מסכת כתובות דף כ״א עמוד א׳

אבל אמגילתא לא דילמא משכח ליה אינש דלא מעליה וכתוב עילויה מאי דבעי ותנן המוצא כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. ואף על גב דקימא לן דנאמן לומר פרעתי וכמו שפסקו הגאונים חיישינן דילמא טעין דאמר לא היו דברים מעולם דקושטא הכין הוא, וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי (לקמן כתובות פח, א), ומיהו נראה לי דאפילו בכתב ידו אינו נאמן לומר פרעתי.

ובהא אפילו מחביריו - כלומר משום דמסתבר טעמיה דנבעי צירוף, דאי משום דאמנה שבשטר מעידין אפילו היו עדים זכורים עדותן מכל מקום מצד עדות זו לא תועיל לטרוף ממשעבדי, דעדות על פה היא, אלא בעדות קיום השטר הוא שגובין ממשעבדי, והילכך עד דמסהדי אכתב ידן לא יועיל ונבעי אכל חדא וחדא תרי סהדי כי היכי דליטרוף ביה ממשעבדי, קמ"ל דאפילו הכי הלכה כרבנן, בשם הרב ר' שלמה בן אברהם דמונטפשליר וטעמייהו דרבנן משום דסופן כתחלתן, דמה תחלתן אינהו משוו ליה שטרא, השתא נמי אינהו משוו ליה שטרא.

עד ודיין מצטרפין - פירש רש"י ז"ל: שבא עד אחד והעיד על כתב ידו ובא דיין אחד והעיד על כתב ידו, אמר ליה רבא, מאי מעליותא, מאי דקא מסהיד סהדא לא קא מסהיד דיינא, דסהדא מסהיד אמנה שבשטר כרבנן ודיינא מסהיד אקיומא דאשרתא. ויש מקשים עליו דאם כן אפילו שנים מעידים על חתימת ידי עד אחד, וזה אומר זה כתב ידי נימא מאי דקא מסהיד סהדא דשטרא לא קא מסהיד הנך, ואינהו דקא מפרקי לה דהתם שאני דכיון דאמרי זה כתב ידו ואותו הכתב הוא מעיד על מנה שבשטר ומצטרף עם חבירו, שהעדים החתומין על השטר שנעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, וכיון דמקיימי שטרא ממילא נפקי ממונא אפומייהו, אבל דיינא אשטרא גופא לא קא מסהיד דמעליא הוא, דאיהו לא ידע ודילמא מזויף הוא, אלא מפומא דאחריני הוא דמקויים, וכתב ידו של עד שני לא יתקיים בזו העדות של הדיין, שאפילו העידו שנים מן השוק על הדיין עדיין אין כאן עדות שלם לקיים חתימת אותו עד שני, הילכך אין כאן עדות למנה שבשטר, ואין זה נכון בעיני, דאם כן אם דייני קיום עצמן מכירין חתימות יד עדים וכתבי באשרתא ואשתמודעא דחתימת ידא דסהדא היא, בכי הא מצרפין עד ודיין, דהא השתא דיינא נמי אשטרא גופא קא מסהיד דמעליה הוא, ואנן סתמא קא אמרינן מצטרפין ואין מצטרפין לא שנא הכי ולא שנא הכי, ועוד דאי מהאי טעמא, הגע עצמך כשמצאו לקיים עדותו של אחד ולא מצאו לקיים עדות של שני, ואחר כך באו שנים והעידו על כתב ידו של שני זה מי לימא דייני קיום ועד אין מצטרפין משום דדייני קיום לא מסהדי אשטרא מעליא אלא מפומא דאחריני ודילמא עד שני זה מזוייף הוא, ואנן דיין אחד הוא דאמר' דאינו מצטרף הא שנים מצטרפין, ועוד דאמאי חיישת טפי בהני דאסהידו קמי בידינא באשרתא דאשקרא אסהידו ובהני דמסהדי קמן השתא אעד שני לא חיישת, ואי חיישת להו אף כשמצאו לקיים כולהו דייני דאשרתא לא נסמוך עלייהו, ואי אסהדי דאסהידו קמי דייני דאשרתא לא סמכינן אנן אמאי ניקו וניסמוך. אלא נראה לי דהכי פירושא שבאו שנים והעידו על חתם יד אחד מעדי השטר ועל חתם יד אחד מעידי קיום, והכי קאמר מאי דקא מסהיד סהדא לא מסהיד דיינא, דכיון דאיכא תרי דקא מסהדי אסהדא וידעין דחתימת ידיה היא, אפומא דתרי, נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, וכאלו העיד סהדא גופיה בפנינו אמנה שבשטר. אבל אידך, כיון דלא איתברר לן חתימות ידיה אלא אפומא דחד דיינא, לא חשבינן עדותו כמי שנחקרה בבית דין, דלא עדיף קיום חתימת דיינא מחד סהדא דמסהיד אחתימת ידיה דהאי סהדא דחתים בשטרא דלאו כלום הוא, דאינו אלא כמעיד על חתם ידו ולא אמנה שבשטר, דהא מנה שבשטר לא מקיים בחד סהדא דמסהיד אחתימת העדים, כלומר, אין מנה שבשטר נגבה בכך, הילכך אין עדותן של דיין יחיד מעלה ולא מוריד, ואף על פי שהוא עצמו מכיר חתימתן של עדים. ואדרבה אי קשיא הא קשיא רב יהודה מאי קארי לה, ושמא כך היתה דעתו דכיון שהדיין מכח עדות שנים שהעידו בפניו הוא בא כאלו שנים מעידין עליה בפנינו הוא, והיינו מעליותא דקאמרי, ואף על פי שזו סברא דחוקה כיון דאתא רבא ופרכה לא דייקי בה טפי, כן נראה לי. ולפי פירושו עד אחד המעיד על חתם ידי עדים עדי השטר ושנים שמעידין על אחת מדייני קיום מצטרפין העד והדיין, שהרי יש בכל חתימה וחתימה של עדי השטר שני עדים, שהם העד האחד שמעיד עכשיו על שטרא ודיין הקיום. ולפי פירושו של רש"י ז"ל למדנו מכאן, דאשר הדיינין צריך קיום, דאי לא חיישינן דילמא מזוייף הוא. והקשו בתוספות (ד"ה עד) מדתניא בפרק בתרא דמסכת שביעית (בתוספתא פ"ח ה"ט) אין מעשה בית דין צריך לקיים, אלמא בחתימת הדיינין ליכא למיחש ליזופא דלא חצף איניש לזיופי חתם הדיינין. ויש מי שתירץ דהתם בבית דין המוחזק באותו מקום, שאין אדם חצוף לזייף בית דין המוחזק במקומו דמסתפי מפני שחתימתן נכרת לרבים. והרמב"ן ז"ל נ"ר כתב: דאינו כן, דהתם כך שנויה רבי יהודה אומר פרוזבול המקושר הדיינין חותמין מבפנים והעדים מבחוץ, אמרו לו: אין מעשה בית דין צריכין לקיום, כלומר: שאין צריך לשתי חתימות אלא הדיינין חותמין כדרכן מבפנים או העדים מבחוץ כשאר שטרות המקושרין. אי נמי, טעמא דפרוזבול דכיון דתקינו ליה רבנן לא שביק התירא ואכיל איסורא, וכדאמרינן (גיטין לז, ב): האומר פרוזבול היה לי ואבד נאמן הילכך אם איתא דמשקר למה ליה למטרח ולזיופי נימא פרוזבול היה לי ואבד, הילכך לא צריך קיום כשאר מעשה בית דין דעלמא. ובירושלמי פרק דיני ממונות בתרא (ספ"ג דסנהדרין) גרסינן אשר הדיינין מהו שיהא צריך בית דין רב הושעיא אמר בשם שמואל יתקיים או בכתב ידי העדים או בכתב ידי הדיינין, וחרנה אמר אפילו בכתב עד אחד ובדיין אחד, וכתבו ר"ח ז"ל כאן בפירושיו. ורבינו אלפסי ז"ל פירש בבבא בתרא (עו, א): עד שהעיד שראה ההלואה, ודיין שהעיד בבית דיניו נתחייב על פי עדים מצטרפין, ואסקה רבא דאין מצטרפין, דסהדא מסהיד על ההלואה ודיינא לא מסהיד אלא שבבית דינו נתחייב, אבל אינו יודע אם נתחייב באמת או בשקר. ולפי פירושו לא דמי להודאה אחר הלואה דמצטרפין (עי' סנהדרין ל, ב), דהתם תרווייהו בקושטא קא מסהדי האי דחזא כשמנה לו מנה והאי דחזא דאודי ליה קמיה בההוא מנה, אבל הכא דילמא הני דאסהידו עליה בבי דינא שקרא קא מסהדי ודיינא מאי דשמא קא מסהיד וקיימא לן כמאן דאמרי אין מצטרפין.