך לעיר אין מוציאין ואם אין יוצאת יש לה כתובה וכן מקום שהוא כשיעור יהודה וגליל כך אנו עושים ואם יש בעיר שמוליכ' מרחץ ושווקים ושכיח בה כל מילי אם אין יוצא' אין לה כתובה ואם יש בין עירו לעיר אביה מהלך יום אחד צריך להוליכ' לבית אביה בכל שנה שמצאנו בדרך רחוקה שאמרו חכמים מהלך יום א' עד כאן. הר"י מטראני והרא"ש כו'. ונוה נקרא יישוב קטן שאין דרים שם כי אם אדם א' או שנים. תלמידי רבינו יונה: וז"ל רש"י במהדורא קמא אבל לא מעיר לכרך שעיר זו יושבת בין אילנות ושדות ויש לה אויר יפה ונוח ישיבתה מה שאין כן כרך המוקף חומה ולפיכך ישיבת כרכים קשה עיר מגרש ולא מכרך לעיר דכרך גדול הוא ויש בו שווקים ושכיחי ביה כל מילי מה שאין כן בעיר. מנוה הרע כגון שכרך זה יקרים בו חטים וכל מיני מזון ובכרך אחר לוקחים בזול כל מיני מאכל ע"כ: מפני שהנוה היפה בודק פירש רש"י בודק את הגוף מפני שבא מנוה הרע ומתוך כך חלאים באים עליו והרמב"ם כתב בפרק י"ג מהלכות אישות מפני שהיא צריכה להטפל לו ולבדוק עצמה יפה בנוה היפה כדי שלא תהיה בו קלה וכעורה. ולפירושו לא ידענא היאך נתפרש מאי דאמר בגמרא בודק כדשמואל דאמר שינוי וסת תחלת חולי. הריטב"א ז"ל ואפשר דזה הטפול והבדיקה שהיא צריכה לעשות הויא לה כגון שינוי וסת גם צריכה שתזהר במאכל כדי שלא תתגנה והיינו שינוי וסת ולשון בודק דייקא שפיר כהרמב"ם. והרב המגיד פירש דלהרמב"ם נקט הא דשמואל לדוגמא בעלמא עיין שם. וז"ל רש"י במהדורא קמא בודק חלאים שבגופו שלא חש בהם ומעלן כדמפרש טעמא בגמרא משום שינוי וסת ע"כ:

גמרא ישיבת כרכין קשה כו' פירוש מתוך שמתקבצים הרבה בני אדם לשם נמכרין הבגדים והדברים ביוקר ועוד שבכרכין צריכין בני אדם להתנהג במעלת העשירים בין בהוצאה בין במלבוש. תלמידי רבינו יונה ז"ל: ויברכו וגו' בבנין בית שני משתעי האי קרא כשעלו מבבל לירושלים אלמא מדאצריך לברוכינהו מכלל דישיבת כרכים קשה ירושלם כרך היתה. שינוי וסת שבמשנה ממה שהיא רגיל לאכול. ה"ג כתוב בס' בן סירא כל ימי עני רעים. והא איכא שבתות וימים טובים כדשמואל דאמר שינוי וסת כרם בהרים לא חשיב ועני אינו מוצא כרם אלא במקום שאין עשיר רוצה שיהא לו כרם דהיינו בהרים. מעפר כרמו לכרמים כשמזבל את כרמו מתגלגל על כל הכרמים שתחתיה אי נמי כשחופר את כרמו מתגלגל עפרו שעל שרשי הגפן ויורד למטה ונמצאו שרשיו מגולין. רש"י במהדורא קמא:

מתני' הכל מעלין כו' מעלין את נשותיהן משאר ארצות לא"י. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב הכל מעלין את כל בני ביתו כופם לעלות וישבו עמו בירושלם פי' דקדק לפרש דמלת הכל קאי אעולין ולא על המעלין מדאמרינן בגמרא הכל לאתויי עבדים. סיים הרב וישבו עמו בירושלם משום דלא דמי הכל מעלין לארץ ישראל להכל מעלין לירושלים דבעלייתו לארץ ישראל אינו יכול להכריח שישבו עמו דכמה עיירות יש בארץ ישראל ובכל מקום שירצה הוא לא ירצו הם ויוליכוהו בארץ ישראל מעיר לעיר אבל העלייה לירושלם היינו כפייה גמורה שישבו עמו בירושלם ודוק כנ"ל:

אחד האנשים כו' לא תימא דלא קאי אלא אמאי דסליק מיניה דהיינו מאי דקאמר ואין הכל מוציאין דארישא נמי קאי דהאשה נמי כופה את בעלה לעלות וכן פירש"י כנ"ל. ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל אחד האנשים ואחד הנשים יכולין לכוף זה את זה בין להעלות לא"י ובין להעלות מא"י לירושלים ע"כ. וכתב הריטב"א הכל מעלין כו' פי' ואפי' לאחר החרבן דאכתי איכא חבת הארץ וכדאיתא בגמרא ומיהו שמעתי מרבינו דדוקא שיש שם יישוב ארץ ישראל ושאין סכנה בדרכים ושאינו צריך לעבור ים שהוא בחזקת סכנה ע"כ: גמרא הכל מעלין לאתוי' מאי כיון דקתני בסיפא אחד האנשים ואחד הנשים מעלין הכל לאתויי מאי לאתויי עבדים עבד עברי וכל שכן עבד כנעני שאם קנה עבד עברי בח"ל יכול לכופו לילך אחריו ויעבוד לו בארץ ישראל. רש"י במהדורא קמא. וכתב הרמ"ה דמסתברא לענין עבד עברי דכשם שהרב יכול לכוף את העבד לעלות אחריו כך העבד יכול לכוף את הרב להעלותו דקאי תנא דינא דעבד בהדי רבו כדינא דאשה בהדי בעלה חדא מחת' מחית להו וכשם שהאשה יכולה לכוף את בעלה כך העבד יכול לכוף את רבו להעלותו ואם לא רצה הרי העבד עולה לבדו ואם רצה הרב להשתמש עמו עולה עמו. ע"כ תלמידי רבינו יונה ז"ל: ולמאן דתני במתניתין עבדים בהדיא והכי קתני לה הכל מעלין ואפילו עבדים הכל לאתויי מאי מנוה יפה שאפילו אותו נוה שהוא דר שם בח"ל יפה ואותו שא"י רע מעלין. רש"י במהדורא קמא: ואין הכל מוציאין לאתויי מאי לאתויי עבד שברח מח"ל לארץ שאין רבו רשאי להוציאו משם ומסתבר בעבד כנעני הוא דאצטריכא דאמרי' ליה לרבי' זבניה לעבדך הכא בארץ ישראל וזיל ואי בעבד עברי מאי אריא ברח אפילו לא ברח נמי אי בעי עבדא למיסק לארץ ישראל לא מצי מריה לעכובי עליה כדברירנא לעיל אלא לאו בעבד כנעני תדע דהא קרא כתיב לא תסגיר עבד אל אדוניו וגו' ודרשינן ליה בפרק השולח בעבד כנעני שברח מח"ל. תלמידי רבינו יונה:

ה"ג בכל הספרים לאתויי עבד שברח כו' דא"ל זיל זבניה הכא משום ישוב ארץ ישראל וא"ת והא אמרינן בהשולח גבי ההוא עבדא דברח לארץ ישראל אתא מארי אבתריה אתא לקמי' דר' אמי א"ל לכתוב לך שטרא אדמי' ואי לא מפקעינן לך מדר' אחאי בר יאשיה דדריש לא תסגיר גו' והכא לא מפקעינא ליה מיניה אלא אמרינן ליה זיל זבניה ומפרש הר' יוסף דהתם מיירי דלא מצא בארץ ישראל למי ימכרנו להכי קמ"ל דנכתב שטר אדמים שאם לא תחלק בין כשמוצא למכור לשאינו מוצא אם כן כל העבדים יפקיעו עצמן מרשות אדוניהם שיברחו לארץ. ור"ת פירש זיל זבניה דהכא לאו ממש לאחרים אלא לעצמו דהיינו נכתוב שטר אדמים דזהו דוחק לומר שלא ימצא לוקח בארץ ישראל ומה שהקשה כל עבדים יפקיעו עצמן מרשות אדוניהם יותר מזה עשו חכמים משום ישוב ארץ ישראל שאשה יכולה להפקיע עצמה מבעלה וכן כתוב בתוס' הרא"ש:

ואין הכל מוציאין כו' והקשו בתוספות אמאי לא משני כדלעיל לאתויי עבד שברח לירושלם ולפי' הר' יוסף ניחא דלעיל מצי לתרוצי דאמר ליה זיל זבניה כו' דבכל ארץ ישראל הוא קרוב שימצא מי שיקח העבד אבל בירושלם שהיא עיר אחת לבד הוא רחוק שימצא מי שיקח העבד ולכך לא משני כך לעיל אבל לשיטת ר"ת קשה ותירץ ר"ת דבירושלמי ליכא למימר הכי אדרבה ניחא טפי שיצאו העבדים מירושלם וישארו בה מיוחסים. לאתויי עבד שברח וא"ת פשיטא אם מעלין העבד כ"ש דאין מוציאין וי"ל דהא אתא לאשמועינן אע"ג דהאדון דר בח"ל וזה העבד ברח לארץ ישראל אפ"ה לא ישב עמו בח"ל מיהו אם היו דרין בארץ ישראל האדון והעבד פשיטא דאינו יכול להוציאו ולכך נקט עבד שברח כנ"ל. וא"ת מאי אתא לאשמועינן פשיטא דאין כופין אותה לצאת אחריו דהא אפילו מיהודה לגליל אין כופין אותה כ"ש מגליל לח"ל וי"ל דמיירי אפילו הוא מח"ל ונשא אשה בארץ ובכה"ג כופין מיהודה לגליל כדאיתא בתוספ' והכא אין כופין משום ישובה של ארץ ישראל. הרא"ש ז"ל: לאתויי אפילו מנוה הרע לנוה היפה ובדין הוא דלא ליצטרי' ליה דהשתא אסוקי מסקינן מנוה היפה לנוה הרע אפוקי מבעיא דלא מפקינן אלא איידי דתנא גבי ארץ ישראל אין הכל מוציאין משום סירכא דעבד כנעני שברח תנא נמי גבי ירושלים ואין הכל מוציאין תדע דהא עבד שברח מח"ל דאורייתא היא דכתיב לא תסגיר עבד אל אדוניו בעבד כנעני שברח מח"ל הכתוב מדבר כדאיתא בפרק השולח הרמ"ה כן כתבו תלמידי רבינו יונה: הוא אומר לעלות כו' ואיכא למידק בהך ברייתא כיון דכופין אפילו לעלות כ"ש דכופין שלא לצאת והתוספות כתבו דאינו נוהג בזמן הזה ואפשר דבהכי מיתרצא והכי קתני כופין לעלות היכי דליכא סכנה ואם יש סכנה אין כאן אלא כפייה שלא לצאת אבל אין כופין לעלות כנ"ל: כופין אותו שלא להוציא ואם לאו יוציא ויתן כתובה ולא תימא לא מחייב בכתובה עד דכאיף לה לדיליה למיפק אלא כיון דנפ' איהו וקא שביק לה לדיליה יוציא ויתן כתובה לא יהא דינא של זה קל מדין חמר שבא לעשות גמל כדברי רבא בפרק אף על פי. הרמ"ה ז"ל. כן כתבו תלמידי רבינו יונה. נשא אשה בארץ ישראל וגרשה בארץ ישראל כו' הא קא משמע לן דאפילו הוא והיא מקפוטקיא וכל עסקיו שם ודעתן לחזור והנשואין שבארץ ישראל היה דרך עראי ולא הספיקו לחזור עד שגרשה אפילו הכי נותן לה ממעות ארץ ישראל כנ"ל:

רשב"ג אומר נותן לה ממעות קפוטקיא איכא דקשיא ליה כיון דסבר רשב"ג כתובה דאורייתא כסף צורי בעי למיתן לה משום דכסף צורי זוזי הוו בכסף של קנס וכדתניא בפ"ק כמוהר הבתולות כו'. מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה ולאו מלתא היא דרשב"ג לא כסף קנס קאמר אלא מדאמר רחמנא כמוהר הבתולות ואפקיה בלשון מוהר משמע דלכולן יש להן מוהר ולאו כסף מוהר הבתולות קאמר תדע שהרי כתובת אשה בזבורית לדברי הכל ואונס ומפתה בעדית כדאיתא פרק ד' אבות ועוד תדע דאי לרשב"ג סלע צורי הוא אע"פ שפס' בפי' לא עשה כלום דהא קסבר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל וכתובה דאורייתא מאתים צורי ומשמע דאפילו לרשב"ג אסמכתא דרבנן היא דהא סמכו קתני ואע"ג דכתובת אשה מן התורה קאמר הלכה למשה מסיני בשאר תורה שבעל פה קאמר וכדאיתא במסכת חולין מניין לבדיקת סכין לחכם מן התורה ואע"ג דמדברי קבלה גמר לה ותניא בתוספתא רשב"ג אומר כתובת אשה וב"ח במקום הנשואין דאלו מהלכה או מדבר תורה כל מוהר שהסכימו בסך שניהם הוי מוהר ואתו רבנן תקנו להם סך מאתים דינרים שלהם כלומר מנה מדינה כנגד מאתים שקבעה תורה בשל' גבי אונסין ואנן קיימא לן כרבנן ובכולי תלמודא אמרי' כתובה מ"ט תקינו רבנן וכן פסק רבינו הגדול וכל הגאונים ואי קשיא לך הא אמר ר' יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו לא תקשי לך חדא דאין סומכין על הכללות ועוד דסוגיין כרבנן היא ועוד דליתיה לההוא כללא ואמוראי פליגי ביה אליבא דר' יוחנן ולית הלכתא כמאן דכייל ההוא כללא בפרק המדיר ובפרק המפקיד וכדכתב רבינו הגדול בפרק גט פשוט דהאי כללא לאו דוקא הוא ולא סמכינן עליה ויש שפירשו דמתניתין דוקא היכא דא"ל מטבע היוצ' אבל כתב לה מטבע סתם מנה מדינ' יהיב לה כלומר שמינית שבצורי ולא נראה לי אלא חכמים תקנו לבתולה מאתים של מדינה וכך היא גובה כדמפרש או במקום שאין כותבין וכיוצא ביה אבל כתב מאתן זוזי וכתוב בה בבבל גובה ממעות בבל או מן המקום שנכתב בשאר שטרות או ממקום שגרשה שכך קבל עליו כשכתב סתם ובלבד שלא לפחות מן קיצותן של חכמים וכן נראה דעת הרמ"ה הספרדי והני אינשי דכתבי כסף זוזי מאתן דחזי ליכי מדאורייתא טעות הוא בידייהו ואי משום כתובה דידהי לא גבי מינייהו איתתא ולא מידי דמן התורה לא מחייב ולא מידי וגביא מתקנתא דרבנן במקום שאין כותבין ובירושלמי פ"ק דמכילתין [הל"ב] גרסינן כתובתה מאתים כו' רב הונא בשם שמואל בשקל הקודש רבא בר ביבא אמר מטבע היוצא פירוש מנה מדינה שהוא מנה היוצא באותו זמן מתניתין מסייע לרבא בר ביבא חמש סלעים כו' חמשים של אונס ושל מפתה וכו' כולם בשקל הקדש במנה צורי ולא תנא כתובת אשה עמהם אמר ר' אבין כלום למדו לכתובת אשה אלא מאונס ומפתה כמאן דתנא כתובת אשה עמהן עד כדון בתולה אלמנה אמר רבי דייה לאלמנה שתטול מחצית מבתולה אמר ר' חייא בר אבא אפילו נתנו כתובת אשה עמהון לית כל אילין רבנן פליגי ר' חנינא ור' יונתן תרויהון אמרי מטבע יוצא ר' יהושע בן לוי אמר מטבע יצא אמר ר' יוחנן סלעים סביר לגיות מהוגנות ירושלמיות פי' מטבע פחות (ר' יוסי אומר) מטבע יוצא של מדינה אילין אמרין הכין ואילין אמרין הכין אלא אף הוא הדר וסבר דכוותיהון פ' רב הונא דאמר לעיל בשקל הקודש חזר ואמר מטבע יוצא כדמפרש ואזיל אתא עובדא קמיה ר' הונא באשה שהיתה כתובתה פחותה ואמר תטול מה שכתב לה אמר לר' מונא סבי חתום א"ל אשוי שיטתך ונחתום לא ר' הונא דאמר בשם שמואל בשקל הקודש והיאך עכשיו אתה אמר תטול פחות מכאן מפני שפחת לה ר' אברומ' דציפורין בשם ר' הונא בשום התנאי כנ"ל פירוש שכיון שכתב לה פחות אינה גובה אלא מה שכתב לה מעתה אשה שהיתה כתובתה פחותה ממאתים תטמין כתובתה בשביל שתטול בשקל הקודש פי' אלא ודאי הדר ביה וסבר מטבע יוצא וכן הלכתא ולא תטעה במה שתמצא עוד בירושלמי אמרין משום רב הונא במקום שאין כותבין אבל במקום דכותבין מה דהיא מפקא היא גביא דלאו אהא מילתא קאי אלא אמתניתין קא הדר לומר דאם כתב לאלמנה מאתים גובה אותם להם וסוגיא דהתם מוכח אכולהו כללו של דבר בין שתאמר דרב הונא הדר ביה ואמר מטבע יוצא בין לא הדר ביה קיימא לן כמאן דאמר מטבע יוצא דרבי' נינהו ועוד דמתניתין היא דאמר ממעות ארץ ישראל ואי מטבע צורי הוא פחת נמי תנאו בטל או שבעילתו מ"מ בעילת זנות לפום גמרא דילן דקי"ל כר"מ אלא ודאי מנה מדינה הוא וכן כתבו כל הגאונים. הרמב"ן ז"ל: וז"ל הריטב"א הקשו בתוספות דהא לרשב"ג כתובת אשה מדאורייתא מדכתיב באונס ומפתה כמוהר הבתולות כדאיתא בפ"ק ואם כן מאתים צורי בעי למיתב לה דלרשב"ג כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל כדאיתא בפרק הכותב וכמו כן לכתובתה למנה שהשוו חכמים לשל תורה ליטול מנה מיהת ויש שתירצו לענין תוספות איירי רשב"ג ואע"פ שאמרו תנאי כתובה ככתובה דמי אין זה אלא לדברים הנפרטים בפרק אע"פ ואין זה נכון דודאי מתניתין לענין כתובה היא כפשוטה מדלא פירש כן בגמרא ואחרים תירצו שלא נחלקו אלא לענין מאיזה מטבע יתן לה ומשום דשל קפוטקיא טפי ואע"ג דאפילו בנזיקין כל המטלטלין מיטב הוא ואפילו סובין הכא על דעת כן נשאה שיתן לה מטבע היוצא במקום הכתיבה וכן בב"ח כן תירצו בשם ר"י ורבינו הרמב"ן כתב דקושיא מעיקרא ליתא דלרשב"ג כתובה דאורייתא שסמכו אותו על לשון מוהר הבתולות אבל אין בזה סך ידוע מן התורה אלא כפי מה שיסכימו ביניהם או כפי מה שיגזרו חז"ל דהא לא אשתמיט רשב"ג לומר בשום דוכתא שיגבה מאתים צורי וגם אינה גובה מן העדי' כאונס ומפתה דהא בפרק הניזקין אמרי לה ולא אמר רשב"ג שתהא גובה מן העדית וגו' ובתוספות פסקו הלכה כרשב"ג כו' אבל הרמב"ן ז"ל וכל הגאונים פה אחד פסקו כרבנן כו' וכן עיקר ומיהו לצאת ידי ספק טוב הוא לכתוב בכתובה כסף זוזי מאתן דחזו לכי ולא לכתוב לא מדאורייתא ולא מדרבנן ע"כ:

נשא אשה בקפוטקיא כו' לא צריך למתנייא אלא איידי דתנא נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל תנא נמי הא. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ולא הרגיש רש"י קושיא זו ברישא דתני נשא אשה בארץ ישראל וגרשה בארץ ישראל כו' מטעמא דכתיבנא לעיל:

משנה הכל מעלין לא"י ופרש"י הכל מעלין את כל בני ביתו אדם כופה לעלות ולישב עמו בירושלים עכ"ל וכן העתיק לשונו הרע"ב מברטנורה ז"ל. לכאורה יש לתמוה למה לא פרש"י כן ארישא דמתניתין שכופה את בני ביתו שיעלו עמו לא"י כמו שפירש להדיא בסמוך בד"ה לאתויי עבדים ובעל תוספות י"ט הרגיש קצת והניח בקושיא אמנם לענ"ד פרש"י מדוקדק מאד משום דברישא דמתניתין גופא אין הכרח לפרש כן דאיירי לענין הא מילתא לחוד שאם הוא עולה מעלה את בני ביתו עמו דפשטא דלישנא דמתניתין הוי משמע דגדולה מזה אשמעינן דאף אם הוא בעצמו נשאר בחוצה לארץ והעבד לבד עולה לא"י רשאי לעשות כן ואין להרב עליו שום שיעבוד דומיא דאיש ואשתו שאם אחד מהם הולך כופין את השני לענין דמפסידין שעבודן שכופין אותו להוציא וליתן כתובה ובאשה להיפוך וכן בעבד כנעני נמי עיקר מילתא אף אם הרב אינו רוצה לעלות לא"י והעבד לבד עולה פקע שיעבודו לענין דשקיל דמיו למיזבני או כפירוש התוספות שכותב שטר על דמיו ונהי דלענ"ד לא משמע לפרש כן בעבד עברי שלא יכול להפקיע עצמו בזה משיעבוד רבו ומש"ה מפרש לה בסמוך דוקא לענין אם הרב עולה צריך העבד לילך אחריו וכמו שאבאר בטעמים מ"מ אין בזה הכרח מלשון המשנה גופא דאדרבא משמע להיפוך דומיא דאיש ואשתו ויותר היה לנו לפרש עבדים דבסמוך לענין עבד כנעני כמו שאבאר משום הכי מפרש רש"י דבסיפא ודאי ע"כ א"א לפרש בענין אחר דהא אפילו בעבד כנעני נמי לא מסתבר לומר שיוכל להפקיע עצמו משיעבוד רבו לילך בע"כ מא"י לירושלים דהא דוקא מח"ל לא"י איכא קרא דלא תסגיר עבד לאדוניו משא"כ מא"י לירושלים וכמו שאבאר אע"כ דלשון הכל מעלין איירי דוקא שאם הרב הולך צריך לילך אחריו בע"כ וא"כ רישא דמתניתין לענין עבדים נמי מפרשינן לה בכה"ג גופא כן נ"ל נכון ודו"ק ועיין בסמוך:

שם נשא אשה בא"י וגרשה בקפוטקיא נותן לה מעות א"י ופרש"י דמעות קפוטקיא גדולות ושוקלות יותר משל א"י. וכן מוכח להדיא מסוגיא דשמעתין דטעמא דת"ק משום מקולי כתובה דכתובה מדרבנן וטעמא דרשב"ג משום דכתובה דאורייתא מיהו בירושלמי דשמעתין מפרש להיפך דמעות א"י גדולות יותר ות"ק סובר דכתובה דאורייתא ורשב"ג סובר דכתובה דרבנן ע"ש ועיין עוד לקמן בשמעתין:

שם בגמרא הכל מעלין לאתויי עבדים ופרש"י אם היה לו עבד עברי ילך העבד אחריו ע"כ עכ"ל. וכתב הר"ן ז"ל דהראב"ד ז"ל מפרש עבדים דשמעתין בעבד כנעני אלא דרש"י לא רצה לפרש כן דא"כ תיקשי סיפא דאין מוציאין למה לי לענין עבד כנעני השתא דמעלין כ"ש דאין מוציאין אמנם לענ"ד לא יתכן לפרש כן דמשום דיוקא כי האי לא הוי צריך רש"י לדחוק ולפרש רישא בע"ע וסיפא בעבד כנעני ועוד דסתם לשון עבדים משמע כנענים כמ"ש הרמב"ם והראב"ד ז"ל ועוד דהק"ו דהר"ן ז"ל פריכא הוא דכיון דרש"י ז"ל מפרש לשון מעלין שאם הרב הולך לא"י צריך העבד לילך אחריו א"כ אכתי מהכא לא שמעינן מידי לענין שהעבד יכול להפקיע עצמו משיעבוד רבו שילך העבד בעצמו לא"י והרב ישאר בחו"ל אלא דלענ"ד דלישנא דמתניתין דהכל מעלין גופא הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן דלשון מעלין משמע בע"כ וא"כ בעבד כנעני לא מצינן לאוקמי כלל בהכי דאי לענין שצריך לילך לא"י אחר רבו בעל כרחו א"כ מאי איריא מח"ל לא"י אפילו בח"ל גופא מילתא דפשיטא הוא דעבד כנעני צריך לילך אחריו אף ממדינה למדינה אף מנוה יפה לנוה רע דקנין כספו הוא כשורו וחמורו עם הדומה לחמור ואין לפרש ג"כ לשון מעלין בע"כ איפכא שאם העבד הלך מח"ל לא"י צריך הרב לילך אחריו כי היכי דמפרשינן כה"ג באיש ואשתו הא נמי ליתא דבאיש ואשתו שייך שפיר לשון מעלין דע"י שאנו כופין אותו להוציא וליתן כתובה אפשר דניחא ליה באשתו ועוד דכתובתה מרובה וקרוב הדבר שילך אחריה וכ"ש איפכא בכפיית האשה דמסתמא תלך אחריו משא"כ בעבד כנעני לא שייך לשון מעלין דבשביל שעבד כנעני נפקע משיעבודו לא ישנה דירתו לילך לא"י ועוד שהרי יכול למכרו לאחר בא"י לכך הוכרח רש"י לפרש דעבדים היינו עבד עברי דשייך שפיר לשון מעלין דהיינו בע"כ צריך לילך אחר רבו מח"ל לא"י הא בח"ל ממדינה למדינה אינו צריך לילך ולפי מה שכתבתי נתיישב מאי דקשיא ליה למהר"י מטראני ז"ל בחידושיו על פי' רש"י דא"כ כל עבד עברי יפקיע עצמו מיד רבו ולפמ"ש אדרבה נזהר רש"י מזה ומפרש דדוקא עם רבו צריך לילך כן נ"ל נכון:

תוספות ד"ה הכי גרסינן משום יישוב א"י כו' עד סוף הדיבור ולשני הפירושים אכתי קשיא לי הא דמסיק הכא דלא הוי טעמא אלא משום יישוב א"י ובפרק השולח מפיק לה ר' אחא בר יאשיה מקרא דלא תסגיר עבד ואטו טעמא דקרא ניתי ונדרש ולולי דבריהם היה נ"ל דסוגייא דהכא לא כר' אחא ב"י דפלוגתא דתנאי היא בפ' השולח דאיכא דמפיק לקרא לדרשא אחריתא ואף אם נאמר דהלכה כר' אחא ב"י כדמשמע לכאורה מעובדא דר' אמי פ' השולח אפ"ה לישנא דמתניתין דהכא לאו דייקא כר' אחא ב"י דא"כ אמאי קתני ואין הכל מוציאין עדיפא הו"ל לאשמעינן דיוצא לחירות משא"כ לשון ואין מוציאין לא משמע ליה שפיר דיוצא לחירות ותו לא הוה בכלל עבדים וא"כ לא הוה דומיא דהנך אע"כ דלא ס"ל כר' אחא אלא דאפ"ה משום יישוב ארץ ישראל אמרינן ליה זיל זבניה הכא כן נ"ל לולי שהתוס' לא פירשו כן:

בד"ה ואין הכל מוציאין וא"ת אמאי לא משני לאתויי עבד שברח לירושלים כו' עד סוף הדיבור. הא דלא קשיא להו כה"ג ברישא דסיפא דהכל מעלין לירושלים דלא מרבינן עבד עברי י"ל דאפילו אי לא הוה תני ברישא דסיפא הכל ממילא הוי ידעינן דסיפא אכולהו דאיירי מינייהו ברישא קאי וניחא לרבויי בהכל דרישא דסיפא מילתא אחריתא משא"כ בסיפא דסיפא דדחיק הש"ס לומר איידי קשיא להו שפיר דהוי מצי לאוקמא בעבד כנעני שברח דלא שמעינן לה שפיר מסיפא דרישא דהתם איכא קרא דלא תסגיר עבד משא"כ מא"י לירושלים דליכא קרא שפיר איצטריך לרבויי בסיפא דאפ"ה אין מוציאין מסברא משום יישוב ירושלים או משום מצוה דעלמא דומיא דאיש ואשתו ועבד עברי וע"ז מתרצין שפיר כן נ"ל נכון ונתיישב קושיית מהרש"א ז"ל ודו"ק:

בד"ה היא אומרת לצאת כופין אותה תימא מאי איריא בא"י אפילו בשאר ארצות נמי היאך תוכל לדחקו כו'. נראה מזה דהתוספות בשמעתין משמע להו כפרש"י ומהר"ם ורוב הפוסקים והמפרשים דכולה סוגייא דג' ארצות איירי הכל מכפיית הבעל לאשה ובההיא הוא דמפלגינן לעיל בתוספתא שהביאו התוספות במשנה דלעיל בבן גליל שנשא ביהודה הוא כופה אותה אף ממדינה למדינה אבל איפכא לא אשכחן כלל שהיא כופה אותו וא"כ מקשו שפיר הכא משא"כ לפירוש ר"ת שהביא הרא"ש ז"ל דאדרבה מתניתין ותוספתא איירי הכל מכפיית האשה לבעל ואשכחן נמי שהיא כופה אותו ממדינה למדינה היכא שנשאה במדינתה וא"כ שפיר אצטריך לאשמעינן ברייתא דהכא דמא"י לח"ל והיא אומרת לצאת כגון שנשאה שם אפ"ה כופין אותה שלא לצאת כן נ"ל בקושייתם וע"ז מתרצין דאכתי ממתניתין דלעיל סד"א דמנוה רע לנוה יפה אין ה"נ דהיא כופה אותו מש"ה אשמעינן הכא דאפ"ה כופין אותה ודו"ק:

גמרא רשב"ג אומר נותן לה ממעות קפוטקיא קסבר כתובה דאורייתא ופרש"י הלכך בתר שיעבודא אזלינן. ולכאורה קשה דנהי דממילתא דת"ק ע"כ ס"ל כתובה דרבנן מדפסיק תרי קולי דסתרי אהדדי משום דמקולי כתובה שנו כאן א"כ ע"כ ס"ל כתובה דרבנן משא"כ מדרשב"ג אפילו אי ס"ל כתובה דרבנן אין הכרח שיסבור בקולי כתובה דרבנן דאין לך בדברים אלו דמקולי כתובה אלא מה שאמרו בפירוש דאל"כ מילתא דפשיטא היא דהו"ל כחוב גמור דכל מאי דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ובשלמא לשיטת הפוסקים דכתובה דאורייתא הוי אתי שפיר דניחא ליה לסתמא דתלמודא לאוקמא מילתא דרשב"ג אליבא דהלכתא דקי"ל כל מה ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו אלא לשיטת הפוסקים דכתובה דרבנן קשה אמאי מוקי סתמא דתלמודא כרשב"ג דלא כהלכתא כיון דאיכא למימר דס"ל כרבנן וכדפרישית ויש ליישב משום דבפ"ק דמכילתין דף י' מייתי הש"ס ברייתא דס"ל לרשב"ג כתובה דאורייתא ואע"ג דמייתי התם נמי ברייתא איפכא דס"ל כתובה דרבנן ומשני איפוך ומקשי מאי חזית דאפכת בתרייתא אפכת קמייתא ומסיק מההיא דמתניתין ולמאי דפרישית ממתניתין לא מוכח מידי אלא דמ"מ יש לומר כיון דאשכחן מיהא דרשב"ג מחמיר בדין כתובה טפי מדרבנן מש"ה ניחא לן נמי טפי לאפוכי בתרייתא מקמי קמייתא ולומר דרשב"ג ס"ל כתובה דאורייתא כברייתא קמייתא כן נ"ל נכון ודו"ק:

שם תנו רבנן לעולם ידור אדם בא"י שכל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה כו'. טעמו מבואר לפי שבח"ל אפשר שיטה לבו שהעולם מתנהג ע"פ המזלות ח"ו משא"כ מי שדר בא"י שהיא בלתי לה' לבדו כדכתיב ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה וא"כ ודאי אין בלבו אלא אחד שאין לו להשען כ"א על אבינו שבשמים ותיקון כל העבודות לשם המיוחד כן נ"ל ועיין בתשובה להרשב"א סי' קל"ד:

שֶׁכָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹקַּ נראה לי בס"ד רמז לפי דרכו על לבוש הנשמה הנמשך משם אֱלוֹקַּ שהוא סוד אֵ־ל ו־ה כמו שאמרו בסוד אֱלוֹקַּ יִשְׁמְרֵנִי (איוב כט, ב), וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל ובודאי לבוש זה מהארה של אלוק יש לו מעלה בארץ ישראל דאוירה קדוש ולא כמו חוץ לארץ דאוירה טמא ולזה אמר דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ ' אֱלוֹקַּ ' הוא סוד הארת אֵ־ל ו־ה הנזכר.

וְכִי כָּל שֶׁאֵינוֹ דָּר בָּאָרֶץ אֵין לוֹ אֱלוֹהַּ? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ כָּל הַדָּר בְּחוּץ לָאָרֶץ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. הקשה מהרש"א כיון דאמר 'וְכִי' מה תיקן בזה שאמר כאלו עובד עבודה זרה? דדא קשיא טפי! עיין שם. ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא דבתרא (בבא בתרא קי.) גבי יהונתן בן גרשום בן משה שאמר כך מקובלני 'לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות' והוא סבר לעבודה זרה ממש ולא היא! אלא עבודה שזרה לו כמו שאמרו פשוט נבלתא בשוקא ושקול אגרא, ולא תימא גברא רבא אנא! עיין שם. וכן כאן אומרו כָּל הַדָּר בְּחוּץ לָאָרֶץ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה רוצה לומר עבודה זרה לו, כי חוץ לארץ תחת ממשלת השרים וכל התפילות והמצות עולין למעלה על ידם ונמצאת עבודת הקודש בחוץ לארץ זרה לאיש ישראל שאין לו אמצעי בינו לבין השם יתברך ועתה בחוץ לארץ מוכרח שתעלה עבודתו על ידי אמצעי. ונמצא בזה תיקן יפה מאמר דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹקַּ כיון דעובר על ידי אמצעות השרים. ולזה אחר שאמר דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹקַּ נתקשה 'וְכִי' כָּל שֶׁאֵינוֹ דָּר בָּאָרֶץ אֵין לוֹ אֱלוֹהַּ, דאיך יתכן שיהיה האדם עובד את השם יתברך וידמה כמי שאין לו אלוק? דעשיתו כופר בעיקר חס ושלום! לכך תיקן הדבר ואמר לוֹמַר לְךָ: כָּל הַדָּר בְּחוּץ לָאָרֶץ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, שהוא רוצה לומר עבודה זרה לו לפי מעלתו שעולה באמצעות השרים ואין זה כבודן של ישראל לעבוד עבודת הבורא על ידי אמצעי. ונמצא בזה מובן מאמר כְּמִי שֶׁיֵּשׁ ' לוֹ ' אֱלוֹקַּ לו דייקא מאחר שהוא מעלה עבודתו על ידי אמצעי כי ידוע לכך נקרא הֳ' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל (תהלים מא, יד) שאלהותו מכונית עליהם מה שאין כן לגבי אומות העולם נקרא אֱלֹקֵי הָאֱלֹהִים. וכן הענין גבי דוד המלך ע"ה שאמרו בסנהדרין (סנהדרין קז.) 'בקש לעבוד עבודה זרה' והיינו שרצה לברוח לחוץ לארץ ואז שם תהיה עבודת הקודש זרה לו כיון שתעלה באמצעות השרים.