מתני' שתי נשים שנשבו — שיש עדים שנשבו:
שמעידות זו את זו — כל אחת אומרת חברתי טהורה:
הרי אלו נאמנות — דבשבויה הקילו להאמין עד אחד ואפילו אשה:
גמ' נאמנת — על הכל:
אינה נאמנת — על כלום ולקמיה מפרש לה לכולה:
אי דליכא עדים — שנשבו:
אלא פשיטא דאיכא עדים — הלכך אעצמה אינה נאמנת לטהרה וחברתה נמי אע"ג דאנן אמרינן בחזקת טמאה קיימא ההוא לאו משום הימנותא דהך הוא דבלאו סהדותא דידה נמי בחזקת טומאה היא:
ואינה נאמנת על חברתה — על כרחך משמע דחברתה בחזקת טהורה קיימא דבשלמא אינה נאמנת דרישא אע"ג דאכולה מילתא משמע שייך למיתנייה משום דידה אלא הכא דבהדיא תנא אינה נאמנת על חברתה קשה:
אלא פשיטא דליכא עדים — ואדידה מהימנא דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא:
דאפיך — מיפך את כל דבריה:
שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא — לפיכך אין העד נאמן לטהרה:
חברתה משתריא אפומא דידה — דבשבויה האמינו חכמים עד אחד להקל ואפילו עבד או שפחה כדקתני מתני' (לקמן כתובות דף כז.) אם יש להן עדים אפילו עבד כו' וכל מקום שנאמן בו עד אחד הרי הוא כשנים ואין דברי אחד שכנגדו לטמא עומד במקום שנים:
הכי גרסינן איהי כיון דאיכא עדים לאו כל כמינה — ואעדי שבוייה קאי דעד אחד בטומאה אינו כלום אלא בסוטה בלבד שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה:
היינו רישא — הני מילי תרוייהו אשמעינן ברישא חתיכה דאיסורא מרישא שמעינן שריותא דחברתה אפומא דעד מסיפא דרישא שמעינן תרתי בבי קמייתא רישא קרי להו דדמיין להדדי ותרתי בבי בתרייתא חדא מילתא היא דבכל חדא תנן מילתא וחילופה בין ברישא בין בסיפא:
מהו דתימא כו' — ומשום נאמנת על עצמה תנא ליה:
איהי כיון דאיכא עדים גרסינן:
היינו רישא דרישא — דהא ודאי משום דאינה נאמנת על עצמה לא אצטריך למיתנייה דהא טובא אשמועינן דבמקום עדי שבויה לא מהימנא למימר טהורה אני ומשום נאמנת על חברתה הוא דאצטריך דאע"ג דעד קא מכחיש לה מהימנא והא ברישא דרישא אשמעינן:
במקום דפסלה לנפשה — התם הוא דמהימנא אחברתה משום דקאמרה טמאה אני:
אבל היכא דמכשרא נמי לנפשה — אימא משום דידה הוא דקאמרה ולא אחברתה:
קמ"ל גרסינן:
ל"א גרסינן מהו דתימא כי מהימנא במקום עד פסול כגון דעד דקא מפיך הוי אשה אבל במקום עד כשר לא תנא משנה יתירה דאפי' במקום עד כשר:
מתני' וכן שני אנשים — לא גרסינן שנשבו:
אין נאמנים — ליתן להן תרומה:
ובזמן שמעידין זה את זה — שכל אחד אומר אני וחברי כהן:
רבי יהודה אומר אין מעלין לכהונה על פי עד אחד — ואפילו היכא דליכא גומלין וכל שכן הכא דאיכא למיחש לגומלין העד אתה עלי ואני עליך:
עוררין — שקורין עליו שם פסול:
מעלין — היכא דליכא גומלין והיינו דאיכא בין ר' אלעזר לתנא קמא דר' יהודה:
רבן שמעון כו' — בגמ' מפרש מאי בינייהו:
גמ' כל הני — דתנא מתניתין לאשמועינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר ל"ל:
משום דאיכא דררא דממונא — הלכך אי לאו דפשיטא מלתא שלקחה מאביו לא היה אומר של אביך היתה וגורם לעצמו הפסד ממון וכשאומר תחלת דבריו על שם סופו אמרו לגמור בהן ולקחתיה הימנו:
אבל עדים — שאמרו כתב ידינו הוא:
דליכא דררא דממונא — לגבייהו דלימטינהו פסידא בהאי עדות:
אימא לא — ליתהמנו למימר אנוסין היינו דמעיקרא כי אמרו כתב ידינו הוא אדעתא דסהדותא אמרו ולאו למיגמר בה אנוסים היינו והדר אימליכו למיגמר בה הכי קמשמע לן:
דלעלמא — אין הדבור האחרון מהני לעצמו אלא לאחרים ומשום אחרים לא הוו הדרי במלתייהו אבל איהו גופיה דלנפשיה מהני כי הדר ואמר לקחתיה:
