מסכת כתובות דף פ״ג עמוד ב׳

בעורר כשבא חברו זה להחזיק בחלקו מיד עמד וערער על המתנה ואמר לא נתתי לך את השדה ודין ודברים בעלמא אמרתי לך שלא אריב עמך:

אבל בעומד יום או יומים ואח"כ ערער לא דהשתא הוא דקא הדר ביה ולמדוהו לטעון כך:

ותימא ליה מכל מילי סליקת נפשך כיון דאוקמת דבלשון זה יכול להסתלק למה אינו מסולק מן הכל:

יד בעל השטר על התחתונה כל המוציא שטר על המוחזק בדבר מה שמפורש בשטר יכול לתבוע עליו ואם השטר סתום מורידים אותו לפחות שבמשמעות השטר וכאן הבעל בא בתקנת חכמים על נכסי אשתו בשלשה דברים לאכול פירות ולירש ואם תמכור מכרה בטל וזו מוציאה עליו שטר שכתבת לי דין ודברים אין לי בנכסייך ולשון סילוק הוא זה והוא יכול לטעון ודאי לשון סילוק הוא אבל לא נסתלקתי אלא מפחות שבדברים וזו היא המכירה אבל כל זמן שלא תמכור אוכל פירות:

ואימא מפירי מסלק נפשיה שלא יאכל פירות בחייה והוא פחות שבכולן אבל אם תמכור שמפסיד אף גוף הקרקע שהיה ראוי לירש אם תמות בחייו יהא מכרה בטל ויירשנה:

בוצינא טב מקרא בוצינא דלעת קטנה קרא דלעת גדולה והאומר לחבירו קח לך דלעת קטנה בגינתי או המתן עד שיגדילו וקח גדולה טוב לו ליקח הקטנה מיד כי לא ידע מה יולד יום אף כאן חביבה עליו אכילת פירות שהוא תדיר ומיד מביטול מכר שאינו מיד אלא לכשתמכור ושמא לא תמכור:

ואימא מירושה סליק נפשיה והוא הפחות שמא לא תמות בחייו אבל ממכירה לא סליק נפשיה שמא תמכור ויפסיד אכילת פירות שהוא עכשיו:

מכירה לא שכיחא שאין אשה רוצה למכור נכסי בית אביה:

בוצינא טב מקרא לא כפי' הקונטרס דפירש דשניהן מין דלעת הן דהא קישואין מתרגמינן בוצינא וקרא היינו דלעת כדמוכח בפ' הנודר מן המבושל (נדרים נא.) וקישואין ודילועין שני מינין הן כדתנן במס' כלאים (פ"ג מ"ה) נוטע אדם קישות ודלעת בתוך גומא אחת ובלבד שיהא נוטה שער שורה זו לכאן ושער שורה זו לכאן ודלעת גדולה וחשובה יותר מקישואין אלא שמאחרת להתבשל והקישות ממהרת לבשל ומשל הדיוט כך הוא שאדם אוהב הקישות יותר שיהנה בה מהרה ממה שהוא אוהב דלעת ולהמתינה אע"פ שהיא טובה יותר. ר"ת:

מיתה שכיחא שמא משום דרוב פעמים מסתכנת בלידה:

מכירה לא שכיחא שקשה לה למכור משום שבח בית אביה:

רב אשי אמר בנכסייך ולא בפירותיהן למאי דלית ליה לרב אשי יד בעל השטר על התחתונה תימה אמאי קתני שאם מכרה ונתנה קיים בדיעבד לכתחילה נמי תמכור:

פירי פירות דוקא ואפי' לא כתב עד עולם נסתלק כאילו כתב עד עולם אבל אין לפרש דאי פירי פירות דווקא עד עולם לא מהני דהא מסיק אם תמצא לומר פירי פירות דווקא עד עולם למה לי הא קמ"ל דכיון דכתב לה פירי פירות כמאן דכתב לה עד עולם דמי משמע דעד עולם פשיטא ליה טפי דמהני אפילו כשנאמר פירי פירות דווקא:

הוה אמינא עד עולם אפירות פי' בקונטרס דהוי עד עולם לא בשנה ראשונה ולא בשניה וקשה לר"י דמה לי ראשונה ומה לי שניה ועוד דאפי' רבי יהודה מודה דפירות גופייהו לא אכיל לעולם ואפילו לא כתב לה עד עולם אלא דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן מדלא פליג אלא בפירי פירות אלא הכי פירושא הוה אמינא עד עולם אפירות שבחייה ובמותה לא יאכל פירות להכי איצטריך פירי פירות לומר דלא יאכל לעולם לא פירות ולא פירי פירות:

וקסבר ירושת הבעל דרבנן ועשו חיזוק וא"ת בפירות אמאי תנאו קיים לכ"ע וי"ל דבפירות דלא שכיחי לא עבדו רבנן חיזוק כדאמרי' בריש אע"פ (לעיל כתובות נו: ושם) אבל ירושת הבעל שכיחא דנכסי צאן ברזל שכיחא טפי מנכסי מלוג דאפילו ליתומה עניה אין פוחתין מחמשים זוז:

הא דאמרינן ואימא מפירי סליק נפשיה מגופא לא סליק נפשיה כלומר, שאם מכרה בחיי בעלה ומתה יהא הוא מוציא מיד הלקוחות, אבל בחייה לא, דהא אינו אוכל פירות. ואם תאמר, והא משנתינו אין לה תקנת אושא, ורבנן דבתר משנתינו התקינו זה כדאמרינן לעיל בריש מציאת האשה (כתובות סו, א) לימא תנינא לתקנת אושא ודחינן מתניתין בחייה ולפירות, ואם כן כי מכרה בחיי בעלה היכי מפיק בעל מיד הלקוחות. תירץ הראב"ד ז"ל דאפשר דתקנת אושא מקמי ר' יוסי בר חנינא תקנוה ובימי משנתינו, אלא מפני שלא היתה מפורשת במשנתינו, והיה אפשר לפרש דמשנתינו בחייה ולפירות פירשו הם ותקנוה, ואלו היתה תקנה זו מפורשת במשנתינו לא היו צריכים באושא לתקן, והיינו דאקשי בריש פרק מציאת האשה (שם) לימא תנינא לתקנת אושא, כלומר מפורשת היא במשנתינו ומה תקנו, ופרקינן מתניתין בחייה ולפירות, כלומר אי ממתניתין הוה אמינא דוקא בחייה, אתו אינהו ופירשו אף לאחר מיתה, ולעולם איכא למימר דאיתא לתקנת אושא במשנתינו, ומשום הכי פריך הכא אם איתא דתקנת אושא במשנתינו, לימא דמפירי סליק נפשיה מגופה של קרקע לא סליק נפשיה.

הא דאמר רב אשי בנכסיך ולא בפירותיהן בנכסיך ולא לאחר מיתה. תמיהא לן מאי שנא ממוכר או נותן נכסיו דעלמא דלא אמרינן הכי. ומסתבר דנותן נכסיו דעלמא כיון שאין לו זכיות מוחלקין בנכסיו כשהוא נותן נכסיו סתם הכל בכלל, אבל האיש בנכסי אשתו שיש לו זכיות מוחלקין, פעמים שיש לו אכילת פירות ולא גוף כגון בנכסים שנפלו לה קודם שנשאת, לסברת המשנה שאם מכרה ונתנה קיים, ופעמים שהוא יורש ואינו אוכל פירות בחייה, כגון שמכרה ונתנה עד שעת מיתה שאם מכרה ונתנה קיים והבעל יורשה, שהרי לא נתנה ומכרה אלא פירות דעד שעת מיתה, הילכך כיון שיש בהן זכות מוחלקין, כשהוא נותן סתם אמרינן דלא כולהו יהיב, וכיון שכן דלא יהיב אלא או גוף הנכסים או ירושה ודאי טפי משמע נכסיך גוף הנכסים מפירות. וכן נמי כיון דלא הוי חיים ומות בכלל, אלא חד מינייהו טפי איכא למישמע בלשון כנוי נכסיך, בעוד הן שלה, דהיינו מחיים, ותנן בפרק השותפים שבנדרים (מו, א) קונם ביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח, מת או שמכרן לאחר מותר. ומהאי טעמא נמי איכא למימר דאמר ר'י הודה שהוא אוכל פירי פירות עד שיאמר ולא בפירי פירותיהן עד עולם, אף על גב דקיימא לן (ב"ב נא, ב) דהנותן מתנה לחבירו לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות, ומשום דפעמים שיש לו לבעל זכות כזה בנכסי אשתו, כגון שנפלו לה פירות תלושין שילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ועוד יש לי לפרש דהא דאמר רב אשי בנכסיך ולא בפירותיהן (או כאילו פירש ולא לאחר מיתה), אלא לומר דכל שלא סלק עצמו בפירוש מפירות או מירושה הדין נותן שיאכל פירות ושיירשנה, משום דאף על גב דאין לו בגוף הנכסים כלום, מכל מקום הפירות הבאין לה לאחר מכאן, ממילא הוה ליה כאלו מצאה מציאה שהיא לבעל ולבסוף הוא זוכה בהן, ולא מחמת שיהא שיור פירות בלשון נכסיך. אבל כשפירש ולא בפירותיהן הרי סלק עצמו מן הפירות לעולם, דקסברי רבנן שלשון פירות כולל כל הפירות שיעשו הנכסים עצמן, או שיעשו פירות הנכסים. והוא הדין לירושתה שאף על פי שאמר לה בנכסיך ובפירותיהן, אי נמי בנכסים אלו ובפירותיהן, אם מתה יירשנה משום שהוא יורשה ממילא, והוה ליה כנותן שדה לבנו גוף ופירות שאם מת הבן בחיי האב, אין אומרים ירשו שאר יורשיו ולא אב, אלא האב זוכה לבסוף בנכסים, כאילו אחר נתנה לו שהוא יורשו, והוא הדין והוא הטעם לבעל בנכסי אשתו. ואי קשיא לך נותן מתנה לאשתו שאין הבעל אוכל פירות, אף על פי שיש לומר לבסוף הוא זוכה, התם שאני דכיון שהנכסים שלו גמורים והוא בא עכשיו ליתנן לה, ולא כסיפא ליה מילתא לשיורי ביה כל שיורין דבעי, אם איתא דפירות לא יהיב לה הוה ליה לשיורי בהדיא, וכדאמרינן בעלמא, זה הוה ליה לפרש, ומדלא שייר שמע מינה אפילו מפירי סליק נפשיה, והלכך הוה ליה כאילו פירש בהדיא. אבל כאן אדרבא כיון שלא כתב לה בפירוש ולא בפירותיהן ובחייך ובמותך, משמע שאין דעתו להסתלק אלא מגוף הנכסים דוקא, ולא מן הפירות ולא לאחר מיתה אלא מחיים. ומן הטעם הזה אפשר שיצא לנו שהנותן מתנה לאשתו, אין הבעל יורשה, כמו שאינו אוכל פירות כיון שהוה ליה לשייר בפירוש ולא שייר. מיהו יש לחלק בירושה שלא הוה ליה לפרש, דבשלמא פירות כיון שהן באים בחייה ודעת המקבל מתנה או הלוקח שיאכל הוא פירותיו, אלו היה בדעת הבעל לשיירן הוה ליה לפרש, אבל בירושה מימר אמר מה שקנתה אשה הבעל יורש ולא הוה ליה לפרש. ותדע לך מדאמרינן דנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות ולא אמרו ואם מתה אינו יורשה, דאם איתא הוה להו לפרושי בהדיא, כיון דלאו חדא משתמעא מכלל חבירתה כדאיתא במתניתין. וזה נכון יותר דהוה ליה כאב הנותן מתנה לבנו דלא כסיפא ליה מלתא לשיירי, ואין האב אוכל פירות. ובודאי אלו מת הבן בחיי האב, האב קודם לנחלה דממילא הוה יורש, ומכל מקום פירוש זה שני שפרשתי אינו מחוור, דאי משום שהוא זוכה בפירות לבסוף כדרך שהוא זוכה במציאתה, הא משמע בירושלמי בפרק מציאת האשה (ה"ב) דבדין היה שלא תהא כל מציאתה לבעל אלא מפני שאין קול למציאה ושמא תבריח נכסים משל בעל ותאמר מציאה מצאתי, אבל מתנה שנתנה לה אין לבעל בה אלא אכילת פירות בלבד, לפי שיש קול למתנה, וכיון שכן אף בפירות מתנתו כן לא יהא לו לבעל בהן אלא אכילת פירות לכל היותר, וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ועוד יש לי לומר לענין עיקר קושיתנו דסלוק שאני, וגם זה נכון.

ר' יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות וכו' וקיימא לן כר' יהודה, מדשקלינן וטרינן אליביה בגמרא, אלו הן פירות ואלו הן פירי פירות ואי פירי פירות דוקא או לעולם דוקא. כיון דאכלתינהו לפירין פירי פירות מהיכא אלא בדשיירא וכו'. ושמעינן מינה דדוקא בדשיירה ממילא אבל אין הבעל יכול לכופה ליקח בהן קרקע. והתימה בדברי הרמב"ם ז"ל (פי"ב מאישות ה"ט) שאמר ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ונראה שהוא ז"ל סמך על התוספתא דתניא בתוספתא דמכילתין (פרק ט) ר' יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות כיצד מוכר פירות וילקח בהן קרקע ויאכל פירות. ולענין בעיין אם כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירי פירותיהן לא איפשיטא, ומפירי פירי הוא דסליק נפשיה מפירי לא סליק נפשיה. וכן כתב רבנו חננאל ז"ל. אבל רבנו האי גאון ז"ל כתב בספר המקח בשער רביעי: ואסיקנא, פשיטא מכל מילי סליק נפשיה.

ותימא לי' מכל מילי סליקת נפשך אמר אביי יד בעל השטר על התחתונה, פירש רש"י ז"ל כל המוציא שטר על המוחזק בדבר מה שמפורש בשטר יכול לתבוע ואם השטר סתום מורידין אותו לפחות שבמשמעות השטר וכן הכא (דליכא) [דבא] בתקנת חכמים על נכסי אשתו בג' דברים לאכול (פי' וליכא) [פירות ולירוש] ואם תמכור מכרה בטל וזו מוציאה עליו שטר שכתוב דין ודברים אין לי בנכסיך ולשון סתום הוא זה ויכול לטעון לא נסתלקו אלא מפחות של דברים וזו היא המכירה אבל כל זמן שלא תמכור אוכל פירות:

ואימא מפירא סליק נפשי' שהוא הפחות ולא מגוף הקרקע שאם (לא) תמכור יירשנה ופרשינן בוצינא טב מקרא פי' רש"י ז"ל ששניהם מין דלעת ומשל הדיוט הוא טוב ליקח דלעת קטנה מלתמתין עד שיתנו לו דלעת גדולה הכא נמי טוב המעט שבאכילתו פירות שאוכל בחיי' מזכות שלא תוכל למכור כי שמא לא תמכור ובתוס' כתבו דבוצינא אינו מין דלעת אלא קשות הוא וכדמתרגמינן את הקשואין ית בוצינייא וקשות אינו מין דלעת וכדאי' במס' כלאים ולפי שהקישות קטן מן הדלעת אומר במשל כי אע"פ שהדלעת טוב מן הקישות טוב קישות לשעתו מן הדלעת לאחר זמן שיש בה ספק אם תבא כענין פירש"י ז"ל.

ואימא מירושה כלומר אחר שהמסופק והרחוק הוא יותר פחות נימא דמירושה סליק נפשיה שהוא יותר מסופק שאינו ידוע אם תמות ה"א בחייו או אם ימות הוא בחייה:

אמר אביי מיתה שכיחא מכירה לא שכיחא פי' דמיתה שכיחא טפי ממכירה שאין דרך האשה למכור בנכסים משום שבח בית אביה ויש מקשים מנ"ל דמיתה דידה שכיחי טפי ממיתה דידיה ותרצו בשם רש"י ז"ל דמיתה דידה שכיחא טפי שמסוכנת בלידה פעמים רבות וא"ל דה"ק דיותר הוא מצוי בענין שתמות בחייו משתמכר בחייו:

רב אשי אמר בנכסייך ולא מפירותי' בנכסיך ולא לאחר מיתה פי' רש"י ז"ל אין לך אלא דקדוק הלשון בנכסייך ולא בפירותיהם ובעודה שלה משמע דהא נכסיך קאמר ולא לאחר מיתה שבטל שמו מעליהן וקשיא לן אביי האיך לא תירץ כדרב אשי דהא מתניתין היא בנדרים קונם לביתך שאני נכנס ומת או מכרו מותר דכיון דמית לאו ביתי' הוא. וי"ל דהתם היא בנדרים ומשום דאמר רחמנא ככל היוצא מפיו יעשה אבל לגבי מקח וממכר ושיעבוד ומשא ומתן של בני אדם אורחא דאינש לומר נכסיך אפי' מן הפירות שהאומר נכסי לפלוני בין הגוף ובין הפירות וכן כשאומר בנכסיך לאו למעוטי כשתמות אלא כאומר בנכסיך דהשתא ומיהו כיון דלא קאמר אלא דין ודברים והוא לשון סתום וגרוע אין לנו אלא פחות שבמשמעות הלשון ורב אשי אמר כי מגוף הלשון עצמו יש לנו לדקדק דמגופא בלחוד מחיל כיון שזה סילוק ומחילה הא אין לך אלא לדקדק בלשון כל מה שהורע כחה ומשום דיד בעל השטר על החתונ' ובין אביי ובין רב אשי תרוייהו ס"ל דאמרינן בהאי נמי יד בעל השטר על התחתונה אלא דמר אתי עליה מחד טעמא ומר מטעמא אחריני ומה שכתב רש"י ז"ל אין לך אלא דקדוק הלשון ה"ק אין אנו צריכים לומר כן משום לשון דין ודברים אלא אף מלשון בנכסיך אלא יש מי שאומר דרב אשי לית ליה כאביי וסבירא ליה דבכל דבר שהוא של שובר או של מחילה לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא יד ב"ח שבא להוציא ממון מחבירו עליו להביא ראייה כדאמרינן בפרק גט פשוט אמר רבא שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע אלא מעתה גבי שדי מכורה לך שדי הגדולה מכורה לך שאני התם דיד בעל השטר על התחתונה דאלמא לא אמרינן גבי שובר יד בעל השטר על התחתונה וכדאמרינן נמי התם אמר להו רב ספרא לספרי כי כתביתו תבריה אי ידעיתו יומא דשטרא כתובו ליה ואי לא כתובו סתמא כלומר שיאמר שנתפרע מחוב שהוא מסך פלוני דכל אימת דנפיק מרע ליה דאלמא כי נפיק שובר מסך ידוע ובעל השטר החוב אמר סטראי נינהו אין אומרים יד בעל השובר על התחתונה אלא אומר יד של בעל חוב על התחתונה לפי שבא להוציא מחבירו ומסתברא דמכל הני ליתא ראיה ברורה דשאני התם שאין בלשון השובר שום ספק אלא לשון ברור כפי הסך שתובעים ממנו וכשאומר הלה סטראי נינהו עליו להביא ראיה שהרי סך השובר מתכוין יפה לסך שטר חוב שהוא מוציא וכן בההיא דשטר לך בידי פרוע שובר ברור הוא בלי שום ספק שאפי' שטר של סך גדול שטר נקרא וכן כשאמר חוב לך בידי פרוע על כל שטר שמוציא עליו נכללים בלשון הזה הלכך הבא לדחוק הלשון ולהעמידו בפרט מסויים עליו להביא ראיה אבל כשיש בלשון השובר לשון הסתום שסובל ב' משמעות הרי הוא מספק אם נמחל החוב ההוא אליבא דכ"ע יד בעל השטר ההוא על התחתונה ויד ב"ח על העליונה כיון שחיובו ברור וכדאמר אביי הכא ורב אשי אודי ליה דלא מוקמינן פלוגתא אהדדי בינייהו:

הוה אמינא עד עולם אפירות קאי וא"ת השתא נמי דכתיב פירי פירות העולם אפירות ופירי פירות בלחוד וי"ל כיון דכ' (רחמנא) כל האי דאפשר מפירי פירי סליק נפשיה כי כתב עד עולם לרבות כל הבא אחריהם אתא:

אלא בדשיירה פירות כי כשתרצה לשיירם דלוקח בהם קרקע והכין מוכח לישנא:

בד"ה רב אשי כו' למאי דלית ליה לרב אשי יד בעל כו' תימה אמאי כו' עכ"ל פי' לדבריהם דודאי אית ליה לרב אשי בעלמא יד בעל השטר על התחתונה אלא דהכא כיון דנכסייך לא משמע אלא ממכירה שמוכר הוא בחייה דסילק נפשיה ודאי דאין לחלק בין לכתחלה לדיעבד אבל לאביי דבנכסייך לא משמע ליה סילוק ממכירתה אלא משום דיד בעל השטר על התחתונה ומשום ספיקא נימא דמפחות שבכולן דהיינו מכירה סילק נפשיה כיון דספיקא הוא לא תמכור מיהת לכתחלה ודו"ק: בד"ה פירי פירות כו' כמאן דכתב לה עד עולם דמי משמע דעד עולם פשיטא ליה כו' עכ"ל נראה דכבר הרגיש רש"י בזה שכתב וה"ק עד שיכתוב ובפירי פירותיהן היינו עד עולם עכ"ל ר"ל לאו כאילו כתב עד עולם דודאי לא מהני עד עולם לחוד אלא דפירי פירות שכתב כוונתו עד עולם וכן פירש הר"ן דבריו אך קשה לפרש"י דאמאי לא קאמר נמי הכא עד עולם ל"ל הא קמ"ל אע"ג דכתב עד עולם אי כתב לה פירי פירות אין אי לא לא דכה"ג אמר בסמוך גבי את"ל עד עולם דוקא כו' ועוד יש לדקדק לפרש"י אמאי לא מספקא ליה נמי אי תרוייהו לאו דוקא ובהא יש ליישב דאי תרוייהו לאו דוקא ה"ל למתני במתני' או עד עולם ודו"ק:

בד"ה ה"א עד כו' אפירות שבחייה ובמותה לא יאכל כו' עכ"ל ובהא לא פליג ר"י את"ק דמודה דבלאו הכי אינו מסתלק מפירות שבמותה ומפירוש מהרש"ל בדשיירא מחיים שלא יאכל אחר מיתה עכ"ל ואפשר שהכריחו לפרש כן דבפירות שגדלו אחר מותה לא יוכל להסתלק אלא מירושה ולא ידענא הכרע בזה וק"ל:

ותימא ליה מכל מילי סליקת נפשך ואיכא למידק דלעולם פריך דלא מהני ולא מידי האי לישנא והכא פריך דמהני לכל מילי. ויש לומר דאיהו הוה מפרש מתניתין דלאו בדווקא נקט דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך בפירוש אלא דכתב לה לשון המועיל דלא אסיק תנא דמתניתין לאשמועינן באיזה לשון יכתוב אלא לאשמעינן פלוגתא דרבי יהודה ופלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל והלכך איכא למימר דכתב לה בפירוש נכסיך נתונים ליך אלא שהתנא קצר בזה וכיון דכתב לה לשון מתנה יד הבעל על העליונה לומר דלא נתן לה אלא הנכסים ולא הפירות ולא כח הירושה אבל השתא דאמרינן דבלשון זה קא מסלק ואהני לשון סלוק הלכך אית לן למימר דהרי הוא מסולק מן הכל. כן דקדק רש"י ז"ל בלשונו דוק ותשכח כנ"ל. וניחא דקאמר ותימא ליה בוא"ו דהויא מקושר אדלעיל כלשון רש"י זה הא דתפוס וכו' וניחא דתפיס פיסקא א"כ למה כתב לה וכו' כנ"ל. יד בעל השטר על התחתונה ואם תאמר הא דיד בעל השטר על התחתונה היינו משום דבעל השטר הוא המוציא והכא אדרבה היא הויא מוחזקת ותירץ רש"י דהבעל מקרי מוחזק כיון דזכו לו חכמים שלשה דברים לאכול פירות ולירש ואם תמכור מכרה בטל והיא באה להוציא מידו זכות זה מכח שטר זה וידה על התחתונה כנ"ל: ואימא מפירי סלקא נפשיה וקא סלקא דעתיה דמקשה דפירי פחות שבדברים הוא. רש"י במהדורא קמא:

וכתב הרשב"א הא דאמרינן ואימא מפירי סליק נפשיה כו' כלומר שאם מכרה בחיי בעלה ומתה יהא הוא מוציא מיד הלקוחות אבל בחייה לא דהא אינו אוכל פירות. ואם תאמר והא משנתנו אין לה תקנת אושא ורבנן דבתר משנתינו הוא דתקון לה כדאמרינן לעיל בריש מציאת האשה לימא תנינא לתקנת אושא ודחינן מתניתין בחייה ולפירות ואם כן כי מכרה בחיי בעלה היכי מפיק בעל מיד הלקוחות ותירץ הראב"ד דאפשר דתקנת אושא מקמי רבי יוסי בר חנינא תקנוה ובימי משנתינו אלא מפני שלא היתה מפורשת במשנתינו והיה אפשר לפרש במשנתינו בחייה ולפירות פירשו הם ותקנוה ואלו היתה תקנה זו מפורשת במשנתינו לא היינו צריכים באוושא לתקן והיינו דאמר רש"י בריש פרק מציאת האשה לימא תנינא לתקנת אושא כלומר מפורשת היא במשנתינו ומה תקנו ופרקינן מתניתין בחייה ולפירות כלומר אי מתניתין הוה אמינא דוקא בחייה אתו אינהו ופירשו אפילו לאחר מיתה ולעולם איכא למימר דאיתא לתקנת אושא במשנתינו ולימא מפירי סליק נפשיה ומגופה של קרקע לא סליק נפשיה ע"כ. ולי נראה לפרש דהכי פריך ואימא מפירא סליק נפשיה שיהו הפירות שלה ולא שתוכל למכור הקרקע דאע"ג דסילק עצמו מן הפירות ניחא ליה שיהא הקרקע ביד האשה כדי שתורישנו לבניו וגם שיהיו לה פירות מידי שנה בשנה כי אי אפשר שלא יהנה מהם וכי האי גוונא אשכחן לעיל דאף על גב דתקינו רבנן לבעל פירות אינו יכול למכור קרקע לפירות משום רווח ביתא וכן מוכח נמי במתניתין דקתני בבבא מציעא דין ודברים אין לי בנכסיך ופירותיהן אינו אוכל פירות בחייה וכו' לא לתני אלא דין ודברים אין לי בפירותיך וממילא ידענא דאינו אוכל פירות וגם אם מכרה מכרה קיים כיון דנסתלק מן הפירות אלא ודאי אף על פי שנסתלק מן הפירות מכרה בטל אם לא שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסיך. הרא"ש ז"ל:

בוצינא דלעת קטנה מקרא גדולה. כלומר רוצה אדם לסלק עצמו מגוף הקרקע שעדיין אינו שלו. רש"י ז"ל במהדורא קמא: וזה לשונו של הריטב"א ז"ל בוצינא טב מקרא פרש"י ששניהם מין דלעת ומשל הדיוט הוא טוב ליקח דלעת קטנה לאלתר מלהמתין עד שיתנו לו דלעת גדולה הכא נמי טוב המועט שבאכילת הפירות שאוכל בחייה מזכות הגוף שלא תוכל למכור כי שמא לא תמכור. ובתוספות כתבו דבוצינא אינו מין דלעת אלא קשות היא וכדמתרגמינן את הקישואין ית בוציניא וקשות אינו מין דלעת וכדאיתא במסכת כלאים ולפי שהקשות קטן מן הדלעת אומרין במשל כי אף על פי כן טוב קשות לשעתו מדלעת לאחר זמן שיש בה ספק אם תבא. וכענין פירוש רש"י ז"ל. ע"כ: ואימא מירושה פירש רש"י והוא הפחות שמא לא תמות בחייו אבל ממכירה לא סליק נפשיה שמא תמכור ויפסיד אכילת פירות שהיא עכשיו. ע"כ. ומשני מכירה לא שכיח כלל כי אין אשה רוצה למכור נכסי בית אביה והיינו עיקר שינויא ואף על גב דקא נקיט נמי בשינויא מיתה שכיחא עיקר שינויא היינו דמכירה לא שכיח כלל וכדכתיבנא תדע דהיכי קאמר דמיתה שכיחי מנא ליה דמיתה דידה שכיח טפי ממיתה דידיה אלא ודאי דהכי קאמר דמכל מקום מיתה שכיחא טפי ממכירה דמכירה לא שכיחא כלל ולכך השמיט רש"י מיתה שכיחא ולא פירש בה מידי. אבל בתוספות פירשו דמעיקר שנוייא נמי הויא מה דקאמר מיתה שכיחא ואף על גב דאפשר שימות הוא מכל מקום מיתה דידה שכיחא שמסוכנת בהריון ובלידה פעמים רבות וכי קאמרינן דמכירה לא שכיחא לאו היינו דלא שכיחא כלל אלא דלא שכיחא כולי האי לפי שקשה לה למכור משום שבח בית אביה. זו היא שיטת התוספות כנ"ל פירוש לפירושו ז"ל. שוב מצאתי להריטב"א ז"ל שכתב וז"ל מיתה שכיחא מכירה לא שכיחא פירוש דמיתה שכיחא טפי ממכירה שאין דרך האשה למכור בנכסיה משום שבח בית אביה ויש מקשים ומנא ליה דמיתה דידה שכיחא טפי ממיתה דידיה ותירצו בשם רש"י ז"ל דמיתה דידה שכיחא טפי שמסוכנת בלידה פעמים רבות ואין צורך דהכי קאמר דיותר הוא מצוי בענין שתמות בחייו משתמכור בחייו. ע"כ:

הא דאמר רב אשי בנכסיך ולא בפירותיהן כו' תמיה לן מאי שנא ממוכר או נותן נכסיו דעלמא דלא אמרינן הכי. מסתברא דנותן נכסיו דעלמא כיון שאין לו זכיות מוחלקין בנכסיו כשהוא נותן נכסיו סתם הכל בכלל אבל האיש שבנכסי אשתו יש לו זכיות מוחלקין פעמים שיש לו אכילת פירות ולא גוף כגון בנכסים שנפלו לה קודם שנשאת לסברת המשנה שאם מכרה ונתנה קיים ופעמים שהוא יורשה ואינו אוכל פירות בחייה כגון שמכרה ונתנה עד שעת המיתה שאם מכרה ונתנה קיים והבעל יורשה שהרי לא מכרה ונתנה אלא פירות עד שעת מיתה הלכך כיון שיש לו בהן זכיות מחולקין כשהוא נותן סתם אמרינן דלאו כלהו יהיב וכיון שכן לא יהיב אלא גוף הנכסים או בירושה דאי טפי משמע נכסיך גוף הנכסים מפירות וכן נמי כיון דלא הוי חיים ומות בכלל אלא חד מינייהו טפי איכא למשמע בלשון כנוי נכסיך בעוד שהן שלה דהיינו מחיים ותנן בפרק השותפין קונם ביתך שאיני נכנס כו' מת או שמכרן לאחר מותר ומהאי טעמא נמי איכא למימר דאמר רבי יהודה שהוא אוכל פירי פירות עד שיאמר ולא בפירי פירותיהן עד עולם אף על גב דקיימא לן שהנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות משום דפעמים שיש לו לבעל זכות כזה בנכסי אשתו כגון שנפלו לה פירות תלושין שילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ועוד יש לי לפרש דהא דאמר רב אשי בנכסיך ולא בפירותיהן לאו למימרא דלשון נכסיך משמע כאלו אמר בפירוש ולא מפירותיהן אלא לומר דכל שלא סלק עצמו בפירוש מפירות או מירושה הדין נותן שיאכל פירות ויירשנה משום דאף על גב דאין לו בנכסים כלום מכל מקום פירות הבאין לה לאחר מכאן ממילא הוה ליה כאלו מצאה מציאה שהיא לבעלה ולבסוף זוכה הוא בהן ולא מחמת שיהא שיור פירות בלשון נכסיך אבל כשפירש ולא בפירותיהן הרי סלק עצמו מן הפירות לעולם דקא סברי רבנן שלשון פירות כולל כל הפירות שיעשו הנכסים עצמן או שיעשו פירות הנכסים והוא הדין לירושתה שאע"פ שאמר לה בנכסיך ובפירותיהן א"נ בנכסים אלו ובפירותיהן אם מתה יירשנה משום שהוא יורשה ממילא והוה ליה כנותן שדה לבנו גוף ופירות שאם מת הבן בחיי האב אין אומרים ירשו שאר יורשיו ולא אב אלא האב זוכה לבסוף בנכסים כאלו אחר נתנם לו שהוא יורש וה"ה והוא הטעם לבעל בנכסי אשתו ואי קשיא לך נותן מתנה לאשתו שאין הבעל אוכל פירות אף על פי שיש לומר לבסוף הוא זוכה התם שאני דכיון שהנכסים שלו גמורין והוא בא עכשיו ליתנן לה ולא כסיפא ליה מלתא לשיורי ביה כל שיורין דבעי אם איתא דפירות לא הוה ליה לשיורי בהדיא וכדאמרינן בעלמא זה היה לו לפרשו מדלא שייר שמע מינה אפילו מפירי סליק נפשיה והלכך הוה ליה כאילו פירש בהדיא אבל כאן אדרבה כיון שלא כתב לה בפירוש ולא בפירותיהן ובחייך ובמותיך שמע מינה שאין דעתו להסתלק אלא מגוף הנכסים דווקא ולא מן הפירות ולא לאחר מיתה אלא מחיים ומן הטעם הזה אפשר שיצא לנו שהנותן מתנה לאשתו אין הבעל יורשה כמו שאינו אוכל פירות כיון שהיה לו לשייר בפירוש ולא שייר. מיהו יש לו לחלק בירושה שלא היה לו לפרש דבשלמא פירות כיון שהן באין בחייה ודעת המקבל מתנה או הלוקח שיאכל הוא פירותיו ואלו היה בדעת הבעל לשיירן היה לו לפרש אבל בירושה מימר אמר מה שקנתה אשה הבעל יורש ולא היה לו לפרש. ותדע לך מדאמרינן הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות ולא אמרו אם מתה אינו יורשה דאם איתא הוה להו לפרושי בהדיא כיון דלא משתמע כלל מסברא כדאיתא במתניתין. וזה נכון יותר דהוה ליה כנותן מתנה לבנו דלא כסיפא ליה מלתא נמי לשיורי ואין האב אוכל פירות ובוודאי אלו מת הבן בחיי האב האב קודם לנחלה דממילא הוא יורשו. מכל מקום פירוש זה שני שפירשתי אינו מחוור דאי משום שהיה זוכה בפירות ולבסוף כדרך שהוא זוכה במציאתה הא משמע בירושלמי בפרק מציאת האשה דבדין היה שלא תהא כל מציאתה לבעל אלא מפני שאין קול למציאה ושמא תבריח נכסים משל בעל ותאמר מציאה מצאתי. אבל מתנה שנתנה לה אין לבעל בה אלא אכילת פירות בלבד לפי שיש קול למתנה וכיון שכן אף בפירות מתנתו כן לא יהא בו לבעלה בהן אלא אכילת פירות לכל היותר וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ועוד יש לי לומר לענין עיקר קושייתינו דסלוק שאני וגם זה נכון. עכ"ל הרשב"א ז"ל:

רב אשי אמר בנכסיך כו' למאי דדייק רב אשי מגופה דמתניתין יש לתמוה אמאי קתני אם מכרה ונתנה קיים משמע בדיעבד לכתחילה נמי תמכור אבל לפי מאי דשני אביי יד בעל השטר על התחתונה כיון שאינו מפורש בשטר ממה שסלק עצמו לא תמכור לכתחילה. לשון הרא"ש וכן כתבו בתוספות:

וכתב הרא"ה ז"ל וז"ל בנכסיך ולא בפירותיהן כו' ודווקא מהאי טעמא הא לאו הכי אמרינן מכל מילי סליקת נפשה ולא שייך למימר במחילה דיד בעל השטר על התחתונה אלא מסתמא מן כל מילי משמע. ע"כ:

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל רב אשי אמר בנכסיך כו' פירש רש"י אין לך אלא דקדוק הלשון בנכסיך ולא מפירותיהן כו'. וקשה לי אביי היכי לא תירץ כדרב אשי דהא מתניתין הוא בנדרים קונם ביתך שאיני נכנס ומת או מכר אותה דכיון דמית לאו ביתו הוא. ויש לומר דהתם הוא בנדרים ומשום דאמר רחמנא ככל היוצא מפיו יעשה אבל לגבי מקח וממכר ושעבוד ומשא ומתן של בני אדם אורחא דאינשי לומר נכסיך אפילו מן הפירות ובאומר נכסי לפלוני משמע בין הגוף ובין הפירות וכן כשאומר בנכסיך לאו למעוטי כשתמות אלא כאומר בנכסיך דהשתא ומיהו כיון דלא קאמר אלא דין ודברים כו' והוא לשון סתום וגרוע אין לנו אלא פחות שבמשמעות הלשון ורב אשי סבר כי מגוף הלשון עצמו יש לנו לדקדק דמגופה בלחוד מחיל דכיון שזה הלשון הוא לשון סלוק ומחילה הא אין לך אלא לדקדק בלשון כל מה שתוכל להודיע כחה ומשום דיד בעל השטר על התחתונה ובין אביי ובין רב אשי תרווייהו סבירא להו דאמרינן בהאי נמי יד בעל השטר על התחתונה אלא דמר אתי עלה מחד טעמא ומר מטעמא אחרינא. ומה שכתב רש"י ז"ל אין לך אלא דקדוק הלשון הכי קאמר אין אנו צריכין לומר כן משום לשון דין ודברים אלא אף מלשון בנכסיך. אבל יש אומרים דרב אשי לית ליה דאביי וסבירא ליה דבכל דבר שהוא של שובר או של מחילה לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא יד בעל החוב שבא להוציא ממון מחבירו עליו הראיה כדאמרינן בפרק גט פשוט אמר רבא שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע אלא מעתה שדה גדולה מכורה ושדה קטנה אינה מכורה שאני התם דיד בעל השטר על התחתונה דאלמא לא אמרינן לגבי שובר יד בעל השטר על התחתונה וכדאמרינן נמי התם אמר להו רב ספרא לספרי כי כתביתו תברי אי ידעיתו יומא דשטרא כתובו לה ואי לא כתובו סתמא כלומר שנתפרע מחוב שהוא מהך פלוני דכל אימת דנפיק מרע ליה דאלמא כי נפיק שובר מסך ידוע ובעל שטר החוב אומר סטראי נינהו אין אומרים יד בעל השובר על התחתונה אלא אומרים ידו של בעל החוב על התחתונה לפי שבא להוציא מחבירו. ומסתמא דמכל הני ליכא ראיה ברורה דשאני התם שאין בלשון השובר שום ספק אלא לשונו ברור כפי הסך שתובעין ממנו וכשאומר הלה סטראי נינהו עליו להביא ראיה שהרי סך השובר מתכוון יפה לסך שטר החוב שהוא מוציא וכן בההיא דשטר לך בידי פרוע שובר ברור הוא בלא ספק שאף שטר חוב של סך גדול שטר נקרא וכן כשאומר חוב לך בידי פרוע על כל שטר שמוציא עליו נכללין בלשון ההוא הלכך הבא לדחוק הלשון ולהעמידו בפרק מסויים עליו להביא ראיה אבל כשיש בלשון השובר לשון סתום שסובל שתי משמעיות והרי הוא מסופק אם נמחל החוב ההוא אליבא דכולי עלמא יד בעל השטר ההוא על התחתונה ויד בעל החוב על העליונה כיון דחיובו ברור הוא וכדאמר אביי הכא ורב אשי נמי מודה ליה דלא מוקמינן פלוגתא בכדי בינייהו ע"כ. והא כתיבנא לשון הרשב"א לעיל בסמוך. וזה לשון רש"י רב אשי לא פליג לטעמא דיד בעל השטר על התחתונה וכן לטעמיה דאביי דאמר בוצינא טב מקרא ומיתה שכיחא מכירה לא שכיחא אפשר נמי דלא פליג אלא דסבירא ליה לרב אשי דהכא לא צריכא להנהו טעמא דמדיוקא דלישנא דבנכסיך הכי משמע ולרב אשי נמי דוקא בבעל בנכסי אשתו הוא דאמרינן הכי מפני שיש לו זכיות מחולקין בנכסי אשתו אבל באדם אחר המקנה נכסיו כל נכסיו בכלל ולא דייקינן לישנא הכי. ע"כ: תנו רבנן אלו הפירות כו' הוצרך לפרש מה הן פירות אף על גב דפשיטא כדי לדמויי פירי פירות לפירות כי היכי דלא נימא דפירי פירות היינו מכר ענבים וקנה בדמייהו חטין דהא וודאי ליתא דכי היכי דפירות בעינן שיהא הקרן קיים דהיינו הכניסה לו קרקע ועשתה פירות הכי נמי פירי פירות היינו מכר פירות ולקח מהן קרקע ועשתה פירות דלעולם בעינן שיהא הקרן קיים כנ"ל:

איבעיא להו לרבי יהודה כו' ואיכא למידק למה ליה למימר לרבי יהודה פשיטא ודאי דבעיין היינו לרבי יהודה ועוד מאי קא בעי פשיטא דתרתי בעינן כדקתני עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד עולם. ונראה לפרש דאנן מסברין פשיטא ודאי דבפירי פירות סגי אי נמי בעד עולם לחודיה סגי וכדפריך תלמודא לקמן תרתי למה לי מיהו משום דתנא רבי יהודה תרתי ובפירי פירות עד עולם הוא דאיבעיא לן אי פירי פירות דוקא כמו שנותנת הסברא מבחוץ ודחקינן לישניה דרבי יהודה או תרווייהו דוקא כלישנא דרבי יהודה ודחקינן הסברא כנ"ל. וזהו שכתב רש"י איבעיא להו לרבי יהודה דתנא תרתי ובפירי פירותיהן עד עולם. ע"כ ודוק: פירי פירות דווקא ואפילו לא כתב עד עולם נסתלק כאלו כתב עד עולם אבל אין לפרש דאי פירי פירות דוקא כתב עד עולם לא מהני דהא מסיק אם תמצי לומר פירי פירות דווקא עד עולם למה לי הא קא משמע לן דכיון דכתב לה פירי פירות כמאן דכתב לה עד עולם דמי. משמע דעד עולם פשיט טפי דמהני אפילו כשנאמר פירי פירות דווקא. תוספות ז"ל. ורש"י כתב פירי פירות דוקא. בהאי לישנא לחוד סגי לאסתלוקי מפירי פירות ומפירי דפירי פירות ולא בעי עד עולם ואי כתב בפירותיהן עד עולם כו' עד או דילמא תרווייהו דוקא ע"כ. ולכאורה משמע דהיינו דאין לפרש כדכתבו התוספות. וכן כתב הרא"ש ז"ל וז"ל פירי פירות דוקא פרש"י דפירי פירות לחודיה מועיל והאי דקאמר בתר הכי הא קא משמע לן כיון דכתב לה פירי פירות כמאן דכתב לה עד עולם דמי הכי פירושא כמאן דכתב לה פירי פירות עד עולם ולא דמקנה עד עולם לחודיה. כך צריך לפרש לפי פירוש רש"י שפירש פירי פירות דווקא ולא מהני עד עולם. ויש מפרשים פירי פירות דווקא אפילו לא כתב לה אלא פירי פירות נסתלק כאלו כתב עד עולם או דילמא עד עולם דווקא ובפירי פירות לחודיה אינו מסתלק או דילמא תרווייהו דווקא ואינו מועיל זה בלא זה ע"כ. וקשיא לי על שיטת רש"י דכיון דכי בעינן אי פירי פירות דווקא היינו לומר דעד עולם לא מהני ואי עד עולם דווקא היינו דפירי פירות לא מהני מעתה ע"כ צריכין אנו לפרש גריעותא דכל חדא אאידך א"כ תקשי אמאי נטר מלפרושי האי עד דבעי ואת"ל תרווייהו דוקא תרתי למה לי והא במאי דהוה מפרש לן אי פירי פירות דוקא אמאי לא מהני עד עולם ואי עד עולם דוקא אמאי לא מהני פירי פירות בהכי הוה סגי ולא היה צריך לשיולי תו ואם תמצא לומר תרווייהו דוקא תרתי למה לי דאלמא איכא גריעותא בחדא אחברתה הלכך הכי נמי איכא לפרושי דכי בעינן אי פירי פירות דוקא היינו נמי לומר דעד עולם לא מהני ולהכי פריך ומסיק בסוף לישנא או דילמא תרווייהו דוקא לומר דמשום הכי אכרחיה לומר דעד עולם לא מהני אי פירי פירות דוקא ואי עד עולם דוקא פירי פירות לא מהני. ומיהו עד דלא שיילינן ואם תמצא לומר תרווייהו דוקא תרתי למה לי אפשר היה לומר דאפילו פירי פירות דוקא דעד עולם נמי מהני וניחא מאי דקשיא להו לתוספות וכיון שכן פירושו של רש"י אנו באין לפרש שכתבו התוספות ומיהו רש"י כתב לקמן הא קמשמע לן וכו' והכי קאמר עד שיכתוב לה ובפירי פירותיהן דהיינו עד עולם. ע"כ. אלמא משמע דבעי לתרוצי מאי דקשיא להו לתוספות ז"ל דאין לפרש דבעי לפרושי דעד עולם לא מהני והא דקאמר תלמודא כמאן דכתב לה עד עולם היינו לומר כמאן דכתב לה לישנא דמשתמע פירי פירות עד עולם ויש לי לומר דרש"י בא לתרץ קושיא אחריתי דאמאי לא משני הכא כדלקמיה הא קמשמע לן דאף על גב דכתב לה עד עולם אי כתב לה פירי פירות אין אי לא לא דאי תני עד עולם הוה אמינא דהוא הדין אי כתב עד עולם הויא ככותב פירי פירות ותירץ רש"י דהך שינויא עדיפא ליה לשנויי משום דתני עד עולם לבתר פירי פירות והכי קאמר עד שיכתוב לה ובפירי פירותיהן דהיינו עד עולם וכי בעינן ואם תמצא לומר עד עולם דוקא פירי פירות למה לי קא משנינן הא קמשמע לן אף על גב דכתב לה פירי פירות אי כתב לה עד עולם כו' ודייקא נמי לישנא דמתני' שפיר ואי הוה מתריצנא כדלעיל כיון דכתב לה עד עולם כמאן דכתב פירי פירות לא ניחא שפיר לישנא דמתני' דקא מקדים פירי פירות אעד עולם כנ"ל. דוק ותשכח. ואם תשאל ליבעי נמי אי פירי פירות דוקא ועד עולם נמי דוקא ותנא או או קתני דכל חד מהני תרי לישני מהני. תשובתך הא לא מבעיא לן דאם כוונת המשנה היתה כן א"כ לא הוה ליה למתני לישנא דטעות דמשמע דתרווייהו דוקא דאדרבה אי הוה נקיט חדא מינייהו ממילא הוה אמינא דהוא הדין לאידך תדע דהא פרכינן אם תמצא לומר עד עולם דוקא פירי פירות למה לי ומשנינן הא קמשמע לן אף על גב דכתב לה פירי פירות אי כתב לה עד עולם אין כו' אלמא דאי לא הוה כתיב פירי פירות הוה אמינא דלאו דוקא עד עולם דהכי קאמר פירי פירות. ודע דהני קושייא דגמרא לא הוו בחדא גוונא דכי קאמינא מעיקרא פירי פירות למה לי עד עולם למה לי קאי אמתניתין פירושו למה לי למתניתין וכי פרכינן תרתי למה לי פירושו למה לי למכתב בשטר והוא מוכרח וכן פירש רש"י ז"ל: הוה אמינא עד עולם אפירות קאי פרש"י לעולם אפירות קאי לא אוכל הפירות לעולם לא בשנה זו ולא בשנים הבאות אבל פירי פירות אוכל ע"כ. והקשו עליו דמה לי ראשונה מה לי שניה וכן נראה לי לפרש דיש הפרש בין כשהפירות הם בעין אלא שמחוברים לקרקע וצריכין לקרקע לפירות שאינם בעולם כלל והיינו דקאמר לא בשנה זו כו'. והתוספות שינו לשונו ז"ל וכתבו לא בשנה ראשונה ולא בשנה שנייה ומשמע דלא שני לן בהכי כלל אלא החילוק היינו בין שנה ראשונה לשנייה ואף על גב דתרווייהו לא אתו לעולם כלל וכן בדין דהא סתמא אמרינן לעולם אפירות קאי ואף על גב דאין כאן פירות כלל ולא באו לעולם כלל ואפ"ה נצטרך לומר עד עולם שלא לחלק בין שנה זו לשנים הבאות והדרא קושיא לדוכתין דמה לי ראשונה מה לי שניה. ועוד הקשו בתוספות דלמה לי עד עולם בלאו הכי נמי הדין כן דהא לרבי יהודה פירות גופייהו לא אכיל לעולם ואפילו לא כתב לה עד עולם אלא דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן מדלא פליג אלא בפירי פירות. וריב"ש תירץ דאף על גב דבלאו עד עולם לא אכיל להו אורחא דאינשי לפרושי ולא לרבויי פירי פירות אתא אבל בתוספות פירשו דעד עולם לפירי פירות אתא ולא לפירי דפירי פירות עד עולם. ותירצו דבשלמא כשלא הזכיר פירי פירות ליכא לרבויינהו משום עד עולם כיון שלא הזכירם כלל אבל השתא שהזכיר פירי פירות עד עולם להמשכת פירי דפירי פירות אתא. ולשיטת רש"י לא קשיא כלל דאיברא דאורחא דאינשי לפרושי אבל לא לפרושי כולי האי ולאדכורי פירי פירות אלא ודאי לא אדכרינהו אלא להמשכת פירי דפירי פירות. אבל לשיטת התוספות דאתא לומר שבחייה ובמותה לא יאכל פירות הא ודאי קשיא וצריכינן לתרוצי והתוס' כתבו בסוף לשונם להכי איצטריך פירי פירות לומר דלא יאכל לעולם כו' פירוש כתבו כן לתרוצי הך קושיא דאי לפירי פירות בלחוד אתא שבחייה ובמותה לא יאכל פירי פירות למאי אצטריך פירי פירות במאי דנימא ובפירותיהן עד עולם סגי לאשמועינן הך דינא כנ"ל: איבעיא להו ובפירי פירות ולא כתב ובפירותיהן ואפילו לרבנן קא מבעיא ליה. רש"י במהדורא קמא:

גמרא ואימא מפירי ופרש"י לפי שזה הפחות שבכולם אבל אם תמכור מפסיד גוף הקרקע שהיה ראוי לירש הא מכרה בטל וירשנה. ולכאורה שפירושו מוכרח בזה א"כ ע"כ איירי לאחר תקנת אושא דאילו קודם תקנת אושא אף אם נאמר דלא סליק נפשיה נמי אם מכרה אינו יורשה וכתב בחידושי הרא"ה ז"ל דאע"ג דבעלמא אמרינן לימא תנינן לתקנת אושא היינו דרבי לא שנאה בפי' במשנה משא"כ הכא אדרבא עיקר דינא דמתניתין אתי שפיר טפי קודם תקנת אושא. אלא דמקשה בגמרא אהא דמשמע ממתני' דהשתא נמי לאחר תקנת אושא איתא להאי דינא דשנאה רבי סתם אע"ג דבימיו כבר נתקנה ואהא מקשה שפיר. מיהו אי אמרינן דהא דקתני אם מכרה ונתנה קיים היינו דאפי' לכתחלה מוכרת הוי א"ש אפילו קודם תקנת אושא דמקשה אימא מפירי סליק נפשיה ולא ממכירה וא"כ אע"ג שסילק עצמו מפירות אפ"ה לכתחלה לא תמכור דממכירה לא סליק נפשיה. וא"כ ממילא אם תמות ירשנה משא"כ עכשיו דאמרינן ממכירה סליק נפשיה מוכרת לכתחלה ומפסיד לגמרי לענין ירושה. אלא לפמ"ש התוספות בסמוך דאע"ג דממכירה סליק נפשיה אפ"ה מוכרת לכתחלה א"כ ע"כ צריך לפרש כמ"ש הרא"ה ז"ל. מיהו למאי דפרישית לעיל בשיטה שנייה שכתב הרא"ש ז"ל ורוב המפרשים דמתניתין לא מתוקמא כתנאי דאמרו לו בר"פ האשה שנפלו אלא למאי דמתוקמא בכותב ועודה ארוסה אהני תנאי לנכסים שיפלו אח"כ כיון דעל הנכסים דמקמי הכי לא הוצרך להתנות דבלא"ה מכרה קיים לדינא דמתניתין דר"פ האשה וכן כתב הרא"ה ז"ל בעצמו ולפ"ז אין צורך לפרש הקושיא דהכא לאחר תקנת אושא אלא דמקשה בפשיטות מנא לן דמסלק נפשיה ממכירת הנכסים שיפלו אח"כ דילמא לא סילק עצמו מהן אלא מאותן הנכסים שכבר נפלו ונהי דעל הגוף לא הוצרך להתנות דבלא"ה מכרה קיים אפ"ה מהני ליה תנאי לענין דמסלק עצמו מהפירות וזה הפחות שבכולן דכיון דאיכא לאוקמי תנאי בהכי נימא דמהנכסים שיפלו אח"כ לא סילק עצמו כלל ובכה"ג הוי אתי שפיר נמי ליישב שיטת ירושלמי שהביא הרא"ש ז"ל אפילו הארוסה ודוק היטב:

בתוספות בד"ה רב אשי אמר כו' למאי דלית ליה לרב אשי יד בעה"ש על התחתונה כו' עכ"ל. לכאורה נראה דמשמע להו דרב אשי לית ליה הכא דיד בעה"ש על התחתונה והיינו משום דכיון דאוקמינן למתניתין בכותב לה ועודה ארוסה שעדיין בשעת כתיבת השטר לא היה מוחזק בשום דבר אלא דעכשיו לאחר הנשואין רוצה לערער ולעכב על ידה והיא מוציאה השטר א"ל דזה השטר הוא כמו שובר דאמרינן יד בעל השובר על העליונה. וא"כ היינו דקשיא להו כיון דידה על העליונה לפי שהיא מוחזקת א"כ תמכור אף לכתחלה כנ"ל בכוונת התוס' אלא דבאמת יש לתרץ קושית התוספות דרב אשי נמי אית ליה דיד בעה"ש על התחתונה אלא דאפ"ה לא סגי ליה בשינויא דאביי אי משום דלא משמע ליה האי שינויא דמיתה שכיח מכירה לא שכיח ואי משום דלישנא דמתניתין קשיתיה דאי ס"ד דטעמא משום דיד בעה"ש על התחתונה לא הו"ל למיתני בלישנא פסיקא דאם מכרה ונתנה קיים אלא דהכל תלוי בדעת הבעל מה שיאמר שלאותו דבר נתכוון נשמע לו מש"ה איצטריך לטעמא אחרינא ודו"ק. מיהו למאי דפשיטא להו הכא דלכתחילה לא תמכור א"כ לא הוו צריכי לפרש בד"ה מכרה לא שכיח משום שבח בית אביה אלא דלא שכיח משום דלכתחלה לא תמכור ודו"ק:

בגמרא פשיטא דמכל מילי סליק נפשיה כיון דאכלינהו לפירי פירי פירות מהיכא ולטעמיך כו' אלא בדשיירא. רבים תמהו אהאי סוגיא דלטעמיך דמי דמי דודאי היכא שסילק עצמו מפירי לחוד שפיר מצינן למימר דלא סליק עצמו אלא מאכילת הפירות לחוד והן שלה ואכתי דינן כשאר נכסי מלוג שהבעל אוכל פירות כמ"ש הרא"ש ז"ל דלהרמב"ם ז"ל כופין אותה למכור הפירות ולקנות קרקעי ואף לדברי החולקין מ"מ שייך שפיר לומר בדשיירא דמסתמא מוכרת הפירות וא"כ המעות נ"מ משא"כ כשהפירות של הבעל מאי בדשייר שייך הכא ולכאורה נ"ל מזה סיוע לשיטת הרי"ף ז"ל שכתב לעיל פ' האשה שנפלו גבי הא דפירי פירי לא תקנו ליה רבנן דדוקא היכא שאין להבעל פירות תקנו לו פירי פירות משא"כ היכא דיש לו פירות לא תקנו לו אלא אכילת פירות לבד וא"כ אם מכרן וקנה בהן קרקע מיקרי שפיר פירי פירות ולא תקנו לו פירי פירות ולכאורה שמכאן הוציא דין זה ויותר מזה מצאתי כ"כ בס' נתיבות המשפט שדקדק מלשון רש"י ז"ל דאפילו בפירות עצמן לא תקנו אלא שיאכל ומשום רווח ביתא ולא למכרן ע"ש באריכות וא"כ א"ש טפי כן נ"ל לולי שהפוסקים לא כתבו כן ודו"ק:

קונטרס אחרון גמרא שם פשיטא דמכל מילי סליק נפשיה כו' ולטעמיך אלא דבדשיירה. וכתבתי דמכאן יש להביא ראיה לשיטת הרי"ף ז"ל שכתב לעיל בפרק האשה שנפלו דדוקא היכא שאין להבעל פירות תקנו לו פירי פירות משא"כ היכא שיש לו זכות בפירות לא תקנו לו פירי פירות ועיין מה שכתבתי בפנים עוד בשם בעל נתיבות המשפט בשיטת רש"י ז"ל:

שם ורב סבר ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. לכאורה יש לתמוה דהא רבי יהודא גופא הוא דשמעינן ליה האי סברא לעיל פרק אע"פ דף נ"ו דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וע"כ דלמאי דס"ד עכשיו רב גופא נחית להכי דאל"כ הוי דלא כשום תנא דמתניתין דלכולהו בדרבנן תנאו קיים אע"כ דכר"י דפרק אע"פ ס"ל וא"כ הא דר"י גופא משמע דס"ל במתניתין דאם מתה אינה יורשה כמ"ש התוספות במשנתינו דהאי בבא דסיפא כר"י וע"כ היינו משום דס"ל דבירושה דלא שכיח לא עשו חיזוק וא"כ האיך קאמר רב מסברא דנפשיה דירושה שכיח ועשו חיזוק ובזה הוי דלא כשום תנא ובסמוך מקשים התוספות כה"ג וכמו שאפרש שם ואפשר דמה שכתבו התוספות במשנתינו דבבא דסיפא כר"י היינו דבהא מילתא לענין פירי פירות סתם לן כר"י אבל לענין תנאו קיים דירושה למאי דס"ד עכשיו אליבא דרב ע"כ לא אתי כר"י או שנאמר דשפיר אתי אפילו כר"י אלא דר"י סבר דירושת הבעל דאורייתא ומש"ה תנאו קיים אבל רב ס"ל דהוא דרבנן וא"כ שפיר סבר מסברא דנפשיה דירושה שכיח ועשו חיזוק יותר משל תורה כר"י דפרק אעפ"י כן נראה לי ודו"ק ועיין בסמוך:

גמ' יד בעל השטר ב"ב דף קסו ע"א:

תוס' ד"ה מיתה וכו' מסתכנת בלידה עיין שער המלך פ"ד הט"ז מהל' סוכה בסופו: