מסכת כתובות דף ק״ה עמוד ב׳

אינו נפטר מן העולם והכי קאמר ק"ו שיסמא את עיניו כשיהא טפש בסופו וישב לדון:

שאינו צריך כלום שהוא עשיר ואין צריך להחניף:

דשאיל שאילתא דרגיל לישאל מבני עירו בהמות וכלים:

מאי טעמא דשוחדא למה אסור ליטלו לזכות את הזכאי:

אין אדם רואה חובה לעצמו אין דעתו מתקרב לצד החובה לחייב את עצמו ואפילו מתכוין לדין אמת:

שהוא חד הנותן והמקבל נעשים לב אחד:

בני מחוזא עירו של רבא:

מינייהו מקצתם אוהבים אותי אותם שזכיתי:

אפילו צדיק גמור ונוטל שוחד והיינו ק"ו לרשעים שכבר נטל שוחד בפעם ראשונה דבפעם ראשונה כשנוטל אכתי צדיק הוי שעדיין לא נטלו וק"ו לטפשים בפעם שניה שנוטל שוחד שכבר נעשה טפש מפעם ראשונה שנטלו. מ"ר. ורשב"ם פי' דהאי קל וחומר לטפשים אינו מן הברייתא אלא מדתניא חכמים וצדיקים משמע שרוצה לומר ק"ו לטפשים ולכך מתמה וכי הם בני דינא ומשני הכי קאמר ולא נידוק כמו שאמר והכי נמי אמרינן בהמקבל בסופו (ב"מ דף קיד:) ת"ר אם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו ומשמע הא עשיר שכב ומשני הכי קאמר:

מאי דכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ אם דומה דיין למלך שאינו צריך לכלום - הכא משמע דצריכות ממון קאמר משום שוחד מדמסיק עליה האי דיינא דשאיל שאילתא ולעיל נמי ממילי דשוחד איירי ובסנהדרין בפ"ק (דף ז: ושם) מייתי הך דרשא גופה דרב נחמן בר כהן אדיין שאינו בקי וצריך לשאול הוראות ודינין דמסיק התם דרש רב נחמן בר כהן מאי דכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ ובתר הכי מסיק דבי נשיאה אוקמו דיינא דלא גמיר וכולה שמעתא דהתם מיירי בדיינא שאינו הגון מחמת שאינו בקי ואומר ר"ת דמהאי קרא איכא למידק שאינו צריך לא לממון ולא לדברי תורה. מ"ר:

לא למאן דסני ליה ולא למאן דרחים ליה לאו באוהב ושונא דאיירי ביה רבי יהודה ורבנן גבי עדות איירי דלגבי דיין אפי' רבנן מודו דפסול כדמסיק מקרא בפ' זה בורר (סנהדרין דף כט.) דא"כ הוה ליה לאתויי הכא קרא דהתם אלא התם באוהב כגון שושבינו ושונא שלא דיבר עמו שלשה ימים אבל הכא באוהב כי הנך דפרח גדפא ארישא אתא ההוא גברא שקליה דאינו אלא חומרא בעלמא שהיו מחמירין על עצמן כדאשכחן בכמה דברים אבל פסולין לא הוו. מ"ר:

לא למאן דסני ליה ולא למאן דרחים ליה לאו באוהב ושונא דאיירי ביה רבי יהודה ורבנן. גבי עדות איירי דלגבי דיין אפי' רבנן מודו דפסול כדמסיק מקרא בפ' זה בורר (סנהדרין דף כט.) דא"כ הוה ליה לאתויי הכא קרא דהתם אלא התם באוהב כגון שושבינו ושונא שלא דיבר עמו שלשה ימים אבל הכא באוהב כי הנך דפרח גדפא ארישא אתא ההוא גברא שקליה דאינו אלא חומרא בעלמא שהיו מחמירין על עצמן כדאשכחן בכמה דברים אבל פסולין לא הוו. מ"ר:

וכי אלישע אוכל בכורים היה אין צריך לדחוק כפי' הקונטרס דהכי פי' וכי אלישע אוכל בכורים היה והלא בשומרון היה ואין בכורים נאכלין חוץ לחומה כדמוכח בריש אלו הן הלוקין (מכות יז.) ובפ' בהמה המקשה (חולין דף סח: ושם) והכי איתא בהדיא בסדר אליהו זוטא דתלמידי חכמים כפרה להם לישראל בכל מקום מושבותיהם שנא' תקריב מנחת בכורים ואומר ואיש בא מבעל שלישה וגו' וכי אלישע אוכל בכורים היה והלא אין שם מקדש ולא מזבח ולא כהן גדול אלא אלישע ותלמידיו יושבין לפניו מכאן אמרו וכו':

והא דאמר דומה הדיין וכו' פי' בפ"ק דסנהדרין ומדאייתי לה הכא על עסקי שוחד ממון מוכח שהוא כפי' רש"י ז"ל. הא דאמר לקמן אינש למאן דרחים לי כולהו עובדא דלקמן דאמרי פסילנא לך לדינא פי' רבותי' ז"ל דלפני' משורת הדין ולמדת חסידות דאלו מדינא לא פסלו שא"כ אין לך דיין לדין והכי מוכח במסכת סנהדרין וכ"כ שם רא"ה ז"ל:

וכי אלישע אוכל בכורים הוה פירוש רש"י ז"ל והלא לא היה כהן כי בדברי הימים מייחס אותו לשבט גד וכתבו בתוספת שלא היה צריך רבינו לכך דאפי' היה כהן לא היה אוכל בכורים היה והלא אין שם לא כהן ולא מקדש ולא מזבח וכו':

ראוי למעמידי הדיינין שיהיו מעמידין חכמים ונבונים ושאינם צריכים לסעד בני אדם עד שתתקרב דעתם להם מתוך שהם צריכים להם דרך הערה אמרו מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה אם דומה דיין למלך שאינו צריך לכלום יעמיד ארץ ואם דומה לכהן שמחזר בבית הגרנות יהרסנה:

אפילו היה הדיין שואל מזה חפץ או בהמה או אי זה דבר פסול לו לדין אם אין לו לדיין דבר שיהא הבא לפניו צריך לו שיהא הוא מוכן להשאילו ומכל מקום אם הדיין שואל שלא לצורך אלא להחשיב את המשאילים שצריכים חזוק כגון יתומים עשירים וכיוצא בהם מותר:

עקר טעם מה שאסרה תורה בקבלת השחד הוא מחשד הטיית הדין ואפילו קבלו על דעת שיזכה את הזכאי ויחייב את החייב ומכל מקום טבעו נוטה שלא לראות חובה לנותן לו ולחזר אחר זכותו מעשה באריסו של ר' ישמעאל שהיה רגיל להביא לו פירות משדהו של ר' ישמעאל בכל ערב שבת פעם אחת הקדים להביא בחמשי בשבת אמר לו מאי שנא האידנא אמר ליה דינא אית לי ואמינא אגב ארחאי אייתי ליה למר אמר ליה פסילנא לך אותיב זוגא דרבנן למדייניה ר"ל עם שלישי שעמהם או שהיו מומחים בהדי דקא אזיל הוה אמר אי בעי טעין הכי ר"ל שהיה טבעו נוטה לזכותו עד שהיה מחשב עליו היאך הוא יכול לטעון וכשראה בעצמו כך אמר תיפח רוחם של מקבלי שוחד ומה אני שלא נטלתי ואם נטלתי שלי נטלתי כך מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה ואף כשמקבלו משני צדדין מכל מקום לבו נוטה לזה ולזה עד שנוטה להכריע ביניהם ושלא לדונם בדין גמור ואפילו היה חכם גדול לא יסמוך על דעתו בכך שהשוחד מעור עיני חכמים ר"ל שמעלים מהם אפני הדין ניתנו מעות ונתחדשו הלכות והוא שאמרו אפילו חכם גדול ומקבל שוחד אינו נפטר מן העולם בלא סמיות עינים ר"ל העלמת הלכות הדין:

מעתה אע"פ שהאוהב והשונא כשירים להעיד שלא נחשדו ישראל על עדות שקר לענין דין מיהא לא יהא אדם דן לא את אוהבו ולא את שונאו שאין טבעו של אדם רואה זכות לשונאו ולא חובה לאוהבו וכל שכן אם היו שני בעלי הדין אחד אוהבו ואחד שונאו ותלמיד חכם שבעיר שצרכי העיר מוטלין עליו וכמו שאמרו במסכת מועד קטן ו' א' צורבא מרבנן דאיכא במתא כל מילי דמתא עליה רמיין אע"פ שאוהבין אותו בני עירו או ששונאין אותו אינו נמנע מלדונם שאין אהבתם אותו אלא שאינו מוכיחם כל כך בקושי ובדברים המכאיבים ומניח מקום לשלום ואין שנאתו אלא מצד שמחייב אי זה מהם בדינו ומאחר שרואים שהיום מחייב פלוני ופלני למחר אף הם אומרים לא שנאה מעוררתו אלא בנימוסיהון אינון עסקין:

מאחר שלא הוזכר באיסור זה לשון גזל כגון ובצע לא תקח לימדה תורה שלא סוף דבר ששוחד ממון אסור אלא אף שוחד דברים או אי זה כבוד הנעשה לו ממי שרוצה לבא לפניו לדין והוא שאמרו שמואל הוה עבר במברא ר"ל ספינה קטנה אתא ההוא גברא יהב ליה ידא ר"ל לסייעו ביציאתו משם אמר ליה מאי עבידתך אמר ליה דינא אית לי אמר ליה פסילנא לך לדינא וכן הדין בכל מיני כבוד שרואה הדיין שאחד מן הבאים לפניו לדין עושה לו אפילו היה כהן והביאו לו מתנות כהנה והוא מכיר שבשביל דין שיש לו לפניו הוא מביאם לו פסול הוא לו לדין ואין צריך לומר שאם הביא לו מנחה בין שקבלה בין שלא קבלה שפסול לו לדין ולא עוד אלא שכל שהוא מכיר שהוא מביאה לו לסיבה זו אסור לו לקבלה אף על דעת שלא לדונו ומכל מקום אם אחר שהודיעו שהוא פסול לו לדין הוא מכריחו לקבלה רשאי והוא שאמרו רב ענין אייתי ליה ההוא גברא כנתא דגילדני דבי גילי ר"ל סל של דגים קטנים הנאחזים במצודה שלהם אמר ליה מאי עבידתיך אמר ליה דינא אית לי לא קביל מיניה ואמר ליה פסילנא לך בדינא אמר ליה דינא דמר לא בעינא קבולי ליקבל מר לא לימנען מר מלאיקרובי בכורים שכך דרשו חכמים ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים וכי אלישע אוכל בכורים היה אלא לומר לך כל המביא דורון לתלמיד חכם כאלו הקריב בכורים ואמר ליה לא בעינא לקבולי השתא דאמרת טעמא מקבילנא ושדריה לקמיה דרב נחמן למידייניה והוזכר במעשה זה על רב נחמן שהיה עסוק בדינין של יתומים ואמר האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף והניח דין של יתומים והביאו לזה וקרבו לפניו ונתעסק בדינו וכשראה בעל דינו של זה כך נסתתמו טענותיו ולמדת לפי דרכך שהדיין צריך שיזהר שאפילו הסברת פנים לאחד יותר מחבירו לא יעשה ולא יראה עצמו כמכבד את האחד יותר מחברו כמו שביארנו במקומו במסכת סנהדרין:

שוחד דברים שאסרנו פירשו חכמי ההר דוקא במעשה קצת כגון מעשים שהוזכרו אבל דברים בעלמא לא ואף במיני כבוד פירשו הם דוקא ביחיד מומחה אבל אם היו שלשה ונתכבד אחד מהם על ידו פסול לו על האחרים:

בד"ה אפילו צדיק כו' ורשב"ם פי' דהאי ק"ו לטפשים אינו מן הברייתא כו' עכ"ל משום דלפי' ראשון שכתבו התוס' דאפילו חכם גדול כו' ואפילו צדיק גמור כו' הוא פירושו של ק"ו לטפשים וק"ו לרשעים אין זה בכח המאמר ועוד כיון שכבר נטל שוחד פ"א נעשה רשע ונעשה טפש בראשונה הדרן קושיין לדוכתין כיון דבשניה כבר נעשה רשע וטפש לאו בני דינא נינהו ולכך פרשב"ם דקל וחומר לטפשים וק"ו לרשעים אינו מלשון הברייתא אלא דהברייתא קרא בעלמא קאמר ותלמודא דייק מיניה דמאי אתא לאשמועינן אי דנידוק מיניה חכמים דקחמר ק"ו לטפשים צדיקים ק"ו לרשעים הא ליתא דלאו בני דינא נינהו ומשני דלא נידוק מיניה הכי אלא דה"ק דנידוק מיניה אפילו חכם גדול כו' ואפילו צדיק גמור כו' וכהאי סוגיא דהתנא לא נקט אלא קרא בעלמא ותלמודא מדקדק מיניה מאי אתא לאשמועינן וכן איתא בהמקבל דלא תני בברייתא אלא קרא אם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו ותלמודא מדקדק מיניה מאי אתא לאשמועינן אי הא עשיר שכב בתמיה ומשני כו' ומיהו יש לגמגם בראייתם דהתם אתי שפיר דהא עשיר שכב מלשון הברייתא הוא גם לפי המסקנא הא עשיר שכב ועבוטו אצלך כדאיתא שם ובפרקי אבות דשנינו שמואל הקטן אומר בנפול אויבך וגו' דאינו רק קרא התם ודאי איכא לפרושי דהכי מרגלא בפומיה כמ"ש המפרשים ודו"ק:

בד"ה לא למאן דסני כו' אבל הכא באוהב כי הנך דפרח כו' דאינו אלא חומרא בעלמא כו' עכ"ל לכאורה הך דפרח גדפא מכלל שוחד דברים הוא דילפינן ליה מקרא מדלא כתיב בצע לא תקח ואפשר דמשמע להו אסמכתא בעלמא אבל מדברי הרמב"ם נראה דמדינא פסולין וכמ"ש הב"י טור ח"מ סימן ט' וק"ל:

אם דומה הדיין למלך שעשיר הוא כמלך ואינו צריך ליהנות משום אדם יעמיד ארץ העולם מתקיים לפי שאינו מחניף לעשיר ואם עני הוא ככהן שמחזר על הגרנות לקבל תרומות ומעשרות יהרסנה מחריב העולם לפי שהוא מחניף לעשיר ואית דאמרי אם דיין עשיר הוא בראיות ובהלכות כמלך שאינו צריך לשאול לכלום דבר הלכה מחברו ואיש תרומות שאינו בקי בדינין וצריך הוא ללמוד מאחרים. וראשון עיקר. רש"י ז"ל במ"ק. והתוס' ז"ל כתבו ששני הפירושים הם עיקר: דשאיל שאלתא ששואל מאחרים כלים ובהמה פסול לדינא דדילמא אצטריך למידי דאית ליה לבעל דין דאתי לקמיה ומחניף ליה לא פסיל לדינא למאן דשאיל מניה. דלית ליה לאושולי שאין לו שום דבר להשאיל לאחרים. לית לן בה דכיון דאית ליה לאושולי לא מחניף דסבר כשם שאני צריך לו כך הוא צריך לי. בר מריון עתיר בנכסי הוה ורבא דיינא דמחוזא הוה ואפ"ה הוי שאיל שאלתא מיתמי דבר מריון ואע"ג דאינהו לא הוו שיילי מנייהו ללישנא אחרינא הוה שאיל מנייהו והוה דאין להו דינא לאחשובינהו ליתמי הוא דבעי כי היכי דלימרו כמה חשיבי הני דגברא רבה כרבא שאול מנייהו ולא משום דהוה צריך להו. מריש מקמי דהוינא להו דיינא. מנייהו רחמי לי אותן שזכו בדין לפני. סנו לי הנהו דאחייב. אי כולהו רחמי לי או כולהו סנו לי דמאי דעבידנא להאי עבידנא להאי. מברא ספינה העשויה לעבור בה מעבר מים. הב לי ידא כדי שיהא נסמך על ידו כשהיה נכנס בספינה. גדפא נוצה. הוה שדי רוקא קמיה היה רוק מושלך לפניו. כסייה כי היכי דלא למאיס מר עוקבא. בחמישי ביום החמישי. אגב. אורחאי דרך הליכתי שאני צריך לילך אצלו היום. זוגא שני תלמידים חכמים. בהדי דקא אזיל ר' ישמעאל ואתיב בבי מדרשא שהיו טוענין שניהם לשם קמי זוגא דרבנן אמר אי בעי טעין הכי וכו' כלומר כשהיה ר' ישמעאל הולך ובא היה לבו נוקפו על אריסו ואומר בינו לבין עצמו אילו היה זה אריס פקח היה יכול לטעון נגד בעל דין חבירו כי הך טענה ומפטר בה כך שהיה לבי נוקף עלי על כך. בן אלישע כהן גדול. לא הוה כהן למיתבא ליה וכי לא מצאת כהן במקומך ליתן לו ראשית הגז חלקו. גלדני דבי גלי דגים קטנים. בי גילי ניגקר"ש ועושין אותו מקש ונאחזין בהם דגים קטנים המצוין באגמים וכדאמרינן בעלמא טב גילדנא שרי למיכל וכו'. דינא דמר לא בעינא כלומר אינו רוצה שתדיננו אבל דורון דאייתית לך מיהא ליקבל מר. ולא נמנען מר מאקרובי בכורים ואל ימנעני אדוני מלהקריב בכורים. שכל המביא דורון לתלמידי חכמים כאלו מקריב בכורים. אלישע לא היה כהן שהרי מצינו בדברי הימים שנתייחס אביו על שבט גד דכתיב ויעני ושפט כבשו ומצינו במס' פסחים בפרק אלו דברים דשפט דהאי קרא הוא אלישע ובכורים לכהן נינהו כדאמרי' ותרומת ידך אלו בכורים לא בעינא דאקבל כלומר ברצוני לא הייתי מקבל אלא הואיל וכו'. שמע מיניה מדשלח לי רב ענן פסילנא לך לדינא שמע מיניה קריביה הוא. אמר האי דינא דיתמי עשה דכתיב ושפטתם צדק והאי דינא דהאי גברא נמי עשה הוא דאכל דינא כתיב ושפטתם צדק עשה דדינא דכבוד תורה דשלח לי רב ענן למדייני' לא עדיף למדייניה ברישא משום כבודו דרב ענן. סלקא דינא דיתמי ואחית לדינא דההוא גברא. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

תוספות בד"ה אפילו צדיק גמור כו' ורשב"ם פי' דהאי ק"ו כו' עד סוף הדיבור. ועיין במהרש"א דהא דמייתי מפ' המקבל אין הדמיון עולה יפה ויש ליישב בדוחק דלא משמע ליה להרשב"ם ז"ל לפרש הא דמסיק התם אם עשיר שכב ועבוטו אצלך שבא' לפרש הברייתא בענין זה דא"כ העיקר חסר מהספר לכך משמע ליה לפרש דבאמת אינו מל' הברייתא מיהו לולי דברי התוספות היה נ"ל לפרש הך דשמעתין בענין זה דודאי קשיא להו לברייתא גופא דקרא דכתיב כי השוחד יעור עיני חכמים שבא לומר ק"ו לטפשים דאל"כ לכתוב כי השחד יעור סתמא ובא הגמרא לפרש לשון הברייתא ומקשה דבאמת לכתוב כי השחד יעור סתמא כיון דרשעים וטפשים לאו בני דינא נינהו ממילא ידעינן דפשטא דקרא איירי בענין שאינו לוקח שוחד להטות משפט אלא לזכות את הזכאי דאפ"ה אי אפשר שלא יטה ואהא מסיק הש"ס דהכי קאמר לא מיבעיא דלזכות את הזכאי נמי אסור מה"ט דא"א שלא יטה אלא אפילו בחכם וצדיק גמור שנוטל בענין דא"א לבא לידי הטייה במשפט זה כגון היכא דשקיל מתרווייהו אפ"ה אסור שלא יבא להטות בפעם אחר דאין נפטר מן העולם בלא סמיות עין כן נ"ל:

בד"ה מאי דכתיב מלך במשפט כו' ואומר ר"ת דמהאי קרא איכא למידק שא"צ לא לממון ולא לד"ת עכ"ל. והא דשייך לענין ת"ת לישנא דדומה למלך עיין בפרש"י בפ"ק דסנהדרין ובחידושי אגדות למהרש"א ז"ל ולענ"ד יש לפרש בענין זה שאם הדיין בטוח בעצמו שהדין ברור כ"כ. בעיניו שאין צריך לישאל עליו לשום אדם שאפשר שיסתור דינו ובזה דומה למלך במשפט המלכות דדינא דמלכותא דינא וא"א לשום אדם להחזיר הדין כן נ"ל:

בד"ה וכי אלישע אוכל ביכורים היה א"צ לדחוק כפירוש הקונטרס כו' עד סוף הדיבור. אע"ג דפשטא דברייתא משמע להדיא כפרש"י מדקאמר וכי אלישע כו' ולא קאמר וכי שומרון מקום ביכורים היה ועוד דאיסור זרות חמיר טפי שהוא במיתה כדאיתא במשנה דביכורים משא"כ איסור חוץ לחומה אינו אלא איסור לאו אפ"ה משמע להו דוחק פרש"י דהאיכא למימר דהרבה תלמידים היה לו לאלישע שהיו כהנים ולהם היה מביא ביכורים כן נ"ל בפירוש התוספות:

מַאי 'שֹׁחַד'? שֶׁהוּא חַד נראה לי בס"ד כונת השואל בכמה מקומות מצינו שנקרא בצע דכתיב (שמות יח, כא) אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וכן (שמואל א' ח, ג) וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע, ולמה במקום שהזהיר עליו הכתוב קראו בשם שחד דכתיב (דברים טז, יט) לֹא תִקַּח שֹׁחַד ולא קראו בצע? ומשני 'שֶׁהוּא חַד' כלומר בשם זה מפורש הגנות והרע שבו.